עבודת שורשים לתלמיד-הרובע היהודי – המלאה
2. הרובע היהודי – המלאה
בערים הוקם המלאח, הוא רובע היהודים, בקירבת ארמונו של השליט המולך. קירבה זו באה לסמל כביכול כי היהודים נמצאים תחת חסותו המיוחדת של השלטון, אולם בימי ההתמרדויות של חיל המשמר של שבטי הברברים, ובמיוחד לאחר מותו של השליט, היו רבעים אלה המקום הראשון המועד לשוד ולרצח. בימים כתיקונם היו תנאי החיים במלאח המוקף חומות ושערים קשים למדי. הצפיפות היתה גדולה, כיוון שלא היתה קיימת כמעט כל אפשרות להרחבת השטח. הסוכות והבניינים הרעועים היו עולים מדי פעם באש הדליקות, אספקת המים היתה לקויה, ולא יפלא איפוא שמשכנות היהודים נודעו כשכונות עוני, לכלוך ומחלות. חמור במיוחד היה מצב היהודים בערי הדרום. האוכלוסייה המוסלמית הקנאית עיינה את היהודים ודחקה את צעדיהם, ותנאי האקלים הקשה באזור זה היו קשים שבעתיים מהתנאים במלאח הצפוף.
החברה בכללותה השכילה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית בתוך בית הכנסת ובחוג המשפחה.
3. חיי הרוח החינוך והתרבות
גדולי החכמים ועיסוקיהם
חכמי מרוקו עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם ישיבות בבל וארץ ישראל. מרכזי הלימוד החשובים היו פאס, מכנאס, סג׳למאסה, סבתא, אע׳מת ודרעא. מגדולי התורה שבכל הדורות הוא ר׳ יצחק אלפסי – הרי״ף (1103-1013), שהקים בעיר פאס ישיבה ושלח תשובות בענייני הלכה לכל קצווי הגולה. ספרו החשוב ״הלכות הרי״ף״, המסכם את ההלכות התלמודיות ומקל על הלומדים, נדפס והופץ בכל פזורות ישראל. היה זה הספר הראשון מסוגו והוא זכה לשם החיבה ״התלמוד הקטן״.
החכמים עסקו בתחומים הבאים: הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצידו, דרוש, שירה, פיוט ועוד. הם עסקו גם בדקדוק ובכתיבת איגרונים — קבצים של איגרות הכתובות בלשון מליצית. מעטים התעניינו בחוכמת התכונה (אסטרונומיה).
לחכמי ספרד היתה השפעה מכרעה על קהילות מרוקו. הם תיקנו במחצית הראשונה של המאה ה-16 את סידרת תקנות פאס, שבאו להסדיר את חיי הפרט והקהילה. תקנותיהם זכו במרוצת הזמן לתוקף מחייב לגבי כל יהודי מרוקו.
התקופה שמן השליש האחרון של המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 מוגדרת כפרק הזוהר בחיי הרוח של יהודי מרוקו. הם זכו לתחייה רוחנית וליצירה ספרותית פורייה בתחומים שנמנו לעיל — יצירה שינקה את כוחה מן המיזוג המופלא שנוצר בין ה״תושבים״ הוותיקים לבין אחיהם המגורשים ה״חדשים״.
הקבלה והשבתאות
החל בסוף המאה ה-17 היתה קבלת האר״י הקדוש ענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני מרוקו. היא כבשה לבבות רבים, במיוחד באזורים מבודדים ונידחים כמו בדרום, בגלל עיסוקה בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ — נושאים שמילאו את חייהם, וגם בהשפעת הסביבה הברברית, שהיתה אפופה אווירה של מיסתורין.
השפעה גדולה לשבתאות היתה במשך כעשור שנים — מאז הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח ב-1665 ועד שנת 1675, שבה דעכה האמונה בו. במיוחד היו מהלכים לתנועה בראשיתה בדרום מזרח ומערב הארץ, ששם היתה לקבלה השפעה חזקה מאוד. הלחץ הקשה שבו היו נתונות כמה קהילות סייע להתפשטותה של הפעילות השבתאית. במכנאס למשל עמד הנגיד מימון מימראן בראש המאמינים בשבתי צבי וחלק מיהודי העיר אף ביטלו את צום תשעה באב. עם זאת, כגודל ההתלהבות כך היו ממדי האכזבה. מכל מקום, השבתאות לא הותירה במרוקו עקבות של ממש, כפי שקרה בתפוצות אחרות. במכנאס קם ב-1675 יוסף בן צור והכריז על עצמו שהוא ״משיח״ הממשיך את דרכו של שבתי צבי.
הערצת הקדושים
הערצתם של קדושים וצדיקים היא אחת מן התופעות המרכזיות בחיי יהודי מרוקו, במיוחד בקרב השכבות העממיות, שהיוו את רובה המכריע של החברה היהודית. בני העם האמינו שה״קדוש״, שנודע בחייו כעושה מעשי מופת ובעל סגולות מיוחדות ומידות חסידות, ממשיך לחולל ניסים גם אחרי מותו. מעמד מיוחד היה ל״קדושים״ שהגיעו מארץ ישראל. מבין כ- 615 ״קדושים״ ששמם נודע במרוקו, 90 באו מארץ ישראל.
מספר ה״קדושים״ מתרבה והולך ככל שמדרימים. נראה שגרם לכך מגע רחב וממושך יותר עם הברברים, שהם חלק ניכר מן התושבים באזור, ואצלם פולחן הקדושים התקיים במשך מאות שנים.
האמונה במעשי המופת של הצדיקים היתה מגוונת. ה״קדוש״ ריפא חולים, פקד עקרות ואפילו הקים נכים על רגליהם ופקח עיני עיוורים. גם האתר שמסביב לקבר — אבנים, מעיינות, עצים וכדומה – נעשה מקודש ובני העם היו לוקחים פריטים מן המקום כקמיעות לסגולה. בשעת הצורך היו המאמינים עולים לקברו(״זיארה״ – העלייה לרגל), אך שיא הפעילות הוא בהילולה שנערכה כל שנה ביום פטירתו. ה״זיארה״ היתה אירוע דתי וחברתי מרכזי במחזור השנה של יהודי מרוקו.
הרבנים ויצירותיהם בעת החדשה
בסוף המאה ה-18 וביתר שאת במאה ה-19 ועד לדורות האחרונים צמחה שכבה של רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. הפעילות הרוחנית הצטמצמה לחוגים מסוימים של חכמים ומשכילים מבני השכבות החברתיות והכלכליות העליונות. עם זאת, התפשטותה של הקבלה ובמיוחד כביטוייה העממיים, קירבה במקצת את חוג החכמים והמשכילים אל השכבות העממיות.
בשנים 1960-1880 חלה ירידה בפרשנות התלמוד. עם זאת, נתחברו בתקופה זו כתשעים יצירות בהלכה, רובן שאלות ותשובות וספרי פסיקה. לא היו בין המחברים בתקופה המאוחרת פרשנים גדולים של ה״זוהר״ או מקובלים בעלי גישה פילוסופית. עיקר החיבורים היו הפירושים הקבליים לתורה.
מרוקו המשיכה להיות אחד המקומות המעטים בעולם היהודי שבהם נתחברו שירים ופיוטים לפי דפוסים שנקבעו בספרד של ״תור הזהב״. לא היו בין מחברים אלה משוררים בעלי שיעור קומה, אך הם המשיכו מסורת ארוכה של פייסנות עברית. שירי שבח לצדיקים ולקדושים זכו לתפוצה רבה, הם הושמעו בהילולות של אותם צדיקים והפכו לחלק בלתי נפרד מטקסי העלייה לרגל לקברות הקדושים. ר׳ דוד חסין (מכנאס 1792-1727) ור׳ דוד אלקאיים (מוגאדור 1940-1855) היו שני משוררים עבריים שהשאירו את רישומם העמוק על הפייטנות של יהודי מרוקו.
Alliance Israelite Universelle
Je tiens à souligner que les photos sont la propriété exclusive de Sammy Elharar
Priere de respecter son desir de ne pas copier ces photos
כל ישראל חברים – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
כא נכתר כייכרום עלא לפירחא די באם ג'א על כ׳איירכום תוואזבו עלא לערדא דייאלי. חדורכום הנא די כא יעמללנא אונור כא יביין למעעזזא לקיבירא די כא תעזזו אסגיל דלאלייאנס ישראלית וניברסיל (יחב יקול די הווא חברת כל ישראל חברים) די ליום כא נעיידו חג היובל דייאלהא, לאיץ ליום 50 עאם מן אנהאר די תכוונית.
כא יבאנלי באיין יצלאח נוקפו ואחד למינוטא עלא אטריק די פאש תמססאת לאלייאנס, באש נתפההמו פילמפיאתנאת די כול נהאר די פאתנית האד לחברה באש יתזיין ליסטאדו דסוסיידאד דליהוד, באש יתחררהום מן לגלות ובאש יתפיייק לעקל וטרבייא דייאלהום, ונורריולכום בקצור לכייר די לחקית יתעמל.
פוסט להדרא יתזיבני לוזבא באש נטלב מנכום למעזזא (תעזזו), לננאס לכתאר יהוד או מאהושי יהוד, די מן זאנב לאחדות אוו למחבבה די בני אדם, כ׳דממו מתאעהום, וגהדהום ולפודיר דייאלהום אללכייר דלקהלות למגיבונין.
פעאם תמנטאעש למייא ורבעין, ואחד לפיראיילי קיאיזוליק, לפאדרי טומאם, גיבר פדמשק (פשאם), לגנאחה דייאלו תוצאבית פדרב ליהוד דגייא קאמו יעייטו בעלילות דם (באיין ליהוד קתלוה באש ירפ״דו דממא למצה) עשרין דליהוד תשזנו ותעדדבו, שי מנהום מאתו תחת אתעדיב.
קרימיו יהודי פיראנציץ די כאן דאך לוקת בעדא אבוגאדו משנוע, משא לענד גאייב אצולטאן פ׳מאצר, מירממיא – עלי, הווא וסאר מוזיז מונטיפיורי, לינגליז למערוף בלכייר די כאן יעמל.
בלמפאתנאת דייאלהום בזוזהום וצלו באש יפקיקיו ליהוד מן ייד קתתאלהום. אתכימימא וררזא דליהוד דדנייא כאמלא כאנו תאבעין האד אזזוז דננאס פהאד אשליחות אנוכלי ולקבירא.
ומאהושי גייר ליהוד, התא לגנום חססיבי לי סאדוס כאמלין ראנא ראפדינלהום להם. אצולטאנא ויקייווריה כאנת עטאת אודיינסיה למונטפיורי, סקיציתו עלא אשליחות די קבל ואדניתו באש ירקב פוואהד לפירגאטא דלמכיזן.
ואש מאוהשי אתכמימא די כה יתמששי לאלייאנץ – ואכיא דאך לוקת מאזאל מא גילאקית – הייא די גוודית קרימיו ומונטיפיורי באש יפקיקיו ליהוד לעתאמנין די כאנו זככאו ביהום ואחד לקתילא דלגדוב?
ופילחן בלעא דננאס חססו דאך לוקה באיין ואחד לחברה די יתדררג עלא ליהוד ויתפאתן עלא לחק דיילאהום כאנית מוודאזא.
כאיינין דאבא ובאנו בעדא האדי 50 עאם, פינתרת לגנוס גימאעאת מכתתבין במלמכיזן די כא יתשממאוו קיוניססטוואר, פ׳וסטאנד, באורד, אוו דיפלוטים דכלי די מוככלין בסגולאת ליהוד ודי כא יכדמו ואציטא באיין ליהוד ולמכיזן דלבלאד.
תרגום באדיבותו של מר נסים קריספל
אני מודה לכם מקרב לב על ההזדמנות שהענקתם לי להשתתף באירוע זה. נוכחותכם באירוע מעידה על האהבה הרבה שאתם רוחשים לארגון אליאנס שכיום הזה מלאו לו יובל שנים.
אני מרגיש צורך להקדיש דקה או שתיים להתנהלותה של אליאנס ולספר על פעילותה המבורכת בעבר ועל התרומה שהיא עוד תעניק בעתיד. תרומה המעניקה כבוד לעם היהודי באשר הוא, מעודדת אותו לצאת מגולה לתקומה ומעצבת את דמותנו בעיני-כל כחברה נאורה ותרבותית.
כמו כן, במהלך דבריי, אני מבקש מכם לכבד את היהודים והלא-יהודים שייסדו את הארגון אשר בעבור הערך הנעלה של אהבת האדם והאחדות, הקדישו את כל מרצם ואונם כדי לסייע לאביונים בכל מקום שהם.
בשנת 1840, אדם בשם תומאס, נעלם בדמשק וגופתו נמצאה ברובע היהודי. מייד נתעוררה חמתם של הגויים והם העלילו על היהודים שהם אלה שרצחו אותו כדי ליטול את דמו ולערבב אותו בעיסת הבצק ממנה הכינו מצות לפסח. בעטיה של עלילת הדם נעצרו 20 יהודים ונכלאו. הם עברו עינויים קשים וחלקם לא יכול היה לעמוד בהם ומצא את מותו. עורך דין יהודי צרפתי נאור ובעל מוניטין בשם כרמיה, נחלץ לעזרתם של אותם יהודים, עשה מעשה והלך לפגוש את מזכירו של המלך המצרי מוחמד עאלי. הוא גייס לאותה מטרה נעלה גם את הנדיב הידוע מר משה מונטיפיורי, כדי לבקש מהמלך שיעשה את כל שיש לאל ידו על מנת לשחרר את היהודים מכלאם.
יהודי דמשק וגם גויים ממדינות העולם ליוו בדאגה ובחרדה את שליחותם של השניים ואת מפגשם עם נציגו של המלך. גם מלכת בריטניה בכבודה ובעצמה, עודדה את השניים לעשות כל מאמץ כדי להציל את היהודים מיד׳ שוביהם העותומאניים . היא אף הזמינה אליה את משה מונטיפיורי והציעה לו לעלות על אחת מאוניות הצי הבריטי כדי להגיע למצרים.
אירוע זה היווה את המניע להיווסדה של אליאנס. באותה עת נתעורר לו ארגון יהודי ששם לו למטרה, להגן על אותם יהודים כלואים ולהעיר את ליבותיהם של מנהיגי העולם כדי שיעשו משהו עבורם.
Une histoire de familles-Abisdris-Abisror
Abisdris
Nom patronymique d'origine arrbe ou berbere, au sens difficile a cerner. Au XXeme siècle, nom tres peu repandu, porte au sud du Maroc – Marrakech et a Casablanca
Autre source
ABESDRIS : nom d’origine hébraïque associant abi (pere) et Esdris personnage de la bible, combattant avec Judas Maccabee (cf. bible : II Maccabees 12, 36).
Moise D.
Militant sioniste a Casablanca dans les annees trente, membre du comite directeur du Keren Kayemet Leisrael pour le Maroc
Abisror
Nom patronymique probablement d'origine hebraique. Indicative d'un titre de noblesse forme de l'indice de filiation hebraico arabe Abi, et du substantive " seror ", qui serait une alteration de " Serar " qui signifie privilege, autorite en matiere religieuse, comme par exemple l'abattage ritual ou la redaction d'actes de divorce, privileges hereditaires reserves dans dans nombre de communaute a certaines familles.
Autres hypotheses, egalement basse sur une origine hebraique : deformation de " Aby Tseror ", le pere du faisceau, sans doute le faisceau de la vie ( " Tseror hayim " ) . Selon une autre explication avancee parLaredo, ce serait une ethnique de la ville de Bousra, en Syrie, dont la famille serait originaire.
Autre hypothese, avancee par Ismael Hamet : ancient prenom biblique tombe en desuetude : voir Ceror, fils de Bekhorat, de la tribu de Benjamin ( Samuel, 9/9 ). Le nom est attete en Espagne sous la forme de Abecror des lr XIIemem siècle.
Il semble que le nom patronymique, Seror, plus repandu en Algerie et en Tunisise ait la meme origine, mais nous l'etidierons separement vu le role joue en Algerie par la dynastie de rabbins portant ce nom.
Autres orthographes : Abiseror, Seror. Au XXeme siècle, nom peu repandu porte surtout au Maroc – Mogador, Aka, Safi, Casablanca, en Algerie – Alger, MIliana, Oran et en Tunisie – Tunis
Rabbi Mordekhay Abisror
Rabbin et explorateur, une des figures les plus originales du judaisme nord africain des temps modrenes. Ne en1830 aAka dans le Souss' dans une famille originaire du sahara' il se distingua a un age tres precoce dans les etudes et fut envoye a Marrakech terminer ses etudes rabbiniques, qui a l'age de 18 ans il se rendit a Jerusalem pour parfaire sob education.
Intronise rabbin, il fut envoye a Alep en Syrie, puis pris de nostalgie, il decida de revenir au maroc et se joignit a des caravanes qui le menerent en Egypte, en Tripolitaine' en Tunisie et en Algerie. Conquis par les progres de ses freres israelites d'Algerie, il s'attarda dans ce pays quelques annees avanr de reprendrs la route poue le Maroc munu d'une protection francaise.
Revenu dans son village natal en 1858, il s'associa avec un commercant de Mogador, Salomon Ohayon, pour relancer le grand commerce trassaharien avec l'Afrique Noire qui n'était pkus pratique depuis des dizaines d'annees en raison de l'insecurite.
Il fut avec un de ses freres, le premier juif a Tombouctou. Il y restera 4 ans, amassant une grande fortune dans le commerce trssaharien, elargissant les echanges jusqu'à l'Italie, avant de revenir a Aka. Le village devenant trop etroit pour lui, il s'installa a Mogador ou il se gagna l'estime et l'amitie du consul de France, Beaumier.
Explorateur passionne par l'Afrique Noire vers laquelle il revint plusieurs reprises, ik publia un premier article, repris en brochure, sur " Le Premier etablissement des juifs a Tombouctou " dans le Bulletin dela SocieteFrancaisede Geographie qui le fit connaitre dans le monde scientifique.
Avec l'aide de l'Alliance' il se rendit a Paris oula Societede Geographie lui donna une information scientifique et le chargea d'une nouvelle mission officielle d'exploration. Exellent observateur. Il retrouva les traces de tribus juives islamisees dans les oasis de Touat ( voir Touati ) et parmi les Touareg.
Ruine par le pillage de deux de ses caravanes. Il finit par s'installer a Alger en1895. C'est la qu'il fut sollicite pur servir de guide au jeune capitaine francais Charles De Foucault, envoye en mission secrte d'observation a l'interieur du Maroc. Sur le conseil de Mordekhay, il put mener a bien sa mission d'observation deguise en rabbin moscovite, sans etre decouvert par les Musulmans, ni trahi par les Juifs qui avaient immediatement perce son secret.
L'auteur de la " Reconnaissance du Maroc, d'originaire si peu tendre pour les juijs du Maroc juges " paresseux, avares, gourmands, ivrognes, menteurs, voleurs haineux et surtout sans foi ni bonte ", reconnut pourtant les merites de son guide : j'ai peu parle de Mardochee dans la relation de mon voyage.
Sa part fut grande pourtant, car il était charge des relations avec les indigenes et tous les soucis materiels retombaient sur lui….Intelligent, tres et trop prudent, infiniment ruse, beau parleur et meme eloquent, rabbin, assez instruit pour inspirer de la consideration aux israelites, il me rendit de grands services : je dois ajouter qu'il se momtra toujours vigilant et devoue a veiller a ma securite….."
Apres la fin de sa mission, il revint vers sa famille a Alger ou il enseigna l'hebreu et acquit la nationalite francaise. Il mourut deux ans plus tard, en 1886 en menant des experiences d'alchimie, ou il s'etait acquis une grande reputation, empoisonne par les odeurs de ses mysterieuses experiences.
Rabbi Shalom Abisror
Fils de Nissim. Rabbin ne a Akka au sud du Maroc. Kabbaliste, auteur d'un ouvrage de mystique, Netivot Shalom ( Casblanca 1953 ).
Rabbi Joseph Abisror
Petit fis du celebre rabbi Mordekhay. Rabbin ne a Alger, il fut pendant dix ans, de1928 a1938, rabbin de la communaute de Miliana, puis de la communaute d'Hussein-Dey, de1951 a1957
Yvon Abisror
Fils de Joseph. Administrateur de societe ne a Miliana en 1933 – Miliana est une ville d' Algérie, en Afrique du Nord . Sur le plan communautaire, ancient president puis president d'honneur de la communaute de Massy-Antony. Conseiller municipal delegue a Massy
Katty Bisror
Journaliste israelienne nee a El-Jadida en 1957, au Maroc, dans une famille originaire d'Algerie. Apres des etudes de sciences politiques et de journalisme a Paris, elle imigra en Israel en 1979.
Redactrice de la revue ideologique sioniste " Sillages ", puis correspondante en Israel de Radio J et des stations de radio juives de France, elle a cree a Tel-Aviv une societe de relations publiques " Happening ".
Autre source
ABISROR ou ABISEROR ou BISROR ou SERROR ou SEROR ou SEROUR : plusieurs origines possibles : ce nom d’origine hebraïque signifierait le pere (abi) du faisceau (tseror) ou mon pere est un faisceau. Tseror est egalement un nom biblique : c’est un homme de la tribu des Benjamin et pere du futur roi Saul (cf. bible : Genese 46,21). Autre explication : sror serait une deformation de srara signifiant autorite, et donc Abisror signifierait pèere de l’autorite : ils auraient donc occupe des postes de rabbins ou de sacrificateurs rituels. Enfin derniere hypothese : il viendrait du nom de tribus berberes de la réegion d’Oran
דבדו עיר הכהנים
אמרו עליה שהיא "ירושלים הקטנה" ושכוהנים שגלו אחרי חורבן הבית הראשון מצאו בה מפלט. ספרו על מעיין שמימיו קרירים ומי שלא לגם מהם , לא לגם מים חיים מימיו. אמרו שגינות וגנים עוטרים לה וגם הרים סביב לה. האמירות הללו חלחלו לתודעתי כילד וצפנתי אותם בתיבת המסעות הדמיונית שלי.
דבדו
ביומניי מצוין שהמסע שלי לדבדו החל ב-26.4.96. הגעתי אליה מתאורירת, דרך מישורי הרג המדבריים, מרחק של 52 ק"מ. למרגלות ג'בל חזם, בינות לגינות שלחין ומטעי פרי, היא קורנת ברעננותה ובשכשוך פלגי מעיינותיה. כזאת היא, עולה ביופייה על הדמיון שצפנתי בתודעתי. המלווה שלי היה בזיו, ה"עסאס" של בית הקברות היהודי. משפחתו גרה בסמיכות לבית הקברות הישן. כך שהביקור בדבדו החל בבית הקברות. הציונים בנויים מאבן מאסיבית שנחצבה לדעת העסאס במצוק הדולומיטי שמעל לדבדו. את האבנים גלגלו מראש ההר, יען כי משקלה של כל אבן מגיע לכדי חצי טון ואף למעלה מזה. האבנים סותתו במתחם בית הקברות. צוקי העיתים גרמו לבליית אבני המצבת הכתב נמחק וקשה לקרוא את הכתוב. בבית הקברות הישן נקברו הכוהנים שהיו מורמים מעם ונקראו גם בפי היהודים "שורפה" – המכובדים, האצילים. על העתיקה שבהן מצאתי כתובת ועליה כתוב: "משה בן דבדבו הכהן, שנת התקעה".
במעלה ההר מעל לבית הקברות הישן מתנוססת לה בגאון קצבת בני מרין ובסמוך לה נובעים מימיו של עין תפרינט. טיפוס קשה בהר הוביל אותי למצודה ולמעין משם תצפית נוף מדהימה על העיירה דבדו. מראש ההר צילמתי את קברו של הקדוש סידי חמד אסהלי שיהודים נהגו לפקוד את קברו ואולי הוא "אל מריהרא" הנזכר בעבודתו המונומנטלית של פרופ' יששכר בן עמי. המקומיים טוענים שזה קברו של ר' דאוד הכהן. ירידה מקצבת בני מרין לבית הקברות החדש. מן המעט שבתאריכים שנחקקו על הציונים עולה שעם העלייה בהר הקברים "צעירים" יותר. על חלקם מופיעות משפחות כוהנים, עובדה המחזקת את הסברה שכוהנים לא נקברו בנפרד בבית הקברות הישן. סמוך לשער בית הקברות החדש חלקת קברים שהמצבות בה קטנות, בנות מחצית המטר, שוות בגודלן ואין אפילו כתובת אחת עליהן. אימו הזקנה של העסאס בזיו טוענת שמדובר בילדים שמתו במגפת טיפוס שפקדה את דבדו ולא היה סיפק בידם של המשפחות לציין את שמות הנפטרים.
עין סביליה
מבית הקברות החדש שמתי פעמיי לעבר עין סבילייה. ששמו כך אומרים ניתן לו על ידי גולים יהודיים שהגיעו ממחוז סביליה שבספרד. המעיין מקורה ושפיעתו מרשימה. ממימיו שותים תושבי העיירה ויתרת המים זורמת בתעלות ומשקה את חקלאות השלחין. מרים אימו של העסאס מספרת שיהודים נהגו להתפלל ליד המעיין באביב ובתחילת החורף. בחורף כוונתה כנראה למנהג "תשליך" או לשנים שבהן הייתה עצירת גשמים ויהודים התפללו שם לירידת גשמים. באביב, כנראה שכוונתה הייתה לחג המימונה שנחגג סביב למעיינות העיירה. מן המעיין יצאנו לסיור בין בתי היהודים ששרדו עדיין. שלושה בתי כנסת נותרו על תילם. האחד של אולד אלהרהאר. מבנה רבוע שתקרתו נתמכת על-ידי שני עמודים. ותיבת הש"ץ עדיין נמצאת בו. שני הנותרים היו סגורים האחד של אולד שלמה והשני של אולד סבאן. בקרנו ב "דאר סבאן", בחצרו כך מספרים המקומיים היה קדוש יהודי שיהודים וערבים היו משביעים בו. משם ל"דאר בן חידא" שעזב את ביתו באמצע שנות השמונים.
חאג'ה מרים הזקנה ספרה לי שסמוך לדבדו ליד החורש היה קדוש יהודי שקראו לו "קאד אל ע'אבה" – שר היער שערבים מקדשים אותו עד היום ויהודים היו משתטחים על קברו ומדליקים נרות. היא מספרת על מוסלמית אחת שנשתתקה ברגליה. בלילה היא חלמה שרק הצדיק היהודי יביא לה מזור. כשהתעוררה בבקר בקשה שיסיעו אותה לקדוש. בני משפחתה הובילו אותה לצדיק ואת החזרה לביתה עשתה כבר על רגליה. היהודי האחרון שנשאר בדבדו היה "מאיר דאישו" עזב את דבדו ב-1995 לקזבלנקה , שם עסק בריפוי עממי ובכתיבת קמיעות. ראוי לציין שבדבדו לא היה מלאח יהודי והיהודים גרו בין ובתוך האוכלוסייה הערבית בשכנות טובה ובדו קיום מרשים המעורר עד היום ערגה אצל שני העמים.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
יהודי קזבלנקה
היישוב היהודי בעיר הנמל החל בימי הביניים. עם הכיבוש הפורטוגזי הוא פוזר, והקהילה היהודית התאוששה רק בשנות ה־30 של המאה ה־19, עס בואם של סוחרים מערים האחרות. בתחילת המאה ה־20 מנתה העיר 6,000 יהודים. לרשותם עמדו שני בתי כנסת, שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים. בחודש אוגוסט 1907 נערכו בהפרעות, שבמהלכן נהרגו 30 יהודים ונחטפו 250 נשים וילדים.
למרותזאתשבו והתבלטו יהודי העיר במהרה בחיי המסחר והתעשייה ובמקצועות החופשיים, וטיפלו במסירות בדלת העם, שהגיעה מטרי השדה והצטופפה ברובע היהודי הישן. בית הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״ לחינוך חינם נוסד בה כבר ב־1897. עם שיחדור העיר משלטון צרפת(1942) נהרו לשם יהודים רבים ובשנת1960 ישבה בה למעלה ממחצית האוכלוסייה היהודית במרוקו. ב־1964 התחילה ההגירה היהודית הגדולה, וכעבור שלוש שנים נותרו בה 37 אלף יהודים מכלל 50 אלף במדינה כולה.
ידוע גם על יהודי צרפתי בשם דה פינטו. האיש, יצחק דה פינטו, התגורר בבורדו בתקופתו של הוגה הדעות והסופר הצרפתי וולטר. זה טיפח רעיונות אנטי־יהודיים והפיץ דעות קדומות על היהודים והיהדות. דיעותיו עוררו גל מחאות ודברי פולמוס ברחבי אירופה, ואחד מהם שהשיב לו היה יצחק דה פינטו. את זאת עשה בקונטרס ״אפולוגיה על האומה היהודית״, שיצא לאור ב-1762. לאחר פירסום הקונטרס ענה לו וולטר, כי לא התכוון להשמיץ את היהודים כעם.
נציג שהגיע לארה״ב הוא יצחק פינטו (1721-1791), חבר בקהילת שארית ישראל בניו יורק. הוא העתיק לאנגלית את תפלות ישראל לכל השנה בנוסח הספרדים, וזה הודפס בעיר (1766) בדפוס יוהן האלט. היה זה הסידור הראשון שהודפס בניו יורק.
ענף אחר של משפחת פינטו, שעקר למרוקו, הגיע בתחילה לעיר הנמל טאנג׳ר, משם עברו בני המשפחה למראקש, והחלו להתפרסם כאנשי מופת וצדיקים. אחד מהם הוא רבי יעקב פינטו, בעל החיבור על הזוהר ״מקדש מלך״. אחיו הצעיר, רבי שלמה פינטו, נשא לאשה את אחותו של האדמו״ר רבי כליפה בן מלכא זצ״ל, שהיה בעל נכסים מהעיר תאטוואן.
השניים הפכו לשותפים במסחר, ופרנסתו של רבי שלמה היתה מצוייה בריווח והוא יכול היה להקדיש את עיתותיו לתורה ולעבודת הי. בשלב מסוים עקר רבי שלמה פינטו עם בני משפחתו לעיר אגאדיר, בעקבות גיסו, וקבע שם את מושבו. שם פקד אסון את הרב שלמה: אשתו נפטרה בדמי ימיה, ובנים לא היו להם.
הרב שלמה פינטו יצא למראקש, ושם נשא אשה ממשפחת בנבנישתי. לאחר מכן שב לאגאדיר, ושם התמלא ביתו אורה בדמות בנו שנולד לו, וייקרא שמו בישראל חיים. 12 שנים לאחר מכן נפטר רבי שלמה.
מקור השם פינטו
השם פינטו מצוי בקרב יהודים יוצאי ספרד ופורטוגל. יהודים עם שמות משפחה אלה נקראים על שם ערים בשם פינטו, שהיו בספרד ובפורטוגל. בטרם אימצו הם לעצמם שם זה היו ליהודים בספרד ופורטוגל שמות עבריים, לטיניים ויווניים. היהודים הראשונים שהגיעו למדינות הללו עשו ואת בזמן האימפריה הרומית, במאה הראשונה והשנייה לספירה,לאתר שגלו עם חורבן הבית השני. בתחילת המאה השמינית. כשספרד נכבשה על ידי הערבים, אימצו לעצמם יהודים רבים שמות ערביים, כשבמקביל שמרו על השמות העבריים שלהם. כך נוצרה תערובת של שמות עבריים וערביים.
לאחר המאה העשירית, כשספרד נכבשה מחדש על ידי הנוצרים, היו השמות הללו בשימוש בקרב היהודים. זאת, עד המאה ה־16,אז נאלצו היהודים לשנות את שמותיהם מאימת האינקוויויציה. תקופה חשוכה וו בתולדות ספרד גרמה ליהודים רבים להמיר את דתם ואחרים חיו בוהות כפולה: נוצרים כלפי חוץ ויהודים בחשאי, האנוסים. אז גם אימצו שמות משפחה ספרדים נוצריים. אולם, הרוב הגדול שליהודי ספרד עזב אותה,בלית ברירה, בעת הגזירה על גירוש ספרד, 1492.כ־150 אלף מגורשים פליטים הגיעו לפורטוגל, ומצאו בה מיקלט, אך לא לזמן רב. ארבע שנים אחר כך,ב־1496, הוצא צו גירוש נגד יהודי פורטוגל. כדי למנוע נזק כלכלי מארצם ניסו השלטונות לנצר את היהודים בכוח. ילדים הוטבלו ונכלאו, אחרים נצטוו להתרכז בנמל ליסבון לשם נסיעה ושם הוטבלו בכוח כ־20 אלף יהודים. הענפים לבית פינטו מצאו מקלט במרוקו, אלגייר, אנגליה, הולנד ובמדינות האימפריה העותומנית.
גאון, צדיק ובעל מופתים
שנה לאחר מכן, כשחיים הנער בן 13, פקד משבר כלכלי את העיר אגאדיר, ונמלה, שהיה מקור פרנסה עיקרי לתושבים, נסגר. תחתיו פרח ושיגשג נמל חדיש במוגאדור (סווירא), ובני משפחת פינטו קבעו את מושבם בעיר זו. הם היו חלק ממספר רב של משפחות יהודיות, שהוכרחו לקחת את מקל הנדודים ולעקור למוגאדור. לזרם המהגרים היהודים סייע רבות הגביר היהודי גדליה יעקב, שהיפנה את חיים פינטו אל קרוב משפחה שלו – השר מאיר פינטו, ששימש במוגאדור בתפקיד סגן הקונסול הצרפתי. מאיר פינטו קיבל בסבר פנים יפות את שארי בשרו הצעיר, והכניס אותו ללמוד בישיבת הגאון רבי יעקב ביבאס זצ״ל, אב בית הדין של מוגאדור
בתוך זמן קצר יצא שימעו של הנער לפניו. תחילה כגאון ועילוי בתורה, ולאחר מכן כמשורר ופייטן, צדיק ובעל מופתים. שמו של חיים פינטו, שברבות הימים הפך להיות הרב חיים פינטו(הר״ח), התפרסם בקרב היהודים בכל ערי מרוקו. ולא רק יהודים – גם ערביי המדינה כיבדו את הר״ח, והתייחסו אליו כאל קדוש. שימעו הגיע למרחקים ויצא מתחומי מרוקו, והגיע עד למדינות רבות באירופה ובמזרח התיכון. לא אחת היו מגיעות בקשות ממרחקים לתפילה וברכה.
רוב הפונים אל הר״ח, בשאלת חכם, עצה, ברכה או תפילה, היו ממרוקו ובעיקר מהעיר מוגאדור. דלת בית הר״ח היתה פתוחה לכל, שוע או עני, והוא השתדל עבור כל אחד ואחד שפנה אליו. במקביל, לאחר פטירתו של הרב יעקב ביבאס, פנו אל הר״ח בבקשה כי ימלא את מקומו ויישב על כס הרבנות. לאחר הפצרות של פרנסי הקהילה היהודית ניאות הרב והכניס את צווארו תחת עול הציבור. סיוע ברבנות מצא בדמותו של עמיתו, רבי דוד בן חזאן, ששימש עזר כנגדו.
הר״ח שלח ידו בכתיבה, והוציא לאור מספר ספרים בהלכה, באגדה, בקבלה ובחידושים על הש״ס. אולם, בגלל בעיות טכנולוגיות של אותם ימים לא הצליח להדפיס את חיבוריו הרבים, ורובם אבדו. לפליטה נשארו מספר מועט של פיוטים ותשובות בענייני הלכה, שהובאו בספרי שו״ת של מחברים אחרים, שאיתם נשא ונתן הר״ח בענייני הלכה ופסיקה.
במלחמה שהיתה בין צרפת לפורטוגל נלקח הר״ח לשמש כ״מגן חי״ על ראש מגדל, הצופה לים. הפורטוגזים האמינו, כי מאחר והוא איש אלוקים, צדיק ובעל מופת, הרי שהוא יוכל להגן עליהם, אם יישב בצריח המגדל, הצופה אל הים לקדם פני פולשים. כך הוא הוחזק שישה חודשים, ואז ציוו השלטונות להוציאו להורג בכיכר העיר, למען יראו וייראו, מסיבה לא ברורה. בדרך נם הוא ניצל, וכשהשתחרר כתב את הפיוט ״חם ליבי בקרבי״, שבו כתב בין היתר: ״ידו הניף עליו צר, להכותו בלב אכזר, יבשה ידו ונעצר, גם ממקומו לא סר, עצר, נעצר, נאסר, כי חשב להשחיתו, איש האלוקים קדוש הוא, הוא רבי חיים פינטו״.
הר״ח התבקש לישיבה של מעלה בכ״ו באלול תר״ה (1845), ונטמן בבית העלמין הישן במוגאדור. הוא הותיר ארבעה בנים: רבי יהודה, המוכר יותר כרבי הדאן, רבי יוסף, רבי יאשיה ורבי יעקב. בטרם פטירתו ציווה האב את בניו, כי לא יקימו ציון על
קברו וכי לא יכתבו דברי שבח על המצבה, אלא רק את שמו בלבד. בהתייעצות שערכו רבני העיר הוחלט לכתוב את הנוסח הבא, המופיע על קבר הצדיק:
״מצבת קבורת הרב הגאון בישראל, מרנא ורבנא סבא דמשפטים כמוהר״ר חיים פינטו זצה״ל. נלב״ע כ״ו לחודש אלול שנת הר״ת לפ״ק, תנצב״ה״.
סאלי וחכמיה
רבי אברהם ריווח.
רבי אברהם היה מגדולי תלמידיו של רבי רפאל אלנקאוה, למד בישיבתו בסאלי והוכשר לדיינות כשאר תלמידיו הנבחרים של רבי רפאל. רבי אברהם הינו דודו של משה ריווח ז"ל בעלה של דודתי קאמי הי״ו.
נשלח לעיר סטאט ושם פעל כדיין עד פטירתו.
אנשי סטאט שהעריצו אותו רצו לקוברו בעירם, אך צעירי סאלי עמדו על כך שהצדיק יקבר בעיר הולדתו, ליד רבו בחלקת הרבנים התלמידים. לאחר מאמצים רבים והשתדלויות רבות אצל השלטונות, הובא הרב לקבורה בסאלי.
כתב שני חיבורים
" לאברהם למקנה " – " ויען אברהם "
רבי אליעזר דאבילא – רב אד״א
רבי אליעזר יליד העיר סאלי ומחשובי חכמיה, המכונה בשם רב אד״א, היה בן אחותו של אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר. הוא נינו של רבי חיים בן עטר הקדמון הקבור בסאלי. רבי אליעזר נולד בשנת התע״ד וזכה לומר לשטן ״גירא בעינך״ ( חץ בעיניך )) משום שהתחתן בשנת התפ״ט בהיות בן חמש עשרה.
הוא נשא את בתו של הרב אליהו הלוי בן שושן מנכבדי העיר. רבי אליעזר היה ידוע כחריף בתורה ושקדן גדול ובזה יובן מדוע כבר בגיל צעיר חיבר חיבורים חשובים.
חיבוריו:
א. ״ מגן גיבורים ״ – על הגמרא (ב״ח).
ב. ״ מלחמת מעוה ״ – חידושים בגמרא, שיטות על מסכתות.
ג. קונטריס ״ חסד ואמת ״ – דרשות.
ד. ״ מעין גנים ״ – חדושי הלכות ודיון הלכתי על טור ־ שו״ע יור״ד וחו״מ.
ה. שו״ת ״ באר מים חיים ״ – הנקרא גם בשם שו״ת דרב אד״א.
ו. קונטריס – ביאורי תנ״ך.
מסופר שבזמנו הייתה סכנת שיטפון שאיימה לשטוף את העיר רבאט בגלי האוקיינוס הסוערים. רבי אליעזר הלך עם המלך יחד עם נכבדי העיר ניגשו אל שפת הים. הצדיק לקח את מקלו ותקעו במי הים, הים שב לאחוריו ושקט. בעוד המלך משתאה, הזהירו רב אד״א שלא ירע ליהודים
פעמים רבות עמד הצדיק לימין הקהילה בעיתות צרה ומצוקה. מסופר שפעם אחת ישב בחדרו ותוך כדי למודו ופלפולו, כתב השגה על רבי יהודה בן עטר ־ ראב״ד פז המכונה ״ רבי לכביר ״ ־ הרב הגדול שהיה מלומד בניסים.
בעודו כותב את ההשגה, ראה לפניו אריה המבקש לטורפו, רבי אליעזר נבהל ונמלט אל חכמי העיר. כשסיפר להם את הסיבה למנוסתו, שאלו אותו מה עשה באותה שעה, כשהשיב להם שכתב השגה על רבי יהודה בן עטר, אמרו לו, האריה זה הצדיק – ״ גור אריה יהודה ״ ולולי תורתך וזכות אבותיך (יש אומרים שרבי אליעזר הוא צאצא של רבי יהודה בן עטר), היה האריה טורף אותך.
סיפור זה עם ציור האריה, מופיע על מצבתו של רבי יהודה בן עטר זצוק״ל בפז.
רבי אליעזר נפטר ב-ג׳ באדר א׳ התקכ״א ונקבר ברבאט, בהיותו בן מ״ז שנים בלבד. המשורר הדגול רבי דוד חסין קונן עליו שלוש קינות בספרו ״תהילה לדוד״ בחלק ״ יקרא דשכבי. ״
ברבאט ישנו בית כנסת מפואר על שמו, בו מתפללים ג׳ תפילות ביום גם כיום, זכיתי בביקורי בשנים האחרונות להתפלל בו.
Joseph (Yossi) Chetrit Université de Haifa.-Alliance Israelite Universelle
Brit
La revue des juifs du Maroc
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Avant-propos
Cent cinquante ans après la fondation de l'Alliance Israélite Universelle à Paris et un siècle et demi d'action éducative, culturelle et politique intense dans les communautés juives du Bassin Méditerranéen, est-il temps d'établir le bilan définitif de cette institution unique par son ampleur dans le monde juif? Ce serait aller trop vite en besogne, car l'AIU continue son action, les anciens auraient dit sa 'mission', et s'apprêterait même à la redéployer en créant de nouvelles écoles, en Israël notamment.
Cependant, comme pour toute entreprise humaine de cette envergure, il est permis d'essayer d'en retracer les lignes d'action et les retombées qu'elles ont eues dans les différentes sphères sociales et culturelles qui étaient visées, les communautés comme les enfants et adolescents qui ont suivi les classes de l'Alliance. Un tel tableau ne saurait être évidemment que très bref sinon télégraphique, et bien des études seront menées encore dans les prochaines générations pour éudier et analyser cette aventure unique en son genre et ses répercussions, en dehors des nombreuses centaines de travaux qui ont déjà été consacrées à ce sujet.
Sur le plan politique, les interventions et intercessions du Comité Central auprès d'autorités locales ou auprès de puissances étrangères en faveur des différentes communautés ou à l'occasion de diverses affaires concernant des groupes ou des personnes de ces communautés n'ont eu généralement que des résultats bien mitigés, l'Alliance ayant été le plus souvent identifiée aux intérêts français et souvent même à la politique coloniale française.
La "régénération sociale et économique" des communautés juives du Bassin méditerranéen, qui a été pendant un siècle la devise fondatrice et conductrice de l'action éducative et culturelle de l'Alliance, n'a été que faiblement entamée, parce que ces transformations ne pouvaient se faire pour les communautés indépendamment des sociétés environnantes. Lorsque les premiers signes de ce changement socio-économique ont commencé à apparaître, aprèsla Seconde GuerreMondiale, les communautés se sont dispersées et désintégrées pour retrouver d'autres cieux plus favorables.
L'action pédagogique et éducative dont ont bénéficié des centaines de milliers d'enfants et d'adolescents qui ont suivi les classes dans les différents réseaux scolaires de l'Alliance a été pour la plupart d'entre eux une source incontournable d'épanouissement, de savoir et de préparation aux défis et aux avantages de la vie moderne. Tous n'ont pu profiter de cette manne intellectuelle et culturelle, même parmi ceux qui ont été scolarisés, mais cette formation éducative moderne a offert aux plus doués une chance exceptionnelle de réussite personnelle et d'accomplissement humain.
L'Alliance ne s'est préoccupée sérieusement que bien tard des études hébraïques et juives pour ses élèves, après l'effroyable catastrophe dela Seconde GuerreMondiale seulement, mais elle a corrigé le tir depuis lors, à cause notamment de la création de l'Etat d'Israël et de la renaissance hébraïque qu'il a promue et menée au niveau national.
L'Alliance a su former et endoctriner un important personnel enseignant, au dévouement et à l'engagement assez rares de nos jours, qui a su gérer au quotidien et dans des lieux bien différents les uns des autres aussi bien les idées-forces de la révolution culturelle qui animaient toute l'institution que la transmission des savoirs et des formes de vie qui en articulaient et illustraient les divers aspects.
La collection d'articles réunie dans ce numéro spécial de "Brit" concerne les différents points évoqués ici. Elle offre un ensemble d'études et de témoignages personnels sur la marche des écoles, la politique communautaire menée, les formations scolaires et pédagogiques suivies et leurs répercussions sur les élèves, l'idéologie modernisatrice prônée et appliquée, les vocations ou même le 'sacerdoce' des enseignants, des promoteurs culturels et des leaders éducatifs, les enthousiasmes et les espoirs suscités.
Tous ces travaux témoignent du grand intérêt que suscite de nos jours l'œuvre éducative et pédagogique de longue haleine, qui a été inaugurée il y a un siècle et demi par l'AIU et qu'elle poursuit toujours, auprès des chercheurs du monde entier comme auprès de ceux qui ont bénéficié des formations et des enseignements offerts
Joseph (Yossi) Chetrit Université de Haifa.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Mariage a Mogador – Poeme
Braves gens, écoutez
Ouvrez grand vos oreilles
Et voyez, vous qui êtes des sages,
Comment on fêtait à Mogador
Un mariage.
Un mariage à Mogador, oui,
C'était quelque chose d'inouï!
Que dis-je ? C'était du grand art…
Je vais de ce pas vous en faire part.
Alors, mes amis, suivez-moi
Les choses n'allant pas de soi,
Sachez que,
Bien que ce fut fort compliqué
C'était d'une grande simplicité.
Comment se nouaient les liens ?
Comment arrivait le couple
Devant le Rabbin ?
Par une marieuse ? Mais non !
Alors ?
Une rencontre ? Une lettre ? Un rêve ?
Mais pas du tout !
Voilà :
Le Jour de Kippour,
D'un pas léger, entre deux prières,
Nos jeunes gens sortaient prendre l'air Au Mellah ou à la Médina. Et qui venaient vers eux À petits pas gracieux ?
Bien sûr, nos jeunes filles
A la taille si gracile,
Au visage à peine maquillé
Toutes de blanc habillées.
Alors,
Les garçons osaient un regard.
Et les filles ?
Elles battaient des cils
Et regardaient aussi.
Leurs yeux se rencontraient
La jeune fille s’empourprait
Le jeune homme troublé
Restait comme pétrifié.
Et à Souccoth, mes amis,
Les parents de la jeune fille Recevaient la visite
D'un émissaire
Qui de but en blanc déclarait :
" Je suis envoyé par Untel
Donnez-lui votre fille si belle !
Alors :
Si avant de répondre
On lui servait à boire
Ou à manger
Il comprenait qu'on lui disait :
Allez en chercher une autre Ce garçon ne sera pas des nôtres.
Mais,
Si avant de servir,
On parlait, on discutait
A n'en plus finir,
Alors, mes amis,
C'était là le signe
Qu'on trouvait le garçon digne
De la jeune fille,
Et qu'on était prêts dès le lendemain
De lui en accorder la main.
Ceci, voyez-vous,
Est l'enseignement donné
Par les apôtres
Qu'il faut suivre dans tous les cas :
Voyez l'exemple
D'Eliézer et de Rivka !
La demande acceptée,
Les jours sont comptés.
Une rencontre et une autre :
" Voici nos conditions
Quelles sont les vôtres ?
Où et quand ?
Qui pourvoira aux frais du mariage ?
Et la maison,
Elle sera à quel étage
? " Et dites-moi, qu'apportera
La mariée pour sa Sora ? "
……………….SUITE
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
אל הגלות.
בימי הביניים היה שוני רב בין גורל היהודים בספרד, לבין גורלם במדינות אירופיות אחרות. השליטים הנוצרים, שהתעניינו בעיקר בדחיקת המוסלמים ששלטו בדרום המדינה, הגנו, בדרך כלל, על נתיניהם היהודים, ואף גילו יחס אוהד כלפיהם. אמנם מפעם לפעם פרצו פרעות, והסתת הכמרים גרמה לחרדות בקרב היהודים, אבל לרוב היה מצבם מניח את הדעת.
המצב השנה במאה ה- 14, רוח הקנאות, שליוותה את המלחמה הממושכת נגד הערבים, החלה לנשב גם כלפי היהודים. בשנת קנ"א פרץ גל פרעות שבהם נהרגו והשתמדו אלפי יהודים. הייתה זו נקודת מפנה במצבם של יהודי ספרד. מאה שנים שחלפו מאז ועד חיסולה של גולת ספרד, עמדו כולן בסימן מאבק דתי בין הנוצרים לבין היהודים בכלל והאנוסים בפרט.
המצב הגיע לרתיחה משהחלה לפעול האינקוויזיציה, בשנות ה – 80 של המאה הט"ו. היא הוקמה כדי לטפל באנוסים, שבעיני הכנסייה נחשבו לנוצרים, אבל רבים מהם קיימו את מצוות היהדות. חוקרי האינקוויזיציה הגיעו למסקנה כי כל עוד חיים בספרד היהודים שהיו רשאים לקיים את מצוות דתם בגלוי לא יפסיקו " הנוצרים החדשים " לנסות לשוב אל עמם. הפתרון שהציעו היה גירוש כל היהודים.
תחילה היססו המלך והמלכה לקבל את ההצעה. כיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון בספרד, נראה להם חשוב יותר, ולצורך כך הם נזקקו ליהודים כמקור לכסף. ב – 2 בנובמבר 1492 ( אני סבור שזה 1491 לפי החשבון הפשוט ולא 1492 ), כשנכנסו פרדיננד ואיזבל כמנצחים לגרנדה הכבושה, נסללה הדרך לתוכנית. שלושה חודשים אחר כל נחתם הצו המלכותי, שיהודים שלא ימירו את דתם יגורשו מהארץ בתוך ארבעה חודשים.
בחודש אב שנת מזר"ה ישראל ( 1492 ) בא הקץ ליותר מ – 1500 שנות ישיבה יהודית בספרד.
כמאתיים אלף יהודים – קיימות הערכות שונות לגבי מספרם – נטלו את מטלטליהם , ויצאו אל עבר הלא נודע.
גם רבי אברהם זכות ומשפחתו היו בין הגולים. הוא סיפר, כי ראה בעיניו צדיקים שהמיתו את עצמם ואת בניהם, כדי שלא יוכרחו לבגוד באמונתם. הוא הצטרף אל כמחצית מהמגורשים, שנטלו את מקל הנדודים ופנו אל פורטוגל השכנה. בעיני רוחו יכל לראות בני זכות אחרים נודדים, בידם אותו מקל, בצרפת בשנת 1306. הסבים והנכדים, תקופות שונות וארצות אחרות – וגורל אחד.
יחד ימו היה גם רבי יצחק אבוהב, רבו. שליט פורטוגל באותה עת היה ז'ואן ה – 2, ורבי יצחק אבוהב יצא בלוית שלושה נכבדים והודים להשתדל אצלו שיתיר לפליטים להיכנס לארצו. המלך, שהיה להוט להגדיל את הכנסותיו, נאות לבקשה, לא לפני שגבה מס כבד לגולגולת. ההיתר היה לשמונה חודשים. לאחר זמן התחייב המלך להמציא לגולים ספינות שיעבירו אותם לאן שיחפצו.
רבי יצחק אבוהב לא האריך ימים בארץ החדשה. בחורף רנ"ג, שבעה חודשים לאחר הגירוש, נפטר בעיר פורטו, בגיל 60. רבי אברהם זכות ספד על קברו, ודרש עליו בפסוק " הנה אנוכי שולח מלאך לפניך "
שמעו של החכם היהודי יצא גם מפורטוגל, ועד מהרה מינה אותו המלך לאסטרונום החצר. רבי מנשה בן ישראל מספר, בספרו " נשמת חיים ", כי המלך ז'ואן אהב לשוחח עם החכם היהודי. באחת הפעמים, כשעמד המלך לנסוע למקום ששמו איבורה, ביקש מרבי אברהם זכות לומר לו, על פי המזל, באיזה פתח יכנס.
רבי אברהם כתב את תשובתו על הנייר, סגר בחותמו ונתן למלך. משהגיע זה למחוז חפצו, התחכם, ונכנס דרך פתח שפרץ בחומה, לאחר כניסתו, פתח המלך את הנייר וקרא אותו לפני כולם. על הדף היה כתוב רק משפט אחד, בספרדית : שער חדש יפתח, ויבוא בו המלך.
במקרה אחר שאל אותו המלך כמה רחוקים השמים מהארץ, רבי אברהם הביט על סביבות החדר בו שהה, ואמר את תשובתו. כעבור שנה הגביה המלך את תקרת החדר באמה וחצי, קרא לרבי אברהם וביקש שיזכיר לו מה המרחק עד השמים, כיוון ששכח. " או שהארץ עלתה או שהשמים ירדו " השיב רבי אברהם.
תלאות פורטוגל.
בשנת רנ"ו התבקש רבי אברהם לסייע שוב בגילוי ארצות רחוקות. הפעם היה זה וסקו דה גאמא, מגלה דרך הים להודו. לפני שהחל בתכנון מסעו נפגש, יחד עם כל אנשי צוותו, עם רבי אברהם, והוא אמר להם, כי לפי חישוביו אפשר להקיף את אפריקה, ולהמשיך מזרחה להודו. גם המלך זימן אותו אליו, כדי לשמוע את דעתו. הגשמת הרעיון הייתה חיונית לשליטתה של פורטוגל על המסחר הימי עם המזרח, ולביסוס מעמדה כמעצמה ימית. רבי אברהם נתן תחזית אסטרולוגית, כמנהג הימים ההם, וגם סייע הייעוץ מדעי.
ביולי, אותה שנה, יצאה משלחת דרומה. מספר חודשים אחר כך עגנו ספינותיו של ואסקו דה גאמא בחופה של הודו, וסימנו את ראשיתה של תקופה ארוכה לשלטון אירופה על הים. אבל בית המלוכה הפורטוגלי העדיף להעלים את חלקו של החכם היהודי במבצע. הוא הנציח רק את זכר השייט הנוצרי, בבניית מנזר על שמו.
המוני המגורשים קיוו למצוא מנוחה בארץ שפתחה להם את שעריה, אבל המציאות טפחה על פניהם. במידה מסוימת התגלתה פורטוגל כפרק המשך לאסון גירוש ספרד. איבת ההמון אליהם גאתה, והשלטונות עמדו על כך שהיהודים יעזבו את המדינה בתום שמונת החודשים שניתנו להם. חלק אכן עזבו, וסבלו רבות מספנים חסרי מצפון שהשליכו אותם על חוף אפריקה הקרוב.
אבל רבים אחרים נותרו במדינה, אחרי שהמלך לא מילא את התחייבותו לספק אוניות לכולם. במקום זה הכריז עליהם כמשועבדים, והתחיל למכור מהם לעבדים. ילדים רבים נלקחו מזרועות הוריהם בכוח, ו 700 מהם נשלחו ליישב את השממה באי סן תומה, סמוך לאפריקה, רובם נספו שם.
המצב הוקל במקצת כשהמלך עמנואל עלה לשלטון. אולי היה זה בהשפעת רבי אברהם זכות, ששימש כתוכן החצר, אלא שכעבור זמן מה נשא המלך לאיה את בתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, וגישתו השתנתה לחלוטין. בשנת רנ"ו פקד המלך לגרש את היהודים מפורטוגל. אבל, בידעו את הנזק שייגרם לכלכלת המדינה מכך, החליט, במקביל, לכפות עליהם המרת דת המונית, כל יוכל לנצל אותם לצרכיו, בלא שיאלץ לוותר עליהם.
לו זו המסגרת לגולל את שעבר על היהודים בהמשך. חלק מהם מתו על קידוש ה', הם ובניהם, וחלק מהם המירו את דתם, בכפיה כזו או אחרת. רבי אברהם זכות היה בין המעטים, שעמדו בגזירות השמד הכפויה , וגם הצליחו, בסופו של דבר להיחלץ מארץ הדמים
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
החמאם
חמאם לנשים בלבד במרוקו
מרקש היא עיר בת אלף שנה, שתולדותיה שלובים בסיפורים ובסתרים. בעיר היפיפייה המזכירה נווה מדבר גדול יפה ומסוגנן היה אולם רחצה ענק ומפורסם ושמו החמאם. החמאם מעוטר כולו מהרצפה עד התקרה בפסיפס צבעוני, ציורים מסורתיים וכיתובים מסולסלים בערבית שנעשו בידי אומן. הרצפה עשויה עץ והאמבט עצמו, מרכז החדר וההוויה של החמאם עשוי חרסינה דקה שהובאה במיוחד מסין. תחת המולת החום והאחווה של החמאם ישבו במרתף האפל והמסתורי אנשים לבושים כפתנים שחורים ומפויחים והאכילו את תנור האש הענק שמחמם את המים הדרושים לחמאם.
ביום קיץ אחד, יום חם במיוחד הלכנו רינה אימי, סלמה העוזרת המוסלמית שלנו ואני להתרחץ בחמאם. אימי וסלמה הולכות במתינות, ואני מקפץ סביבן בהנאה, מחכה כבר להריח את ריח מי הורדים שנטף מהחמאם אל המבואה המרשימה והצבעונית. השוער בכניסה לבית המרחץ היה שרירן גברי גבוה ושזוף, לבוש למחצה במכנסים מבריקים דמויי אוהל. הוא שילב את ידיו על חזהו המשומן כמנהג הג'ינים העתיקים, והקיש בנעליו המחודדות, "אתם מוזמנים להיכנס, גבירתי ורבותיי" אמר לנו. ואני לא יכולתי להתאפק עוד, ורצתי פנימה בשמחה גדולה.
יחד עם אימי וסלמה, שהשתהו קצת מאחור נכנס גם עלי, נער שהיה אמנם בן ארבע עשרה אך נראה מבוגר לגילו. רק לפני שנה היה עלי זה משחק איתי בכדור רגל עשוי סמרטוטים וגומיות, עכשיו התחיל לעבוד והוא מוכר מיץ תפוזים טבעי לתיירים בכיכר הגדולה. נראה שאחרי שבוע בחום השוק הרגיש שהוא חייב להתרחץ לפחות פעם בשבוע כדי להוריד מעליו את כל האבק האדום שדבק בו. מרגע שראיתי אותו נכנס הבטתי בו בערגה, כדרך שמביטים הילדים הקטנים בגדולים מהם. אבל מאז החל עלי לעבוד, הוא לא רואה אותי יותר, כאילו אני עשוי אוויר.
הבוקר כאשר ראה את סלמה ליד החמאם הוא נדבק אל אימי ואליה, עושה מאמצים להיכנס גם הוא לחמאם של הנשים, מנצל את גילו הצעיר, מקווה, מתפלל ומייחל שיתנו לו פעם אחת להתקלח שם, עם הנשים. עם סלמה. אחרי השער הראשי מתפצל המסדרון לשניים, אגף הנשים ואגף הגברים. עלי מסתכל בי רגע, ואחר לוקח את ידי, השומר מסתכל במשהו אחר, אני ועלי נראים לו כשני אחים קטנים, רצים קצת לפני אמם.
עיניו של עלי זורחות, עיניי שלי זורחות – שוב אני ועלי משחקים כמו פעם! אחרי הסיבוב עלי עוזב את ידי וממשיך בריצה ישר לאגף הנשים, אני רץ אחריו, כי ככה עושים חברים, לא? עלי כמעט רואה את האור—ונתקל בשומרת. שומרת זו, אישה גדולה הלובשת מכנסיים מבריקים וחולצה רחבה הקשורה למותניה, לידה ערמה של תיקים וארנקים והיא חסמה בגופה את הכניסה למרחצאות, מבקשת מהאורחות להפקיד בידיה את חפציהן למשמרת.
"לאן אתה חושב שאתה הולך, איש צעיר?" היא שואלת את עלי שנראה מבולבל, מסתכל סביב. עלי מביט בה, ואני, כולי עדין מתנשף, בא ואוחז בידו, מביט בשומרת בעיניי תם, שוב אנחנו יחד, כמו אח קטן ואח גדול. "לא, לא לא" היא אומרת, מושכת אותי וידי ניתקת מידו של עלי, "אתה יכול להיכנס" היא הודפת אותי פנימה "ואתה" היא מורה לעלי "שב כאן!". כשסלמה ואימי מגיעות, עלי יושב מבויש בין ערמות החפצים, סלמה מחייכת אליו והוא מאדים, עוד רגע והן מצטרפות אלי אל המרחצאות – בעוד עלי נשאר מיותם בחוץ.
לא עוברות עשר דקות ואל החמאם מגיעה ויקטוריה, שלבעלה יש חנות נעלי ספורט בשוק ליד דוכן המיץ של עלי . "למה את לא נותנת לו להיכנס?" היא חוקרת את והשומרת "הוא עוד ילד, אין לו זקן, לא? הוא רק קצת גבוה, זה הכל" היא יוצאת להגנתו של עלי. "לי הוא לא נראה כזה ילד תמים! כאן יש נשים הגונות!" אומרת השומרת. "טוב, די די!" כשויקטוריה מתעצבנת כדאי מאוד להתרחק ולהיזהר "אתה בא איתי!" היא אומרת לעלי שמברך בלבו את אללה על מזלו הטוב. ויקטוריה, לוקחת את עלי ביד ודוחפת אותו אל החמאם.
עלי מביט סביב כבחלום, הוא מציץ אל שני האולמות: הראשון אולם הרחצה שבנוסף לשתי אמבטיות רחבות אחת של מים רותחים ואחת של מים קרים, הכיל שלל נשים עירומות בכל הגילים אך לא את סלמה – ואולם עיסויים שבו עלי היה בטוח שימצא את בחירתו, לבושה בלבוש חוה. רציתי לרוץ אחרי עלי, למשוך אותו אליי, לקרוא לו שיבוא לשחק איתי, אך אימי תפסה אותי והטבילה אותי במים החמים, כולה אדומה ומזיעה והחלה מסבנת אותי בסבון ענק בצבע ירוק זית. בעוד הנשים מפטפטות, נהנות מהחופש, מהיציאה מכותלי הבית, מהמטבח, הניקיונות והילדים – הרגשתי מטלית רחצה מקרצפת את גופי.
לא אהבתי את הקרצוף הזה וחיכיתי לחפיפת הראש שהייתה תמיד מרגיעה ומנחמת. התמכרתי להרגשת ידיה על ראשי, ואחר החלקתי לתוך המים, שוטף את הסבון ומשפריץ לכל עבר. "הרחצה היא קדושה אתה צריך להיות סבלני" היא אמרה לי, אבל לי לא הייתה סבלנות. רציתי לרוץ ולמצוא את עליי, לשחק אייתו. אימי נכנסה לתוך האמבט החם במכה אחת. פרצופה התעוות לרגע בכאב ואז היא נאנחה ונתנה לחום לחלחל לתוך בשרה. היא התיישבה, עצמה את עיניה, מתענגת על ההרגשה הנעימה.
ואומרת לעצמה או לנשים שסביבה בשקט "אין יותר טוב מזה ואין יותר רוחני. זהו האיחוד המושלם בין הגוף לנפש". עכשיו כשאימא לא הייתה שלי, אלא של עצמה הייתי חייב להעסיק את עצמי. ניסיתי להתרחק ממנה לאט לאט, אך בכל פעם הייתה חשה בכך ואומרת לי, עיניה עדין עצומות "לאן אתה חושב שאתה הולך דויד?" וציוותה עליי "הישאר כאן!". אז נשארתי באמבט עוצם גם אני את עיניי ומנסה להבין איך אימא לא משתעממת מסתם שכיבה במים החמים. שכבתי בתוך המים החמים מביט למעלה ולצדדים ומתקשה להאמין למראה עיניי,
יופי שהוא מעבר לאומנות, חופש, שהוא כל כך מוחלט, מתפעל מהפסיפס הצבעוני היפה ומפסוקי הקוראן החרוטים בכיפתו של החמאם.
ידעתי שתוך כמה דקות אימא תירגע מספיק ותיתן לי להתרוצץ סביב, ואז אוכל לרוץ ולחפש את עלי.
נכנסתי לחדר העיסויים שהיה מלא האדים. חלק מהנשים שהיו שם הן שכנות שלנו. בשבילי זאת הייתה הזדמנות פז לראות אותם מקולפות מכל שכבות הבגדים שהם לובשות יום יום, הם באות ל"חמאם" לבילוי, זאת הזדמנות שלהם לצאת קצת מהבית, לפגוש נשים נוספות ולפטפט ולהחליף דעות, בזמן הרחצה, חיי היום יום משעממים וחוזרים על עצמם , מטבח, ילדים והניקיון הבית. יום, יום אחד בשבוע יש להם מנוחה מהכל.
תרתי בעיניי בין ענני האדים אחר חברי למשחק. הוא עמד בפינה מרוחקת, נועץ מבטים בסלמה שנמסה תחת ידיה של המעסה. נראה שהנשים סביב לא היו מרוצות מנוכחותו שכן כפי שהוא נעץ מבט בסלמה, הן נעצו מבט בו מנסות לכסות את עצמם בכפפות הרחצה שלהן ומסננות לעברו שהן עוד תתלוננה בפני בעל החמאם. נראה היה שעלי לא שומע אותן, ורק כשבאתי ונתתי לו יד הבחין שמישהו קטן מביט בו.
הוא ראה אותי לשניה ומיד החזיר את מבטו אל סלמה, אך נשאר אוחז בידיי והבנתי ושמחתי לראות שגם עלי חושב שאנחנו עדין חברים. אך ככל שניסיתי לדבר אייתו, או למשוך אותו משם, לגרום לו לרוץ אחרי ואפילו לריב אייתו, עלי נשאר עומד במקומו, כאילו רגליו מוסמרו לרצפת החמאם.
באור הדל של החמאם ניצבה לפני עליי באביב חייה, כעמוד של אור מתחת לקרני השמש שחדרו בעד חלון בתקרה וליטפו את שדיה הקטנים והשחומים – סלמה אהובתו. הוא חקר בעיניו את גופה הדקיק, מקווה שעיניה הגדולות והשחורות לא תיתקלנה בעיניו החקרניות. סלמה הייתה שרועה על ספסל עץ רחב. ראשה המנומנם קבור בערמת צמות מבשרת-שחורות. היא התמתחה והתכווצה בידיה של המעסה כמו חתול-בר לכוד שזה עתה למד ליהנות מיתרונות השבי. עלי הצטמרר, לשונו בצבצה באין משגיח מתוך פיו בזמן שהוא ראה אותה מתמתחת בחתוליות תחת ידי המעסה. אצבעותיה המשומנות של המעסה חקרו את מרחבי גבה הנוקשה של סלמה, טיפסו אל בין צלעותיה, מעכו את השרירים הדקים ולשו את מעטפת עורה החלק.
מעל ישבנה של סלמה נחה מגבת צדיקה, אך המעסה טבלה את כפותיה הצעירות בתוך קערת השמן ונתנה לאצבעותיה לחלוף בחטף על הלחיים הרכות-קשות של הישבן. שמן חם הציף את עורה והתנקז אל תוך הרווח שבין רגליה. סלמה גלגלה את עיניה מרוב הנאה ונתנה לגופה לשקוע בתוך לוח העץ. המעסה נדדה למטה, לירכיים הארוכות, מלטפת ומשמנת בהתחלה, לשה ומשחררת בסוף. לקינוח טבלה המעסה את ידיה שוב בשמן חם, והקדישה את תשומת ליבה המיוחדת לכפות הרגלים של סלמה. ברגע אחד ניער עלי את ידי מידו, ותוך שניה זחל כחתול אל המעסה, שיחד אותה בכמה מטבעות וזו וויתרה על מקומה, מפקירה את כפות רגליה של סלמה בידיו של עלי.
סלמה זינקה וכמעט נפלה מהספסל כשהרגישה בידיים המוכרות "ששש, מה קרה לך? חלום רע?" הוא שאל בחיוך. "עלי! מה אתה עושה פה? איך נכנסת?" סלמה הביטה בו בהפתעה.
"אסור לך להיות פה!" חזרה סלמה על דבריה בלחש, כדי לא לעורר את שאר הנשים המעוסות שמלכתחילה לא היו מרוצות מנוכחותו של עלי בחדר. "אני יודע. אני יודע" הוא לחש, מנסה לרצות אותה "אבל אני אוהב אותך וארצה שתאהבי אותי עד סוף ימיי". סלמה רצתה לענות לו, אך מהצד השני של החדר נשמעו דיבורים רמים וקריאות, אחת הנשים הזמינה את השומרת, אישה גדולה ושמנה שכל לבושה היה שרשרת צדפים לבנים, וזו הרימה את עלי בזרועו והוציאה אותו באחת מאולמות הנשים. "זאת הפעם האחרונה שאתה נכנס עם הנשים, אתה יכול להתרחץ עם הגברים אתה כבר לא ילד קטן". היא שחררה אותו ועלי ברח כל עוד נפשו בו.
יצאתי מהחמאם יחד עם סלמה שאחזה בידי וגררה אותי הביתה, אימי התעכבה מאחור משוחחת עם חברותיה. עלי חיכה לסלמה בסמטה מול החמאם. היא עזבה את ידי ונתנה לו יד ואני יכולתי לראות שהם מהדקים אצבעות. "מאז שהכרתי אותך אני מבולבלת לגמרי, שכחתי את העבר, שכחתי את המסורת, את הדרך שלפיה אנשים מצפים מאישה מוסלמית לנהוג. מאז שאמרת לי שאתה אוהב אותי, נעשיתי חלק ממך". הם הידקו את אחיזתם זה בזו ואני הבטתי בהם, ואחר כך ברחוב וידעתי שעלי ואני כבר לא חברים.
כל ישראל חברים – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ברית מספר 30 בעריכת אשר כנפו
" ברית " בעריכת מר אשר כנפו הי"ו
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה