אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א
ולא ידע כי קרן עור פניו.
כל כולו היה אומר כבוד, כי קרן עור פניו ויראו מגשת אליו. מי לא יזכור את צורת פניו הנהדרות, וכשהיה יוצא אל רחוב העיר, הכל היו מביטים אחריו באהבה ובמורא, וכל העם רצים לנשק את ידיו הטהורות, כי באמת אצילות מיוחדת הייתה ניבטת מפניו, וכל הליכותיו הליכות מלכי בקודש.
ומזה זמן אמרתי בפירוש הפסוק " ושמרו את בני ישראל את השבת " ( שמות לא, טז ) כי הנה ידוע כי תלמיד חכם הוא בחינת שבת ( כמבואר בזוהר הקדוש, ראב כט, א ), כי לעומת העם היוצאים ועוסקים במלאכתם בכל ימות השבוע, התלמיד חכם הוא בבחינת שבת, ששובת מכל מלאכה ומקדש עצמו להי"ת ותורתו, ואינו פונה ממנה לשום עניין של חול.
ולכן חובה על כל העם לקיים " ושמרות בני ישראל " ולשמור על התלמיד חכם שהוא בחינת " שבת ", ולתת לו את כל אשר יחסר לו מצרכי העולם הזה. ולכבדו בכבוד ויקר כאשר מכבדים את השבת.
וגם תלמיד חכם עליו להיות ניכר לכל בחכמתו וקדושתו, וכשם שיום השבת ניכר במה שאין הלוך האנשים בו כהולכים ביום חול, כן תלמיד חכם, אין הילוכו כשאר העם, אלא כל הילוכו וחפציו הוא בעסקי שמים, וכל דיבורו והתנהגותו עם הציבור בנחת ורחמים, עד שכל רואיו ועידון אחריו מקוש, מקודש.
וזאת הבחינה הייתה בדודי זלה"ה, כי כל העם מקצה הכיר באור תורתו וחסידותו וקדושתו, כאשר יכירו הכל באור השמש בצהרים, ולכן הכל כיבדוהו ביותרת הכבוד, ונתקדש אצל הכל כקדושת יום השבת.
והיה קדוש ונערץ למעלה ולמטה, כאשר יעידון יגדון כמה מעשיות מופלאות שלא היה מספרם בפומבי אלא לקרוביו ומיודעיו, מנסים גלויים שאירעו לו, וכל זאת באה לו מחמת גודל צדקתו ותומתו, ואמונתו הנפלאה בהי"ת.
איש הלכה ופסק.
רבינו הגדול היה עונה לכל דופקי שעריו בדבר ה' זו הלכה, והיה עוזר להם בכחו הגדול, כי רב תבואות בכח שור, ומוצא להם פתרון בכחא דהיתרא דעדיף, כמו שכל רואה עומד נפעם אל מול יבולו ההלכתי, המון שאלות ותשובות, לצד ספרי הלכות בכל תחומי התורה.
וזכה שפסקיו נתקבלו בקהילות מרוקו. ובהרבה ספרי חכמי דורנו נושאים ונותנים בדבריו בהדרת קודש כראוי לאדם גדול שכמותו.
כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.
היה דורש ומושך הכל בנועם דבריו, מי מתושבי מכנאס לא יזכור את דרשתו שהיה דורש בעצם יום השבת. עד שבית המדרש היה מלא מפה לפה, והיו אנשים עומדים צפופים לשמוע את נועם דברו הטוב ובעת הדרוש היו שמים אזניהם כאפרכסת, והייתה דממה מופלאה בבית המדרש באותה עת, ושכינה שורה שם, והכל היו יושבים בשלוה פנימית מופלאה, מה שאין הפה יכול לספר, כי הדברים תלויים באובנתא דלבא.
ובדרשותיו המופלאות היה רבינו מרבה להשתמש במעשיהן של צדיקים, וכל השומעים היו יושבים מרותקים למקומותיהם, והוא במעשיותיו הנפלאות היה מראה לקהל שומעיו את יד ה' הגדולה שמתגלית בכל דור ודור על ידי עבדיו הקדושים והטהורים.
ועוד היה מראה להם גמול השם יתברך, שנותן לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, והיה מתגלה לעיני כל כבוד מלכותו יתברך ויתעלה.
ושמעתי מפיו הקדוש שפעם אחת בא לעירנו מכנאס חכם מובהק מעיר אשכנז, והיה גאון בתורה ובהלכה ופלפול. ואבי רבינו ה"ה הגאון המובהק רבם המובהק של רוב חו"ר מכנאס מרן רבי חיים משאש זלה"ה, הזמין את החכם האורח הנזכר שידרוש במקומו בצהרי יום השבת בבית הכנסת הגדול.
תורת אמת הייתה בפיהו ורבים השיב מעוון.
כמה וכמה אנשים חזרו למוטב בזכות דבריו הנפלאים הנוקבים היורדים עד תהומות הלב, כי היה נכנס בדבריו ללבו של אדם, וחודר לנבכי נשמתו ומטהרה כנהר דינור, ומוציא מתוך חבלי החטא, עד שמעלה אותו למדרגות עליונות זכות וברות, והיו למאורות.
וירד משה מן ההר אל העם.
על אף היותו תקיף בדעותיו ואמיץ לבו בגיבורים, היה אב רחום עד להפליא לקהל מרעיתו, שמח בשמחתם וכואב את כאבם, ועונה לכל משאלות לבם וחפצם, יחיד ומיוחד היה בקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, ודעתו הייתה מעורבת בין הבריות.
ובפרשת יתרו מצינו שיתרו בא להנהיג למשה רבנו " סדר רבנות " וכה אמר אליו, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם וגו' ( שמות יח, כא, כב ).
והיינו שהציע יתרו למשה שימנה אנשים קטנים ממנו כדי לדון בכל הדברים הקטנים, ומשה רבנו ידון רק בדברים הגדולים והקשים מהם.
ודומני כי עצת יתרו הייתה יפה לשעתו ולדורו של משה, אך לא לכל הדורות נאמרה. כי בדורנו זה דור יצום, אסור לו לרב הקהילה שיהיה נחבא מן הציבור וספון על ספריו בלבד, ואינו יוצא ובא בין קהל מרעיתו, ופוסק רק " בדבר הקשה ", חלילה, חלילה ! לא תהא כזאת בישראל.
כי בדורנו הזה חייב הרב לרדת מן ההר את העם, לפקוח עליהם עינים רחמניות ולהשגיח על כל דבר, כרועה השומר על עדרו, לבל יבא טורף את העדר, וזהו גם תפקידו של הרב להשגיח לבל יחדור שום נטע זר אל כרם בית ישראל.
וכזה היה רבינו יוסף זלה"ה, שירד אל העם והיה קשוב לכל צרכי אנשי עירו, צרכים גדולים וקטנים, רוחניים וגשמיים, והיה מתעניין במצב כולם למן החשוב באנשי העדה ועד לקטן שבקטנים, והיה פוקח את עיניו על כל התפתחות, חשובה כפעוטה, והיה נותן מענה לכל משאלה.
ולכן היה בעבור בני קהלו לא רק כמורה הוראה, אלא כמורה דרך בכל תחום מתחומי החיים. כי היה מגלה נוכחות בכל אירוע, והיה יודע מה רב כוחה של מילה, להצית ממנה אש שלהבת בלב השומע ולהחזירו למוטב.
וניתן לומר עליו שהיה " מופלא בדורו ", ממש כחד מן קמיא, כחד מרועי ישראל המפורסמים בכל הדורות. ומקום של כבוד שמור לו בין רועי ישראל לדורותיהם, כרבנו הרמב"ם ור"י אברבנאל, ורבינו יוסף קארו, ואחריהם מאורי הדורות מצוקי תבל די בכל אתר ותאתר.
כי עם כל גדולתו וחוכמתו, ושמעו הטוב שהיה הולך מסוף הועלם ועד סופו, בכל זאת ירד מן ההר, ויצא מן ההסתגרות והיחידות וההתבודדות שבה החבא איש המחשבה וההיגיון העוסק בדברים רמים ונישאים.
הוא ידע לרדת משם אל העם, ולא זנח את תפקידו כמורה דרך ומרביץ תורה, והיה מרביץ תורה גם לבעלי מלאכה פשוטים שאין תורתם אומנותם. והיה מלמדם בדברים כערכם, לא בדברי הגמרא והפוסקים, ופלפול דאורייתא המאירים כספירים.
אלא פתח והעמיד ישיבה לבעלי בתים שומעי לקחו מדי ערב, והיה מלמדם דברים הנראים לכאורה כפשוטים, כחומש עם רש"י, ולימד כ"ד ספרי התנ"ך, וכל זאת על אף שזמנו היה חשוב ביותר בעבורו, זאת היא מעלת מנהיגן ורבן של ישראל.
פאס העיר-אירופים בפאס.אליעזר בשן
אירופים בפאס.
נוצרים בדרך כלל הדירו רגלם מפאס, בגלל הקנאות המוסלמית שחיציה היו מופנים נגד הנוצרים. אלה העדיפו להתיישב במרכזי המסחר בערי החוף. אבל היו אירופים בודדים דהגיעו לפאס מהם בלבוש מוסלמי כדי לא לעורר תשומת לב.
קצין גרמני בשם קונרינג שביקר בשנת 1878 בפאס כותב שאין אירופים בעיר פרט לשני צרפתים, ותייר אירופי מספר שנים אחריו כותב, שיש רק סוחרים בודדים כמו בשאר הערים הפנימיות של מרוקו. לפי גרמני שביקר שם בשנת 1886, מצויים בפאס רק תשעה אירופים. לפי מקור אחר בשנת 1889 רק שישה. בשנת 1900 תריסר. בשנת 1903 עשרים וארבעה ובשנת 1909 ששים וארבעה.
בשנים אלה היו אלפי אלג'ירים במרוקו, מהם 3000, מהעיר תלמסאן שברחו מהשלטון הצרפתי, רבים מהם מבוססים. והם היו בוודאי עוינים יותר לנוצרים.
נביא כמה פרטים מרשמיו של גרמני בשם יואכים פפאיל שביקר בפאס בשנות ה-90 ויומנו פורסם ב-1898. הוא בא לשם מאנג'יר רכוב על פרד בלוית חייל מזוין המעיר את תשומת לבו של התייר על סכנת התנפלות, אבל אז החייל בורח.
אין כבישים ומעט גשרים על נחלים. העיר מוקפת חומה ובכל מאה מטר בנוי מגדל. יש בה מסגדים רבים, הגדול על שם מולאי אדריס, בו יש מקום ל-12 עד 20 אלף איש. כל פושע יכול למצוא שם מקלט מפני מאסר ואסור לנגוע בו. גולגולותיהם של המורדים המסרבים לקבל את מרות הסולטאן ולשלם מסים, מוקעים בחומת העיר.
בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.
בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.
הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.
לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים.
קונסוליות.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.
הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.
החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.
הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.
בימיו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי עלה מעמדה של צרפת, וסגן קונסול של צרפת היה הנציג הקונסולרי הראשון בעיר שהתקבל על ידי הסולטאן המעיר במאי 1895. כשלוש שנים לאחר מכן הועלה לדרגת קונסול.
ארצות הברית מינתה נציג קונסולרי בתחילת 1893, שייצג גם את פורטוגל. אבל כחמש שנים לאחר מכן התבקש הקונסול הבריטי לייצג את פורטוגל. בשנת 1895 עדיין לא היה לספרד נציג קונסולרי בפאס, ולפי ידיעה ב-11 בנובמבר 1897 מונה רופא יהודי מקומי לתפקיד זה.
המללאח.
היהודים היו חייבים לגור במללאח כבעבר מאז שנת 1438. מבקרים אירופים כתבו על המללאח והתנאים הקשים השוררים בו, והדברים מתאשרים גם על ידי יהודים. האירופים שביקרו במללאח התקבלו בסבר פנים יפות על ידי היהודים והיו מהם שהתארחו בבתיהם. הסיבות לאירוח נוצרים על ידי יהודים :
1 המוסלמים לא ראו בעין יפה ביקורים של נוצרים בעיר, והיו חשדנים כלפיהם.
2 – מספר הנוצרים היה מועט, ולא היו בה כמעט נוצרים שעשויים היו לארחם.
האיטלקי אדמונד דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 הראשונות כותב שיהודים קיבלוהו בברכות ובנשיקות. אדוארד וולטהאם שביקר בפאס בשנת 1878 מתאר את מפגשו עם יהודים שלא ראו אירופי וקיבלוהו בנשיקות. הוא התארח בביתו של יהודי עשיר בשם בן עזרא.
הקצין הצרפתי פוקו שלא הצטיין באהבת ישראל, ביקר בפאס ביולי 1883 והתאכסן בביתה של משפחת בן שמעון..
דיווח מפורט ניתן על ידי המיסיונר גינזבורג שליח האגודה ההולנדית האנגליקנית. בעקבות ביקורו הראשון בפאס בשנת 1870, ותיאורים דומים בשנים שלאחר מכן. המצב לא היה שונה בהרבה עד תחילת העשור השני של המאה ה-20.
המללאח השוכן קרוב לארמון וצפונית ממנו, גובל בחומת העיר ומוקף חומה. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים לשם הגנה עליהם מפני מתנפלים, ונפתח בכל בוקר. על היהודים לשלם שכרם של שומרי השער.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – דבדו עיר הכהנים – אליהו מרציאנו
דבדו עיר הכהנים – תודות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיב שבספרד
מאת אליהו מרציאנו
הוצאה הספריה הספרדית הו"ל
ירושלים השלמה תשע"ב
הוצאה מתוקנת
העיירה רקע בללי
העיירה דבדו נמצאת בצפון מזרח מרוקו והקהילה שבה הייתה אחת מהקהילות העתיקות והחשובות במזרח מרוקו בצד תאפילאלית שבדרום מזרח המדינה — כחמישים קילומטר דרומית לדרך הגדולה פאס — אוג׳דה, לרגלי רמת לגעדא נמצאת העיירה הרחק מפרשת הדרכים המקשרת אוג׳דה למרכז מרוקו וצפון המדינה לאזור תאפילאלית.
דבדו נמצאת בבקעה המתנשאת900 מטרמעל פני הים — הדרך המובילה לבקעה נקראת, פום דבדו או פתח דבדו. הנוף דומה יותר לעיירה בדרום ספרד מליישוב צפון אפריקני. דבדו מוקפת בפרדסים ובחורשות רבים וצפופים ומגיעים ליישוב תוך המולת נחלי מים ומעיינות.
היסטוריה כללית
במאה השלוש עשרה איבן סעיד גרנת הזכיר את דבדו. שבט בני עלי היו שליטי המקום ובראשם עמד מוחמד איבן זגדן שביצר את העיירה. שליט תלמסאן אבו חמו יצא למלחמה נגד בני עלי וזרע הרס בדבדו וסביבתה. עד ימינו אגדת בני עלי הייתה קיימת בין יהודי דבדו: אלאלא עישה מדוע את נאנחת ? ובנך הוא פצוע, ומי פצע אותו ? בני הגדול׳ ומי ביניהם ? מוהמד ועלי!
במאה הארבע עשרה נסיך מריני בשם מוחמד בנה את הקצבה בראש גבעה, והמסגד הגדול במרכז העיירה, הנסיך מוחמד נתן רשות ליהודים להתיישב במקום, עד היום נותרו שרידי מצודה מרעית. מוחמד אשיך שליט פאס במאה הט״ו יצא למלחמה לעצור התקדמות אנשי דבדו בסביבות העיר תאזה.
הוא נכשל ואחר כן מסר שנים מבנותיו לנישואין עם בני נסיך של דברו, מה שהביא לשליט פאם שקט מצד אנשי דבדו. דברו הייתה בתווך בין ממלכת פאם לממלכת תלמסאן ומהמאה השש עשרה היא ״בלאד אל מכזאן״ היינו עיר כפופה לשלטון המרכזי במרוקו.
תולדות יהודי דברו ומאורעות שיביליה: אצל יהודי דבדו מצויה קבלה מדור לדור לאמר אנו צאצאי גירוש קנ׳א — 1391.
רבי שלמה אבן וירגה
רבי אברהם זכות מזכיר בשנת 1478, בספרו האסטרונומי ״ החיבור הגדול ״, את ״ החכם הכולל רבי יהודה בן וירגה החי בזמננו ״ ומרבה להביא מספריו שחיבר גם הוא באותו המקצוע. בספר שבט יהודה הובאו שני סיפורים מעניינים בעניין זקן המשפחה (סי׳ ל׳ח וסיג).
ר׳ יהודה הציל את היהודים בעיר שירץ דילה פרונטירא מסכנה הצפויה להם מצד הכומרים הנוצרים על דבר אנוס אחד שנקבר בקבר ישראל, מעשה שכיח באותם הזמנים. בודאי קרה הדבר עוד לפני שנת 1481, כי מאז פרשו האינקוויזיטורים את מצודתם באנדלוסיה ודנו לבדם בענייני האנוסים, לא הועילה כל תחבולה להימלט מידיהם.
ואילו המעשה המסופר כאן הובא עדיין בפני בית־דין חילוני של ״ הדוכוס ״, — הוא בלי ספק Enrique de Gusman, duque de Medina Sidonia— ודין וחשבון נשלח אל המלך, הוא דון אנריקה הרביעי, שמת בשנת 1474.
שנים אחדות אחרי־כן הוצרך רבי יהודה בן וירגה להזהיר את אנוסי סביליה מפני סכנת האינקוויזיציה. תושבי הארץ יעצו אז לחוקרי המינות לאסור את רבי יהודה ולהכריחו כדרכם להעיד על האנוסים המתייהדים, אבל הוא ברח והלך ללישבונה, ״ ושם נתנו לו ייסורים קשים לשיאמר הנוהגים יהדות, והוא עליו השלום עמד בניסיון ומת מכוח הייסורין בבית הסוהר – עמוד קכז' .
לפי התעודות הארכיוניות נמצא איש בעל אותו השם רבי יהודה אבן וירגה בשנות 1488—1491, כאחד מחוברי המסים היהודים האחרונים בקאסטיליה, בעיר אוקאג־ יה, מקום מושבו ורבנותו של רבי יצחק די ליאון, מקובל וקרוב לרוחו.
אפשר שהוא הוא האסטרונום ובעל הנסים מסביליה, תחילה ניצל מידי האינקוויזיטורים ובשנת גירוש היהודים מאנדלוסיה (1483) או גם לפני כן, הלך לגור בקאסטיליה הצפונית, ולפורטוגאל ברח רק בשנת הגירוש הכללי 1492 ומת שם מות קדושים.
רבי יהודה בן וירגה הוא היחידי מבני דורו שזכה לשמש בספר שלנו כנושא למסורת היסטורית אמתית. אחרים מתהלכים כמצבות חיות במעשיות וויכוחים שבדה רבי שלמה בן וירגה מלבו: דון אברהם בנבנשתי, רב החצר וסוכן המלך, בנו דון יוסף, דון יוסף נשיא, גם הם קרובים למלכות.
דון וידאל בן בנבנשתי, שהשתדל בשעתו להשיג רישיון כניסה לפורטוגאל בשביל הגולים הספרדים —שמו גונב אפילו לתוך הדין־וחשבון האמתי של ויכוח טורטוסה(סימןמ׳)— אפרים בן שאנג׳ו ודון מנואל ברודו, שהאריכו ימים אחרי הגירוש וחיו במלכות תורגמה. בן דינא, ״ איש חכם ומבין חידות ״.
ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בופרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת.
האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו ) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.
מן המשפחות המיוחסות במחוז אראגון, דון יוסף אבן יחייא, מן הגדולים והצדיקים של גלות פורטו־ כאל, ואחרון אחרון רבי יצחק אברבנאל, אשר דבריו וספריו הובאו ב״ שבט יהודה ״ דרך כבוד וגם בצורה פארודיסטית.
למצבת כבוד וזיכרון זכה גם -למודי גדול מזרענו נקרא מאישטרי מרטין די לוסינא ״, המנחם את היהודים הפוחדים ומנבא את סופו הרע של הכומר המעליל באזני המלכה( איזבל ).הוא היה אבי משפחה של אנוסים משכילים, שנמנו בין המדפיסים הראשונים ונלכדו משנת 1481 ואילך במשפטי האינקוויזיציה.
גם ה־ Bachiller deiaTorre אשר ספרו הפילוסופי הפופולארי מצוטט בפירוש, היה כנראה אנוס וקרוב לחוגי היהודים( חי עוד לפני דורו של רבי שלמה בן וירגה ).לעומת זאת מזכיר המחבר שמות אחדים של ספרדים נוצרים בכוונה גלויה של זלזול וגנאי.
במעשיה של עלילת־דם בסימן כ׳ט נמצא את שמו של פידרו די גוזמן, שאמרו עליו שנהרג על ידי היהודים, ושל אשתו ביאטריץ, ״ משרתת ההגמון. די גוזמן היא אחת המשפחות האצילות ביותר בספרד, ובודאי לא שימשה אשתו כמשרתת.
כבר הזכרנו את אנריקה די גוזמן, הדוכס של מדינה סידוניה, אחד מראשי האצילים בזמנם של אנריקה הרביעי ושל המלכים הקאתוליים. הוא נמצא בראש הפעילים בזמן המלחמה האחרונה בגראנאדה, ומת כאיש זקן חדשים מועטים אחרי גמר הכיבוש, ימים מעטים אחר גירוש היהודים.
גם השם פידרו נזכר אצל הכרוניסטים בין אנשי המשפחה, אלא שאין בידי הכרע, אל מי נתכוון רבי שלמה בן וירגה. הוא הדין בדון אנריקה מינדוסא שהרג פעם, לפי המסופר ב " שבט יהודה ", במו ידיו שני יהודים בדרך.
הוא שנתן עצה למלך לגרש את היהודים, ועל כן גורש הוא עצמו לאי שומם והי שט חיי ״ שאלבאג׳ י״, עד שהוחזר מגלותו והובא לבית המלך, וכבר אחרי השיחה הראשונה אתו ציוה המלך הנרגז להתיז את ראשו.הסיפור הנזכר רומז בלא ספק לאחד האצילים המעורבים במעשי הגירוש.
משפחת מינדוסא גם היא משפחה של אצילים מפורסמת בקאסטיליה, ממנה יצאו סופרים ומשוררים גדולים ומדינאים. למשפחה זו שייך גם פדרו גונסלם די מינדוסא, ״ הקרדינאל הגדול די אספאניה ״ שהשפיע בהרבה על הפוליטיקה החיצונית והפנימית בזמן המלכים הקאתוליים, גם לפני הגירוש וגם אחריו.
ועוד נזכר נוצרי בשם ג׳ואן דילה וירה, שהעליל על בעל חובו היהודי עלילת דם ונענש בעצמו על ידי מיתה משונה. אביר בעל שם זה ג׳ואן די וירה נשלח, לפי דברי הכרוניסטון, בשנת 1482 בשליחות לגראנאדה ונכנס שם בויכוח דתי עם אחד הישמעאלים והיכהו בחרב על ראשו, מפני שהביע ספק בעניין בתולי מאריה, אם ישו.
האביר הנזכר זכה לכבוד מטעם המלך על התנהגותו. קרוב מאד לשער שהצטיין גם בקנאתו ושנאתו בענייני ישראל והיה ראוי למצבת קלון בספר עברי.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תק"ה – תקי"ז 1745 – 1757 ימי מלכותו של מולאי עבדאללאה.
גם בימי מלכות עבדאללאה בנו של מולאי איסמעיל לא היה נחת ליהודים. מלך זה מלך עד תק"ה – 1745 והודח וחזר ומלך כארבע פעמים. בכל פעם היו מרידות נגדו מצד גורמים שונים.
בשנת תצ"א – 1731 הטיל מס גדול על קהילת צפרו, העשירים ברחו ל" אזאוייא די סידי בועלאם " כדי להתחמק מהמס. בשנת תצ"ה – 1735 נתקנה תקנה נגד הרושמים נכסיהם על שם בניהם הקטנים כדי להתחמק מהמס.
וגם תופעה זו תוצאה של הכבדות עול המסים. החל משנת תצ"ד – 1734 היתה עצירת גשמים והיה רעב שהגיע לשיאו בשנת תצ"ח – 1738
אם הבנים ספרו
תעודה מספר 67
התצ"ה
בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא חעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה.
ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דההינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.
וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. ( אלכתאייב ) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים )
דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו.
ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.
או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס.
ומה שהסכמנו בעניין האכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס הנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .
וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים ( ל"ד בימי העומר ) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.
יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט
ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים
ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט
בעצם ימי הרעב הללו היתה העיר מוטרדת על ידי הברברים, עד שנחרבה העיר ונשסו הבתים. בן התקופה, רבי יעקב גבאי, כותב דברים אלו " בימי חנוכה שנת תצ"ו ערב ראש חודש טבט באו על העיר צפרו חילות הרבה פלשתים הנקראים " איגרוואן יש"ו והקיפו יחד לאכול העיר ולשרוף אילנות ויצאו אליהם בני העיר אשר עמנו כמו מאתיים שולף חרב ורובה קשת והכום, ואף על פי שנפלו לפניהם בני עירנו. ואחרי כן עזרם הקב"ה והרגו מהם י"ח ותפסו מהם ה' כן יאבדו.
אמנם לפי טררס( H. TERRASSE היסטוריון ) בשנת תצ"ו – 1736 -היה המלך מולאי עבדאללאה אם כי עוד באותה שנה הודח והומלך במקומו מוחמד בן ערבייא. אך, נראה שכבר בכסלו תצ"ו, הוא סוף 1735 , היתה תסיסה גדולה נגד המלכות. טררס מציין שעבדאללאה, מצא מקלט אצל הברברים אך הם נוצחו ובדרכם חזרה לפאס, כדי לחפות על תבוסתם, רצחו איכרים מסביבות צפרו, והביאו את ראשיהם למלך.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תרגום – הערבית הינה ספרתותית ולא ערבית יהודית מדוברת.
אני ממצהיר בזה לנושאו משרתנו עבד ארג'א המוסלמי וחברו משרתנו ואלדו גרנטו שיקחו מן בן החסות יהודה בן נסים ואחיו יהודים מן מללאל צפרו אלף מתקאל במטבע.
מבלי שעוררין יערערו עליהם ולא מתנגדים יתנגדו להם והצהרתי זו יהיה ממה שהיה בידיהם מנכסי בלכר עבד החצר ונשארה בידיהם אלינו. ואם לא ישלמו פרעונם ייראו על נפשם ושלום התשיעי מן ארביעי שני שנת שלשה ושושים אלף ומאה ואלף – סוף ההודעה.
עוד קודם לכן הלשין עליהם השר מאסאפאן בעניין קשריהם עם סידי בלכיר, הלשנה מסוג זה וישיבה בבית הסוהר, היה בהם לא רק קנס כספי בלבד, אלא סכנת נפשות ממש, כי אי אפשר לדעת מה יאמר המלך. השר האחראי לגביית המיסים בצפרו עד שנת תע"ג היה עבד ארחמאן מאנסנו מפאס ששמו מעיד עליו שהיה ללא ספק אנדלוזי, שעבד בשירות המלך.
אותם מיסים שהטיל המלך על ערי מלכותו לא פסחו כלל על קהילת צפרו גם והם כרעו תחת נטל המיסים, כפי שמשתמע מתקנת שנת תס"ט על הפוטרים עצמם ממס על ידי קרבתם לשר. אולי נהנו יהודי צפרו מיחס מיוחד מצד מולאי ישמעאל שהיה מושל צפרו בטרם היותו למלך.
תעודה מספר 60
התס"ד – 1704
ביען כי ראו ראינו אנחנו החתומים כי גבר עול המס ומיעוט הפרנסה עד שמכח זה הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם וירדו נכסיהם לטמיון ירחם המרחם נוסף על זאת שיש אנשים שנתלים בקרובי המלכות שלא לתת במס עם הקהל נר"ו כפי הקצבה המוטלת שליהם.
ויש שרוצים שלא לתת כלום ונמצא שהעוול שמוטל עליהם מטילים אותו על הקהל נר"ו נוסף על עולם וחכמים ז"ל אמרו כל מי שאינו מצטער בצרת הציבור אינו רואה בנחמתם, לכן הסכמנו בהסכמה גמורה של אחד מקהלנו שיתלה בהורמנא ולא ירצה לתת במסים וארנוניות עם הקהל נר"ו כפי הקצבה שישיתו עליו.
שמלבד שאנחנו מחרימין ומנדין אותו בכל אלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום, על כל זה ידוע ידע שאנחנו גוזרים שלא ימנה בכלל עשרה בישראל ויינוט אסור ושלא ימולו בניו בכנופייא בעשרה ולא עוד אלא שבמיתתו לא יתסקו בקבורתו ולא בהקפתו ולא בפקודותיו ולא ישאוהו נושאי המטה עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים וארנוניות.
מיום שנתלה בהורמנא עד יום מותו הגם שכל זה כבר נזכר במהרי"ק בטור י"ד בהלכות קבורה, וכבר תקנו כל זה קדמונינו חכמי ורבני פאס יע"ה, עם כל זה חדשנו בתקנה היום פה צפרו יע"ה בשמיני לסיון שנת וגנתי על העיר הזאת להושיעה למעני וכו…ועל כלל הקהל יחולו ברכות ישועות ונחמות ולראיה חתומים פה בזמן הנזכר וקיים
יהודה בן נסים בן הרוש – מרדכי בן מכלוף אצראף – משה בן יצחק אג'ייאני – יוסף אצראף – ישראל שרביט – יום טוב בן הרוש – יצחק בן משה חמו – מאיר דאבילא. סוף התעודה.
בתקופה זו רב הקהילה היה רבי משה בן חמו שנפטר בשנת תס"ז, ורבי ישועה בנו שמילא את מקומו מתס"ז ואיליך. חוסר התעודות על קהל צפרו בתקופה זו, יש לזקוף על אבדן עזבונם הספרותי של החכמים הנ"ל שנשאר בידי נכדותיו, שלא הכירו בערכו ומסרוהו לגניזה.
בימיו של רבי משה בן חמו גדלה העיר עד שהתחילו לכתוב בגט " מתא צפרו " ולא כפר צפרו. מלבד המיסים שהוטלו עליהם הגדיל את השואה, הרעב שהיה בשנים תפ"א – תפ"ד בכל ערי מרוקו. ר"ש אבן דנאן המספר על כך כותב " ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום " ובהמשך דבריו הוא אומר " ובכל יום הולכים ששה, שמונה בעלי בתים הם ובניהם על רגליהם, נפוחים המה כנאד למכנאס לצפרו ".
על אותו רעב מספר גם רבי שמואל אבן חותא מעשה פלא שקרה בימיו " אלמנה אחת, ענייה ומרודה ומחזרת על הפתחים באלו ימי הרעב ודוחים אותה בבושה וכלימה " נראה שבימי מולאי ישמעאל נתרבו המלשינים ותוקנה תקנה נגדם בשנת תפ"ו.
תעודה מספר 32.
ראה ראינו כי עלתה דליקת המחלוקת במחנה העברים בר מינן וכמה קלקולים נמשכו ממנה לקצת מיחידי סגולה מהם הפסידו ממון הרבה ומהם פערו פיהם אומות העולם כנגדם לבולעם והיו רוצים למוסרם למלכות עד שהוציאו ופזרו כמה מעות לסתום פיות המשטינים המלשינים עליהם.
אשר על כן לא עלתה הסכמותינו לגדור הפרצה ולסלך המכשול מדרך בני עמינו וגזרנו אומר שכל איש מקהלינו קטן או גדול אשר יפתח פיו לדבר סרה להלשין ולמסור שום בר ישראל ויראה לנו באומדנות המוכיחות שהוא רוצה למסזיק שום בר ישראל בין על ידי שליח בכל עקימת שפתים המזיקים לבר ישראל .
בין בענין קטן או גדול מעתה ומעכשיו הרי רשות נתונה לכל איש המכיר בו וידעו שהוא מדבר סרה על שום בר ישראל עד האלקין זה בית דין, יבוא דברו וכן יגיד לקהל וידינו תהא בו להזיקו ולמוסרו ביד השררה לאבדו ולגדעו כאשרה בכל צצדי האפשר.
כי הוא הגורם רעה לעצמו עד כאן דברנו על הנגלה לנו על ידי עדים או ראיה הנראית לנו כפי אומדנא דמוכח לנו ולכל מי שעובר בסתר ומלשין ומשטין ומוסר לשום בר שיראל לאומות העולם בין בדבור בין ברמז בין בכל אופן שיהיה להרע לשום בר ישראל.
ולא נכנס בזה מאן דלא ציית או שום ענין שנראה לנגיד להעניש שום אחד הצקיך עונש על ידי האומות, הרי אנחנו החותמים מוסרים דינו לשמים שבכעל מחשבות ברוך הוא לעד הוא יפרע ממנו ומבניו ומזרעו וישכנו נדוי חרם שמתא אשר לא ישמע לקול מלחשים.
ורבצה בו כל האלה הכתובוה בספר התורה והבדילו ה' להרע וכך וכך לא יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו יהיה אחריתו להכריתוכך וכך זהו מה שנראה לנו לתקן כי השעה צאיכה לכך ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, נאם חותמי ברכות בסדר לא תעשו לכם אלילים וכו….שנת נפשנו כצפור נמלטה לפ"ק והכל שריר ורברי וקיים.
שמואל בן חותא ס"ט – ישועה ס"ט בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה – יחייא בן כמוהר"ר מימון באנון ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט – משעוד בן יוסף בן רבוח ס"ט – יוסף גבאי ס"ט.
יחידי הקהל
הנגיד יהודה בן נסים בן הרוש – יום טוב בן הרוש ס"ט – נחמוס בר סלימאן אלקובי ס"ט – דוד בר נסים בו הרוש ס"ט – יצחק בן יוסף בן הרוש ס"ט – יעקב בן שמואל בן חמו ס"ט
פתגמים…חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
פרק א' – אבות ובנים
אב ואם
1 – אידא מאת אל בו, אוזאד ארכבה
ווידא מאת אל-לום, אוזאד אלעתבא
במות האב, חזק ברכיך, ובמות האם הכן ביתך
אם מתה אשתו של אדם ויש לו בנים גדולים, לא יישא אישה אחרת עד שישיא אבניו – בראשית רבה פרק ט'
2 – אלי מאתלו בוה ואומו, מה תרעבו ציחא
מי שמתו עליו אביו ואמו אינו נבהל מצעקה
למודת שכול אינה מתייראת עוד ממות – כתובות סב'.
3 – מא נערפו חק אלוואלדין, חטא יכ'טאוונא
לא נכיר בערך ההורים אלא בחסרונם
כאשר יהיה האדם תחת האדמה יוודע ערכו – משלי ערב
4 – מן די ימותו אל-וואלדין, עאד נערפו חכהום
במות ההורים, אז נדע ערכם
5 – מא תעארף ב-חק אומך, חתא תזיך מראת בוק
תכיר בערך אמך, רק בבוא אם חורגת
לא נכיר את הטוב אלא בחסרונו – מלאכת מחשבת פרשת ויחי
לא נכיר מעלת השמש, כי אם בכסות אותו העננים – מחברות עמנואל 675
ערכו של דבר ניכר בחסרונו
לא ידע את טעם המתוק, עד שיטעם המר – זוהר פרשת תזריע מג'
אין מכירים בערך האור, אלא בראות השמש – מפתגמי יהודי מרוקו הספרדית
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו
אם אוכל לעמוד במשימה ובתעוזה הנדרשת לצאת אתו יחד בטיסה ממרוקו עם בירוקת והבדיקות שבמשטרת הגבולות, וגם כאן נתגלו קשיים והייתה סייעתא דשמייא גדולה ( על כך ארחיב במקום אחר ) וברוך הגומל לחייבים טובות, שהחלום הפך למציאות והוא נמצא כיום בארץ, התערה בה דובר עברית רהוטה, והושפע מאורייתה לטוב ולמוטב.
מהלך זה ארך שנים לא מעטות, תוך סודיות גמורה. חוץ מרעייתי, אף אחד מבני המשפחה לא ידע מכל מה שהתרחש. גם כשהגעתי אתו לארץ, והוא שהה אצלנו בבית כחודש ימים, בלי שאף אחד מהמשפחה ידע כך. בתקופה זו לימדנו אותו אורח חיים יהודי, ולקרוא ולכתוב בעברית ולהתפלל.
טיפין טיפין הזכרנו להורים ולמשפחה, את הפרשה הכאובה, ושיש שמועות ממרוקו על מקום היצאות הבן, ואנו משתדלים לבדוק את טיבן. שלב אחרי שלב עד למפגש המרגש בין הבן להורים, ולבני המשפחה מדרגה ראשונה הבוגרים.
חזרתו של הבן האבוד לחיק המשפחה, עוררה והקימה לתחייה רוחם של ההורים, הסבתא והמשפחה העניפה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
עשרות מקרים כאלו מצויים במרוקו, וחלקם הגדול שואפים ומצפים ליד גואלת שתחזירם לחיק עמם ומולדתם.
לסיכום : לבד מערכם הסגולי של החיבורים הנזכרים, הרי עשרות של תעודות המועתקות בשלמותן ונספחים לחיבוריו, מהוות ברכה בפני עצמן, כי הן ישמשו חוקרים מתחומים שונים : מההיבט המשפטי, המשטרים בצפון אפריקה, המדיניות והדיפלומטיה, התרבות העממית והפולקלור ועוד.
המציץ בסקירה זו, עומד נפעם מול שפע הפרשיות בתולדות יהודי מרוקו שאותן חשף פרופסור אליעזר בשן והיבול הרב שהעניק לנו במחקריו, תוך כעשור זיכה אותנו בשמונה ספרים, לבד מערות מאמרים שפרסם בתקופה זו. וזה לבד ממחקריו ופרסומיו בנושאים אחרים בארצות האימפריה העותמאנית.
פרופסור בשן, זכה בפר גאון – על שם רנה ונסים גאון, לשנת תשס"ט, על תרומתו הרבה לחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, במגוון רחב של נושאים, ארץ ישראל, חברה וקהילה, הנהגה, תרבות וחינוך, ועוד……………..
אחתום בברכה לעמיתנו שעוד יזכה אותנו בחיבורים נוספים וחדשים ויקויים בו " וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ ( ישע' מ, לא ) בבריות גופא ונהורא מעילא יחד עם נות ביתו דבורה הי"ו
כעתרת
ע"ה משה עמאר הי"ו
בלא"א שלמה ומ"א רחל ז"ל.
מבוא
יהודי מרוקו שמרו במשך כל הדורות על אמונתם וצוות דתם, למרות כל המצוקות, ההפליות, הסיכונים, תוך ויתור על מנעמי החיים. מסורת אבות, והכבוד למורשת העתיקה נשמרו. מבקרים נוצרים שפגשו יהודים במרוקו התרשמו מתופעה זו. הם ציינו את הקפדתם בשמירת המצוות, למרות הלחצים מהמוסלמים.
קולונל בריטי בשם Keating, שביק במרוקו בשנת 1785 במשלחת עם קונסול בריטניה במוגדור ושוב בשנת 1814, כתב בין השאר על יהודי מרוקו:
Under all their vexations their honourable attachment to their religion is a unflexible as aksewhere. – למרות כל המצוקות, דבקותם המכובדת לדתם, אינה מתפשרת, כמו במקומות אחרים
בניגוד להם, נוצרים מתאסלמים יום יום, ואם אינם עושים זאת, זה הרי מפני חוסר עידוד לכך, ואילו אצל היהודים התופעה אינה מוכרת, ואם מצליחים ביהודי שהתאסלם, נחשב הדבר כניצחון שלהם.
בכתב עת של החברה האנגליקנית להפצת הנצרות, שפעלה במרוקו החל משנת 1843 נאמר, כי למרות ההשפלה, יהודי מרוקו לא יעזוב את דתו. השבר השפיע על הפעילות של החברה, שתוצאותיה היו דלות, למרות הפיתויים החומריים.
בוטניקאי בריטי שביקר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי סבלים יהודים שנושאים על גבם את המגיעים באוניות לטנג'יר, לא עבדו בגלל חג הפסח. הדיפלומטים הזרים היו מודעים לחגים שהיהודים שומרים.
והגבר הא לידי ביטוי גם בהתכתבויות ביניהם. ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו החל משנת 1845 עד 1860 ובשנים הבאות עד 1886 שגריר, כתב ב-30 בספטמבר 1885 לקפטן ווראן בקשר למכתב שהוא אמור למסור לסולטאן, לדבריו, כיוון שעתה יש חג יהודי ( כנראה הכוונה לראש השנה ) יש עבודות דחופות, ואין המכתב יכול להיות מוכן עד לאחר החג
ליהודי מרוקו היו חכמים שהדריכו את קהילותיהם, והם כיהנו גם בתור דיינים. והצדדים היריבים התדיינו בפני הדיינים ולא בפני ערכאות של גויים.
בספרות השאלות ותשובות של חכמי מרוקו באה לידי ביטוי המערכת המשפטית הדתית שדנה בכל תחומי החיים, ענייני אישות וחיי הכלכלה, שותפויות, הפרת חוזים, וכדומה. לעתים פנו דיינים לחכמים שחיו בערים אחרות, כדי לברר את דעתם בנושא הנידון
תוקנו תקנות שחייבו את בני הקהילה, וידועים קבצים של תקנות מקהילות פאס ומכנאס. ואלה השפיעו גם על בתי דין בערים אחרות.
החכמים והצדדים המעורבים בדיון בבית הדין לא ראו בעין יפה התערבות של גורמים מחוץ למערכת זו. קונסול ארצות הברית בטנג'יר בשם מאתיווס ביקש בשנת 1872 לראות תיק של ירושה הנוגע לאדם שחי בארצות הברית. המעורבים סירבו לתת לו את בתיק, כי לדבריהם הנושא כבר יושב בהתאם לדיני ישראל.
בכתב עת " המגיד " בגיליון ו' אדר ב', תרכ"ו, 13 במרס 1867 נכתב, כי בין המאפיינים את יהודי מרוקו " שהיהודים ילכו בחקי תורת משה, ישמרו את השבת מחללו "
שמירה על כשרות המזון הייתה אחד המאפיינים של יהודי מרוקו, שגם זרים היו מודעים לה. לפי מכתב שכתב קונסול בריטניה במוגאדור ב-8 בנובמבר 1878 לשגריר ג'והן דרומונד האי, בעת ששרר רעב בגלל בצורת, הוא דאג לחלק מזון לרעבים המוסלמים והיהודים.
לדבריו לראשונים סיפק בין השאר בשר, אבל היות ודתם של היהודים אינה מתירה להם לאכול מזון זה, חילק להם מרק אורז וירקות.
החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 מאז שחברת כל ישראל חברים התחילה לפתוח בתי ספר, חלה בהדרגה ירידה בזיקה לשמירת מצוות, בעיקר בערי החוף הגדולות, בהן הייתה השפעה אירופית. חכמים היו ערים לתופעה, וננקטו צעדים שונים לחיזור החינוך הדתי. לפי דו"ח בשנת 1903, יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים.
בשנים האחרונות של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 התלוננו חכמים על הפגיעה ברמת החינוך הדתי, וכתוצאה מזה ירידה בהקפדה על שמירת המצוות. מועצת הרבנים שהוקמה על ישי משטר החסות קיימה חמש אסיפות החל משנת תש"ז עד שנת תשי"ד, דנה והחליטה על שורה של צעדים לחיזור החיים הדתיים והחינוך הדתי.
היו גם יוזמות מקומיות. למשל, 18 חכמי מכנאס חתמו על פסק דין בשנת תרפ"ז – 1927 בדבר העלאת " עזר הבשר " לימון החינוך הדתי.
לעומת מקרי החילון בערי החוף, בפאס ובמראקש וכן בכפרים בעיירות, ההקפדה על שמירת המצוות הייתה תקפה כל השנים, גם בזמן החדש.
בדו"ח שכתב נציג קרן הקיימת לישראל במרוקו ב-14 במאי 1950 ציין בין השאר כי רוב היהודים דתיים.
יהודי שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-20 ציין את האפי הדתי של היהודים. בעיירות ובכפרים מצא מתפללים רבים בבתי הכנסת.
לפי מחקר סוציולוגי על הזיקה הדתית של יהודי מרוקו ותוניסיה שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 המסקנות הן כדלקמן :
יהודי מרוקו מגלים זיקה דתית חזקה יותר מאחיהם בתוניסיה. 92 אחוז מהם שומרים על כשרות בבית, ו-70 אחוז אוכלים רק מזון כשר מחוץ לבית. 60 אחוז מהם מבקרים בכל שבת בבית הכנסת, חלקם לא מתוך שכנוע אלא כביטוי של כבוד למורשת אבותיהםTessler 1978 .
נר המערב
המשך הכתוב ב " נר המערב "
הנה כן נוכחנו לדעת מפרטי המקרים שזכרנו כי יחוסם של הרומאים הביצאנים אל יהודי מרוקו, כמו כן היה רע עוד יותר מבימי הרומאים לפנים, קיסר ביצאנץ אשר כקוץ מונד היה בעיניהם כל קיום מדינה יהודית, וישימו קץ כנודע למדינות כאלה שהתקיימו בנגב בארץ ערב, הגיעו שמשטמתם זאת עד לקצה צפון אפריקה למרוקו.
ויורידו את עז מדינות כאלה, שלפי הנראה, בוריון או איפראן, לא הייתה היחידה, וכמוה, היה ליהודי מרוקו עוד מדינות חפשיות כאלה שנהרסו אז בידי הביצאנצים, האמנם למצב יהודי מרוקו זה, הושם קץ מבלי התמהמה כל כך, הגוהטים אשר פרצו מספרד בכל מקום בואם דחקו את הביצנצים ויגרשום.
ובמקומות כאלו הוטב גורל היהודים מאשר היה, כן גם אחרי כן כאשר תושבי הארץ על הרומאים, הביצנצים ויביאו ערבוביה במהלך המדיני, בלי ספק הונח אז ליהודים מידי הביצנצים. אם כח כמובן בימי התקוממות וסער מלחמה ההיא, לא יכלו לשבת שלוה, מובן הדבר כי גם היהודים בערך אל מספרם הרב ומשבם שנפוץ אז במרוקו בכלל, במדינות ובערי המדבר לקחו בוודאי חלק גדול בהתקוממות ההיא נגד הרומאים.
טרם נמתח קו על התקופה הקדומה הזאת, תקופת ממשלת העמים הקדמונים, נעיף מבט קל על מצבם הרוחני והליכות חייהם של יהודי מרוקו בימים ההם בעוד לא באה הרוח הערבית ותשנה את תכונתם.
סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מוריטאניה אז בימים קדומים ההם נבדלו בהרבה ממנהגיהם ואורחות דרכם מיתר יהודי אפריקה ואסיה, עוד עד הרומאים והוונדלים לא ידעו דבר יהודי מוריטניה מההלכות שחודשו בבבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, כן גם ימי הפורים לא שמעה אזנם ורק בשתי הערים אזילא ואבו יעקוב ( כנראה היא העיר דאר בן בראהים אשר לחוף ים האטלנטי נוכח המחוז סאווייא.כי השם זה עם " אבו יעקוב הנזכר, אחד הוא כמובן ) ידעו ממנו.
אך חג החנוכה ידוע היה בכל מרוקו וינהגו בו משתה ושמחה. במות איש נשוי אזי כל שאריו וקרוביו התאבלו עליו שבעת ימים, ואהוביו ובני גילו הלכו יחפים שלושה ימים. האיש שמתו לו שתי נשים צעירות ממנו לא יכול עוד לישא בתולה כי אם אלמנה, כן אשה גרושה משני אנשים אלמנה חיה כל ימיה לא תוכל עוד להנשא לאיש.
בקברם את המתים לא שמו כל אחד לבדו רק עשו ארון גדול נחלק לארונות קטנים ובו קברו את זקן בית האב וכל צאצאיו יחד, וממעל להארון כתבו את שמותיהם. השפה המדוברת בין יהודי מרוקו אז הייתה לשון ארמית. הרוב הגדול מהם חיו חיי כפר ויהיו בעלי מקנה וגם עובדי אדמה, ולכן ברוב מושבותיהם לא היה להם בתי כנסיות ויצאו לשפוך שיחם ולהתפלל על פני השדות.
להבן שהיה נולד ביום הכפורים העריצו מאד ויחשבו אותו לקדוש מרחם. במלבושיהם חפצו להתראות ויעדו עדי זהב ואבני חן אך התרחקו כל כך ממשקים משכרים וכל שותה שכר תעבו ומי שהוחזק שכור ג' פעמים פסלו אותו לעדות.
אלה המה קצות דרכיהם ואורחותם של יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, שעל פיהם נחזה ברור כי יהודי מרוקו נבדלו אז בתקופה ההיא מבוא ביחס והתערבות עם יתר אחיהם בשאר הארצות, ולפי הנראה שגם יהודי יתר ברבריה, שכינהם, כיהודי קוריני וקארתגה, לא היה ליהודי מרוקו אתם כל קשר וחיבור, ולולא זאת לא יכולנו לצייר שכל כך נשארו רחוקים מידיעת המשנה והתלמוד שגם חג הפורים נשאר זר להם.
אחרי כי היהודים הקירינים שנספחו כנודע אל יהודי אלכסנדריה, כן גם יהודי קארתאגה, כנראה, ידעו מהשנה והתלמוד ויתעניינו בפעולות חכמי ארץ ישראל בכל ימי הרומאים כמעט, הסבה לזה, להתבודדותם של יהודי מרוקו ואי התעניינם ביתר אחיהם שבשאר הארצות הייתה לפי הנראה ברור לרגלי תנאי מושבם בהיות כי רוב יהודי מרוקו ישבו אז, בפנים המדינה ברחבי המדבר סאחרא ועל ראשי ההרים.
וכמו שידובר מזה הלאה במרוצת דברינו ולכן היה קשה ליהודי חוץ לחדור אליהם בנקל להסב את תשומת לבם לענייני אחיהם בשאר הארצות, ומפני כן, באיזה עיר יישוב כשתי הערים, אזילא, ואבו יעקוב, שזכרנו, שמרכזם לחוף הים, הגיעה עדיהם הידיעה על דבר חג הפורים בזמן יותר מוקדם שזה כמובן היה על ידי בוא היהודים מארצות חוץ לשם.
והסבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסבה לעצור בעד שום ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם. ועד כה לא נודע אם היו במשך הימים ההם של התקופה הקדמונית הזאת אנשים גדולי תורה ובעלי מדע עד מה, ובזה ננטור את השקפתנו על אודות יהודי מרוקו בתקופה זאת הקדמוניה.
נר המערב
פלישת המואחדון ללוב התרחשה בשנת 1158, בראשות מנהיג המואחדון עבד אל-מומן בן עלי, מפאס במרוקו, ויהודי לוב הועמדו בפני ברירה להתאסלם או לעזוב את הארץ(16). אי לזאת, רבים נאלצו להימלט אל מחוץ ללוב (בעיקר לאיטליה ולספרד הנוצרית), או להסתתר במקומות מסתור בתוך פנים הארץ המרוחקים מעיני המואחדון. אולם, היו שנאלצו, בלית-ברירה, לקבל עליהם את הדת המוסלמית, למראית עין וקיימו את דתם בסתר, אך למרות זאת חלקם נטמעו באוכלוסייה המוסלמית ואבדו לעד.
הרב יעקב משה טולידאנו
ימי רדיפות וצוקה, שנמשכו גם כאשר עבד אל-מומן בן עלי עזב את לוב בשנת 1160, ומחזיר את השליט המקומי יחיה בן מטרוח, שהונחה להמשיך בקו המדיני-דתי של המואחדון ולשלוח מס שנתי לפאס. רק בשנת 1173 שבה לוב לשלטונה של מצרים, תחת השושלת האיובית, שמייסדה הכ'ליף הנודע צלאח אדין, והישוב היהודי בלוב מתחיל להתאושש.
אולם, לא לאורך ימים, כבר בשנת 1190 המואחדון משתלטים בשנית על לוב עד שנת 1247, והיהודים שוב מצאו עצמם נרדפים. בשנת 1247 משתלטת על לוב, עד שנת 1510, השושלת המוסלמית החפיצית, שבירתה תוניס. עפ"י המקורות בתקופה זו של השושלת החפיצית, לפחות בשלהיה, חלה פריחה בקהילה היהודית בטריפולי, כפי שאנו עדים מן התאורים, ערב הפלישה הספרדית.
בשלהי התקופה הערבית, עם גירוש יהודי ספרד, בשנת 1492, הגיע חלק קטן מהמגורשים ללוב. אף שלוב לא היוותה ארץ אטרקטיבית למגורשים, בהיות הישוב היהודי בה קטן, ולא בשיא פריחתו בתוך אוכלוסייה ערבית נחשלת, והחופים שרצו שודדי-ים לרוב, שהוו סכנה לאלה שהפליגו באוניותיהם לחפש חוף מבטחים כמקום מקלט, הגיעו קומץ ממגורשי ספרד ללוב, בעיקר דרך היבשה.
אולם היו גם גולים, שנשבו ע"י שודדי הים, בעת הפלגתם בחיפוש מקלט באחת מארצות הים התיכון, נפדו ע"י יהודי לוב והחליטו להשתקע בקרב הקהילות היהודיות בלוב, ובעיקר בטריפולי. הם התקבלו בזרועות פתוחות הן ע"י היהודים והן ע"י הערבים, והפרו את הקהילה היהודית (יחד עם גולים נוספים שהגיעו באותה עת מפורטוגל ומאיטליה) – כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית, כפי שמציין החוקר מרדכי הכהן(17): "מגלות ספרד שנת הרנ"ב (1492) באו מקצת הגולים לטריפולי וסביבותיה, וגם משאר אירופה באו הגולים, אחריהם היהודים עמדו לימין גורלם.
גם המחמדנים נכבדי המקום שמחו לקראתם ויתנו להם כבוד, בהיות בהם בעלי חכמה ומדע ורוחם נאמנת מאד לממשלה המחמדנים, זכו מהם קצת למשרות, יען להם עצה ותושייה בתכסיסי המדינה. בימים לא כבירים גדל הישוב היהודי, השיגו מנוחה חכמה ועושר.
המחמדנים דנו בדעתם בהיות היהודים מסוגלים למסחר וחרושת המעשה צרורה בכנפיהם השפעה לטריפולי, כמו כוח ההשפעה שהיו מביאים על ספרד. בכלל הגולים בא למיסראתא החכם רבי יחיאל טראבוטו, השיג שם כבוד ותפארה גם אצל המושלמים, נחשב בעיניהם אדם קדוש, וכבוד עשו לו במותו..".
יהודי לוב בתקופה הספרדית והמלטזית
הפריחה היחסית, שממנה נהנו יהודי לוב בשלהי ימי השלטון הערבי, הייתה קיצרת ימים וכבר בשנת 1510 לוב נכבשה ע"י פרדינאנד(18) מלך ספרד (אותו מלך, שגירש את היהודים מממלכתו בשנת 1492).
יהודי לוב היו נתונים לרדיפות והתנצרות מאונס(19) – חלקם נשבו ונמכרו לעבדים, חלקם נאלצו לקבל עליהם את הדת הנוצרית והתנצרו כביכול ולמראית עין וקיימו את דתם בסתר (ואלו שנתפסו בקלקלתם עונו באכזריות עפ"י השיטות הדמוניות של האינקוויזיציה).
אולם רבים יותר, נמלטו לאיטליה (בעיקר לרומא), ולתוניסיה , רובם נמלטו אל פנים הארץ בעיקר ליפראן בלג'בל נפוסה, למסילת'א, לתג'ורה, לזליתן ולערי שדה נוספות הרחוקות מטריפולי, שנותרה שוממה מיהודיה.
על בריחה זו, מספר גם "צמח צדיק": טריפולי אשר באפריקה, הייתה עיר גדולה לאלוקים, נלכדה בשנת ר"ע לאלף השישי תק"י (1510), היהודים אשר שם, הלכו בשבי אחרי לפני צר ויצא מן טריפולי כל הדרה, ותישאר העיר שוממה". תאור דומה ניתן למצוא אצל מרדכי הכהן(20), כאשר בטריפולי נותרו כ- 40 יהודים מתוך כ- 800 משפחות. אף כי נראה התאור מוגזם, ברור, שיהודי לוב בכלל ויהודי טריפולי בפרט סבלו רבות בתקופה זו, היו בסכנת שמד ורבים נאלצו להימלט.
בכל תקופת הכיבוש הספרדי שנמשכה עשרים שנה (עד שנת 1530), ולאחריה, בתקופת "אבירי מסדר מלטה" שהשלטון על לוב נמסר לידיהם מהספרדים לשלוט מטעמם, ונמשכה עוד 21 שנים (עד שנת 1551), היו יהודי לוב נתונים בתקופה קשה מנשוא.
בתקופה זו, חלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית, שפגעה במסורת הפולחן הדתי ובסידרי התפילות. רוב רובם של היהודים ובמיוחד יהודי טריפולי התפזרו לכל עבר בלא רועה. לא הייתה הנהגה או מנהיג, שיובילו את היהודים בשעת משבר קשה זו:
לא נתקיימו שרותים ומוסדות דת מרכזיים, פסקו לימודי הקודש, בתי הדין הרבניים חדלו לפעול, רבנים ודיינים ירדו למחתרת ועם השנים הלכו והתמעטו בלא תחליף וסדרי תפילות הלכו ונשתכחו. היהודים, שחששו לקיים ולו את המעט, שנשתמר ממסורותיהם, מדתם ותפילותיהם, בשל רדיפות השלטונות הנוצריים היו נתונים בשפל חברתי מחריד וניוון תרבותי-דתי משווע. מצב זה, נמשך כשני דורות, עד לבוא קץ השלטון הנוצרי הבלתי-סובלני של הספרדים והמלטזים, ולוב נכבשת ע"י התורכים העות'מאנים בשנת 1551 ומתחיל עידן חדש בחיי הקהילות היהודיות בלוב.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן
ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן.
עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקור
ות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.
הספר שלפנינו כולל מאה מכתבים ותעודות אחרות, המוצגים בלשון המקור, אנגלית, ומלווים בתרגום או תמצית בעברית. כן מוצג הרקע לאירוע המתואר בהם. מן התעודות עולה מידע על תחומי החיים השוגים שנשים היו מעורבות בהם מעורבות פעילה או סבילה, ומשתקפת בהן גם ההוויה היהודית במרוקו בכללותה.
המחבר, פרופ׳ אליעזר בשן, מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חיי היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מגירוש ספרד עד הזמן החדש. פרסם ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת בארץ ובחו״ל.
פעיל בתחום החינוך ובהפצת המורשת של היהודים במזרח ובמגרב. ספרו הקודם שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן ־ ״היהודים במרוקו במאה ה־19 והמיסיון האנגליקני״(תשנ״ט).
משפחת אביחצירא
וגם השנייה ובניה נ"ע. וגם הבן הקטן שנשאר אחריו גם הוא הלך למנוחות. ואנחנו נשארנו לאנחות. ולא הרהר אחר מדותיו יתברך חלילה וחס. הס כי לא להזכיר וכו'…וגם כן סבל יסורין בחלי עיניו ימים רבים. ובגופו חלה גם כן כמה פעמים.
והיה מקבל הכל בסבר פנים יפות. בשמחה ובטוב לב בכל מכל כל לפי שאינו חפץ בהנאת זה העולם כלל. דווקא לעשות נחת רוח ליוצרו. בעבור כבוד שמו ושכינתו שהיא עמנו. כ'ב יכול בגלות. דיו לעבד להיות כרבו. והיה מרחיק נדוד כדי ללמוד תורה בהתבודדות. מחמת טרדת בני אדם.
והלך לערים וכפרים. והיה מקיים זאת התורה אדם כי ימות באהל. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. מניח ביתו וישיבתו מקום כבודו וכבוד אבותיו זלה"ה והלך למקומות שפלים ונמוכים. לקבל צער דירת עראי שעראי.
ומכל מקום שהלך שם ביתו עמו. ואינו מטריח על בני אדם כלל. ואתו עמו הוצאתו והכנסתו וכלי תשמישו. וצרכי אכילתו. מסתפק בדי לו אינו אוכל בשר כלל ויין ושכר לא ישתה דווקא מעט מן המעט. ופת הרבה ומעט לפתן יהיה מה שיהיה.
ובכל מקום שהלך יעשה מצוות ותיקונם בסתר ובגלוי כדי לזכות את הרבים והושיב סופרים ומלמדי תינוקות ושוחטים מומחים בכל עיר ועיר על פיו יצאו ועל פיו יבואו. הוא המסביר וכו'….ובכל ימיו יגע וטרח בתלמודו.
כדי להבין הדבר על בוריו. וטעמו ונימוקו. עמו להפיק רצון זממו לברור אוכל מתוך פסולת להוציא הדבר לאמיתו. בפיו ובמחשבתו. ולהשלמת נפשו כל תאוותו. יהגה בתורתו. ולפאר ליוצרו על שם כבוד מלכותו. זאת הייתה מנוחתו.
ועוד התאזר ויעש לו חיבורים נחמדים מפז נבחרים. על התורה ועל העבודה מסודרים. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת נקיים וברים. לדעת מוסר השכל דברים הדברים צדיקים ילכו בם אור זרח לישרים. כלולים בפרדס חדרי חדרים. לא ירדו לסוף דעתו תלמידים חברים.
כולו זרע אמת בן מלכים ושרים. גבר חכם ועלה עיר גיבורים. ולבש עוז והדר וישת לו הדרים. נאים ומפוארים. כשמש מאירים. לארץ ולדרים. כולם קדושים כולם טהורים. ברוך חכם הרזים. השמים מספרים. כבוד אל ומעשה צדיקים.
כולם אהובים כולם ברורים כולם גיבורים. ויפתח האחד את שקו. לתת מספוא לחמורו. לזכך ולטהר חמרו. בעול תורת יוצרו. וימצא פתח פתוח בספרו. אשר הכין וקרא לו בטוב מאמרו. פתח האוהל להדריכו ולהישירו.
בדרך ישר להכנס בחדרו. ושם כמו והן מספר. מה שעשה בתיקונו ובסידורו. על תורת אמת דרשו וחקרו. ובאמת חתם ראש תוך וסוף דברו. כמו שאמרו רז"ל על מלת אמת. שהיא ראש אותיות התורה ואמצע וסופן נמנו וגמרו. תתן אמת ליעקב בחירו.
על זה הסדר כתב וחתם ספרו. ראש פרשיות אמצען וחותמן כך קבלה נשמתו. ממושב יקרו. לזה רמז פתח ראשי תיבות ופה תוך חותם במתק דברו. לחבר את האוהל להיות אחד לעשות רצון יוצרו. גם האוהל חהיות אחד לעשות רצון יוצרו. גם האוהל במספר קן גימטריא דוד מספרו.
ואת השני עשה עולה כולו כליל הל' לבדו. וכסף משנה לקח מידו. לתמכו ולסעדו. על פניותיו לצד ימין בנפשו ומאודו. מלא כרסו בש"ס ופוסקים בכל אשר מצאה ידו. גם משדרשים ואגדות ודברי קבלה וכו'. חוק נתן ולא יעבור מלמודו. צלל במים אדירים ועלה ומלא כדו.
קנה דעת חכמה ובינה. ועשה אזנים לתורה. ומצא חן בעיני אלוהים ואדם. בשכל טוב אשר קרא לו בשפה ברורה. שם רמז שמו הטוב וחניכתו לדוד אביחצירא. כולו מלא חסדים וצדקות נכון לעתות בצרה. דבריו כנים ואמיתיים במדת המשקל ובמשורה.
לאותות ולמועדים ולימים ושנים. שמיה שרא נהורא. כל חיך שטועם בו יאמר מתוק וטוב סחרה. כלול במקרא משנא וגמרא. ומדרשים וזוהר הקדוש כמה וכמה מאמרים הוציא לאורה. טובים ויפים ומזוקקים לנפש רחבה וקצרה.
לאכול מפריו פרי צדיק עץ חיים זו תורה וזו שכרה. ואל השלושה לו בא חבב התורה ונסבה. ובחר לו דרך אחרת קצרה ורחבה. כוונתו לשמים בלי ראיה ועקבה. ללמד לתלמידיו דרך קצרה. זו היא הטובה. ואחז החבל בשני ראשים לארכה ולרוחבה.
ויקרא שמו רישא וסיפא. כי אחז דרכו בקודש לדרוש כל תיבה בראש הפרשה וסופה. פריו למאכל ועלהו לתרופה. לתיקון האדם כדי להינצל מבושה וחרפה. ולהרים את ראשה כלה יפה. שבכל יום מיחלת ומצפה. אולי תעלה למכתה ארוכה ותרופה.
שהנעת לשון ושפה. ודברי פי חכם חן בריש ובסיפא. על ימים נוראים כולך יפה. ולא גמר תאוותו כתרצה יפה. ובא עד חצי התורה ולא הגיע לסופה. ועד שהמלך במסבו בישיבה נאה ויפה. בא שטן וערבב את השמחה והיינו לחרפה. ובעוונותינו הרבים גברה מדת הדין ושפחה חרופה.
עד שנשבה המלך מתוך החופה. וכנסת יש
ראל כולה ראשה חפה. והצדקנו עלינו את הדין בשפה רפה. עד שמן השמים יביט ה' וישקיפה. לנקום נקמתו בקרוב ולהקים נון כפופה. ואז תהיה שמחה הנזופה. במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
וילקט יוסף עדות בהוסיף. כמה חידושים מוסרים ותפילות ותחינות בהיות הקצף. לשבר הלבבות ולעורר השינים מתרדמתם בערב יום גם בנשף. אולי ישובו מרעתם ויתום הכסף. וגם בקשות ופיוטים עשה לכבוד השכינה והצדיקים ונידחי ישראל יאסוף. ולא שמענו לקולו עד בא הקצף.
ונשארנו לבדנו כיתומים ואין אב כי אין מאסף. מלך מלכי המלכים. ברחמיו וחסדיו הרבים. יתנהג עמנו במידת החסד והרחמים. ויראה נא בעניינו ובעמלנו ולא יביט מעלנו. ויוסף ה' שנית ידו לקנות שארית יוסף אמן כן יהי רצון.
וברוך ה' שלא השבית לנו גואל שאחריו קם כמוהו איש חיל רב פעלים.
קדוש הילולים. החסיד העניו אחימלך שר צבא ה'. הרב הכולל, בישראל להלל. כבוד קדשות תורתו האדמו"ר כמוהר"ר ישראל אביחצירא נר"ו יאיר אמן כן יהי רצון שמלא מקומו לכל דבר שבקדושה וגמילות חסדים וכו'…
למעלה למעלה זכה וזכה אחרים בכל מכל כל. ותלמוד תורה כנגד כולם. בכל מקום שהלך עשה תיקונים ומנהגים טובים וכו'. ומשנהו אח טוב לישראל אח נאמן. צנצנת המן. לכל דבר שבקדושה מזומן. אחרון אחרון חביב מזר"ק הטהו"ר כבוד קדושת תורתו כמוהר"ר יצחק אביחצירא נר"ו יאיר ויתמוך יד אחיו בכל מדי דטב במ"ך.
אני עני הנה באתי. להגיד שבח אדוני ולא יכולתי. כי אין מלה בלשוני מחסרון ידיעתי. ואיך אשים לאל מלתי. ובמקום גדולים בטלה שיחתי. מה יענה טלה בין זאבים חשבתי. אל כעבד לפני רבו קרבתי. ואב מרחם על בנו ותלמידו אמרתי. לו דומיה תהלה לדוד.
נשענתי וגם נתליתי. ברחמי שמים בטחתי. כאיסתירא בלגינא קיש קיש קריתי. וכעץ קטן השמעתי. ואל אלוהים אשים דברתי אולי ישמע בקול תחינתי. ויראה בעניי וצרתי. לו אשפוך שיחי בתפילתי. תפילה לדוד.
ימי קדם אזכרה עת הייתי. תחת כנפי אדוני החסיתי. ובצלו חמדתי וישבתי. כבן בית לפניו נקראתי. בטובו אכלתי ושבעתי ושתיתי. לא זזה ידו מתוך ידי בקומי ובשבתי. כל רצוני בביתו עשיתי. מנעורי גדלני כאב זכרתי. זכור ה' לדוד יד ושם היה לו בעבודת הקודש.
בכל יום מטהר את עצמו ומקדש. במותר לו מכל תאוה פורש. ובתורתו יהגה ראה וחידש. נפש יתירה הייתה לו בחול כמו בשבת קודש. חולין בטהרה אוכל בקודש. חרדה לבש בבואו אל הקודש. מחיל אל חיל תורתו ותפילתו במקום הקודש.
Une histoire de familles-Abehsera-Rabbi Yaacob. 1808 1880.
Rabbi Yaacob. 1808 1880. 
Fils de rabbi Messod. Talmudiste. Kabbaliste, dirigeant communautaire. Considere comme un des plus saints les plus celebres dans toute l'Afrique du Nord et veritable fondateurde la dunastie de rabbins de la famille.
Malgre le grand nombre d'ouvrages qui lui ont tete consacres, les contes et legends qui entourent depuis plus d'un siècle sa memoire, on possede en fait peu d'elements sue sa biographie.
On ignore par exemple le nom de ses maitres meme si l'on sait qu'il mota des dispisitions expetionnelles pour l'etude depuis le plus jeune age. La traditio0n pieuse rapporte que c'est le prophete Elie lui meme qui l'initia ala Kabbale.
Rabbi Yaacob voyait dans l'etude dela Torahla valeur religieuse supreme et en donna l'exemple tout au long de sa vie, passant ses journees et ses nuits a l'etude dans la synagogue, se contentant de quelques heures de sommeil seulement.
A l'amour de l'etude, il ajoutait la piete et l'ascetisme, mangent peu, reduisant au minimum ses besoins physiques, s'adonnant a la meditation, aux jeunes prolonges, prenant frequemment des bains purificateurs quell que soit le temps.
Il n'avait que mepris pour l'argent et les biens de ce monde, distribuant aux etudiants et aux pauvres les dons qu'il receullait. Car sa passion de l'etude, il ne negligeait pas les besoins immediats de sa comminaute don’t il devint le guide nateriel et spiritual inconteste.
Malgre sa haute position au sein de la communaute et le respect don’t il joussait parmi les musulmans, il resta d'une grande humulite. C'est ainsi qu'il refusa se son vivant de publier aucune de ses oeuvres n'etant pas sur de leur valeur.
Contrairement a la tradition des autres rabbins marocains reservant l'acces a la science du mystere a une elite intellectuelle qui a déjà fait ses preuves. Il encouragea l'etude dela Kabbalepar le people et les letters. Kabbaliste influence par l'ecole de Safed' il estimait que seule cette etude pouvait permettre d'arriver a la verite supreme.
C'est pour cela qu'il est ecrit quela Torahde Dieu n'est pas au ciel, ni au dela des mers, mais a notre portee. Tout depend de l'homme qui, a force d'etude, de purification et de sanctification peur devenir digne de comprendre le secret dela Creation.
La diference entre le le sens litteral du texte dela Bible, le " pshat ", et le sens cache du " sod ", peut betre compare a la difference entr l'or et l'argent. L'eau douce et l'eauy saumatre. Celui qui s'en tient au seuk sens litteral ne peut acceder a l'interieur dela CourRoyale.
Il estimait que seule l'etude dela Kabbalepouvait amener l'homme a comprendre le sens profond des commandements et a les aimer au lieu de les subir : " La seule saisie du sens litteral transforme les mitsvot en fardeau, mais la comprehension de leur sens secret permer de savourer leyr vrai gout qui est sucre, et alors, de saumatre, l'eau deviant douce et delicieuse et au lieu d'etre un devoir, l'adoration de Dieu se fait dans la joie et l'extase ".
Mais le service de Dieu ne peut etre parfait que sur Sa Terre. Toute sa vie, il brula du desir de monter en Terre Sainte, mais sa communaute refusait de le laisser partir faisant meme intervener les autorites nusulmanes pour l'en dissuader.
Apres trios vaines tentives de depart, il finit a l'age de 72 ans par prendre le chemin dela TerreSaintequ'il ne devait jamais atteindre. Il devait en effet succomber a la maladie quelque temps avant d'y arriver, apres d'Alexandrie, a Damenhoue en Egypte.
Son tombeau aest devenu un lieu de pelerinage por les juifs et les musulmans et depuis la signature de la paix avec l'Egypte, une grande Hiloula y est organisee chaque annee le 20 du mois de Tebet avec la participation de centaines de pelerins d'Israel et du monde entire.
Il laissa une oeuvre litteraire considerable qui ne fut publiee qu'apres sa mort. Parmi ses oeuvres imprimees, citons " Shaare arouka ", " Pitouhe Hotam ", commentaries surla Torah, Jerusalem 1885, reedite en 1963, " Yoroucha nichpateha Yaacob "' Responsa, Jerusalem 1885, reedite en 1965.
"Dorech tob " sermons Jerusalem 1885, reedite en 1965, " Guinze Hamelekh ", sur le livre dela Genese1889, 1890, 1961. "Elef binah " 1890, 1961, " Bigdr hasserad " 1889, 1969. " Mahsef halaban ", commentaries bibliques 1892/ " Yagel Yaacob " receuil de poesies ecrites par rabbi Yaacob et se descendants.
Mais quelle que soit la valeur de son oeuvre litteraire, ce n'est pas elle qui fit sa gloire, comme l'explique Dan Manor – Lugassy dans le livre consacre a l'Ethique etla Kabbaleau Maroc. Le secret de l'extreme devotion don’t est entouree sa memoire est a rechercher plus dans sa personnalite que dans son oeuvre – pourtant immense mais connue seulement d'un petit cercle d'erudits.
Ce dont les masses marocaines miserables avaient besoin ce n'est pas d'un brasseur d'idees abstraites mais d'un home saint don’t la vie exemplaire peur server d'inspiration et dont les miracles peuvent etancher sa soif de mystique. Rabbi Yaacob a repondu a cette attente par sa piete, son ascetisme, son humilite et sa reputation, deja de son vivant et encore plus apres sa mort, de faiseur de miracles.
Rabbi Messod 1835 – 1909.
Fils aine de Rabbi Yaacob. Il succeda a son pere après son depart pourla TerreSaintecomme president du tribunal et chef spiritual de la communaute du Tafilalet. A sa mort, la communaute lui fit des obseques grandioses qui provoquerent la jalousie des musulmans qui le dererrent le soir meme.
Il serait alors apparu en reve a son fils David pour lui demander de ne pas reagir contre ce sacrilege car il etait merite; un des faveurs de la " Hebra Kadishsa " qui lui avaient fait sa derniere toilette etait en effet en etat d'impurete.
Rabbi Aharon.
Fils de rabbi Yaacob. Il realisa le reve de son illustre pere et monta en Terre Sainte en 1887 pour s'installer a Tiberiade. Il se consacra a l'impression des ouvrages que son pere avait refuse de publier de son vivant et publia " Bigde Haserad ". J erusalem 188, Mashof Halban "Jerusalem1892, et " Alof Binah ",Jerusalem1893.
Il mourut a Tiberiade en 1913. Son fils, Yahia' fut tue par des emeutiers arbes en 1938 a Tiberiade
Rabbi Itshak 1876 – 1912.
Surnomme Baba Hako. Le plus jeune des fils de Rabbi Yaacob. Malgre sa mort precoce – victime de fanatiques musulmans – il etait déjà considere de son vivant comme un rabbin miraculeux et, après sa mort, sa tombe est devenue un centre de pelerinage egalement venere par les musulmans.
La traditionraconte qu'il s'adonnait plus que pqermis a la boisson et que toutes les tentatives de mwttre fin a cette habitude echouerent, jusqu'a que ses proches comprirent que ce n'est qu'en buvant de la mahya qu'il pouvait le mieux etudier.
Sa Hiloula a lieu au mois de Chebat et pour lui etre agreable, il etait de coutume de deveser des bouteilles de mahya sur sa tombe.
Rabbi David
Surnomme Baba Do. Fils aine de rabbi Messod, petit fils de Rabbi Yaacob. Chef spirituel de la communautedu Fafilalet,ilconnut une mort tragique en 1920, victime des evenements politico-militaires qui accompagnerent la pacification francaise du Tafilalet.
Le chef des rebelles qui domina la region pendant trois ans, reussit a stopper l'avance de l'armee francaise. Souoconnant les juifs d'etre favorables ala France, il decreta leur extrimination, mais devant l'opposition de son people, il accepte a la place de se contenter de la vie de leur chef, rabbi david qui fut place dans le flut d'un canon tyrant sur les troupes francaises.
La tradition rapporte qu'un mois avant sa mort, il en avait eu la premonition et s'y etait prepare. Convaincu que sa mort serait expiatoire pour le reste de la communaute. Il ne laissa pas de successeur. Auteur d'un ouvrage de commentaries du Pentateuque en 4 volumes, Petah Ohel publie après son martyre, a Jerusalem a la fin des annes 1920, et d'un receuil de ses sermons Sekhel Tob, publie a Jerusalem en 1920 aves une preface de son frère, Rabbi Israel Abehsera, Baba Sale