מורשת יהדות מרוקו

PETIT-JEAN

Venez ecoutez oh! gens
Ce qui est arrive a six personnes
Dans une certaine ville pres de Meknes
Disparues trahies

Sorties de chez elles un matin
Ne se souciant de rien
Et ont ouvert leurs magasins
Comme a leur habitude

Commercant vendant et achetant
Ne se doutant de l'approche de l'ennemi
Des qu'elles les virent
commencerent a pleurer
Mais n'ont trouve ame pour les sauver
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

.Laissant leurs enfants Oh! malheur
Elles se separerent de leurs nombreux enfants
courant dans la maison Ah Oouili! quand leurs parents les quitterent
qui etaient comme des poussins deplumes et perdus
…..!Aie! Aie! Aie

Elles etaient parlaysees de peur
Fatiguees de se precipiter pour fuir
Ne trouvant comment se sauver
Chacune reclamant ses etres chers
Devant la mort inevitable

Son coeur suppliant envers son enfant
Demandant qu'on le tue avant son fils
Ils commencerent par lui afin qu'il le voie de ses yeux
Malheur! Oh! Entendeur C'est le cruel sort

Combien etaient nombreux
(Qui ont ete assaillis avec le fer (poignardes
Et jetes dans le feu
jusqu'a devenir poussiere
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

Laissez-moi pleurer sur mon malheur
!Sur ces etres chers Ah! Ouili-Ouili
Qui sont partis
Si au moins on les aurait depourvues de leur bien Ah Ouili-Ouili
.Les epargnant en les laissant en vie Aie, Aie , Aie

On n'a trouve rien d'eux a ramasser de leurs depouilles
Personne n'arrivait a les reconnaitre
Meme les os etaient introuvables
Lorsque on voulu les ramasser ensemble
A Petit-Jean elles sont venues commercer

    Les victimes juifs du massacre de Petit Jean le 3 Aout 1954

Amar Abraham 53 ans

Boussidan Samuel 55 ans

Elfassi Avraham 27 ans

Elfassi Chalom 56 ans

Toledano Davis 16 ans

Toledano Elie 50 ans

בתשובתו הנימוסית והקצרה הסתייג מנהל קדימה מראיית גל העלייה המסתמן כמקיף וככולל. אכן, בשלב זה עדיין רחוקים היו רוב יהודי מרוקו מלהחליט על יציאה מארצם. הדבר בא לביטוי לא רק בשיעור הקטן יחסית של הנרשמים לעלייה, בסך הכול כמה אלפים מתוך אוכלוסייה של קרוב לרבע מיליון נפש, אלט גם בתפישות ובמהלכים של גורמי ההנהגה והשלטון במרוקו, היהודים והלא יהודים. הרעיון שהיהודים עומדים להיגאל על ידי עלייה המונית כללית לישראל רווח רק במחני הציוני במרוקו ובישראל, אך גם שם לא הייתה ציפייה כללית לכך שהדבר יתרחש בעתיד המיידי. כפי שגורל יהודי מרוקו לא נחרץ בשל תקריות אוג'דה וג'ראדה כך גם לא הצביעה תקרית פטיז'אן על כיוון ההתפתחות של תולדותיהם.

סוף הפרק  "תקרית פטיז'אן" מספרו של ירון צור "קהילה קרועה". 

פטיז'אן

אזיוו תסמעו יא נאס

עלא מה זרא בסתא דל נאס

פל אוחד אלבלאד, או הייא מכנאס

פי כ'אלפה מג'דורין, יא סמעין

כ'ארזו פסבאח מן דיארהום

חתא סי מא כאן פבאלהום

מסאו חאלו חאונותהום

פחאל אלקאעידה, יא סמעין

שאיירין איביעו או אישרוו

מא פבאלהום אלעדייאן איז'יאו

כיף שאפוהום, והומה ייבכייו

אילא מה פכהום אלחנין, יא סאמעין

פפטיז'אן זאיין איביעו אואישרווי

עלא לאמאן משאוו מג'דורין, יא סאמעין.

כאלאווי אולאדהום, יא ווילי

 כאלאווי אולאדהום פחאל תשישי, תשיש

איזראווי פדאר , יא ווילי, יא ווילי, כיף אריש

מלי מסאווי ליהום אולדהום, יא ווילי

בקאו בלא שיש, יא יא יא יא יא יא

עייאו מה יכופו אואיזרבו

אולה סאבו כיף יהארבו

כל אוחאד איעייאט לחבאבו

רא חנא מל מות מאמנעין, יא סאמעין

קאלבו אידדממ עלה בנו

באס מה איקטאלוה קבאל מאנו

סבקו ביה, או איישוף בעינו

האד אלגזירה, יא סאמעין

מאן מא ייכתאפו פיהום

בלחדיד סארו איקטלוהום

פנאר ז'אדו סייבוהום

חתא ארזעו רמאד כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן, משאוי מג'דורין

כילי ווילי נבכיא דימא

עלא האד אלעזייאז, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

די מסאוי ז'עמא

לוכון ג'יר מסאלהום מלהום, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

או בקאו הומא אי אי א

מה בקא מא איזמעו פיהום

חתא אוחאד יתעקאל פיהום

חתא אלעדאם מה בקא פיהום

כיף לי זמאעוהום כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן משאו מג'דורין.

קהילה קרועה – ירון צור

ייתכן שהייתה זו התפרצות של אלימות בלתי מרוסנת שהידרדרה למעשי הזוועה, שלא התמצו בהעלאה על המוקד אלא כללו גם התעללות בקורבנות או בגופותיהם. תנועות המוניות רבות מכירות פן זה של אלימות ברברית המופנית כלפי מי שנתפש כאויב או כראוי להתעללות.

יש לאלימות מסוג זה תפקיד בגיוס ההמון, ותנועות לאומיות רבות נזקקות לה כאמצעי להתססת צבורים עממיים והלהבתם.

התקרית ממחישה את העובדה, שההמון היווה את העורף החברתי של התנועה הלאומית, ולא עבר ברובו תהליכי מודרניזציה, היה עלול לתפוש את הגרמים שפעלו במאבק הלאומי, את מטרותיו ואת שיטותיו באופן שונה, לעתים שונה לחלוטין, מזה של העילית.

אגב כך מתעוררת כמובן השאלה מה היו נקודות החיבור בין ראשי הלאומים להמון. בתקרית פטיז'אן בלט תפקידו של דיוקן הסולטאן המודח כסמל המאבק, סמל שהפגיעה בו הייתה הניצוץ שהצית את פתיל הפורענות. השנאה כלפי הצרפתים הייתה גם היא מרכיב שהיה לו תפקיד ברור בפרשה. הפניית הזעם העממי כלפי היהודים, שמילאה תפקיד כה חשוב בפטיז'אן, לא הייתה לכאורה נקודת חיבור בין ההמון לעילית.

ואולם גם ראשי הלאומיים ביטאו ועתים אמביוולנטיות, כעס ואיומים כלפי היהודים. זאת ועוד , אם יחס שלילי ליהודים שירת בעקיפין את גיוס ההמונים לתנועה, כי אז ייתכן שהעילית הייתה יכולה למצוא בו עניין. איננו יודעים מה הייתה תגובת הפעילים המקומיים של תנועת השחרור על התקרית ועל התפתחותה, אך אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שפעילים מסוג זה נטלו חלק בהידרדרות ההפגנה לטבח ביהודים, או שהיו להידרדרות תוצאות חיוביות מבחינת ההתלהבות הלאומית באזור.

ברי שאין לראות את התקרית כמשקפת את מגמות העילית הלאומית. להפך, תקרית פטיז'אן, כמו גם פרשת אוג'דה וג'ראדה, הביכה את הלאומיים. אך הפעם היה קשה יותר לייחס את האירועים למזימה ציונית או קולוניאלית. ההידרדרות של הפגנה לאומית פשוטה ושגרתית לטבח ביהודים הייתה ברורה.

השפעת התקרית.

ספק אם ידיעות ברורות על תקרית פטיז'אן הגיעו לכלל יהודי מרוקו.  הצרפתים הטילו איפול על התקרית במידת יכולתם, ורוב היהודים שהגיע אליהם שמע המאורע המחריד אפשר שלא עמדו על אופיו המורכב של המאורע ועל השלכותיו לעתיד היהודים במאבק לשחרור. מבחינה זו ספק אם הייתה לתקרית בפטיז'אן השפעה דרמטית וישירה על ההתרחשויות בקרב כלל המיעוט היהודי במדינה.

ברם הידיעות שהלכו והצטברו  אצל האחראים הצפתים לביטחון הפנים של מרוקו עוררו רושם כי מפטיז'אן ואיך נפתחה תקופה חדשה בתולדות היהודים.  הסימנים לראשיתה של תקופה חדשה נגעו בראש ובראשונה לדחפי העלייה אחרי התקרית. ידיעות על כך הגיעו מן השטח והצטברו בתיקי מנהלת הפנים של הנציבות.

כך מסאלה, עיירה ליד קזבלנקה, דיווחו בסוף החודש על עלייה פתאומית של 16 משפחות, 108 נפש. מרבאט נמסר כי 200 יהודים עוזבים את העיר בדרכם לישראל. ב-30 באוגוסט כבר הערי..כה המחלקה הפוליטית של מנהלת הפנים כי אי השקט שהחל בקרב היהודים מאז הפוגרום וכי הוא הולך וגובר בשל התוכניות לרפורמות במדינה. היהודים,  הסבירו ראשי המלחקה הפוליטית, חוששים שהם ייפגעו מן הרפורמות.

עוד לו יבשה הדיו על הערכה זו וידיעה חדשה הגיעה מאוג'דה. ממקדת האזור נמסר כי במקום נרשמו 50 משפחות לעלייה, ביניהן משפחתו של מזכיר ועד הקהילה. מוסר הידיעה הסביר כי הרישום נובע בחלקו מפרשת פטיז'אן ובחלקו משמועה שהפיצו הציונים כי 1954 היא השנה האחרונה לרישום לעלייה. לקראת אמצע ספטמבר הגיעו ידיעות על עלייה מסטאט,, מבָרשיד ושוב מפדאלה. במרכז המודיעין של הנציבות הגיעו עתה למסקנה שאי השקט שכבר הורגש בשלהי אוגוסט מאיים להתפתח ליציאה המונית.

מי שהכירת את תמונת העלייה במלואה וידע להעריך במדויק את מידת הלחץ לעלייה ממרוקו היה מנהל קדימה, זאב חקלאי. בתקופת השפל בעלייה פעל בצוותו שליח של עליית הנוער, צעיר בשם ניסן חי, שבא לנסות לעודד את העלייה, העלה כמו רבים אחרים חרס בידו, וסופו שעבר לשרת במקום אחר.

בתחילת אוגוסט קיבל חקלאי  מכתב מחי, שסיפר לו שהוא עובד עכשיו במחנה הקיץ של " אורט , בצרפת והזדעזע לשמוע על המאורעות. בטון נרגש ובמליצה השגור אז כבת " תמיד אני חושב מתי תוכל קהילה זו להיגאל מארץ זו ולעלות לארץ ". אך חקלאי ענה לו קצרות , איש מאתנו לא נפגע. ממרחקים נראים הדברים יותר נוראים מאשר במציאות ".

קהילה קרועה – ירון צור 

היו אלה הפרעות הראשונות ביהודי מרוקו מאז תקופת המלחמה בארץ ישראל ב-1948 ומאורעות אוג'דה וג'ראדה. הפנניה למעשים כאלה עם התגברות המאבק המרוקני לעצמאות עוררה פחד וחששות אצל יהודי הארץ. עם זאת, בהתחשב בכך שהרציחות נעשו בזיקה ברורה ומיידית להפרת שביתה ייתכן שלא היה מקום לבהלה מיוחדת. אחרי הכול לא רק יהודים אלא גם ובמיוחד מוסלמים נענשו קשות על הפרות מעין אלו, כולל עונשי מוות. גם בעניין זה יש בידינו עדות וראייה של הירשברג על קזבלנקה.

העדות – בהינתן הפקודה היו כל המוסלמים סוגרים מיד את חנויותיהם ומחסלים את הדוכנים, או לו למוסלמי שהשאיר את עסקו פתוח והעז לא לציית לפקודה הסודית, שהייתה מתפרסמת בין רגע בלי שידע איש, מי נתנה, מי הביאה וכיצד התפשטה. למחרת, או כעבור יום או יומיים, מצא את חנותו שרופה, והוא עצמו לא נמלט מיד מסתורית נוקמת, שהייתה יורה בו. בכיר צרפת המפורסמת, שליד המללאח, ראיתי דוכנות וחנויות, שבערה בהם האש עקב הצתת חנות אחת, ומובן, שגם רכוש יהודי ניזוק אגב אורחא.

כלום הייתה אפוא משמעות מיוחדת לתקרית בפטיז'אן ? דומה שלא ניתן להתעלם מהיקף הרציחות, שישה או שבעה יהודים, וכן יש לשים לב להיבט הסמלי והטקסי של מעשי ההרג. בפטיז'אן לא ניגשו סתם לחנותו של יהודי מפר שביתה ושרפו אותה, או אפילו ירו בבעליה והסתלקו מן המקום.

תחת זאת התעסקו במשך שעות ארוכות ברצח כמה וכמה יהודים, כולל נערים, במעשי התעללות בגופותיהם ובהעלאתן על המוקד. לשימוש באש במעשה הרג ציבורי יש בדרך כלל משמעות טקסית, וכך היה כנראה במורשת היחסים המסורתיים בין מוסלמים לבין יהודים במרוקו. מבחינה זו חרגה משמעות התקרית בפטיז'אן מתחום המאבק הלאומי בלבד.

 מי שרצה יכול היה לקשור אותה לצדדים האלימים ביותר בתחום היחסים המסורתיים בין המסלמים ליהודים. אפשר היה ללמוד ממנה שעם חלוף השלטון הצרפתי או עם הידרדרותו, שהומחשה באי ההתערבות של כוחות הביטחון במהלך הטבח, עלולים דם היהודים ורכושם להיות הפקר. וכן אפשר היה להסיק מתקרית זו כי היהודים נחשבו למי שיש להיפרע מהם בתהליך ההשתחררות מן העול הקולוניאלי, לא על כל רצח של מפר שביתה פצחו הנשים המוסלמיות ביללות עידוד לרוצחים.

ההמון והיהודים.

תקרית פטיז'אן היא ההתפרצות האלימה השלישית הנזכרת בספר זה. הראשונה התרחשה בקזבלנקה אחרי נחיתת האמריקנים בעיצומה בשלהי 1942 והשנייה היא מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביולי 1948. כבר השווינו בין שתי ההתפרצויות. הראשונות וההשוואה חשפה עליית המתח הלאומי היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו. מתח זה ניכר כמובן בפרשת פטיז'אן אך כדאי גם לעמוד על הבדל חשוב בין שתי התקריות.

אוג'דה שימשה את העולים הבלתי לגאלים לארץ ישראל והסתמנה זמן רב לפני פרוץ מאורעות הדמים כמקום חיכוך על רקע לאומי. ואילו פטיז'אן הייתה עיר ללא מעמד מיוחד מבחינת המתחים בין המוסלמים ליהודים. יתר על כן, באוג'דה ובג'ראדה ניכרת באירועים יד מכוונת וזו הייתה כנראה גם הסיבה למספר הגבוה של ההרוגים היהודים, ואילו תקרית פטיז'אן הצטיירה כספונטאנית לחלוטין – היא הייתה לפי כל הסימנים לא מתוכננת ופרי מעשים של המון מוסלמי בלתי נשלט בתקופה של מתח לאומי.

תקרית פטיז'אן העידה אפוא, אולי יותר מאירועי אוג'דה וג'ראדה, על מתחים בין המוסלמים ליהודים במישור העממי. משברים, במיוחד כאלו שאינם צפויים מראש, חושפים לעתים קרובות את הזרמים התת קרקעיים, הסמויים מן העין בעתות שגרה.

ימים ספורים לאחר התקרית יצא אחד ממהלי כי"ח במרוקו, כוכבא לוי, למכנאס, העיר הגדולה הסמוכה לפטיז'אן, ואסף עדויות על התקרית ועל הרקע לה. הוא כתב דו"ח שנועד לשימוש פנימי, לא להזעקת השלטונות ודעת הקהל, כמו הדו"ח שציטטנו לעיל. לוי פתח והסביר כי פטיז'אן התפתחה בתקופה הצרפתית כמרכז לשיווק חקלאי ולתעשיית הדלק, ומנתה כ-15000 נפש, רובם פועלים.

בעיר לא הייתה קהילה מאורגנת. מספר המשפחות היהודיות שישבו בה דרך קבע לא עלה על עשרים, חלקן מקומיות וחלקן משפחות מהגרים מאלג'יריה ויחדיו מנו כ-100 נפש. הן התיישבו על קו התפר בין העיר הערבית הישנה לבין העיר האירופית והתפרנסו ממסחר זעיר, מחייטות ומנפחות.

על גרעין קטן זה של תושבי קבע נוספה זמן לא רב לפני התקרית קבוצה של יהודים ממכנאס הסמוכה, כשנים עשר במספר, חלקם אמידים. הם היו סוחרי דגנים, מתווכים ומובילים. בהבדל מתושבי הקבע היהודים קבען תושבי מכנאס את בתי המסחר שלהם ואת מעונותיהם בעיר הערבית. הם באו לנהל עסקים בפטיז'אן אך לא להתיישב בה ונהגן לחזור מדי סוף שבוע לעירם לעשות את השבת עם משפחותיהם. תושבי הקבע היהודים לא נפגעו בתקרית. הנפגעים באו מקרב הקבוצה החדשה של היהודים האמידים ממכנאס שישבו בלב העיר הערבית.

נראה שהעובדה שתושבי מכנאס הם שנפלו קורבן להתקפה הייתה בראש ובראשונה תוצאה של מקום ישיבתם. כאמור, בראשיתה לא היה להפגנה שום קשר ליהודים. המפגינים תלו את תמונתו של מוחמד החמישי ושוטר צרפתי הוריד את התמונה. לוי מאשר את עדות הדו"ח הקודם ומוסר כי יהודי אחד, מוביל בשם שמואל בוסידן,  עשה מחווה שעלתה לו בחייו, הוא הושיט לשוטר הצרפתי סולם, ולפי גרסה אחרת אפילו אפילו ניסה לירות כדי להציל את חייו של השוטר שנרגם באבנים. השוטר הצרפתי הצליח להימלט בעזרת שוטר נוסף שהיה במקום ואז כילה את זעמו ההמון בבוסידן ורצחו, תוך שהו מבצע ממעשי זוועה בגופתו.

ההמון סיפר לוי, לא הסתפק בבוסידן, אלא המשיך ברצח אכזרי של כל הסוחרים היהדים האחרים שנמצאו במקרה בסביבה. רק אחד נמלט מן המוות משום שהזדרז ועזב את במקום מיד בראשית ההפגנה. המעבר מהענשת משתף הפעולה הבודד להענשת חבריו לדת מלמד מה חש ההמון כלפי היהודים.  לוי דיבר על " העוינות הלטנטית פחות או יותר של המרוני כלפי היהודים , שהתפרצה עתה, אף ההקשר המיוחד של ההתפרצות מלמד על מה נשענה אותה עוינות בשלהי התקופה הקולוניאלית.

דומה שמעשהו של בוסידן הבליט את הקשר שבין היהודים לצרפתים השנואים, והשעה נתפשה ככשרה להיפרע מהם כציבור שלם על חטא זה. הד'ימים הישנים שמימילא היו " אחרים ", אם לא חשודים, נתפשו עתה כקולקטיב של בוגדים.

הפרטים בדו"ח של לוי ובדו"ח האחר אינם מלמדים על שום קשר מיוחד של הפרשה לסכסוך הישראלי – ערבי, אך היבט הבגידה שעולה מן הניתוח נקשר אולי גם לזיקה בין היהודים למדינת ישראל.

לוי מספק עוד פרט חשוב , שמועות דיברו על כך שסוחרים מוסלמים ממכנאס שניסו גם הם לתקוע יתד בפטיז'אן קינאו בבני עירם היהודים וניצלו את השעה. אם כן, תחרות כלכלית מילאה גם היא כנראה תפקיד בהידרדרות לטבח ולביזה. מדבריו של לוי לא ברור אם הסוחרים המוסלמים שלחו הם עצמם במתחריהם או רק הסיתו פרחחים מן ההמון.

מרחק גדול הפריד בין התפישה ההרמוניסטית והשוויונית של האידיאולוגיה הלאומית הרשמית לבין מה שהתחוור מהתפרצות ההמון בפטיז'אן. תדמית היהודים שהשתמעה ממעשי ההמון הייתה תדמית של ציבור שלילי, בוגדים הסוטים מן המותר להם בחברה המוסלמית, ועל כן דמם מותר.

מעבר לכך הצטיירה נורמה של התנהגות אלימה כנגד היהודים, שגם היא כמובן לא נלקחה מבית מדרשם של הלאומיים. במרוקו הטרום קולוניאלית נהגו להעניש בטקס גדות את היהודים שפרקו עול, שהוסרה מעליהם החסות. לעתים, אמנם נדירות, אף שרפו אותם , ועונש נורא זה הוא שבוצע בידי ההמון בפטיז'אן. קשה לדעת אם ההמון היה מודע להיבט המסורתי של הענשת היהודים בהעלאתם על המוקד, ובוודאי אי אפשר להוכיח זאת.

מבוא

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964.

איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.

זוגתי ואנוכי ישבנו לידו ממש. כיוון שאיני מכיר אותו, הצגתי את עצמי וכך הוא עשה גם. לאחר מספר דקות, התפתחה בינינו שיחה והגענו לגירוש ספרד , ששם משפחתו של האיש חבס, וטען הוא שהוא מצאצאי מגורשי ספרד.

זה היה הגפרור שהדליק את הלהבה. ברגע מסוים, אומר לי הוא, שמע !, יש לי באוטו ספר על יהדות מרוקו, מונח כבר כמה שנים, איני יודע מה הוא, אך כל פעם שרציתי למוסרו למאן דהו, לא יצא הדבר.

אבל אני חושב שמצאתי את הכתובת, זה אתה הוא אומר, מבלי להתעצל, ניגש הוא למכונית ומביא לי את הספר. בהתרגשות רבה פתחתי את השקית ונגלה לעיניי ספר מדהים אשר מכיל שבעים סיפורים ועוד סיפור מפי יהודי מרוקו, שנמסרו לרושמים מפי מוסרנים, והם העלו זאת על הכתב.

אכן גם לספר דהוי יש לו את המזל , וגורלו הביא אותו אלי, אני שמח על כך. מקווה שתהנו מן הסיפורים, 71 במספר, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.

בפתח הקובץ.

שבעים ואחד הסיפורים הנכללים בקובץ זה, נרשמו בישראל, בשנים 1955 – 1962, מפי שלושים ושניים מספרים, כולם יוצאי מרוקו, בידי שלושה עשר רושמים, יוצאי עדות ועליות שונות, שעשו את מלאכתם במסירות ובהתנדבות, והצליחו להדביק בתחושת הייעוד המפעמת בלבם גם את המספרים שלהם.

כתב היד של הסיפורים משומרים ב " ארכיון הסיפור העממי בישראל " ( אסע"י ) שבמוסיאון החיפני לאנתולוגיה ולפולקלור. בין 5800 הסיפורים הרשומים בו בסוף שנת 1963, נרשמו 270 מפי יוצאי מרוקו. מהם נבחרו הסיפורים שבקובץ.

בגולת מזרח אירופה החל בין שתי מלחמות העולם איסוף שיטתי של הספרות העממית היהודית, הנמסרת מדור לדור בעל פה, ביידיש – שפתם העממית של המוני היהודים במזרח אירופה. רבות פעל כאן " המכון היהודי המדעי " ( ייוו"א ) בוילנא אשר בפולין, ומוסדות מדע אחרים בברית המועצות ובארצות הברית.

לצערנו התמוטט המפעל בעקבות השואה. באין המוני מספרים והמאזינים ובאין מסורת היגוד עממית מגובשת, אין עתה למפעל המבורך המשך ראוי לשמו.

בישראל נעשה בעבר רק מעט מאוד למען איסוף היצירה העממית המהלכת בעל פה בין עדות ישראל, וכמעט ולא כלום – למען שימורו של החומר המקורי ולמען העמדתו לרשות המעיין והחוקר במסגרת של מוסד ציבורי ותחת פיקוח ציבורי מדעי.

במשך שמונה השנים שחלפו מאז ייסוד אסע"י הוקמה רשת מסועפת של רושמים, הרואים בעבודתם מלאכת קודש של הצלת אוצרות עממיים ומקוריים – מסורת ישראל סבא וגנזי העבר – למען הסופר, היוצר והחוקר בהווה ובעתיד.

רושמים אלה רואים את עצמם כבני משפחה אחת, אשר אידיאל משותף לה, והם נפגשים לעתים מזומנות בהרצאות ובימי עיון, מספרים סיפורים ומאזינים להם בצוותא, משתדלים להרחיב את ידיעותים ואת אופקיהם ולהשוות את הישגיהם.

בפרק על המספרים והרושמים מפיהם, ימצא הקורא פרטים רבים על הרכב " המשפחה ועל אופיה. בכוחות משותפים של כ-300 רושמים ומספרים הוקם אוסף הסיפורים והוא מיצג כיום כמעט כל עדות ישראל, ביניהם כ-1200 סיפורים ממזרח אירופה, 800 מתימן, 500 מעירק,

230 מאפזגניסטאן, 210 מתוניס, וכן הלאה.

מבוא.

בעולמנו רגילים אנו לראות כיצירה ספרותית את היצירה שבכתב בלבד, יצירה אשר בראשה מתנוסס לרוב שם מחברה. אך לא תמיד ולא בכל מקום יש לספרות אופי כזה. בעבר הרחוק הייתה היצירה נמסרת בעל פה בלבד.

ועד היום הזה היא נמסרת בדרך זו, לשם בירור, במסגרת טקסי פולחן, או לצורך רפואה עממית ועוד, הן בחברות שאין בהן עדיין אלפבית. והן בחברות היודעות אמנם קרוא וכתוב, אך ליד החוגים הנהנים בעיקר מן הקריאה בספר יש בהן גם ציבור רחב השואב את הנאתו הספרותית מן היצירה שבעל פה.

יצירות ספרותיות המועברות בעל פה, מדור לדור, נשמרות בזיכרון האנשים המצטיינים בזכירה מעולה ובכושר ביצוע מיוחד. אנשים אלה משמיעים את היצירות המקובלות על החברה בפני קהל המאזינים, לרוב במועדים קבועים ואף במסגרת קבועה.

בלילות החורף ארוכים ובחגי המשפחה, בשבתות ובמועדים מסוימים וכיוצא באלה שומע הקהל סיפורים מפי מספרים, שירים סיפורים מפי מדקלמים, ניגוני זמר מפי זמרים. המשותף לכל היוצרים האמנים האלה הוא כי הם לא רק מבצעים כי אם גם מסרנים המעבירים לדור הבא את היצירות שקיבלו אותן על פי השמועה מן הדור הקודם.

ספרות שמיעתית זו אינה עוברת בעל פה בלשון אחת בלבד. אדם, השולט בשתי שפות או יותר, מעביר את הסיפור משפה לשפה, מעם לעם ומארץ לארץ. כך מתפשט ונפוץ הסיפור בעקבות נוסעים, תיירים, מלחים, חיילים ( פולשים כובשים או שבויים ) מבקשי עבודה ופרנסה במרחקים ( מהגרים וכיוצא בזה.

הסיפורים נודדים עם " בעליהם ", ואגב ביגוד וקליטה והיגוד מחדש, הם פושטים צורה ולובשים צורה, הכל בהתאם לאופיו של המספר המבצע ובהתאם לאידיאלים של החברה, אשר ציבור המאזינים הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

לכן, אם נכיר בין הסיפורים המהלכים בחברה מסוימת, אף בחברה רחוקה וזרה, סיפור אשר שמענוהו כילדים או קראנוהו באסופות ובעיבודים מפורסמים, כגון " סיפורי האחים גרים ", ממקור ישראל, אגדות אנדרסון או כיוצא בזה.

הרי אין עובדה זו מעידה על העדר מקוריות ועצמיות, זיפור עממי הוא בגדר יצירה עומדת וקיימת ברשות עצמה ובזכות עצמה, ואינה בשום פנים ואופן בגדר חיקוי.

זהו סיפורו של ספר, אשר הגיע אלי  כמו שאומרים " מכתוב ".

החינוך היהודי במרוקו.

אחת התמורות הבולטות שחלו ביהדות מרוקו בתקופה הצרפתית נעוצה בחינוך היהודי. אין ספק שהחינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם רשת החינוך הנודעת " כל ישראל חברים " שכבר בשנת 1862 ייסדה בתיטואן, בצפון מרוקו, את אחד מבתי הספר הראשונים שלה.

בכ"יח האמינו שעל ידי שיפור המצב החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדמם הן מבחינת מעמדם המשפטי והן מבחינת שילובם בתוך החברה הכללית. אוריינטציה צרפתית מובהקת, גישה פרודוקטיבית, היו מסממניה של כי"ח שלא תמיד התקבלו בעין יפה על ידי פרנסי הקהל,עד לכינון הפרוטקטורט הצרפתי. אנו עדים לתחרות גופים ספרדיים ואנגליים העוסקים בחינוך דוגמת ה – ANGLO JEWISH ASSOCIATION

מכל מקום, ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי ב-1912 אנו מונים קרוב לחמשת אלפים ילדים בבתי ספר שהקימה כי"ח בכעשר ערים במרוקו.

עם הגעת הצרפתים נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות, עד כדי מונופול כמעט מוחלט על החינוך המודרני. עד סוף מלחמת העולם השנייה היווה הארגון " אם הבנים " חלופה יחידה לחינוך של כי"ח. קרוב לחמשים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו החינוך זולת החינוך המסורתי.

כמו כן בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאגרפי הנרחב, הקיפה כי"ח בפעולותיה שיעור נמוך יחסית מבין הילדים היהודים במרוקו, והתרכזה בעיקר בקהילות הערים הגדולות והבינוניות.

לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה פעילות כי"ח תנופה משמעותית. בסיוע הג'וינט היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש – מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים בשיתוף פעולה עם אורט.

לתנועת שרל נטר, היה חלק נכבד במימון לימודיהם המקצועיים של עשרות מבני התנועה. כמו כן דאגה כי"ח לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים. לשם כך הקימה בשנת 1949 בקזבלנקה בשיתוף חברת " מגן דוד " המקומית, בית ספר למורים מבני המקום, שרכשו חינוך יהודי בשילוב השכלה תיכונית צרפתית מלאה.

בד ובד עם פעילות כי"ח הקימה אורט בקזבלנקה בית ספר תיכון מקצועי. כמו כן פעלו הארגונים הדתיים " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק " ( לובאביץ ) להקמת מספר מוסדות חינוכיים, שבהם שולבו מקצועות כלליים אחדים בצד לימוד התורה.

החינוך המסורתי נותר על כנו אם כי גם בו חלו שינויים וחידושים. תלמודהתורה ( סלא ) והישיבות הגבוהות ( ישיבות " חשק שלמה " בתיטואן, " וזאת ליהודה " בצפרו, " בית אל ", " עץ חיים " ו " כתר תורה " במכנאס ) עברן תהליכים שונים של ארגון מחדש.

הג'וינט והקונגרס היהודי העולמי.

עם ראשית מלחמת העולם הראשונה התגייסה יהדות אמריקה לעזרת היהודים באזורי הקרבות באירופה המזרחית. לצורך זה התאחדו שלושת ארגוני העזרה היהודיים העיקריים לארגון תמיכה יהודי אמריקאי משותף, הלא הוא הג'וינט, העתיד למלא תפקיד חשוב מאוד גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר במרוקו.

הג'וינט נכנס לתמונה במרוקו בראש וראשונה בסיוע הומניטרי ופילנתרופי – תזונת הילדים ורפואה ציבורית. הג'וינט פעל באמצעות ארגוני צדקה מקומיים ובאמצעות ארגונים כגון כי"ח ורשתות חינוך אחרות כגון אורט, חב"ד ואוצר התורה.

כמו כן, הג'וינט היה הדוחף והמממן העיקרי של חדירת אוז"א – ארגון הבריאות היהודי שפעל עד סוף שנות הארבעים בעיקר באירופה – לריכוזים היהודיים במרוקו.

יתר על כן, משנת 1949 נסתמנה בג'וינט במרוקו מחויבות לאוריינטציה ציונית. הג'וינט ראה חובה לעצמו להכשיר את הדור הצעיר במרוקו לעלייה לארץ ישראל – והזין ולהבריא אותו ולהכשירו מבחינה מקצועית ותרבותית להיקלט במדינה היהודית.

השותף הבכיר במרוקו שהג'וינט קשר עמו קשרים הדוקים היה כי"ח. כמו כן תמך הג'וינט ברשת אורט במרוקו. הוא עודד את התפתחות תנועת הנוער " המחלקה החינוכית של הנוער היהודי " ו " שרל נטר " – תנועת הנוער היהודית המרכזית במרוקו.

למעשה סיוע הג'וינט לנוער היהודי במרוקו נתבצע בעיקרו באמצעות שרל נטר. פעילי הג'וינט – עורכת הדין הלן בן עטר, אלקס בליין, מר קרסקי, סם הבר, הגברת סליה בֶנג'יו והגברת פוקס, בלטו בפעילותם בזיקה לשרל נטר. סטנלי אברמוביץ, מנהל מחלקת החינוך בג'וינט, סייע רבות לשרל נטר בעיצוב התכניות החינוכיות ביהדות.

הקהילה היהודית במרוקו בעידן של תמורות – הפרוטקטורט הצרפתי 1912 – 1956.

הנציב העליון הצרפתי, המרשל ליוטי, שפתח את עידן הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו בשנת 1912, נחלץ מיד עם מלחמת העולם הראשונה לטפל במעמדה של הקהילה היהודית. הוא שאף לשלב את הקהילה היהודית ככל שאפשר בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט.

הוא סבר שכך תמנע התפתחות בלתי רצויה מבחינת הצרפתים, של " מדינה בתוך מדינה ". בשנת 1918 פורסמו ברוח זו שני צווים שבאו להסדיר את כינוסם של יעדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. ראשית, סמכויות הוועדים הוגבלו למאוויים הדתיים בקהילה ולנושאי סעד בלבד, והשלטונות נזהרו מלהקים ועד כלל ארצי.

לכל עיר ולכל מרכז יהודי גדול היה ועד משלהם, אשר פעלן באופן עצמאי. להבדיל מבעלי נתינות זרה, רק בני יהדות מרוקו יכלו להימנות על הוועדים הקהילתיים. התיאום היחיד התבצע בין הקהילות השונות מעשה מטעם השלטונות.

בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, ובמקביל הקימו מערכת משפטית שיפוטית יהודית כלל ארצית שמקומה היה ברבאט, עיר הבירה. בית הדין הגבוה ברבאט היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.

מבחינה דמוגרפית התאייפנה הקהילה היהודית בריבוי טבעי משמעותי בשנים 1911 – 1956 גדלה הקהילה פי שניים וחצי – מכמאה אלף יהודים לכמאתיים וששים אלף יהודים, והתרכזה במרכזים העירוניים של מרוקו – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס טרבאט.

הפעילות הכלכלית והמקצועית בקרב היהודים במרוקו אף היא עברה תמורה : חלה ירידה בשיעור היהודים שעסקו במסחר, שהיווה בעבר אחד מבין האפיקים המסורתיים העיקריים, שיעור המועסקים במלאכה נשאר פחות אות יותר יציב, אולם יותר ויותר יהודים נמשכו אל המקצועות הטכניים והמקצועות החופשיים. כמו כן חל גידול משמעותי במספר היהודים שפנו לפקידות הציבורית.

הנוכחות הצרפתית יצרה ללא ספק מוקדי משיכה חדשים – מבחינות חברתית, כלכלית ואף תרבותית. מוקדים אלה עמדו לעתים בסתירה ואף בתחרות עם אפיקי המסורת בקרב  יהודי מרוקו.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

במסגרתה נפגשו בני נוער משכבות סוציו אקונומיות שונות, המטרה העקרית הייתה להעלות את רמתו המוסרית, האינטלקטואלית והפיסית של הנוער המקומי, תוך מהלך אינטגרטיבי, באמצעות פעילות רוחנית, תרבותית וספורטיבית.

זוהי תנועה שחשפה את כוחותיהם הבלתי נדלים של בני נוער שהתאכזר גורלם, שחיי עוני ודלות פגעו בביטחונם העצמי. התנועה החזירה להם את ביטחונם העצמי ובד בבד גילתה את החום העצום הצפון בקהילה היהודית במרוקו, את העוצמה הרבה הטמונה בנוער הנכון להירתם לכל מבצע ולעצב את זהותו

ממציאות מכונסת בתוך עצמה, בדמות המעמד המשפטי של ה " דימי " – בני החסות, גילו בני הנוער את חיוניותם ויכולתם לתרום ממרצם לקהילה ולעם היהודי. עד מהרה הם הפכו למסד הפעילות הקהילתית, התנועה הציונית והעלייה הלגלית והבלתי לגלית.

פעילותה של שרל נטר התמקדה בקזבלנקה. בעוד הקהילות האחרות במרוקו היו ערוכות יותר לפעילות חינוכית פורמלית ובלתי פורמלית, הרי קזבלנקה, בשל אופייה הסוציולוגי הייחודי, סבלה מרִיק מסוים במסגרות חינוכיות המסוגלות לגשר בין ישן לחדש. שרל נטר, במשך כשבע עשרה שנות פעילותה, מילאה ריק זה.

למרות הממסד, למרות חוסר הביטחון העצמי – למדו בני התנועה להיות גאים ביהדותם. כיצד פילסה תנועת שרל נטר את נתיבה החינוכי והאידיאולוגי ? כיצד הפכה מקבוצה קטנה לקורת גג של תנועה גדולה והמונית ? על כך יסופר להלן.

אין זה מקרה כי תנועת הנוער שרל נטר בחרה בשם זה, שכן דמותו של שרל נטר – 1826 – 1882, קשורה בעבותות ביהדות צרפת ובארץ ישראל. בהקימו את בית הספר " מקוה ישראל " בשנת 1870, סמוך ליפו, כרך שרל נטר את פעלו ואת חזונו בתקוה המקננת בארץ ישראל.

תנועת שרל נטר ביקשה ליצור תשתית חינוכית הזורעת תקווה, כשהאוריינטציה היא ללא ספק ארץ ישראל בזיקה ליהדות צרפת. שם זה הקנה לתנועה כסות לגלית, שכן באופן רשמי פעילות פוליטית וציונית הייתה אסורה, ובחסות השם הניטרלי עסקו בזה ובזה.

בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר

החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהג 
ים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.

גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים

חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.

על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :

איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתב.

כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.

במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.

במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.

במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.

גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום.

אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות  משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.

וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.

כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.

וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.

ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.

ותבשיל עדשים ערב תשעה באב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תםוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה מקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש ( תהלים סח, כה ).

כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם ארו לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, על כן לומר בציטוט דלעיל מוזכרים מנהגים רבים שנקבעו לפי מחזורי החיים, וקשורים לענייני, לידה, מילה, בר מצוה, חתונה ופטירה. וכו מגוון מנהגים, שמשמשים כסגולות ורפואות השונות.

מנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים על ההלכה הכתובה אוש יש בהם משום סרך דרכי האמורי. כגון מנהג הנזכר " בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם, שגכובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת.

חכמי מרוקו במאות האחרונים השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם ( רבי יוסף משאש, מים חיים סימן רטז ) או מנהג שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם " שיש בזה סרך דרכי האמורי.

הרהורים וערעורים נשמעו מפי חכמי הדורות מקדמת דנא, לא רק מנהגי יהדות מרוקו, אלא על מנהגי קהילות רבות ספרדיות ואשכנזיות. פוסקים רבים נדרשו לסוגיא זו, לגבי מנהגים הנוגדים את ההלכה. הללו טורחים ליישבם עם ההלכה, ואחרים טוענים שיש לבטלם מפני ההלכה, ואומרים מנהגים כאלו הם אותיות גיהינום.

והיו פוסקים שאמרו, מנהג מבטל הלכה, לדוגמא, מנהג שהיה קיים בפרובאנס במאה ה"ג והתפשט לאשכנז, שלא להתאבל על הבן הבכור, בנימוק שהבכורים שייכים לה' ולא להורים. מנהג זה התפתח גם לבן הגדול בבית, במקום שאין בכור. הוא מנוגד להלכה, פוסקים רבים ראשונים ואחרונים, טרחו למצוא מקור ואסמכתא למנהג ולא עלתה בידם.

או המנהג שכהן אבל אינו נושא כפיו גם לאחר השבעה, שהוא בניגוד להלכה. וכן מנהגים שיש בהם משום דרכי האמורי. כגון מנהג הכפרות בעשרת ימי תשובה, אשר לבש צורה ופשט צורה, הצד השוה הפוסקים טענו כלפיו שיש בו משום דרכי האמורי, ועל אף כל הערעורים, המנהג איתן כצוק מושבו בכל קהילות ישראל באשכנז, במזרח ובמגרב.

או המנהג ששוחטים נזהרים החודשים טבת ושבט שלא לשחוט אווז, אם לא שאוכלים מלבה, שקבלה בידם שיש שעה אחת באותם חודשים שהשוחט בה אווז ימות אם לא יאכל ממנו.

כאמור הרבה טרחו הפוסקים ליישב את המנהגים המנוגדים להלכה, וגם כשלא עלה בידם, הם הזהירו שלא לזלזל בהם על אף התהיות והתמיהות שבהם, להלן מדברי הרה"ג הכהן סקאלי :

ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם כעיניו, שאם הוא נראה רק הוא חכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרים ויסודם ביסוד מוסד.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.

סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים :

אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.

עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו ! 

נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.

תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.

המחבר.

עם הקמת מדינת שיראל ותיחת שעריה לעלייה יהודית החלה עלייה המונית שלא ידעונה עד אז. בתקופה שמן החמישה עשר במאי 1948 ועד סוף יוני 1951 – במשך שלוש שנים וחצי עלו לישראל שש מאות ושנים אלף עולים, ובממוצע, מאתיים אלף עולים בשנה.

והנה בשל נסיבות שנוצרו הן בשטח העלייה ואפשרויות היציאה מארצות שונות, הן בשל תנאי הקליטה – ירדו אחר כך ממדי העלייה באופן מפתיע. במשך השנים 1952, 1953 ו-1954 הגיעו לישראל בסך הכול חמישים אלף עולים, כלומר – כשבעה עשר אלף עולים בשנה. ממדי העלייה התקופה זו מתאזנים בערך עם ממדי הירידה מן הארץ, ירידה שהחלה להסתמן באותן השנים.

מארצות האסלאם מן האוקיאנוס האטלנטי ועד לגבול הודו, עלתה בשלוש וחצי השנים הראשונות של קום המדינה, מרבית האוכלוסייה היהודית שבהן או חלק נכבד ממנה לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121.000 , טורקיה – 31.000 , פרס – 25.000 , תימן 45.000, לוב – 31.000, מצרים – 16.000.

אך בשלוש ארצו המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, על חצי מיליון היהודים, הייתה תמונה אחרת לעלייה ;

מרוקו – 30.000, תוניסיה 13.000, אלג'יריה 1.500.

ובסך הכול 44.5000, כ10% מן האוכלוסייה היהודית, חלק זעיר לעומת אחוז העלייה מארצות המוסלמיות האחרות.

אני מנסה הים להעלות בזיכרוני את מצב הדברים מלפני 22 שנה ולשחזר את חוויות חברי בעבודת הקליטה, את הפגישות הרבות, הישיבות והביקורים המחנות ובמעברות. ימים קשים היו הימים, רבבות העולים שבאו בגל הגדול היו עייפים כולם, מן המלחמה, מן השואה, מן המתח הנפשי.

החוג הצר שלנו, חוג אנשי הקליטה, היה המום. אוכלוסיית ריכוזי העולים הייתה מתחלפת לעתים בתוך יממה אחת. מספר העובדים במחלקת הקליטה הגיע ל-300 איש. אך למעט עובדי המטבחים, הניקיון ושאר העיסוקים הטכניים, היו מאות אחדות של אחראים על ניהול העניינים ממש.

מנהלי המחנות, המזכירים הטכניים, המטפלים שהוצרכו להסתגל אל נוהגי העולים ושפתם, עולים שבאו מ-72 ארצות. אנחנו, אנשי הקבוצה המצומצמת שניהלה את כל הקליטה, היינו עייפים ומתוחים מקצב המאורעות שהתרחשו לנגד עינינו, מן האנדרלמוסיה.

עדיין לא נמצא אז המימון הדרוש לסידור הצרכים המינימאליים, העולים החדשים לא נפגשו עדיין עם בני עדותיהם תושבי הארץ. הכול זעק אז – רמים ! מנוחה !

והנה באה המנוחה המיוחלת. בשנת 1952 יבשו נחלי העלייה. היישוב היהודי בארץ תפש ברובו את כל עניין העלייה כקטסטרופה, כמטרד שהפריע למהלך החיים התקין במדינה. נתעורר כעין ויכוח האם העלייה אוכלת ומכלה את מסי האזרחים הוותיקים, או להיפך, הוותיקים דווקא נהנים מכמה יתרונות שבאו על העלייה : ביקוש רב לעבודה ומטבע זר שהזרימו יהודים מחוץ לארץ.

לפי חלוקת התפקידים במדינה החדשה, קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה את הדאגה והמימון לפעולות העלייה, הקליטה וההתיישבות. המדינה נטלה על עצמה את השיכון, אבל לא היו אמצעים לכך. עד מהרה התברר שהקמת שיכונים בממדים מינימאליים, בתנאים הנתונים בארץ ובנוהגים המקובלים, תארך לא פחות משנתיים או שלוש. ואז נולד הרעיון על בניית שיכון ארעי : צריפין, פחון, בדון, ולפני כל אלה האוהל.

צריך היה להיות מאמין גדול בחזון העלייה, נוכח המצוקה שנוצרה, שעה שצרכים אלמנטאריים בשביל העולים שכבר הגיעו לארץ, לא סופקו – לקום ולחפש מקורות עלייה חדשים. ונמצאו מאמינים, אם כי לא במספר כה רב.

כחבר קיבוץ המאוחד, וכתלמידו של המורה הדגול יצחק טבנקין, ראיתי את תפקידי במחלקת הקליטה של הנהלת הסוכנות, כמי שהוטל עליו למצוא דרכים לאי הפסקת זרם העלייה לארץ ולעודד כל עלייה בכל מקום – היום, מחר, מחרתיים, מבלי להתייאש מן התנאים הלא מספקים של הקליטה.

עניין העלייה מצפון אפריקה הועמד בהנהלת הסוכנות באופן בלתי צפוי לגמרי. כאמור, שרר בארץ מצב קשה : התקפות פדאיון, אי ביטחון בדרכים ; מצב כלכלי קשה ומשטר של צנע. בתחילת 1954, בהגיעו לארץ, מסר ד"ר גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות על הנעשה בקרב יהדות ארצות הברית.

הוא התאונן על שאין לנו סיסמה להלהיב בה את המוני בית ישראל לעניין הציונות והעלייה לארץ. ומכאן שמלאכת ההסברה אינה מתגייסת לעזרה כספית. הגבתי ואמרתי שאם דרושה לנו דרמטיזציה, כלום אי אשפר להציג את הנחיצות של ביסוס היישוב בארץ והרחבתו ?.