Une histoire de familles-Aaron-Abbate
Aaron
Nom patronymique d'origine hebraique, francisation du prenom biblique Aharon, qui a pour sens, je chanterai, je louerai sous entendu le Seigneur, porte par le frere aine du prophete Moise' fils de Anram et de Yokhebed, de la tribu des Levy, ne en Egypte avant la proclamation de l'edit de Pharaon de jeter au Nil tout nouveau ne de sexe masculin.
Il servit a son frere begue de porte parole pour reclamer du Pharaon de laisser partir les enfants d'Israël : " Eh bien ! C'est Aaron, ton frere, que je designe ! oui, c'est lui qui parlera.
Comme lui, ne connut pas, pour la meme raison, le privilege d'entrer dans la terre promise après les 40 ans d'errance dans le desert a la tete des Hebreux. Au moment de l'octroi dela Torahsue le Mont Sinai, Dieu le designa comme Grand Pretre, Cohen Gadol' et ce sacerdoce est passé en heritage a ses descendants jusqu'a nos jours.
" De ton cote fais venire a toi Aaron, avec ses fils au milieu des enfants d'Israel, poue exercer le sacerdoce en mon honneur " ( L'Exode 28-1 ). Dans la tradition talmudique, Aaron est devenu le symbole de l'amour et de la recherché de la paix, toujours cite en exemple comme " aimant la paix et la poursuivant ".
D'ou le grand amour pour se prenom, porte jusqu'a nos jours dans toutes les communautes juives a travers le monde, et son adoption dans certaines d'entre elles comme nom patronymique.
Precede souvent comme dans les communautes du basin oriental dela Mediterraneede l'undice de filiation hebraico-arabe : Ben Aharon, Benharoun.
Au XXeme siecle, npm peu repandu, porte essentiellement en Algerie ( Alger,Oran, Constantine, Biskra, Bone ) ainsi que, moins frequemment, au sud du Maroc, et en Tunisie (Tunis
Abbate
Nom patronymique d'origine arabe, textellement celui qui recoit, indicatif d'une profession : celui qui receptionne les marchandises dans les ports au nom des importateurs de l'interieur, correspondent au transitaire moderne, métier juif par excellence dans tout le Maghreb avant la modernisation et l'occupation europeenne.
Autre formes : Abbat, Abato. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte, semble-t-il, uniquement en Tunisie, aTunis
Une histoire de familles
De tells chiffres pourraient donner le vertige et faire croire a un morcellement, si les statistiques de richesse et d'exuberance.
Aucun des checheurs avant nous n'a cherche en effet a aller plus loin dans l'analyse et a examiner pour chaque nom sa frequence effective.
Il en effet essentielde savour su ce nom est porte a un seul exemplaire, par une seule famille d'un village isole de l'Atlas par exemple, si on a affaire a un patronyme porte a des centaines d'exemplaires dans les trios pays du Maghreb – et meme en dehors.
En le laissant, pour la premiere fois, l'image change totalement. Le vertige donne par l'extreme diversite fait place au contraire a la monotonie de la repetition.
Quell casse tete, ils ont tous les memes noms !
Ce fut le crit du Coeur pousse par les agents de l'Agence Juive, fortement genes dans leur travail par au contraire ce qui leur est apparu comme l'extreme concentration deroutante des noms patronymiques, en organisant entre 1961 et 1964 le dernier grand exode du Maroc.
Qu'on en juge : sur quelques 500 noms souches recenses, les 38 les plus repandus englobaient plus que la moitie de la population, exactement 58.3 %, les 462 autres noms reunis ne representant que 41.7% de la population.
L'image s'eclaircit encore plus en contestant que les 15 noms les plus repandus representaient a eux seuls plus 35% de la population globale.
Ce qui est valable pour le Maroc ne l'est sans doute pas moins pour les deux autres pays du Maghreb. Faure de statistiques aussi fouillees porla Tunisieet l'Algerie, nous avons tente d'etablir des approximations a partir de sources fiables.
Sana grande surprise, l'image qui s'en degage, sans avoir la meme nettete qu'au Maroc, est analogue : concentration se conjuge aussi bien avec dispersion.
Le hasard et la nessecite.
Notre professeur de philosophie nus recomendait de toujours nous arbiter derriere l'unanimite des gens competents. En prenant le parti d'ajouter a l'analyse linguistique er vistorique des patronymes, l'evocation des personnages qui se sont illustres dans chaque famille, nous sommes conscients de nous en eloigner dangereusement.
Comment en effet etablir des criteres objectifs d'entree et peuvent-ils etre les memes pour toutes les familles les plus illustres comme pour les plus anonymes ?. Il est certain qu'il est plus difficile pour tote personnalite de forcer le passage dans une famille qui a donne des celebrates a toutes les generations que dans une famille sans histoire, qui a peu souvent quitte l'anonymat.
Comment de plus surmonter l'inegalite devant les archives et les sources, entre les pays d'abord et entre les familles ensuite, compte rendu en gros qu'elles sont plus accessiblee pour le Maroc que pourla Tunisieet l'Algerie ?
Le plus prudent et le plus scientifique n'aurait-il pas ete de s'abstenir ? Et une fois ce risque pris, pourquoi l'accroitre encore en poursuivant l'etude jusqu'a nos jours, sans atendre la decantation de l'Histoire
Une histoire de familles
La nature aussi a ete mise a contribution donnant des noms d'arbre comme Caravahlo, de fleurs
comme Shoshana' d'animaux Elofer, Ghozlan, Ezerzer pou rappeler par exemple la grace de la gazelle ou Elbaz et Falcon pour le faucon.
L'obsevation de la cruaute et de la precarite de la vie a entraine l'adoption d'un grand nombre de noms votifs souhaitant chance, bonheur et longevite a son porteur : Mazaltarim; Benhaim; Vidal; Ayache; Bibas; Benider.
Plus rarement le patronyme est un rappel d'un evenement, d'une histoire particuliere. Comme nous le verrons : Zafrani, Bellicha, Bendaro. En ce domaine de la formation des patronymes, l'imagination, on le verra, n'a jamais ete prise au depourvu. La proliferation exuberante du nombre de noms en est la meilleure illustration
Le casse de tete des nombres.
Se basant sur les ecrits de l'epoque, le premier historien du judaisme marocain, rabbi Moche Toledano dressait son clasique " Ner hamaarav " la liste de 480 noms courants dans le pays au debut du XVIeme siecle.
Dans la premiere etude scientifique consacree a ce sujet, basee sur les recensements effectues par les autorites francaises autour de 1936 au Maroc, en Algerie et en Tunisie, le Grans Rabbin d'Algerie, Maurice Eisenbeth relevait dans son livre |. Les juifs d'Afrique du Nord "; demographie et onomastique " pour l'ensemble des trios pays.
1146 noms souches et 4063 noms avec leurs varietes graphiques. Pour le seul Maroc, Abraham Laredo, dans son monumental ouvrage " Les noms des juifs du Maroc, essai d'onomastique judeo-marocaine ", recensait un quart de siecle plus tard, 1145 noms et plus de 2000 aves leurs variants.
Nous meme dans cet ouvrage nous etudions quelques 1250 noms
Une histoire de familles
Un cadre qui s'impose
Le choix pour cette etude d'un cadre aussi global que celui du Maghreb, les trois pays de l'Afrique du Nord : Maroc, Algerie, Tunisie n'a rien d'artificiel meme si historiquement l'unite politique de cette vaste etendue de terres de l'Atlantique ala Mediterranee, et des cotes mediterraneennes au Sahara, n'a jamais persiste et qu'aujourd'hui encore elle reste un mirage.
Sur le plan juif en tous cas, la foisonnante diversite, l'originalite profonde de chacune des trios communautes ne peut masquer l'unite profonde dont l'onomastique est le meilleur reflet.
Même si le genie local a forge dans chacun des trios pays des patronymes typiques, les migrations ont abouti a ce que la majorité des noms effectivement les plus repandus soient communs aux trois pays ou au moins a deux d'entre eux, les couples les plus frequents etant l'Algerie et la Tunisie d'un cote, et l'Algérie et le Maroc de l'autre, l'Algerie jouant bien son role de corps de la colombe le Tunisie et le Maroc ses ailes
Sur le solide strata de base hebraico – armeen, se sont deposes comme autant de couches geologiques, avec des intensites diverse selon les pays mais dans le meme ordre, un mince apport punique, un massif renfort berbere que l'invasion arabe a largement erode sans l'effacer pour autant, auxquels sont venus ensuite se greffer – directement en Algerie et au Maroc et indirectement en Tunisie enrichis par le passage par l'Italie – les rescapes espagnols et portugais iberique.
L'interlude ottoman qui aurait pu separerla Tunisie, l'Algerie qui l'ont subi, du Maroc qui y a echappe, n'a dans le pratique presque pas laisse de traces onomastiques.
Pas plus que le dernier episode, pourtant le plus lourd de consequences, celui de la domination francaise, commencee et poursuivie avec la plus grande intensite en Algerie, etendue ensuite ala Tunisieet beaucoup plus tardivement au Maroc.
Et pour la meme raison : la precocite de l'adoption de noms de familles dans les communautes juives sepharades
Alors que dans les communautes ashkenazes d'Europe il aura fallu attendrela Revolution Francaiseet Napoleon pour obliger les juifs a adopter des noms patronymiques, ils s'etaient deja solidement cristallises en Espagne et au Maghreb a partir du XIVeme siecle.
Tout au plus l'influence française a-t-elle ajoute un vernis orthographique – dans la maniere de transcrire les noms. De les franciser avec plus au moins de liberte et de fidelite.
C'est a un autre niveau que ce raz-de-maree aura laisse son empreinte indelibile – avec une intensite decroissante de l'Algerie au Maroc, en passant parla Tunisie.Celuides prenoms Francises a outrance dans un premier temps, tout en essayant de rester proches de l'original – Abraham devenant Albert ; Messod, Fortune ; Yaacob, Jacques ; Moche, Maurice ; Aaron, Henry .
Ce fut dans un second temps une adoption sans frontieres des prenoms français, toute ressemblance avec l'original hebraique devenant fortuite. Paradoxe plein d'enseignements – qu'il n'y a pas lieu ici de developper – que cette fideite inversee : aux noms de famille qui n'ont qu'une valeur identitaire sociologique au detriment des prenoms pourtant charges de valeur religieuse.
L'imagination au pouvoir
Dans chacune de ces six langues qui ont participe a cette creation naghrebienne, la meme mysterieuse alchimie a preside a la formation des patronymes. Ils conviendrait toute fois d'y ajouter une septieme, particulierement bavarde, celle des…mauvaises langues, un grand nombre de noms n'etant en effet au depart que des surnoms et des sobriquets plus aux moins moqueurs, indicatifs d'un trait de caractere ou d'une particularite physique: Chiquito, Katan, Betito, Shgir, pour ne prendre qu'un exemple, pour designer le petit de taille.
Seconde source d'inspiration : l'adoption par ses descendants du prenom de l'ancetre fondateur, avec ou sans l'adjonction de l'indice de filiation hebraico-arabe Ben : Ben Simon, Ben Amram, Aaron, Jacob, Amghar.
Viennent ensuite la fonction, la dignité ou le metier : Assayag, Sebbag, Zabaro, Hazan, Gabay, Senior.
Les peregrinations si caracteristiques du destin juif, a travers les pays, les regions et les villes, trouvent ensuite le plus large echo : Lisbonne, Valensi, Lugassy, Venero, Jerusalmi, Sarfaty, Elfassi
המקובלים במרוקו-רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "-המשך
גלות ונדודים.
מהעיר סאלי עבר הר בלעיר פאס – מחמת גזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס. רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פנחס ג'רמון מחכמי תוניס בדור שלאחריו, מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, עשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.
נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו.
בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה טהשיב שנ"א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.
ה' אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני. ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.
גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני. דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.
נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.
עזבוני למזי רעב ולוחמי רשף, ועוד ידם לאבדני.
פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.
ריב ה' מהרב את יריבי. ולנחמני עשה בהם כרצוני.
שונאי כלה ושעה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.
נקמת היהודי.
לפי גרסתו של הרב אברהם כלפון בספר " מעשה צדיקים " ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה . נעתיק את דבריו :
" בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה ?
סיפרה לו את עניים הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם : " אני אנקום את נקמת היהודי ". מה עשה ? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול : מי רוצה לקנות חרוזים ?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוז אחת, אמר לה " אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה.
הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים. זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו, שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים ימים.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות. א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי " המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו : " חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. ( תורגם מערבית יהודית מתוך הספר " אשביע לחם " להרב הגאון רבי ישראל חדאד זצ"ל.
בחלום אדבר בו.
רבי אברהם חיבר חיבורים רבים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. חידושיו על הש"ס ידועים לנו – על מסכת יומא, מסכת חגיגה ועל מסכת סוטה. חידושיו על סוטה נקראים בשם " מנחת סוטה " והם מהווים חיבור גדול. בתחילת הכתב יד נכתב : " חידושי מסכת סוטה אשר אסף וקיבץ, ולא הניח פינה אשר לא עבר ".
נכד תלמידו של הגאון המחבר, רבי יוסף בן רבי חזקיה דוד בן רבי אברהם גיגי, העתיק חיבור זה בשנת תקע"ד, וכתב בשער ספרו : ספר " מנתח סוטה "….מעשה רב מופלא שבדורו מאריה דאתרא המקובל הלוקי אחד היה אברהם אבן מוסה זצ"ל.
ועוד הן בא ליקוטי מסכת נזיר וקיוטוי הרמב"ם ז"ל הלכות חמץ ומצה. ובסופו ליקוטי קצת פסוקי תנ"ך ןליקוטי קצת מאמרים מרז"ל, אשר נמצאו וכן היו באמתות אבה מר זקני הרב זצוק"ל, אשר שמעם מהרב המחבר כאשר היה יוצק מים על ידו יוסף בן לאדוני אבי הרב הגדול החכם השלם הדיין המצויין כבור הרב חזקיה דוד גיגי.
הרבה הגה בתורה גם בהעלותו על משכבו, ואז עלה במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום. חידושים אלה בעיקר דברי דרוש וקבלה. החידושים שחידש בשוכבו לישון הלהיבו את נפשו, וחשב שהם נמסרו לו על ידי גילוי.
נזכיר אחד מהם : על מאמר הגמרא ( סוטה י"ב ) שמשה רבנו נולד מהול, הוא כתב פירוש על דרך הקבלה, והזכיר עוד, כל זה נאמר טלי אתמול בחלום הלילה, כי על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי לעמוד על הבנת המאמר הלזה.
ורעיוני על משכבי סילקו, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והבא להיטהר מסייך אותו. בנו רבי משה כתב כמה חיבורים שלו על פי " מגיד ". כתב יד של חידושי מסכת בוטה, נמצא היום המכון " אהבת שלום בירושלים.
חיבורים רבים.
הגאון רבי יעקב פיתוסי זצ"ל – מגדולי חכמי תוניסיה, הדפיס בספרו " יגל יעקב " ( שיטה על מסכת נזיר ) הגהותיו של רבי אברהם בן מוסה על המסכת הזו, בכותבו : " ליקוטי נזיר מהרב הגדול כבוד הרב אברהם בן מוסה ז"ל. נדפס בליוורנו תק"ס.
העתיק את החידודים הללו רבי יוסף גיגי בסוף " מנחת סוטה ", וכתב על מהדיר " אלוף מעורי הרי"ף ז"ל ". ביאורו על הלכות חמץ ומצה להרמב"ם. היה בשיטת סוטה, בכתב יד שראה מר"ן החיד"א זצ"ל. כמו כן חיבר הרב פירוש על רש"י על התורה ועל הרא"ם.
המקובלים במרוקו-אברהם בן מוחא-אברהם אבן מוסא בן שלמה
אברהם בן מוחא. המאה ה-16. בקובץ ליקוטים קבליים, כתב יד בית המדרש לרבנים בניו יורק, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב : כבת בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעה ז"ל, וז"ל : שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אינו אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד, ואן מניחין תפלה של ראש. והשיב לו איכה ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק.
אברהם אבן מוסא בן שלמה . נולד סמוך לשנת ת"כ, כנראה בתיטואן, נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. החיד"א בשה"ג כותב עליו : רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי.
תחילה חי במרוקו, ואחר כך עבר לתוניס, לדעת בניהו. בשנת ת"פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן ששים שנה אלא מעט.
הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של רבי מנחם עטייא. היה חברם של רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב בן מראגי. מפי האחרון זכה גם לשבחים. יחד עם רבי אברהם אזולאי כתב הגהות לספר " אוצרות חיים ", שנדפס בליוורנו בשנת תר"ד. בן מוסא התייחס בהערה מופלגת לקבל האר"י. מיוחס לו פירוש קבלי להגדה של פסח.
רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "
גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר, חידושים על הש"ס ועל כתבי האר"י ז"ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי פלא רבים סופרו אודותיו.
מהר"ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי – מרוקו. חיבר " שיטה " על סוטה, כתב יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופו ביאור להלכות חמץ להרמב"ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת דהיינו הקבלה ועל מסכתות אחרות.
ובספר " שיח יצחק " מביא חידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר " אוצרות חיים " – כך כתב מרן החיד"א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל, בספרו " שם הגדולים ".
יניק וחכים.
משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים הייתה משפחת " בו מוסה ", שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסא, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת – הריב"ש. הרב משה בן מוסא שאל מהריב"ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר " פירוש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ". רבי משה בן מוסה התווכח בשנת קע"ג עם המומר יהושע הלורקי בטורטוסה.
יהושע הלורקי היה רופא ומשכיל יהודי–ספרדי מהמאה ה-15 שהתנצר ויזם את ויכוח טורטוסה. נולד בעיר לורקה דרום מזרח ספרד וחי באקניס שבמחוז אראגון בספרד.
בתקופת היותו יהודי כתב ספר על צמחי ועשבי מרפא. הוא היה תלמידו של שלמה הלוי מבורגוס בטרם האחרון המיר את דתו. למרות המרת דתו של רבו הוא נשאר יהודי באותה העת. הוא אף כתב אגרת לרבו שהתנצר ובה התווכח עמו על נכונותה של הדת הנוצרית.
יהושע הלורקי המיר את דתו רק מספר שנים לאחר מכן. הוא הוטבל ככל הנראה בשנת 1412ובהשפעתו של וינסנט פרר. הוא קיבל את השםהירונימוס דה סנקטה פידה. לאחר התנצרותו הפך לרופאו של האפיפיור בנדיקיטוס השלושה עשר, והיה שותף לתעמולות למען המרת יהודים.
בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט"ו – 1455, חיבר את הספר " מגן ורומח ", אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולס די לירה נגד היהדות.
בספר זה כתב כללים על דרכי הוויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה סופר בליסבון. בשנת רל"ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות. שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהלים.
בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב שעלה לארץ ישראל, שלחו אגרת בשנת ש"א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאיים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בתיטואן שבמרוקו הספרדית בסביבות שנת הת"כ – 1660, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.
רבי אברהם חמד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג'י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב מארג'י " אלופי ומיודעי "
בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבע יעקב מארג'י בהקדמה לספרו : : ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ"י..וכשומעם את דבריהם…אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא יישאר חלילה סתום וחתום "
פירושו של הגאון יעקב מארג'י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. פרופסור מאיר בניהו, שכתב יד של הספר נמצא ברשותו, כתב עליו : " ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופך מספר " כתם פז ", פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר.
הביאור על פרשת בראשית נקרא " המאור הגדול " ויש בו שמונה מאות ושבעים ושישה דפים צפופים. נשלם בי"ג באדר, חמשת אלפים וארבע מאות ונ"ח מצא חן ליצירה, כלומר הוא משנת תנ"ט – 1699, ולא נשמטו אלא החלק השני של " המאור הגדול " וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא " אמת ליעקב " באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא " פירוש על האידרא זוטא קדישא בלבד .
סודות והנהגות.
רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת סוטה מנהג חסידות שלהם : " וכן היו נוהגים קצת חסידים בעיר תיטואן, לשמר היין מראיית גויים " כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מארג'י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח.
" ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד..שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים – עמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם האלוקי כבוד הרב יעקב מארג'י תנצב"ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו…עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ( מנהג זה ) עד הנה בשום ספר מספרי האר"י ז"ל ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אליו, והוא ראה או ידע…ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן ".
גם בפירושו " מנחת סוטה " על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם : " מה שכתב האר"י ז"ל בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד…הרב הכולל כבוד הרב יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מסוה הכער את רבי יעקב מארג'י, וגם הוא כותב :
" וארח העיון, וחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא, הרב הגדול המובהק יעקב מארג'י תנצב"ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר תיטואן, בהגהותיו לספר " אוצרות החיים " :
" ופעם אחד בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר תיטואן יע"א, אמר לי נוצרי אחד, יימח שמו וזכרו, איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו, אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו, שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, של שכן מה שלמעלה ממך…כל שכן העושה אותם.
בחברת חכמים.
לפני שנת תס"ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, " אור החיים " הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסה, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר.
זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע"ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע"ב, חתם בזו הלשון : " אברהם בן מוסה דמתיטואן ודר בסאלי יע"א.
מרן החיד"א כתב שברבי אברהם בן מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממראכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מראכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן ימוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב"ם ששמע מפיו של רבה של קהילת מראכש ( כנראה שהוא רבי אברהם אזולאי ), וכך כותב :
" ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו7 כלילת יוםי משוש לכל הארץ, קרית חסנ"ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס ( מראכש ) אלוהים יכוננה עד עולם סלה.
שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב"ם ז"ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נוכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר "
המקובלים במרוקו-המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
לצד השפעתו של הזוהר יש לציין, כמובן, את השפעתה הגדולה של קבלת האר"י, עם שאין לבטל במחי יד את קיום השפעתה של קבלת רמ"ק. רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (רמ"ק, ה'רפ"ב כ"ג בתמוז הש"ל, 1522- 1570), מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י.
ברם לא נעסוק בשלב זה , אלא בתחום הנראה לנו פרילימינארי יותר. מבקשים אנו להציע בזאת רשימה של מקובלים במרוקו, החל בגירוש ספרד ואילך. בלא מעט כמובן, בחשיבותם של הדורות הקודמים. כדוגמא נזכיר את רבי יהודה בן נסים אבן מלכה, שחי במאה ה-14, כנראה בפאס.
פירושו הערבי ל " ספר היצירה " נכתב בשנת 1365 ראה : רבי יהודה אבן מלכה " כתאב אנס ותפסיר" , בעריכת יהודה אריה וידה.
מראש יאמר כי רשימה זו איננה שלמה, שכן יש להניח שעקב מצבו העגום של הדפוס בצפון אפריקה, אבד זכרם של חכמים וחיבוריהם. לעומת זאת אתה מוצא בפריהם של הרב יעקב משה טולידאנו ויוסף בן נאיים ובעיקר אצל זה האחרון, אישים שונים המכונים בתואר " מקובל " בלא שיש בידינו ידיעה מוסמכת על בית המדרש שלהם או על חיבור איזהו שכתבו.
אצל רבים היה הזוהר בעיקר, חלק מהחינוך התורני, ולא תמיד ברורה אפוא ההבחנה בין מקובל יוצר ומי שהקבלה היא חלק מתודעתו, ובין תלמיד חכם שהשכלתו הרוחנית מקפת גם את תורת הסוד. לפיכך, מחולקת הרשימה דלהלן לשני חלקים
1 – מקובלים שלגביהם יש ידיעות מבוססות, אפילו הן מועטות בכמות.
2 – מקובלים שהעדות שלהם רופפת, אם כי ייתכן, כאמור, ששיני הזמן גרמו לכך, וכן הבאנו אותם
הרשימה ערוכה בסדר אלפבתי של שמות פרטיים. עם זאת, אין הרשימה מיועדת להביא כל החומר הידוע על האישים, אלא ראשי פרקים בלבד, ובעיקר במה שנוגע להיותם מקובלים. לפיכך לא יימנו, למשל, חיבורים הלכיים במסגרת סקירת חיבורי המקובלים. נקווה שיהא בכך כדי לתרום לבירור מעמדה של הקבלה בארץ מבוא השמש.
חלק א.
רבי אברהם הכהן, מוזכר כמה וכמה פעמים בסוף הספר " מאור ושמש ". בדף קכא שם, נזכרים ליקוטיו.
אברהם אדרוטיאל. בן שלמה. ישב בפאס, חיבורו " אבני זכרון " כתב יד, נכתב ברבע הראשון של המאה ה-16. המחבר מספר על החכמים השלמים מרביצי תורה ראשי הישיבות, שהוא יושב בקרבם.
ואני הצעיר תלמידיהם המתאבק בעפר רגליהם שותה בצמא את דבריהם, כל ימי גדלתי ביניהם ולמדתי בתלמידיהם…ומרוב התשוקה בינותי בספרים דברי הראשונים והאחרונים להבין דבר תורה וסודותיה.
תוך כדי כך, פרים שונים, באו לידינו מהחכמים הקדמונים מלבד מה שנעלמו ממנו לרבבות ולאלפים. וגם מספרי האחרונים יקרים ונכבדים סודות כמוסים באלף מסגר סגורים "
ממקורות שונים אוסף המחבר חומר על שאלות עיקריות בקבלה. אוסף זה הוא ממש אוצר בלום, ונכרים בו גם ספרים שאבדו בינתיים, לא לשווא מרבה לצטט אותו, כשני דורות מאוחר יותר, רבי יעקב אפרגאן, בספרו " מנחה חדשה ", והוא מכנה אותו " המקובל האלהי נר ישראל ", וכיוצא באלה.
" הוא נתבש"מ לפני שנת ש"ה והיו ימי חייו בערך ששים שנה פחות או יותר, והוא חיבר תשלום ספר הקבלה מהראב"ד, והא סיפר בספרו הנזכר כשבאו המגורשים לפאס הוא היה בן עשר שנים, והוא למד לפני רבי יעקב לואלי זצ"ל אחד ממגורשי פורטוגל ". ( מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים )
רבי אברהם בן רבי שלמה אדרוטיל – ארזי הלבנון.
חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ"ו – 1516. בשנת רצ"ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד ספרד בשנת רמ"ב – 1482, והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ"ג – 1493.
אביו רבי שלמה נמנה עם תחמידי רבי יצחק קאנפנטון גאון קסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א' של פסח שנת רנ"ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי.
רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפואטוגל, ידועים לנו שניים מחיבוריו של רבי אברהם " " תשלום ספר הקבלה " ו " אבני זכרון ". על כוונתו בתשלום " ספר הקבלה " לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו :
לפי שהרב רבי אברהם בן דוד ז"ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ"ל שנת ד' אלפים וט' מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב…עד שנתינו זאת שנת למשת אלפים ומאתיים ושבעים….
את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון – השלמות ל " ספר הקבלה " של הראב"ד, כלומר, רשימת החכמים שהיו לפני הראב"ד ולא הזכירם. בשער השני – רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב"ד ועד לפטירת רבי יצחק קאנפנטון.
השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במרוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה.
לעומת זאת, הנאמר בשערי א' וב' ובחלק הראשון של שער ג' ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר"ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע"ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה :
" ואזכיר שם מה שכתב הרב אברהם סכות ז"ל מה שיהה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ"ה לפ"ק. רבי אברהם זכות נזכר בברכת המתים ז"ל, כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו ; הוא נפטר בשטב רע"ד. אם לא שנאמר כי המלה ז"ל תוספת מאוחרת.
כמו בן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי רבי אברהם זכות, וכן אמור היה לכתוב " קצת זכרון מלכי פאס על מלוך מלכי צדק מולאי מחמד …" וזה לא נעשה. או מייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו חסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.
" אבני זכרון " כתב יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו :
ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, עלה בדעתי להקריה התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת….להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…..
לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו רבי יצחק קאנפנטון ותלמידיו, כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים.
שכן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשר נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הרבנים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלה ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה סכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים כדבריו.
עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד חס ושלום. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול רבי יצחק קאנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, לולי ה' צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה טראשי הישיבות יצ"ו כולם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…
מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס ; על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו בפולמוס הנפיחה ; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה.
רבי אברהם נמה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפ-ירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגל החיליט להשתקע שם ואף נשא שם אישה נוצריה.
נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקרובי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה.
לכך השיבו חכמי פאס על סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האישה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ"ו – 1566. לפי זה זכה רבי אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו.
" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי, הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם. ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.
ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.
יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע.
והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.
ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה.
וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.
כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ". הועתק לתרבות מרוקו
דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.
תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.
כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות
לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה.
לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.
בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.
הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.
אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.
אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים
בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.
היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.
לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.
וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.
אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.
סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושפכים העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון.
והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.
כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.
ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.
אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.
המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.
עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.
היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.
אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.
בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.
יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.
עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.
נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים. הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לארח מכן.
בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.
לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.
ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.
הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.
השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
אפשר גם להניח, כי היוצר האלמוני שצמח מעצם מלחמת הקיום, ערך בצורה מודעת את מילותיו ולחניו, תוך נטייתו התמימה לתאר קבל עם ועדה את עולמו האישי בהיותו גלמוד ואינו מושך כל תשומת לב. אולם רבות ושונות היו האפשרויות שהניבו פירות – את שירי העם.
אפשר גם להניח, כי השירה העממית יש וחוברה על ידי אנשים, אשר פרנסתם אומנם הייתה מצויה, עתותיהם בידם, מוחם רגוע ודעתם זחוחה, ותנאים אלה הקנו להם תחושה והשראה ליצור יצירה. הם כתבו על עצמם, או מתוך שביעות רצון, ורשמו מהגות לבם וחשקם.
וכך יצא שמרבית שירתם נתחברה על הדרך המסודרת והמסוגננת, ונצטברה לנו שירה יפה, מגוונת ומסועפת. מעגל טבעי וקבוע זה שב וסובב על עצמו, ומותר להניח כי נגרמו שינויים ומן הסתם נתערערו הלחנים מעט, ואף המלות איבדו ממבטאן המקורי.
כי זאת עלינו לזכור, במרוקו קיימים חבלי ארץ שונים מאוד לא רק במבנה הגיאוגרפי, אלא גם במבנה האנושי דמוגראפי, ואף במצב הסוציאלי, חברתי ותרבותי. לכל אלה יש השפעה ברורה ומכרעת לא רק על אופי השירים, אלא גם על צלילי הלחנים, מאזור לאזור ומנהגי תושביו. הדבר מורגש באפן מיוחד גם בהיגוי ובהדגש המלה, כל שכן השפיע על הזמרור ונעימות הקול.
ככל שנצפין, נבחין בשירה מפותחת, מפורסמת ומתנוססת על אדני משקלים מוצקים. וככל שנדרים נפגוש אך בשירה קלה מונומטית ופשוטה, ומנגינות מקומיות אשר על פי רוב דומות אחת לרעותה.
האדם היהודי או המוסמי, הגר בערים נודעות, כגון פאס, מכנאס, מראכש, רבאט וקזבלנקה, לא ידמה בעניין זה במבטאו, בהבעותיו, ובניגונו, לאדם הגר בעיירות כגון תלוואת, דמנאת, תרודאנט, ותאזנכאת. וכל הערים שהוזכרו לא ימאו דמיון לשירתם – במבטא, בנגינה ובהיגוי – לשיריהם של תושבי העיירות בדרום הרחוק כגון מידלט, ריש, גורראמה, בודניב, קסר סוק, ארפוד ותאפיללאלת הרחוקה.
על אודות הבדלים אלה שאלתי האזנתי ודרשתי היטב, וקיום השוני במבטא ובאופן הדיבור מעוגן במציאות של יוצאי ערים ומקומות אלה עד ימינו. קהילה וקהילה ותרומתה המיוחדת והאופיינית לשירת העם.
בערי שני האזורים האחרונים שהזכרתי קיימת שירת עם פשוטה למדי ותחומיה צרים, מנגינתה אינה מיוסדת על המקור הדומיננטי האנדלוסי, המוכר והמבוסס מבחינת משקליו, והרוצה לחקור היטב ימצא כי אין כאן שירה שורשית רועמת, אלא חיקוי מכל מה שהביאו משבי השנים ממרחקים אל האוזן. אכן, סוגי השירה מקבילים להתפתחות המקום, סגירתו או פתיחותו וקווי אופיו הספציפיים.
פועל יוצא ממציאות זו הוא, כי גם היוצרים והזמרים לא יצרו יצירות דומות, אלא כל אחד על פי כשרונו, הרהורי לבו ויכולתו לתאר את מראות עיניו. ואף על פי אופן פגישתו, האחד מאריך והאחד מקצר, האחד מבטא עלילות נשגבות מלאות רגש וספוגות קסם, והאחר מתאר ומבטא בשירתו את פשטות חיי היום יום ושיגרתם, מבלי להתעמק כלל מילולית נגינתית, עם כוונות ומחשבות שזורי ויכוח, או טענות ומענות, חידודי לשון ומשחק גידופים.
היוצרים שהיו למיטב הבנתי ועל פי התכנים, דווקא אנשים מדלת העם, היו אולי בין היתר אוכלים שעשו דרכם מכפר לכפר, והכריזו על מרכולתם בשירה ובמנגינה, חוטבי עצים במעבה היער או על הגבעות הצחיחות, יושבי קרנות בעיירה ובכפר, ורעי צאן והבקר בשטחי השלף.
אפשר להניח, כי ביניהם היו גם שואבי ושואבות מים, ואנשים אוחזי המחרשה והמגל, צורפים החורטים בלוחות הכסף, או חרשי ברזל בקרבת הסדן והפטיש והתנור הלוהט והלחמות על המתכת הלוחשת. אשפר שהיו אלה נשים שרקמו וטוו בצמר ובפשתים, בפלך ובכישור או נערות סובבות אבי הרחיים.
יוצרים ויוצרות פשוטים אלה, שאפשר ולבושם מרופט וטלוא היה מחמת העוני, ושאר את מחייתם השיגו באמצעים רבים וסבלניים, ובנודם מגן הירק אל הגורן הקרוב על מנת לקבל מעט תבואה, הפריחו והפרו את השירה העממית, בשקתות וברהטים, בהתבוננות על הצאן המרווה צמאונו.
מכאן נאספה שירתם על ידי שומעיה, ומנגינתם על ידי מקשיבים שנפלו שבי בידי צליליה, הכל הושר שוב ושוב, שנה אחר שנה עד שנתרחש והפך לנחלת הכלל.
על כן מעטים המקרים בהם יכולתי לציין שמו של מחבר. ששכן מרגע שיצאה שירתו בטבעיות, וכבר הוא נאר אדון לה, וגם אלה שבאו אחריו לא יכלו להצביע על כל חלק בה, זולתי החופשיות לשוב ולזמר אותה בהנאה, שירתו של היוצר לא נשארה בתחום נחלתו, ולא היו לו עליה כל זכויות יוצרים. במרוצת התקופות והשנים חלו בה שינויים קלים במלה או בלחן, עד שלבסוף נתאזנה ונתייצבה, כפי שאנו מכירים אותה בימינו.
היצירות הללו לא סטו ממסלולן ומהעלילה שנבחרה בשבילן. הן נשארו צמודות וביטאו שליחות נאמנה, מראשית ועד תום. אין נעלם ואין נחוש בסיומו של כל שיר, ולא נותר כל צורך לקרוא או למזמרר, לחפש השלמות או פשר לכוונות.
אפשר ואנו פוגשים במלים שונות שאין להן מובן, אך הן בעיקרן להשלים רק קצב משקל או חרוז, או להקל על מלאכת הלחן. ליוצר האלמוני הייתה חירות גמורה בבואו לבנות את שירו, אשר ברוב המקרים הוא מבוסס על מקרה דמיוני, או אולי גם אמיתי, ובני ממרוקו מתרפקים עד היום על טיב המלאכה, שנעשתה בידי אלמונים יפי נפש אלה.
שפת היוצרים עלומי השם, היא בעיקרה מוחשית וציורית. את מחשבתם והרגשתם, או רצונם לחדור לתוככי נפש הזולת, ידעו לבטא בבחירת המלה או הפתגם המושר.
שירה עממית – שירה לכל.
זוהי שירה היפה לכל שעה ולכל מצב, ולפיכך כל דצריך יבוא ויפזם וישיר אותה, וכל החפץ יבוא וימצא בה פ]ורקן למועקותיו. ממנה יוכל ללמוד על צרותיהם של קדמונים, שנשאו סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם, ולמצוא לעצמו נחמה פורתא. היא משובצת אמרות כנף ומשלים ורמזים היפים במיוחד לפולמוס ולקנטור, למתן תשובות שנונות ושאלות מושחזות וחריפות המושבות את חיקו של הזולת, והזות גם הוא משורר עממי משיב כמובן מלחמה שערה.
אולם אין חשש שבכל אלה תיגרם התלקחות מריבות של ממש בין שני המתווכחים, אדרבה, בעזרת השירה אפשר לסגת בשלום לאחור נקלה, בלי כל פגיעה והסתבכות. ובהיותה עממית, מחברה פלוני ונמענה אלמוני, ניתן באמצעותה לנקום בכל שונא ומקנא לעקוף אותו, אף כי יש וזהות המחבר או הנמען או המאורע שהשיר נסב עליו גלויים הם.
ולבד מן הפולמוס והלעג, היא משמשת את האוהב והחושק את האהובה ואת מנעמי החיים והתענוגות. ייחד הוא לבני ישראל, שאין להם כמו שירה זו כדי לנהל שיח ושיג עם בוראם. הוא שאמרנו : שירה לכל אדם ולכל חפץ. נחלת הכלל.
על כן מעטים המקרים בהם יכולתי לציין שמו של מחבר. ששכן מרגע שיצאה שירתו בטבעיות, וכבר הוא נאר אדון לה, וגם אלה שבאו אחריו לא יכלו להצביע על כל חלק בה, זולתי החופשיות לשוב ולזמר אותה בהנאה, שירתו של היוצר לא נשארה בתחום נחלתו, ולא היו לו עליה כל זכויות יוצרים. במרוצת התקופות והשנים חלו בה שינויים קלים במלה או בלחן, עד שלבסוף נתאזנה ונתייצבה, כפי שאנו מכירים אותה בימינו.
היצירות הללו לא סטו ממסלולן ומהעלילה שנבחרה בשבילן. הן נשארו צמודות וביטאו שליחות נאמנה, מראשית ועד תום. אין נעלם ואין נחוש בסיומו של כל שיר, ולא נותר כל צורך לקרוא או למזמרר, לחפש השלמות או פשר לכוונות.
אפשר ואנו פוגשים במלים שונות שאין להן מובן, אך הן בעיקרן להשלים רק קצב משקל או חרוז, או להקל על מלאכת הלחן. ליוצר האלמוני הייתה חירות גמורה בבואו לבנות את שירו, אשר ברוב המקרים הוא מבוסס על מקרה דמיוני, או אולי גם אמיתי, ובני ממרוקו מתרפקים עד היום על טיב המלאכה, שנעשתה בידי אלמונים יפי נפש אלה.
שפת היוצרים עלומי השם, היא בעיקרה מוחשית וציורית. את מחשבתם והרגשתם, או רצונם לחדור לתוככי נפש הזולת, ידעו לבטא בבחירת המלה או הפתגם המושר.
שירה עממית – שירה לכל.
זוהי שירה היפה לכל שעה ולכל מצב, ולפיכך כל דצריך יבוא ויפזם וישיר אותה, וכל החפץ יבוא וימצא בה פ]ורקן למועקותיו. ממנה יוכל ללמוד על צרותיהם של קדמונים, שנשאו סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם, ולמצוא לעצמו נחמה פורתא. היא משובצת אמרות כנף ומשלים ורמזים היפים במיוחד לפולמוס ולקנטור, למתן תשובות שנונות ושאלות מושחזות וחריפות המושבות את חיקו של הזולת, והזות גם הוא משורר עממי משיב כמובן מלחמה שערה.
אולם אין חשש שבכל אלה תיגרם התלקחות מריבות של ממש בין שני המתווכחים, אדרבה, בעזרת השירה אפשר לסגת בשלום לאחור נקלה, בלי כל פגיעה והסתבכות. ובהיותה עממית, מחברה פלוני ונמענה אלמוני, ניתן באמצעותה לנקום בכל שונא ומקנא לעקוף אותו, אף כי יש וזהות המחבר או הנמען או המאורע שהשיר נסב עליו גלויים הם.
ולבד מן הפולמוס והלעג, היא משמשת את האוהב והחושק את האהובה ואת מנעמי החיים והתענוגות. ייחד הוא לבני ישראל, שאין להם כמו שירה זו כדי לנהל שיח ושיג עם בוראם. הוא שאמרנו : שירה לכל אדם ולכל חפץ. נחלת הכלל.
השירה היהודית העממית – לערובי
השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
מבוא
תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות.החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.
מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.
מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.
כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.
יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.
ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.
שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.
כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.
יצירה עממית ביהדות מרוקו – כיצד ?
שותפות הגורל ליכדה את יהדות מרוקו דור אחר דור, והיא שקיבלה והשרישה בלא עוררין ובנאמנות שלמה, את היצירה העממית ושמרה עליה. כי בשירה העממית נתגלו לה ונשתמרו לה רגשות וחוויות של עבר והווה ואף חזונות עתיד. אולם גם רושמה של הארץ שישבו בה, תהפוכות טבעה והליכות תושביה, הגותה ומנהגיה, ניכר ביצירה העממית היהודית, ובייחוד בשירה.
מלות השירה וכוונותיהין, משקלן ומקצבן, דלו הרבה מאוצרות השירה המוסלמית, שכן שירה זו, השירה המוסלמית בֶרבֶרית, משופעת בביטויים ובניבים, ומרובת ניגונים. זו מצדה ניזונה מצלילי אנדלוסיה שנישאו אליה מספרד. ואין כל הוכחה שלסביבה הסגורה הזאת, מרוקו, חדרו גם השפעות נוספות.
ואילו המנגינה והמקצב האנדלוסיים הטביעו את חותמם המובהק. הלחנים ההם הולבשו ביד אמן על השירים על כל שיר לפי נושאו וסגולותיו.
רובה של השירה נתחבק בחרוזים, ולעתים נתארכו השירים כדי מעין פרוזה שירית, המכונה " הקצידא ". לפעמים ניתן בשירה ביטוי ליופי הארץ וצמחייתה, פרחיה, פירותיה ומטעמיה, כסממן נוסף למרכיבי השירה, שן שהיה בה מן ההגות ובין שהייתה לירית.
צורות הפירות וצבעם שימשו בידי היוצרים מקור לדימויים מקסימים, לאברי גופה החטובים של עלמה ותינוק, או של איש ואשה. הטבע על תופעותיו ועל תמורותיו, עשו אותו כמין חומה לדמותו ולמידותיהם של יושבי הארץ, מידות של שחיתות ורשע, או מעלות טובות ואצילות.
ועולם החי, כל העוף למינהו וכל חיה ובהמה, דומו להלל חכמים וצדיקים, או לגנות רשעים ופרחחים ובני בליעל, או ללגלג על כסילים, הכל לפי צורך השיר ועושהו.
זאת ועוד, בני מרוקו, שמרובים בהם אנשי אדמה וטבע, התרשמו עד עומק הלב בבחינת " מה רבו מעשיך ", ולכן התלהבו והתפעלו מהוד הטבע ומהדר הבריאה, ולפיכך, שרו שיריהם לאל הבורא כל אלה מעולם עד עולם. כל שכן היוצר היהודי איש הספר, אשר שאב השראה מן השירה הנשגבה של ספר הספרים.
בצר לו פנה היהודי לבוראו בקינה ובתחנונים, ובהתפעם לבו ברחשי שמחה, ביקש לגיל לפני הקדוש ברוך הוא בשיר וברננה. הכלל – הסביבה וההוויה הם שהכתיבו ועיצבו את אופי השיר, מבעו המילולי, מקצבו ולחנו. בכל שיר ושיר אנו מוצאים את " תפארת הפתיחה " את , ההיחלצות " לתוכן, ולבסוף, את " תפארת הסיום " ( המכונה לעתים, היציאה ).
השיר יהיה משובץ ברמזים, בעילות מפולפלות לויכוחים, ומתובל במליצות. יש והשירים מתארכים מאוד כדי לכלול גם פרטים ופרטי פרטים, מהם חשובים ומהם תפלים, ובלבד שיהיה נושא השיר מתמצה ומתבטא ומובן על כל אופניו.
מי הם יוצרי השירה וכיצד חיברוה ?
לעניות דעתי, שירה זו היא פרי יצירתם של בודדים ובודדות, ורובם נשארו באלמוניותם ופשטותם שירתם הייתה אינטואיטיבית ופשוטה שפרצה תחבם ומרגשותיהם. לא בין כותלי בית אולפנא עשאוה, ולא חיברוה לאחר גמר חוק לימודים וקבלת תואר, ולא התעמקו ולא למדו את תוכן השיר בטרם פרץ מפיהם. אף לא תמיד העלוהו על הכתב, כי רובם לא ידעו קרוא וכתוב, כדרך פשוטי העם במרוקו בעת ההיא, מוסלמים ויהודים כאחד.
אמנם בין היהודים רבו יודעי קרוא וכתוב לעומת המוסלמים, ומחברים יהודים רבים יחסית ידעו קרוא וכתוב די כדי לרשום את יצירותיהם, וגם אלה עשו זאת במקרים נדירים. ואולם גם הם היו אמונים על חריטת שירתם עמוק מאוד בזכרונם, עד שהייתה מזומנת להם בכל עת תמיד לאמרה ולשירה, ולא יכלה עוד להשתכח מלבם.
השימוש בשירים נעשה בהתאם לצורכי כל אירוע ואירוע, כל שבת ומועד ויום גנוסיא ( הולדת ) ופזמונו " מעין המאורע ". בנערותי חזיתי בעיני במוסלמים, אשר הגורל פגע בבריאותם ובשלמות גופם, והם על פי רוב חיגרים ועיוורים, יושבים היו בכיכרות השווקים ובקרנות הרחובות, החזיקו בידיהם כלי נגינה פשוט שנקרא " לגמברי " ( כלי פריטה בעל מיתר אחד או שניים ) וכדי להשתכר במצוקה פרוטות אחדות לקיומם, הגו והוציאו מפיהם מלות חרוזות בשטף, ומנגינתם בצידם מעשה פלא, קולם הערב עד להפליא הקנה דרמטיות ליצירתם המתהוות בו במקום, והפכוה לשיר קבע, אחר ששבו וחזרו עליו פעמים רבות.
והנה לפנינו תוצאה של סוג יצירה עממית בלי כל הכנה וכוונה תחילה, ודומני שרוב רובן של היצירות נוצרו באופן שכזה.
מורשת יהדות ספרד והמזרח- יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.
מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי
1 – יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.
מאידך, המשפט האזרחי מתנהל בצורה שונה, בגלל מציאותם של שופטים מערכאה ראשונה וגם עליונה לערעור, אולם המלך ועושי דברו יכולים להתערב בכל, כראות עיניהם. כמו כן קיים בית כלא לאסורי השייך, אשר לפעמים שולח לשם גם את השבויים תחת חסותו, ליתר ביטחון.
תוך השקפה ומגמה מיסיונרית, כמובן, מזכיר הכרוניקאי את טוהר מידות המשפחה בתחום היודיאריה ומשבח את מעלותיהן של הנשים היהודיות, " עקב היותן בדרך הטבע צנועות וישרות, נוסף על היותן נבונות, וראיה לדבר, בין אלפיים או שלושת אלפי נשות המקום, אין למצוא אף אחת מאלה שנוהגים לכנותן רווקות, מאחר שהן לא היו מסכימות להתנהגות כזו בשום פנים ואופן ".
מנדוסה מנסה להביא תיאורים מחיי האישה היהודייה בפאס, כשדעתו נתונה בעיקר להשפעה הפסיכולוגית הדקה של אותם אירועים על מצב רוחם של האצילים השבויים. הללו – מספר מנדוסה – שעקב המצאת ערבות מתאימה היו חופשים יותר לצאת ולבוא, היו מגיעים לעיתים, תוך כדי הליכתם בחוצות פאס העתיקה, לשדה הקברות שבתחום הגטו היהודי. וממשיך הכרוניקאי :
המקום נעים ביותר ומוקף גני המלך, עד שנהגו בני המקום לאמור, כי בעיר זו עדיף לבקר את המתים מאשר את החיים. לכאן באות היהודיות בתקופת שנה מסוימת לבכות את מתיהן , וניתן אז להבחין שבכניסה כמה מהן צוחקות ומחליפות דברי שעשועים ואדיבות ביניהן.
אולם כשמגיעות, כל אחת מהן, לקבר שאליו היו מועדות פניהן, הן מורידות את גלימותיהן ופותחות בקינות בקראן בקול רם אל המתים, כאילו ציפו מהם למענה. לאחר המספד, שנעשה כאילו מפי מקוננות מקצועיות, הן חוזרות כלעומת שבאו, צוחקות ומשתעשעות, ובמקומן מופיעות אחרות הנוהגות באותה צורה.
למראה הדבר, וכפי שלעיתים ניתן להתנחם בצערם של אחרים, היו השבויים מפיגים קצת את צערם שלהם, אף שלא שכחו ולו לרגע את הפחדים עקב מעמדם העלוב, העלולים לדחוק לפינה את הגדולה שבשמחות.
פעמים רבות מבליט הכרוניקאי את חלקם ואת תיווכם של היהודים ושל השייך או נגיד קהילתם במשא ומתן המסובך, שהתנהל לפדיון האצילים השבויים. אולם בעיקר הוא מקדיש עמודים שלמים לתיאור עתיר שבחים של טיפול היהודים בשבויים.
השבויים הנוצריים – אומר מנדוסה – ששפר חלקם לבות תחת חסות היהודים " מצאו תרופה ונחמה, מאחר שזכו לטיפול אנושי מאוד מצד אדוניהם, בנוסף לקהילה הגדולה שהרגישו עקב היות השפה הקשטילית שגורה, בדרך כלל, בפי היהודים.
חלק מן השבויים אף נתנו ביטוי להוקרתם על ידי " לימוד ערבית ועברית " בשעות הפנאי שלהם. במקום אחר בספרו תאר הכרוניקאי ביתר הדגש ובצורה מפורטת יותר את סיוע היהודים לשבויים :
" ניתן לנחש בקלות את התלאות הרבות והמשונות לשבויים משך כל זמן שהייתם בפאס, כשחיו בלחץ כמיהתם העזה לשוב ולראות את נשותיהם ובניהם, וחששו פן תאבד תקוותם זו, עקב בגידת שוביהם המוסלמים, שלא היו אמינים עליהם. הם פחדו, כמו כן, שמא המלך עצמו לא יכבד את הבטחתו לשחררם, בנוסף לכל הסכנות האחרות, שהיו צפויות להם מידי אויביהם בנפש.
חסד גדול עשה לכן אליהם לאותם אצילים כשהמציא להם מקלט בבתי היהודים, שכן לא היו יכולים לחיות בחברה המוסלמים שהם קמצנים, אכזריים ובעלי כוונות רעות. אצל היהודים, לעומת זה, מצאו שלווה ביטחון ואדיבות, נוסף להקלה הרבה שנהנו בעטיה של הלשון המשותפת, שהרי, כאמור לעיל, היו כולם דוברי קסטילית.
גם בכל יתר התחומים זכו השבויים מידי היהודים לטיפול באמת ובתמים, כאילו נמצאו בין בני ביתם.
תיאורו זה של מנדוסה בעניין החסדים, שלהם זכו השבויים הפורטוגליים מידי צאצאיהם של יהודים – אשר בימים עברו נרדפו הם עצמם והוגלו מפורטוגל – תואם באופן נפלא תיאור אחר, שנעשה על ידי מחבר יהודי בעל שם, עמנואל אבואב.
לגבי המלך דון מנואל ובנו דון יואן השלישי, שרדפו אותנו, כנזכר לעיל, רצה האלוהים שבדור הרביעי תבוא לאפריקה כמעט כל אצולת פורטוגאל, ומלכה דון סיבסטיאן, להיכחד או להילקח בשבי, באותו מקום עצמו, שאליו הגלו אבותיהם בהשפלה ובאכזריות את היהודים האומללים.
שם הושמדו אצילי פורטוגל, ואילו שרידיהם לוקחו לפאס להימכר כעבדים בחוצותיה, שבהן התגוררו צאצאיהם של אותם היהודים, שנרדפו לפני שנים רבות על לא עוול בכפם. אל נקמות הופיע. החכם דויד פאיאן, תלמידו של רבי יהודה אבואב, סח לי, כי לשבויים הללו לא הייתה נחמה יותר גדולה מאשר להימכר לעבדים ליהודים, שהיו ידועים להם בטוב לבם.
מנדוסה מבליט גם את חלקן של הנשים היהודיות במבצע הדרמטי לשיקום השבויים. בדברי השבח לתושבות היודיארה הוא חוזר ומדגיש " את עדינותם ורחמנותם כלפי השבויים, שהייתי עד להם בהרבה מקרים, והעזרה שהושיטו להם בשעות משבר ומחלה.
נבוך ואובד עצות כלשהו מוצא את עצמו הכרוניקאי שלנו שעה שהוא צריך לעסוק בעם היהודי כישות אֶתנית בפני עצמה, מחוץ למסגרת יחסי התלות והחסד שהוזכרו לעיל, וחרף חובת הכרת התודה בשל יחסים אלו.
תוך כדי ניסיון מבולבל והססני לפשר בין נטיותיו האנטי יהודיות, שרכשן כמורשת דתית, לבין הכרח הכרת התודה בהווה, בגלל יחסם הסובלני של צאצאי הנרדפים לשעבר אל רודפי אבותיהם בזמנים עברו – מתפתה מנדוסה להשתמש בתחבולה בלתי מנוסה ובלתי בדוקה :
הוא מצביע על שתי תכונות מנוגדות – פחדנות קיצונית מחד גיסא ועוז רוח מרהיב מאידך גיסא – כקווים אופייניים כאחד לאומה היהודית.
להמחשת הנחתו התמוהה הוא נזקק לשתי אילוסטראציות. מצד אחד הוא מביא סיפור, שמצא לו מהלכים בין ליצני הדור " גדוד פרשים יהודי הניס בגבורתו את צבאות האויב, ובשל כך זכו אנשיו להרבה שבחים מפי המלך.
אולם לכשנתבקשו להתפזר בתום החגיגה לכבוד אותו מעשה גבורה " קרבו שני נציגי הגדוד אל המלך ובקשה בפיהם שיואיל ויצווה כי שלושה או ארבעה פרשים מוסלמים יתלוו אל אנשי הגדוד לשמור עליהם לבל יגעו בהם נערי הרחוב לרעה בדרכם הביתה.
מורשת יהדות ספרד והמזרח
מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי
1 – יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.
ויאמר מלך ישראל אל אלישע, כראותו אותם : האכה אכה אבי ? ויאמר : לא תכה. האשר שבית חרבך ובקשתך אתה מכה ? שים לחם ומים לפניהם, ויאכלו וישתו, וילכו אל אדוניהם ! ( מלכים ב כא – כב )
מלכּה השש עשרה שלפורטוגל, דון סבסטייאן, אשר שמעו יצא למרחוק כאיש בעל אופי מיסטי, קנאי ורוגש, נורא עלילה ונוטה למעשי אבירות נתפרסם בהיסטוריה בעיקר עקב מסעו הצבאי נגד המוסלמים באפריקה.
מסע זה, על תוצאותיו מביאי השואה למלך ולמדינתו, שימש בזמנו נושא למספר כרוניקות, אשר בין החשובות שבהן נמנית JORDANA DE AFRICA , כלומר, " מע אפריקה ", פרי עטו של ז'ירונימו דה מנדוֹסה.
המחבר, שנלווה אל דון סבסטיאן במסעו הכושל לאפריקה בשנת 1578, נשבה בידי המקוראים. כשנפדה וחזר לארצו, חיבר את ספרו על הקרבות, שבהם נהרג המלך הפורטוגלי בן העשרים וארבע, ועל התלאה אשר מצאה לאחר מכן את חייליו, שרידי המלחמה, בשביים בארץ אויביהם. הספר יצא לאור בליסבון בשנת 1607.
באפריקה המוסלמית, נתקל הכרוניקאי בקהילות יהודיות, שמוצאן האיברי ושנוצרו בעיקר ממגורשי ספרד של שנת 1492 ומפליטי גזירת השמד בפורטוגל משנת 1497. את יחידי הקהילות האלה ניתן היה לזהות עקב לשונם הספרדית והפורטוגלית, ובאופן זה, אמנם התגלו לכתחילה לכרוניקאי, אשר עסק בהם הרבה, כאשר מנהגי החיים הופכים תכופות לנושא התעניינותו.
אכן, טרם בואם של יוצאי ספרד ופורטוגל למקלטם באפריקה, היו קיימות בעיירה הצפונית – בעיקר בפאס – קהילות עתיקות ימים, שכבר עברו עליהן הרבי שלבי התפתחות בחייהן הציבוריים. אולם קהילות אלה שקעו אז במצב של התנוונות, והיו עלולות לפיכך להיסחף בתוך הזרם העצום של המהגרים החדשים ולהתמזג בתוכם.
מיזוג זה לא התרחש בבת אחת וללא תקלות, שן – בראשית התהליך קהילות המגורשים דוברי קשטילית וקהילות התושבים המקומיים דוברי ערבית התקיימו זו לצד זו כיריבות. אולם במרוצת השנים הייתה יד המגורשים על העליונה, והם הצליחו להשליט את לשונם, מנהגיהם ותקנותיהם על הקהילות המקומיות, ובהרבה מקרים גרמו להתבוללותן כליל.
הכרוניקאי גרסיה דה ריזינדה, מזכירו של מלך פורטוגל, דון ז'ואן השני, שכתב בחרוזים את דברי יי דורו אומר בספרו MISCELANEA, : ראינו את חרבונם / של היהודים העצובים והתועים / אשר ממלכת קאסטיליה / גורשו בקלון רב / ועברו למדינת פאס.
כך מתבהרת העובדה, שמחבר " מסע באפריקה " מתעסק בספרו כמעט בלעדית בקהילות המגורשים, כאשר את התושבים המקומיים הוא מכנה בבוז : " כמה יהודים ממוצא עקבי שאין איש מתחשב בהם שם ". מכל מקום יש להניח, כי מכינוסן ומניתוחן של הידיעות, הפזורות בדפי ספריו של מנדוסה, תצמח תועלת לעיצוב דיוקנה של קהילה בגולת מרוקו.
שכן, למרות גישתו המיסיונרית והסובייקטיבית של המחבר – דוגמת כרוניקאים נוצרים אחרים בני דורו – ניתן לזהות בסיפוריו כמה היבטים וקווים פחות מוכּרים בחיי יהודי פאס ובמאה השש העשרה.
המגע הישיר ודו הקיום החברתי בין אנשי צבא פורטוגליים, שבויי הקרבות באפריקה, לבין היהודים המקומיים, יוצאי חצי האי, החלו ובאו לידי ביטוי כאשר חיילים מן השורה ואצילים וקצינים גם יחד, נשלחו להתאכסן בשכונה היהודית בפאס.
" החיילם מן השורה – כותב מנדוסה – שוכנו מייד לאחר בואם בבתי היהודים, בעוד שהדוכס בבּסרילוֹס, נתאכסן אצל " השייך " או הנגיד של היהודים. בתארו, לפיכך, את העיר פאס " העיר פאס כעיר הגדולה והחשובה סכל בֵּרבֵּריה " מבליט בה הכרוניקאי את שכונת היהודים :
היודיאריה, המהווה חלק מהעיר, שוכנת סמוך לחומות פאס החדשה, ומצטרפת אליה כיחידה בלתי נפרדת. בתוך החומות העגולות והלא גבוהות המקיפות אותה שוכנים כאלף תושבים, במספר רב של בתים גבוהים וקומתיים.
בפתחו של כל שער היחיד הקיים בחומה עומדים תמיד שומרים מוסלמים, שהופקדו מטעם המלך לגבות מסים, וכן לשמור על בני המקום המסכנים.
אכן, כשהגיעו המגורשים למרוקו מצאו שם את בני בריתם שרויים במעמד חוקי של קבוצה אתנית בת מיעוטים, המשלמת מסים למלך המוסלמי תמורת שמירה וחסות. אולם על פי היותם סגורים בגיטו, נהנו היהודים המרוקאים מאוטונומיה יחסית, שאפשרה להם לשמור על אמונתם בגלוי.
והיו נתונים למרותה של מערכת משפטית עצמאי, תחת הנהגתו של " שייך " יהודי שנתמנה על ידי המלך. באורח חיים שכזה השתלבו המגורשים מייד אחר בואם, בשנותיה האחרונות של המאה החמש עשרה, הוא המצב שהיה קיים – לפי עדותו של מנדוסה – במחצית השנייה של המאה השש עשרה.
אודות חוקי השפיטה שהיו מונחים ביסודו של משטר הקהל ביודיאריה מפרט הכרוניקאי :
בראש היודיאריאה מפאס, בדומה לקהילות אחרות בברבריה, עומד מנהיג אחד שנקרא " שייך ", שבחירתו כדהחתו נתונים בידי המלך. סמכותו בפלילים כוללת בין השאר הענשה עד כדי מלקות וכריתות אוזניים וחוטמים, כאשר דין המוות והחנינה שמורים לקביעתו של המלך בלבד.