מורשת יהדות מרוקו

חלק ראשון – בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.

פרק ראשון – תופעה קולוניאלית " אנטישמיות נוסח אלג'יריה.

האנטישמיות הייתה במידת מה אורח החשיבה היחיד, אידיאולוגיית ההמונים היחידה שקנתה לה שבת בקרב יוצאי אירופה באלג'יריה, " הפיאה נואר ". בדומה לאנטישמיות האירופאית במחצית השנייה של המאה הי"ט, שעשתה להרחקת היהודים מן החברה הלאומית, הושתתה האנטישמיות האלג'ירית על שלילתה המוחלטת של " צרפתיות  " היהודים ושל זכותם להגדיר את עצמם כצרפתים בהתאם לצו כרמיה.

מתוך ויקיפדיה.

צו כרמיה או פקודת כרמיה הוא צו שניתן ב-1870 בצרפת, והעניק לכ-35 אלף יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שם שר המשפטים הצרפתי-יהודי שיזם את הצו, אדולף כרמיה.

על פי הצו נקבע כי "היהודים ילידי מחוז אלג'יריה מוכרזים כאזרחים צרפתים. עקב כך נקבע מעמדם המציאותי ומעמדם האישי מיום פרסום הדקרט הנוכחי. לפי החוק הצרפתי, כל הזכויות שנרכשו עד היום הזה נשארו בעינן, וכל הוראה מחוקקת, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – מבוטלים. ניתן בטור ביום 24 באוקטובר 1870".

קבלת הצו תרמה רבות להתקדמותם של היהודים הספרדים באלג'יריה בכל תחומי החיים והחברה. עם זאת, בעקבות הצו גברה באופן משמעותי האנטישמיות של אנשי המנהל והמתיישבים האירופיים, שהתקשו להשלים עם העובדה שילידים – היהודים האלג'יראים – הפכו להיות שווים להם.

רגש העליונות וכן החישוב הכלכלי בהפסידם כוח עבודה זול, יצרו גילויי אנטישמיות כלפי היהודים. גם המוסלמים תושבי אלג'יריה גילו ביטויי שנאה ליהודים, לאחר שהם עצמם לא הוכרזו כאזרחים צרפתים ונשארו במעמדם החברתי הנמוך.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-7 באוקטובר 1940, ‏‏ביטל ממשל וישי שהוקם בצרפת את צו כרמיה, ונשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

גילוייה הראשונים הופיעו מיד לאחר פרסומו של צו זה, על רקע המרד של שבטי קאביליה, שפרץ בשנת 1871. אם כי העילה להתקוממות קשורה הייתה בתבוסת צרפת לפרוסיה בשנת 1870 ובביטול המשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסייה המוסלמית מאז 1830

הרי בקרב מתיישבי אירופה התפשטה הסברה שהמרד נגדם בעקבות צו כרמיה : המוסלמים, כך נטען, לא סבלו את קידומם של " עבדיהן לשעבר ", היהודים, אשר ממעמד של ד'ימי בזויים ומושפלים הפכו בין לילה לאזרחים שווי זכויות ל " אדונים " הצרפתים של הארץ.

אמנם הוועדה הממשלתית שבדקה מאוחר יותר את הגורמים להתקוממות, הזימה את הטענה הזאת : אך בתודעתם של המתיישבים נקשר צו כרמיה עם הסכנה שריחפה על עצם קיומה של המושבה ועם האירוע הטרומאטי הזה, שבא לחזק כביכול את עמדתם של כל מי ששללו את מתן האזרחות הצרפתית ליהודים

דיכוי המרד בקאביליה לא הביא להשתקת המסע נגד צו כרמיה, שכן עד מהרה נמצאו עילות חדשות לנגח בהן את היהודים, שבשנות השבעים עשו את צעדיהם הראשונים כאזרחים ובתור שכאלה החלו להשתתף בבחירות שנערכו לעתים תכופות לפרלמנט בפאריס, למועצות העירוניות והמקומיות ולשאר הגופים הייצוגיים של המושבה.

האפשרות שניתנה ליהודים להשפיע על החיים הפוליטיים של אלג'יריה הייתה לצנינים בעיני מתיישבים רבים, ובמיוחד בעיני החוגים הרדיקלים מן האופוזיציה, שלא שכחו לכרמיה ולממשלתו את חלקם בחיסול הקומונה הפריסאית ב-1870.

כך היו מסעי הבחירות לזירות תעמולה אנטישמית, ומה שהחל בראשית שנות השבעים כביקורת סבירה נגד אי סדרים אלקטוראליים שבהם מעורבים היו כמה יהודים הפך בהדרגה לתביעה נחרצת לביטול צו כרמיה ולשלילת זכויותיהם הפוליטיים של היהודים. 

בה בעת גלשה התעמולה האנטי יהודית מן המישור הפוליטי אל התרבות והחברה ; היהודי הצטייר לא רק כמי שבגלל " בורותו " הפוליטית זייף את תוצאות הבחירות, קנה קולות ומכר אותם – " תכונות " אשר היו נפוצות מאוד גם בקרב בני אירופה – אלא גם מי שבעצם " טבעו " , שפת דיבורו, מבטאו, לבושו, מנהגיו ואורח חייו, עיסוקיו ודתו קרוב היה יותר לילידים המוסלמים מאשר לאדונים הצרפתים.

 אי נכונותו להיטמע בתוך הרוב הצרפתי ולוותר לשם כך על ייחודו שלל מנו את הזכות להימנות עם החברה הלאומית הצרפתית. על רקע זה הפך היהודי באלג'יר לאחת הדמויות השליליות והבזויות ביותר של הספרות העממית והעיתונות המקומית רבת התפוצה.

בסוף שנות השמונים קיבלה האנטישמיות באלג'יריה תנופה חדשה, כתוצאה ממספר גורמים :

1 – על פי חוק שהוצא בשנת 1889 הוענקה האזרחות הצרפתית כלכ בני המהגרים מאירופה שנולדו על אדמת אלג'יריה. אלה היו אלפי " לבנים קטנים " ממוצא איטלקי, מלטזי וספרדי שפיעמה בהם אנטישמיות נוצרית מסורתית.

הפער התרבותי בינם לבין הצרפתים לא היה פחות רחב מזה שבין היהודים לבים בני אירופה, בעת הענקת צו כרמיה, אף הודות לדתם ולמוצאם הלאטיני הם לא נתקלו בקשיים רבים והתקבלו לתוך " החברה הלאומית הצרפתית ", מה גם שהאנטישמיות שימשה כוח מלכד בין כל הלאומים שהרכיבו את אוכלוסיית המתיישבים.

2 – בעשור האחרון של המאה הי"ט פקד את אלג'יריה משבר כלכלי חמור, בעקבות בצורת קשה והתפשטות מחלת הפילוקסירה שחיסלה את ענף גידול הגפנים ברווחי.מגבלות האשראי שנוצרו בעטיו של המשבר פגעו במתיישבים רבים, שהפנו אצבע מאשימה אל עבר הבנקאים ובעלי החוב היהודים.

פִילוֹקְסֵרָה

^ל (נ') [מיוונית: phyllon עלהkseros + יבש] כְּנִימָה מִמִּשְׁפַּחַת כְּנִימוֹת הֶעָלִים הַפּוֹגַעַת קָשֶׁה בְּשָׁרְשֵׁי גְּפָנִים וְגוֹרֶמֶת לְנִוּוּנָם )Phylloxera).

[פִילוֹקְסֵרוֹת] – מתוך מילון אבן שושן.

הועבדה שבין פושטי הרגל היו יהודים לא מעטים לא הרשימה אף לא אחד. אלה סבלו לא רק מהרעת המצב הכלכלי אלא גם מהאווירה האנטי יהודית שהתפשטה בערים ובכפרים ומנעה מהם לנהל את עסקיהם כרגיל.

3 – בשנת 1866 ראה אור בפאריס חיבורו של " אבי " האנטישמיות הצרפתית, אדואר דרומון, " צרפת היהודית ,La FranceJuive, בספר תואר העימות בין היהודים לבין סביבתם במושגים גזעניים  – החלוקה בין שמים לבין ארים – ואחר מפרקיו הוקדש ל " השתלטות " היהודים על אלג'יריה.

הוא זכה להד ניכר במושבה. מיד לאחר מכן החלו לצאת באלג'יריה חיבורים רבים, פאי עטם של צרפתים מקומיים שניסו ליישם את התיאוריות של דרומון למציאות באלג'יריה. כך, למשל, פרסם ג'ורג' מינייה – MEYNIE חיבור בשם " אלגי'יריה היהודית – L'algerie Juive , על משקל כותרת ספרו של דרומון.

היהודים, לטענת המחבר, שאפו לגרום לגירושם של הערבים מאלג'יריה. בהיותם בעלי בריתה של גרמניה ועושי דברה, הם חתרו להחלשת צרפת שגייסה חלק מצבאה בין האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה. 

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס " La Justice , שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

סוף המבוא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המוסדות היהודים במרוקו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חשש הנציב העליון של מרוקו, הגנרל ליוטי מהשפעתם של גורמים חיצוניים, כגון הצינות או יהדות אמריקה, על יהודי מרוקו, שמא ינצלו את ייחודם הדתי תרבותי ואת משקלם הדמוגרפי ויתבעו לעצמם זכויות מיוחדות. לכן שאך לשלב את הקהילה היהודית בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט, ולשם כך פעל על פי שני עקרונות במגרת הארגון מחדש של המוסדות היהודיים.

1 – הגבלה מרבית, עד כדי ביטול האוטונומיה הפנימית של היהודים.

2 – פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

בדרך זו פורסמו בשנת 1918 שני צווים, שבאו להסדיר את כינונם של בתי הדין הקבניים ושל ועדי הקהילות.

בתי הדין הרבניים

הצרפתים הגבילו את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד. בערים הגדולות הורכבו בתי דיו אזוריים משלושה דיינים וסופר, ואילו במקומות קטנים היה דיין יחיד, על פי רוב רב מקומי. המערכת השיפוטית היהודית הכלל ארצית כללה את, " בית הדין הגבוה " ברבאט הבירה, שבהרכבו ישבו אב בית דין, שני סגניו וסופר.

מוסד זה שימש מוסד לערעורים והחלטותיו לא ניתנו לשינוי. היושבים בראש בבתי הדין הרבניים קיבלו את משכורתיהם מן הממשלה. עד לביטול הפרוטקטורט בשנת 1955 לא היה רב ראשי למרוקו, ואז " בית הדין הרבני " היה האישיות הדתית הבכירה שם.

ועדי הקהילות ומועצת הקהילות

עד שנת 1945 הוגבל תפקיד ועדי הקהילות באופן חוקי לעזרה סוציאלית, אולם משנה זו ואילך , כשנחקק חוק הקהילות שהסדיר את מעמדן וקבע את נוהלי הבחירות, החלו אלה להתפתח ועסקו לא רק בעזרה סוציאלית, אלא ענייני חינוך ודת, ואף גבו מסים. כך היו בידיהן קרנות לעזרת נזקקים, בעיקר.

כך היה לכל עיר או מרכז יהודי ועד קהילה. רק יהודים מרוקנים, שתרמו 200 פרנק נדבה לפסח ולסוכות, יכלו להצביע עבור ועד הקהילה, כך, למשל, כ-70- אלף יהודים מרוקנים בקזבלנקה, הייתה זכות בחירה רק לכ-2000. בוועד הקהילה היו מארבעה עד עשרה חברים, וביניהם אב בית הדין או הרב המקומי. חברי הוועד בחרו באחד מחבריו ליושב ראש, ומינוים היה לשנתיים.

בראש כל ועדי הקהילות עמדה " מועצת הקהילות " כארגון גג לכל הוועדים. בנוסף לפעילותם בקרב חבריהם היהודים פעלו מועצות הקהילות וועדי הקהילות גם מול השלטונות הצרפתיים והמוסלמים כשתדלנים למען האינטרס של היהודים במרוקו.

בשנת 1954 היה מזכיר הקהילות ז'ק דהאן, על כל הוועדים פיקח מטעם השלטון הצרפתי המפקח על המוסדות הקהלתיים היהודיים. עד למלחמת העולם השנייה מילא תפקיד זה יחייא זגורי, והוא היה לויאלי יותר לשלטון הצרפתי מאשר לאינטרס היהודי, בשנת 1954 מונה לתפקיד זה מוריס בוטבול.

המוסדות הישראליים במרוקו.

המגבית והקרן הקיימת לישראל פעלו בקרב יהודי מרוקו לשם איסוף כספים לארץ ישראל. הקרן הקיימת הצליחה להגיע לפינות נידחות, והביאה עמה את בשורת הארץ. מבחינה זו עשתה שם פעולה חינוכית חשובה, ואכן, המודעות לתרומות לארץ ישראל גדלה משנה לשנה, כדברי ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ביולי 1951 :

" בצפון אפריקה יש תופעה מעודדת, בשנת 1949 נאספו שם ארבעה מיליון פרנקים, בשנת 1950 – 16 מיליון פרנקים, והשנה נגיע ל – 90 מיליון פרנקים, היהדות של צפון אפריקה מופיעה אצלנו בפעם הראשונה בהכנסות שמעולם לא ידענו עליהם בארצות אלה. התחלנו להרגיל את היהדות הזאת למתן כסף ".

הסוכנות היהודית, עד מרץ 1952 אורגנה העלייה ממרוקו על ידי " המוסד לעלייה " ובתיאום עם מחלקת העלייה של הסוכנות. בעקבות סכסוכים בין שני הגורמים אלה בוטל במרץ 1952 " המוסד לעלייה ", וכל האחריות לעלייה ממרוקו הועברה לסוכנות היהודית. עד שנת 1951 עמד בראש המוסד לעלייה סמי הלוי, ומאוחר יותר הוחלף על ידי שאול גואטה.

בקזבלנקה הוקם משרד עלייה הנקרא " קדימה " במסווה של סוכנות סעד, וסניפים שלו הוקמו ברחבי מרוקו. בכל המקומות הללו פעלו שליחי הסוכנות בראשות זאב חקלאי, 1951 – 1955, ואחריו עמוס רבל. בפריס ניהל את מחלקת העלייה ברוך דובדבני, האחראי על אירופה וצפון אפריקה.

המוסדות היהודיים הבינלאומיים במרוקו.

הג'וינט – הארגון המסייע ליהודים בתפוצות – פעל במרוקו בעיקר בתחומי הבריאות, באמצעות אוז"ה, החינוך, העזרה הסוציאלית ומפעל חלוקת מזון, וכן סייע לעלייה ולתנועות הנוער. לדברי דיבון, השקיע ארגון זה במרוקו כ-2.5 מיליון דולר בשנה.

אוז"ה – הארגון היהודי העולמי לשיפור הבריאות – פעל גם במרוקו, טיפל בחולים, הקים תחנות " טיפות חלב " לאם ולילד, וטיפל בילדים במוסדות החינוך יהודיים. אוז"ה החזיק מרפאה מרכזית בקזבלנקה ( הזכורה לי אישית רק לרע ולייסורים, הערה אישית שלי אלי פילו ) ומרפאות אחרות בפאס, במראכש, צפרו ופורט ליאונה.

החינוך היהודי

בשנת 1862 ייסדה חברת כל ישראל חברים – אליאנס – בתיטואן שבצפון מרוקו את אחד ממוסדותיה הראשונים, ובה חינוך יהודי מודרני, כי"ח האמינה, שעל ידי שיפור מצבם החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדם את מעמדם החוקי, תוך כדי שילובם בחברה הכללית, הלא יהודית.

ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 למדו כ-5000 ילדים בבתי הספר של כי"ח בכעשר ערים במרוקו, תיטואן, טאנג\יר, אל-עאריש, רבאט, קזבלנקה, סאפי, מזאגן, מוגדור, מראכש, מכנאס ופאס. עם בוא הצרפתים למרוקו נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות. אלה העניקו לכי"ח מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי.

ראשי הקהילה היהודית התנגדו נמרצות למונופולין זה עקב התנכרותם של מוסדות כי"ח למסורת ולמקצועות היהודיים המסורתיים. אך בעידוד ובמימון הצרתים התפרסה רשת החינוך של כי"ח, בעיקר בערים הגדולות והבינוניות, ובשנת 1932 למדו במוסדותיה 18.750 תלמידים.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הוצאת יוסף לוגאסי – ירושלים תשנ"ה

הערצת הקדושים היא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם. 

הספר הנוכחי מציג רשימה של 655 קדושים מהם 25 נשים קדושות ומשקף רעיונות, מושגים,טיפוסים של קדושים,

קיום מנהגים ואמונות סביב הקדושים, טקסים בהילולא ומחוצה לה וכן יצירה עממית בצורת אגדות, סיפורים ושירים המשבחים את גדולתם ונסיהים של הקדושים

מי יתן וספר יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהדו מרוקו, יאשפר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהילה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ 

שבת שלום ומבורך

רומי שנצחה את קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה, כבשה את סוּפת והעניקה לה שם חדש, אַלְבּוּלה, ALBULAE. היא שקדה למחות את רישומיו העקשניים של הכיבוש הקרתגי שהשמי, שנמשך קרוב לשבע מאות שנה.    

היא הביאה לכאן את פולחן הקיסר, האל הגדול של רומי, שאותו היו הקצינים משרתים בהתלהבות מיוחדת, וכן את פולחן מרקוריוס, בקחוס. אל היין והשכרוּת וֵּונוּס. הארכיאולוגים חשפו את המזבחות, שבנו התושבים הקדומים של כפר מולדתי לאלים הללו, כמו לווירגו צלסטיס, בתולת השמים, בתולה ואם, כמוהו כתָנִית אלת צידונים.

מקדם קדמתה דאו, אפוא, בכפיפה אחת בארצות הפוריות האלו אנשים ואלים, שמקורם באפריקה, באסיה ובמערב. בשנת 429 פינתה רומי השוקעת את מקומה לונדלים ולביזנטים אחריהם. כובשים אלה לא היה בידם לא כוח ולא סיפק למחוץ את בכובד רישומהין של 667 נוכחות פניקית ו-575 שנות שלטון רומי. ההשפעות הפוניות והרומיות לא בטלו אלא משחרבה העיר אלבּוּלה.

עוד נראה איך הקלה התפשטות הלשון הפונית על הכנסתו של עולם התרבות, הרעיונות והדת של התנ"ך לחבל עולם זה, והיא שסייעה עוד במאה השלישית לצמיחתה של קהילה נוצרית בסביבה הזאת, החדורה השפעות יהודיות.

למרות רדיפות הונדלים, מחלוקת הדונאטיסטים, והטרדות המתמירות של המרד הברברי, הגיעה הנצרות של אלבולה למלוא פריחתה במאה החמישית, תקופה ממנה מצאו, לא הרחק ממקדשי האלילים, שרידים ארכיאולוגיים של ארמון הגמונים גדול. 

באזור הזה, בו הוטבע החותם השמי זה זמן רב כל כך, ודאי לא קל היה להפריד בדת העם בין השפעות יהודיות לנוצריות. לימים נמצאו מצבות, שהמאוחרות בהן מן השנים 519, 537 ו-544, ועליהן תכתובת לטינית discessit in pace domini.

אלבולה זו הנוצרית והרומית, שקודם לכן הייתה ברברית ופונית, חרבה כמדומה במאה השביעית, עקב רעידת אדמה נוראה כל כך, עד שהניצולים המעטים מן הפורענות אנוסים היו לעזוב את עירם, ששוב הופקרה לתנים.

החפירות באלבולה אכן העלו, בכל השטח של העיר הרומית, בלי חציצה, שכבה של אפר ושל פחם עץ שרוף למחצה. במקומות מסוימים מגיעה שכבה זו לעומק רב. בשואה זו נחרבה העיר הרומית ולא נותר ממנה זכר כמעט, וגורלם של השרידים הנותרים היה כגורל רוב החרבות בארצות האסלאם :

בשעה שהוקמו שכונות חדשות יותר, שימשו אבני הגזית שביצבצו מן הקרקע, לעבודות הביצורים כמו גם לבניית בתים פרטיים. הנה כל נעלמו הרבה הרבה יצירות אמנות, על רקע זה של הריסות ואפר הופיע, שמאה השביעית הפולש המוסלמי.

מלחמת המצוָה, שאת תהפוכותיה עוד נתאר, אין ספק שעמדה בסימן אותם קרבות, שהניעו את קוציילה ואת הכאהנה ( הכוהנת ) לעמוד בפני הפרשים הבאים מערב, שדהרו דלקו להם בדרך כיבושיהם המופלאים בואכה ספרד. 

בשנת 700 לערך הגיעו הללו אל הריסות אלבולה. המאות הראשונות לנוכחות הערבית ודאי נבלעו תחת אותו אפר, שעטה את הריסות העיר הרומית. אין ספק, שכאן גייסו להם הערבים לוחמים ברבריים, שאותם שילחו בשורות צבאותיהם לכיבושה של ספרד.

המהפכה שהביא עמו האסלאם זימנה למקומות היישוב של סופת ואלבולה שבטים זֵנטיים שונים ובפרט את בני מדראויה, נַוָדִים שהמחנה הראשי שלהם התנשא על חופי אואד סנאן. נראה הדבר כי בתקופה זו נתנו בני אפרֵן את השם עין טמושנט – עין התנים – לאזור זה, שנידלדל מחמת תיגרות בלתי פוסקות ושדותיה נעשו הפקר לתנים, שבלילות הקיץ עודם נושאים כאן יללתם בכרמים.

בני אפרן קיימו את מלכותם באזור הזה עד שהכּוּם הפאטימים והכלילו את עין טמושנט במחוז טלמסן, שעתידה הייתה להישאר עמאיצ עד למלכותו של יוסך בן תשפין, האמיר הראשון של המוראביטים שנת 1070.

בשנת 1171 סייע מוחמד בן עבדאללאה לעבד אלמומאן, שהיסטוריונים צרפתים קראו לו " קארל הגדול הברברי ", במרידתו נגד המוראביטים וייסד את שושלת האלמווחידים ( המייחדים ). במאה השתים עשרה נכבשה עין טמושנט על ידי בני עמאר, משבטי בני הלאל שמקבוצת בני זורבה,הם בזזו את האזור ועשו טבח באוכלוסייה, בהסתייעם בחשובי ראשי השבטים הברבריים.

עין התנים נודעה אז בתבואותיה, בדבשה, בפירותיה, בשמנה וביינה משובב הנפש, כמו גם בלוחמים העזים, שימים רבים עמדו בהצלחה בפני התורכים, לאחר שנכנעו כבר יתר השבטים.

בשנת 1517 הגיעו התורכים, בהנהגתו של באב ערוג', מאלג'יריה, שכבר נכבשה, אל טלמסן. אותם בני עמאר מעין טמושנט באו בברית עם הספרדים בחבל אוראן ותקפו את התורכים ליד טלמסן. כך כבשו את " פנינת המגרב ", ואילו המצביא התורכי, באב ערוג', נלקח בשבי במנוסתו ונהרג בעין טמושנט.

בשנת 1542 נקם התורכי חסן פחה את דמו של באב ערוג' : הוא כבש את עין התנים מידי בני עמאר. אלה האחרונים תרו להם מפלט בלב הארץ ועל חופיו של אואד סנאן, ושם נלחמו בכמה וכמה שבטים אחרים שבאו ממרוקו.

בפרק זמן זה נעלמו הקהילות הנוצריות האחרונות, וחוק האסלאם השתרר כמעט על כל החבל כולו. הלא מוסלמים היחידים, שהקימו מובלעת בתוך השבטים שנכבשו לאמונת מוחמד היו אלה ששמרו אמונים לתורת משה.

היהודים המעטים שישבו בעיר מולדתי בשנת 1830, בעת כיבוד אלג'יריה בידי הצרפתים, יוצאי טלמסן, טטואן וקורדובה, קיבלו בשמחה את פני הכובש הצרפתי. ביוני 1836 חזר עבד אלקאדר, שעמד בראש ההתנגדות האלג'רית לפולש, וקיבץ את בני עמאר באזור טמושנט.

המצביא הצרפתי , המרשל ביגו, שיגר את חייליו נגד עבד אל קאדר. הקרב ניטש סמוך לאִיסר. ביגו זכה בניצחון וחתם בטפנה על הסכם שביתת נשק, ביום 30 במאי 1837. מעין טמושנט שקד מוצטפא בן תאמי, גיסו של האמיר עבד אל קאדר, לחזור ולקבץ את כוחותיו ולחבוש את פצעי המלחמה.

פרק 10

גם כן פלהלולא לוולא די עאם 5704 ( 1944 ) כאן ואחד ליהודי יסמו מרדכי עשור די סאכם פצ'אר לביצ'א, וכאן מריץ' ותזחחף מן ידיה ורזליה. די סמאע בנסים דצדיק זיע"א משא מעא לפמילייא דיאלו לצדיק שבע אייאם קבל מן ראש חודש אלול.

ומן די ללקוה לצדיק, גלססוה חדא למצבה דצדיק וכא יבכי ויתדררע. ונהאר כממל שבע אייאם משית אנא משה עמאר באש נגבבל לחכם זייאר די ימשיו יזורו. וציבת מרדכי עשור הנזכר, כא יבכי וקאלי באיין זאה לחכם פלחלום וקאללו נקבדו מן יידו ונהזזו.

והגדאק כאן. קבדתו מן יידו ותסארית ביה חדא למצבה וכא נעבביה ונזיבו שבע מרראת פחאל מא כא יקוללי סאף פלחלום ומן האדיך סאעא בדא כא יברא וכא ימשי עלא רזליה שבח לאל.

פרק 11

גם כן הנזכר זא ואחד לגוי הווא לעשיר דלבלאד וענדו ואחד לוולד דיאלו די כא יקבדו אסלאי לא אליכם וכא יכ'רז עקלו. וזאני פלעשרא דלליל וטלב מנני באש נעמללו חדא למצבה, ומשא זאבו מכתתף מן ידיה ורזליה.

וגללסו חדא לקבורא דלחכם וחתתא מסלם מא כלליתו יגלס חדאה. ושבח לאל פתנאץ דלליל באנו נסים דצדיק, וקאם האדאך לגוי וכא יטלב שרע. וקאללי גיר נטלקו מן תכתאף, ותלקתו ומשא בריאן להאד שאעא. ושבל לאל כול אחד די ענדו כא יברא בזכות המדיק, סוא גוי סוא יהודי.

פרק 12

גם כן פזמן הנזכר ואחד ליהודי די כאן פצ'אר לביצ"א די ענדו ואחד לוולד דיכאן מרץ' לא אליכם, ומן די ברא מן למרץ' ותזנזל לא אליכם, ומא כאן סי יהדר. זאבו לצדיק הנזכר באש יזור. ומן די עבבאה לחדא למצבה דל חכם וצאב לחכמים כא יקראוו תהלים די הומא רבי ברוך אסבאג זצ"ל. ויוסף שלום מלכה הי"ו די זטאט ופהאדיך סאעא זאבת ואחד ליהודייא סעודה. וזא בוה די האד לוולד, וקאללהום להאדוך לחכמים באשי יטלבולו עלא האדאך לוולד באש יברא.

וקאלולו אס ענדו ועאודלהום כיף זראלו. וטלבו עליה חדא צדיק וקאלו יהיה רצון בזכות הצדיק מא נאכלו האד סעודה חתתא יביין צדיק נסים דיאלו פהאד לוולד ויברא ויבארך הווא לוולי עלא האד סעודה חתתא והאגדאך כאן.

בעד סאלאו טליבא רפדו סעודה וכא יקולולו לברכה להאדאך לוולד וכא יקול לברכה כלמא בכלמא חתתא בארך וכל מן האדיך סעודה ושבח לאל ברא מן האדיך סאעא ורזע כא יהדר. ופרח ביה ופרח מול סעודה די טרא האד נס עלא ידו ופרחו האס כאמלין בהאד נס לעזיז.

תרגום פרק 12.

גם כן בזמן הנזכר היה יהודי אחד שגר בקזבלנקה, שהיה לו ילד חולה. משהבריא הילד ממחלתו הוא נהפך לאילם לא אליכם, לא היה יכול לדבר. הביאו אותו לצדיק הנזכר על מנת שיבקרו. ומשהביאו אותו לצדיק, היו שם ליד מצבת הצדיק חכמים שקראו תהילים והם רבי ברוך אסבאג ז"ל, ויוסף מלכא הי"ד מן העיר סטאט.

באותה שעה הביאה יהודייה סעודה. אז הופיע אבי הילד וביקש מאת החכמים שיתפללו לרפואת בנו. שאלו אותו למחלתו, והוא סיפר להם. ביקשו רחמים עליו ליד הצדיק ואמרו : " יהי רצון בזכות הצדיק, לא נטעם מסעודה זו עד שיגלה הצדיק את נסיו בילד זה. ויבריא, ויברך הוא ראשון על הסעודה ".

וכך היה. משגמרו לשטח את בקשתם הגישו את הסעודה לילד והוא אמר את הברכה מלה אחרי מלה עד שסיים את הברה ואכל מן הסעודה. ושבח לאל הבריא באותה שעה והתחיל לדבר. אביו שמח, ושמח בעל הסעודה שהנס קרה באמצעותו, וכל האנשים שמחו על נס יקר זה.

פרק 13

גם כן פכ'מכסתאמס די שנת 5705 זא ואחד ליהודי כא יקולולו דוד בן אמגאר מן בלאד מספיוא מן למללאח די " יגי נישנאיין " והווא עשיר וזאב ואחד לבהמה די כאן נידרהא באס ידבחא פצדיק, ומן די מא צאבס שוחט די ידבחהאלו, קאם ואחד לגוי קאללו אילא יחב יעטילו רבעאדריאל ימשי יזבלו שוחט מן למללאח די קריב לצדיק וקאלתלו מראתו מא יחדאז סי תכ'צר רבעא דריאל לאיין צדיק כא יחב גיר דם.

עליהא קטע גיר לאודן דלבהימא ידזבאד מננו דם פצדיק. ועבבי לבהימא חתתא לבלאד ודבחהא. והאדאך כאן, ומן די חב ירדדהא קאלולו אלמסלמין די כאנו מעאה ראה מא עמלש מליח.

ומן די נידרתיהא לצדיק לאזמו ידבחהא פצדיק ומא סמעלהומס ורדדהא, ובעד לחק לצ'ארו ודבח האדיק לבהימא, וגיר בדא יאכל מננהא, פהאדיק סאעא קבדו אוזע טמא תלקו חתתא מאת פהאדאך נהאר, וכ'ללא לממון דיאלו כאמל לא אליכם.

תרגום פרק 13.

גם כן בחמישה עשר של אב 5705 בא יהודי אחד בשם דוד בן אמגאר מאזור מספויא, מהמללאח של " יגי נשנאיין ". הוא היה עשיר. הוא הביא בהמה שנדר לשחוט אותה ליד הצדיק. ומשלא מצא שוחט שישחט, קם גוי אחד ואמר לו שאם יתן לו ארבע ריאל הוא ילך וישוב עם שוחט המללאח הקרוב לצדיק.

אשתו אמרה לו : אין צורך לבזבז ארבע ריאל מפני שהצדיק אינו רוצה אלא בדם ועל כן חתוך אוזן הבהמה, וכך יצא דם ליד הצדיק. וקח את הבהמה למקום אחר ושם תשחט אותה. וכך היה. ומשרצה להחזיר את הבהמה אמרו לו המוסלמים שהיו אתו שאינו עושה טוב, ומשנדר לצדיק, חייב הוא לשחוט ליד הצדיק.

הוא לא שמע להם והחזיר את הבהמה. כשהגיע לביתו שחט את הבהמה. כשהתחיל לטעום ממנה, באותה שעה נתקף בכאבים ואלה לא הרפו ממנו עד שמת באותו היום, והוא השאיר את כל ממונו ל"א.

פרק 14

האדו הומא נסים פיהום די שמעת מן נאס, ופיהום די סופתהום אנא בעינייא, מן הנה יא כוואננא תפהמו קדאש הומא נסים דצדיקים שיע"א. ושבח לאל די האד צדיק כול ואחד די כא ימשי יזורו כא יתואזב דגיא סוא יהודי סוא גוי. נסא ורזאל ושבל לאל מדיק מגבל מליח, ותעמאלו פיה בזזאף דלחואייז די הומא דצלאח, ובניאן וטריק  ועוד…

ולפקידים כוללהום מגבלין צלאח דמצדיק כיף יחדאז לשם שמיים וכא יעטיו לפלוס מן ענדהום זכות צדיק תוקף מעאהום ומעא קהל ישראל בכלל.

די יחב יזור צדיק רבי דניאל השומר וקבד טריק מראקיס חתתא לצדיק50 קילומטר עלא טריק מולאי יגגי פבלאד תגאנא ענדנא גוסטו באש ליהוד כ'ואננא ימשיו יזורו מן האד צדיק פלהלולא די הייא כא תכון דימא פראש חודש אלול. ודי חב סי קופה דמדיק יטלבהאלנא ונעטיהאלו וזכות צדיקים תגן עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל ויקרב גאולתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

תרגום פרק 14.

אלה הם הנסים ששמעתי מאנשים, וכמה מהם ראיתי אני במו עיני. מכאן תבינו, אחי, כמה היו נסים של צדיקים זיע"א. ושבח לאל שהצדיק הזה כל אחד שהולך לבקרו מקבל מיד את מבוקשו בין אם הוא יהודי בין אם הוא גוי, נשים וגברים.

ושבח לאל השטח מטופח יפה ונעשו שם הרבה דברים נחוצים ; בנייה וכביש וכו……והצדיקים עוסקים בענייני הצדיק כמו שצריך לשם שמים והם גם תורמים כסף. זכות הצדיק תעמוד להם ולכל קהל ישראל בכלל.

מי שרוצה לבקר את הצדיק רבי דניאל השומר ייסע חמישים קילומטרים בכביש המוביל ממראכש לצדיק דרך מולאי יגני באזור תגאנא

אנו מבקשים שהיהודים אחינו ילכו לבקר את הצדיק בהילולא שלו שהיא תמיד בראש חודש אלול. ומי שרוצה קופה מהצדיק יבקשנה ויקבלה. זכות הצדיקים תגן עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל ויקרב גאולתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

ופשאעא די כונת נבני לבית דיאלי ציבת ואחד תאריך די מכתוב פואחד לחזר פאוצט למערה, ומכתוב בזה הלשון.

מת מימון בר מוסי בשנת חמשת אלפים

ומאתיים ושתי שנים בחודש אייר

והאד תאריך באקי קיים פלמוצ'ע די פפאש ציבתו בנית

עליה מצבה בלבוצלאנא. ופאוצטהא תאריך הנזכר די

מכתוב פלחזור.

נרזעו לכלאם ללוולי מו די סאלית לבניאן פראש חודש אייר די עאם תש"ד ורזעת פחאלי חצ'אר לביצ'א ופלילת ראש חודש סיון גאלס פליל ובא נכ'מם כיף נעמאל באס נפך האד למערה מןן יד לסלמין די כא יחרטוהא.

וזאני לחכם פלחלום וקבדני מן ידי וגללסני מן לפראץ וכא נסוף לבית צ'אוייא עלייא פחאל אילא מסעולין פיהא לבולאט דצ'אוו בזזאף. מן כתרת שכינה, וקבדני ובארכני בברכת הכהנים. וקאללי שבח לאל באיין לחואייז כאמלין די נטלב מננו ראה מקדיין.

וציפדוני לואחד לגוי די כאן חדא לחאנות דיאלי והווא כתאתבי מליח בלפראנציץ ופצבאח אנא גאלס פחאנותי וכא נכ'מם פהאד לחלום. וההוא דאז האדאך לגוי וצאבני כא נכ'מם, וקאללי עלאב כא תכ'מם ? זמיע למקדייאת די תחב אנא מוזוד נקדיהומלך ובקא מעאיא חתתא קולתלו כא נכ'ממם גיר פואחד למערה כיף נעמאל חתתא נפכהה מן ייד לסלמין די כא יחרטוהא.

וקבדני ועבבאני ללבירו דיאלו דלכתאב כתבלי ברא ללק'ונטרול. די כא יחכם עלא האדיך לבלאד דצדיק וציפדטהא לקונטרול. ובזכות הצדיק כיך כ'לטת דיך לברא לייד לקונטרול ציפד למסלמין די סאכנין חדא למערה, ועמל עליהום ואחד לאנקיט וקאלולו באיין חתתא מערה מא כיינא פהאדיך לבלאד ומא כאיין גיר מוצ'ע לקבורה דצדיק בוחדו.

ומא אמנהום סי, ועמל גם כן לאנקיט וסקצא ללמסלמין די בעאד מן למערה די מא כא יחרטו סי פיהא. וקאלולו באיין כאיינא למערה דליהוד. ומן די תחקק באיין כאיינה למערה וגדבו עליה, פוותהום פשרע. ומננעהום באס מא יקדרו סי באקי יחרטו פלמערה הנזכרת.

וק'ללף עלא לקאיד דלבלאד וססיך באס יטלעו יעמלו להאדא. וירצמו למוצ'ע די כא יתסממא מערה באש מא יבקאוו סי יחרטוהא למסלמין וציפדלי לקונטרול לברא באיין עמל זהדו. וקאלי באש נטלע נוקף עלא לחדאדא דלמערה.

ןכיך לחקתני האד לברא פרחת בזזאף ועאוותני זכות דלחכם. ומשית נהאר 27 תמוז 5504 ותצ'רת חתתא תעמאלת לדאדא. וטלבת לקונטרול באש נכון נעמל להלולא פכול עאם וסאעדני פטליבאט דיאלי. ורזעת פחאלי שמח וטוב לב די תפככת האד למערה עלא ידי ומא בקאו שי יחרטוהא כלל.

וציפדת בראוואת ללבלדאן עלממהום בהאד נסים דצדיק זיע"א. ותעמאלת להלולא פראש חודש אלול די האדאך לעאם ופרחו זמיע אזאיירין, ומן הנאך אלגדדאם כא נעמלו להלולא פראש חודש אלול די כול עאם. וכא נטלב מן כ'ואננא ימשיו יזורו ויקבדו גוסטו קביר.

גם כן ואחד לחכם כאן סאכן פצ'אר לביצ'א פדרב לפנדק נומירו 59 ושמו רבי דוד עשור ומא כאנו זי ענדו לולאד. כאנו ענדו גיר לבנאת, ומשא יזור מן מולאי יגי זיע"א. וזאה מולאי יגי פלחלום, וקאללו באיין דווא דיאלו ימשי יזור מר רבי רפאל הכהן זיע"א פחוז מראקיס.

ופצבאח רכּבו ומשאו, ומן די לחקו עמלו סעודה. וגלס כא יקרא תהלים, ופליל זאה רבי רפאל הכהן פלחלום קאללו באיין אדוא דיאלו ימשי יזור מן רבי דניאל השומר אשכנזי זיע"א. ופצבאח גם כן רכּב ומשא לרבי דניאל השומר אשכנזי הווא ומראתו, ובעד לחקו ללחכם כא יזורו וכא יקרא תהלים ובא יבכי יתדררע קדדאם צדיק הווא ומראתו בקלב מקצ'ור.

ופסאעא די כאן יעמל סעודה תזבאדו תלאתא דלפרארז מן אוסט אסזאר דצדיק וזאו כא יאכלו מעאהום מן סעודה. פחאל אילא מרביינהום, ומא יערפוהום מנאיין כ'רזו . והמא פהמו מן האדוך לפרארז באיין לחכם ציפדהום, בתלאתא דלולאד.

וראללהא למראתו באיין לחכם ואזבוהום, וקאמו מן חדא למצבה דלחכם. ומשאו ללבית ותבעוהום האדוך לפרארז. ופרחו בזאף הבהאד נס לכביר די תעמאל מעאהום וחתתא מן די רכבו עלא לבהאיים דיאלהום באש יצאפרו תבעוהום האדוך לפרארז חתתא דאזו לחדאדא דלמערה.

ומא בקאו סאפוהום, ומן בעד זא לצ'אר לביצ'א זאה לחכם פלחלום וקאללו באיין יכונו ענדו תלאתא דלולאד. וחייבו באש כול וולד די יכ'לאקלו יזיבו יזוורו מן צדיק. ופחאל די נאם הווא, האגדאך נאמת חתתא מראתו.

ופחאל מא קאללו לחכם האגדאך כאן כלאקולו תלאתא דלולאד, ופכול עאם כא ימשי יזור צדיק הווא ולפמילייא דיאלו. האדא הווא לכלאם די עאודלי וכתבהולי בידו.

חיי היהודים במרוקו.

 חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

אביאו בע"ה במלואו, ככתבו וכלשונו, וכמובן בצירוף התמונות המרהיבות שנמצאות בספר, דבר שיצריך הרבה סריקות, יישור וחיתוך התמונה, כולל ההסבר שיהיה ערוך בצורה אחרת על ידי, לנוחיותכם כמובן, ולנוחיות הגולשים המתעניינים במורשת יהודי מרוקו.

לחובבי המורשת, מומלץ לצלם את התמונות ולשומרן במחשבכם. תעודות נדירות, שמרוכזות בספר אחד.

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

בשנת הכ״ה למדינה מקדיש מוזיאון ישראל תערוכה רבת־היקף לתרבותה של אחת מעדות ישראל. המשימה הוטלה על המדור לאתנוגראפיה היהודית, אשר מאז תערוכת ״בוכארה״ של שנת 1967 לא הקדיש תצוגה מיוחדת לעדה כלשהי.

בחירת הנושא לא הייתה קלה, שכן ערכה הסגולי של קהילה אחת אינו נופל מזה של רעותה. מתוך שיקולים שעוד נמנה, נבחרה לבסוף יהדות מארוקו לייצג את יהודי צפון־אפריקה, ובמידת־מה אף את יוצאי כל ארצות האיסלאם, כביטוי למגמת המוזיאון להביא לפני העם בישראל ולפני הבאים לחוג את חגו מעט מזער מפסיפס התרבויות שכמעט חדלו עם הקמת המדינה.

לעורר מעט געגועים על העבר, לנסות לשכך במקצת את הצער על כל הטוב והיפה שצריך היה לדחוק לקרךזווית כדי לבנות עולם חדש, ועם זאת אולי למצוא צידוק־מה לדחיקה זו — אלה מטרות סמויות (על־פי־רוב בלתי־מודעות) בתערוכה מעין זו, ומוטב להניח את ניתוחן בידי הביקורת.

לעומת זה מן הדין לעמוד על מגמתו החינוכית המוצהרת של המוזיאון בעריכת תצוגות אתנוגראפיות על העדות השונות, המכונות בפי הקהל ״תערוכות פולקלור״. מגמה זו, שאינה נופלת בחשיבותה מייעודו של המוזיאון להנחיל ערכי אמנות ואסתיטיקה, מקורה בחובה להנציח את שרידי התרבות היהודית שדורנו — ועל אחת כמה וכמה דור המחר — יפנה אליהם בבקשו את שורשי הווייתו.

רבים ייפגשו כאן לראשונה עם דפוסי־החיים של אבותיהם ועם תרבותם — דפוסים הרחוקים מרחק רב מצורות התרבות שעל ברכיה הם מתחנכים עתה. מבחינה מסוימת טוב שפגישה ראשונה זו מתקיימת במוזיאון, שהרי ראיית הדברים במוזיאון, שיש בה מן העיוות האמנותי־האסתיטי, טובה מן העיוות הממעיט והשולל שבראייה הסוב­ייקטיבית, אשר מקורה בתחושת הפער שבין הווה לעבר.

1 – התמונה הראשונה

סלא מפת העיר ובה הציון " רחוב היהודים המאה הי"ח

2 – התמונה התחתונה

תטואן – מראה באזאר יהודי המאה הי"ט

בשל הכרתו בתפקיד חינוכי חיוני זה משתדל המוזיאון לאסוף את חפציהן של כל העדות ולהציגם מדי פעם בתערוכות מיוחדות. בד בבד עם שחזור חייהם של היהודים על־פי שרידי־שרידיהן של התרבויות המסורתיות שהביאו עמם בעלותם ארצה, משתדל המוזיאון, אף־כי בלי יומרה מדעית, לעמוד על המיוחד לכל תרבות חומרית ולסייע על־ידי כך בשרטוט מפה אתנו־גיאוגראפית של עדות ישראל בגולה.

 עם זאת אין לראות בתערוכה ובפרסום המלווה אותה רק מעין מצבה לתרבות שאיננה עוד, כי־אם במידה רבה גם פרסום מגמתי, שמטרתו להראות את פניו האמיתיים של עולם שבעיני רבים היה נחשל ומכוער — עולם מלא יופי, רווי הוד־קדומים.

אחרי תערוכת ״בוכארה״ אולי מן הראוי היה להרחיב את המחקר באיזור ההוא ולערוך, למשל, תערוכה על יהודי פרס, או לפנות דווקא לאיזור שונה לגמרי ולערוך, למשל, תצוגה על יהדות פולין, שכבר היום קשה לשחזר את תרבותה החומרית.

 אך בסופו של דבר הכריעו בעיקר שיקולים מעשיים בבחירת העדה שאנו מציגים: באוספי המדור לאתנוגראפיה שמורים הרבה חפצים ותמונות שמקורם במארוקו, בראש וראשונה הודות להתעניינותו של האספן שתרם את מרבית האוספים של המדור.

במידה רבה קבעה גם העובדה, שיש בידנו פרסומים על תחומים שונים — כגון הלבוש — בתרבותם החומרית של יהודי מארוקו, שלא כבתרבותם החומרית של היהודים בארצות אחרות. שיקול נוסף היה מספרם הרב של יוצאי מארוקו בארץ, עובדה שהצדיקה את ההנחה, שאפשר למצוא בבתיהם רבים מן החפצים החסרים להשלמת התצוגה.

בשנת הכ״ה למדינה מקדיש מוזיאון ישראל תערוכה רבת־היקף לתרבותה של אחת מעדות ישראל. המשימה הוטלה על המדור לאתנוגראפיה היהודית, אשר מאז תערוכת ״בוכארה״ של שנת 1967 לא הקדיש תצוגה מיוחדת לעדה כלשהי. בחירת הנושא לא היתה קלה, שכן ערכה הסגולי של קהילה אחת אינו נופל מזה של רעותה.

מתוך שיקולים שעוד נמנה, נבחרה לבסוף יהדות מארוקו לייצג את יהודי צפון־אפריקה, ובמידת־מה אף את יוצאי כל ארצות האיסלאם, כביטוי למגמת המוזיאון להביא לפני העם בישראל ולפני הבאים לחוג את חגו מעט מזער מ

לעורר מעט געגועים על העבר, לנסות לשכך במקצת את הצער על כל הטוב והיפה שצריך היה לדחוק לקרן־זווית כדי לבנות עולם חדש, ועם זאת אולי למצוא צידוק־מה לדחיקה זו — אלה מטרות סמויות (על־פי־רוב בלתי־מודעות) בתערוכה מעין זו, ומוטב להניח את ניתוחן בידי הביקורת.

לעומת זה מן הדין לעמוד על מגמתו החינוכית המוצהרת של המוזיאון בעריכת תצוגות אתנוגראפיות על העדות השונות, המכונות בפי הקהל ״תערוכות פולקלור״. מגמה זו, שאינה נופלת בחשיבותה מייעודו של המוזיאון להנחיל ערכי אמנות ואסתיטיקה, מקורה בחובה להנציח את שרידי התרבות היהודית שדורנו — ועל אחת כמה וכמה דור המחר — יפנה אליהם בבקשו את שורשי הווייתו.

רבים ייפגשו כאן לראשונה עם דפוסי־החיים של אבותיהם ועם תרבותם — דפוסים הרחוקים מרחק רב מצורות התרבות שעל ברכיה הם מתחנכים עתה. מבחינה מסוימת טוב שפגישה ראשונה זו מתקיימת במוזיאון, שהרי ראיית הדברים במוזיאון, שיש בה מן העיוות האמנותי־האסתיטי, טובה מן העיוות הממעיט והשולל שבראייה הסובייקטיבית, אשר מקורה בתחושת הפער שבין הווה לעבר.

בשל הכרתו בתפקיד חינוכי חיוני זה משתדל המוזיאון לאסוף את חפציהן של כל העדות ולהציגם מדי פעם בתערוכות מיוחדות. בד בבד עם שחזור חייהם של היהודים על־פי שרידי־שרידיהן של התרבויות המסורתיות שהביאו עמם בעלותם ארצה, משתדל המוזיאון, אף־כי בלי יומרה מדעית, לעמוד על המיוחד לכל תרבות חומרית ולסייע על־ידי כך בשרטוט מפה אתנו־גיאוגראפית של עדות ישראל בגולה.

עם זאת אין לראות בתערוכה ובפרסום המלווה אותה רק מעין מצבה לתרבות שאיננה עוד, כי־אם במידה רבה גם פרסום מגמתי, שמטרתו להראות את פניו האמיתיים של עולם שבעיני רבים היה נחשל ומכוער — עולם מלא יופי, רווי הוד־קדומים.

העולים שציפיותיהם הושבו ריקם מהווים את אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית. ואף כי אנו ערים לבעיה זו, אין אנו מתמקדים בה במאמר זה. כאן נעורר שאלות הנוגעות לאופי ההתמודדות וההכרעה של היחיד, הנתון בידי דרכי החשיבה והפעולה המסורתית שבהן הורגל לבין אלה הנתבעים ממנו במסגרת החברה והתרבות בסביבתו החדשה.

נברר באיזה אמצעים מבטאים נחקירנו את ניסיונותיהם החדשים, את קשייהם ואת השינויים שחלו בתחומי החיים השונים. דעתנו היא, שהעולים ממשיכים להיזקק לשפת המושגים והסמלים של תרבותם המסורתית כדי לבטא את חוויות ההגירה, ועם זאת משנים את מערכת המושגים והסמלים המסורתית, וכך אפוא חודרים חידושים מפליגים לתרבות שאותה הביאו עמם.

נבהיר מציאות זו על סמך תיאור וניתוח פעולות תרבותיות וחברתיות במצבים שונים. נעסוק כאן בשינויים אשר חלו במבנה המשפחה על רבדיה השונים – המשפחה הגרעינית\ המשפחה המורחבת וקבוצת השארות. בהקשר זה נדון בשיניים בדפוסי חלוקת העבודה שבין הגברים ונשים ובירידת תדירותם של המפגשים בין קרובי משפחה לעומת מקרים התארגנות מחדש של קשרי שארות לצורך השגת מטרות משותפות.

שינויים אלה הנובעים מן התנאים והלחצים הכלכליים, הארגוניים והחברתיים בארץ, כרוכים בארגון מחדש של סדרי חיים בסיסיים ביותר. אכן הסתגלות זו מלווה לפעמים במתחים בין אישיים חריפים. נעסוק גם בתגובת העולים לחוויות הזהות העדתית החדשה שלהם כיהודים בין יהודים, בניגוד למשמעות זהותם הקודמת כיהודים בין מוסלמים.

ביטוי נוקב לתמורות העמוקות העוברות על העולים נמצא בפרקי הספר, המתמקדים בחקר עולם הסמלים הדתי. נדון בתופעת השינויים במהלך טקסי בית הכנסת, במעמדם של מנהיגים דתיים ובאופיה של היצירה הרוחנית של העולים בישראל. מתאר גם את העלייה לרגל של יוצאי צפון אפריקה למקומות הקדושים, נעקוב אחר שינויים בפעילות הסמלית המלווה אירועים אלה, ונאתר את הקשר שבין תופעת השינויים הטקסיים לבין תנאי הקיום והתמורות, שחלו במעמדם החברתי של האנשים מאז עלייתם ארצה.

במחקרים אלה אנו דוחים גישות מדעיות מקובלות, שניסו להסביר תהליכי שינוי של תרבות באמצעות מושגים פשטניים כוללניים, כגון, אקולטורציה, מודרניזציה או סקולריזציה. ההיזקקות למושגים אלה בחקר בעיות ספציפיות מעודדות לעתים הסברים רווחים, שלאמיתו של דבר אינם מעמיקים אל מתחת לפני השטח.

בבואנו לעיין בתופעות מעולם התרבות, הסמלים והדת, עלינו להיזקק למושגים ולשיטות־ מחקר התואמים תחום מוגדר זה. מתוך מודעות למגבלותיה, מסתייעים אנו בתוכנות של גישה סטרוקטורלית־פונקציונלית במובן הרחב של מושגי תיאוריה זו.

 הספר מבוסס על עבודות־שדה אנתרופולוגיות, כלומר מחקר בשיטת התצפית המשתתפת תוך התערות מרבית של החוקר בחיי האנשים שאותם הוא בא לתאר. עיקר עבודות־השדה נערכו בתקופה שבין סוף קיץ 1965 ואביב 1967 ובסתיו 1969.

היישובים שחקרנו מצויים באזור גאוגרפי קרוב, בלכיש ובנגב הצפוני. מחקרו של דשן נעשה בעיקרו בקרב עולים מדרום תוניסיה, שיושבו בעיר הנקראת כאן ׳צפונית׳. נחקרו גם עולים ממרוקו שהתגוררו במקום זה, וכן עולים מדרום תוניסיה בכפרים ובעיירות במקומות שונים בארץ.

מחקרו של שוקד התמקד בקרב עולים ממרוקו, שהתגוררו במושב עולים הנקרא בספר ׳רוממה׳. אולם מובאים כאן גם מחקרים נוספים, שערך שוקד בכפרי עולים אחרים באותו אזור. ׳צפונית׳ הוקמה בשנת 1956, בתקופת שיא העלייה מצפון־אפריקה, ורוב תושביה נשלחו אליה מיד בהגיעם לחופי הארץ. בשנת 1965 מנתה צפונית 17,000 תושבים. מתוך כוח־עבודה של 5,500 איש היו 500 מועסקים כפועלים חקלאיים, עונתיים או יומיים, בכפרי הסביבה.

כ־500 תושבים נוספים התקיימו מקצבות סעד, או מעבודה יזומה שסופקה לקשישים ולמוגבלים. שתי קבוצות אלו היו השכבה החברתית־ כלכלית הנמוכה במקום. עם השכבה הגבוהה יותר נמנו 1800 עובדי תעשיה, 750 מועסקים בשירותים, 230 במסחר וכ־1000 בבניין ובמלאכות אחרות.

 יוצאי צפון־ אפריקה היו יותר ממחצית האוכלוסיה בעיירה, ובהם 8000 יוצאי מרוקו ו־1700 יוצאי תוניסיה. התושבים האחרים מנו 4000 עולים ממזרח־אירופה, ו־1700 ותיקים ובני הארץ, גם הם ממוצא אירופי. כן היו בעיירה קבוצות־אוכלוסיה קטנות אחרות, שהגיעו מארצות שונות.

 תושבי צפונית עמדו כולם בפני קשיים רבים. הם היו חדשים במקום, ורובם אף חדשים בארץ. היה עליהם להסתגל לתנאי המקום והארץ, שהבולטים בהם היו לגבי מרביתם לימוד השפה העברית וקיום מגע תקין עם קבוצות אוכלוסיה שמקורן ברקע תרבותי וחברתי שונה וזר להם.

על אף המשותף לתושבי צפונית, היו גם מאפיינים רבים שהפרידו ביניהם והאנשים חשו כי זרים הם זה לזה. יתר־על־כן, היה על התושבים להסתגל לארגונים ולנהגים מינהליים השולטים בעיירה. במשך הזמן נשתנו לא־מעט צביונם ותפקודם של מוסדות אלה על־ידי קהל הנזקקים להם, אך הסתגלות חלקית זו לא ביטלה את תחושת הזרות העמוקה שהם עוררו בשנים הראשונות בקרב העולים.

וחמורים מכל היו תנאי הכלכלה והדיור הקשים במקום, ובמיוחד לגבי בעלי משפחות גדולות. הללו הצטופפו בדירות קטנות והתקיימו מהכנסה דלה. אנו נעסוק בשכבה הכלכלית־ החברתית הנמוכה בעיירה, משפחות שמפרנסיהן היו לרוב פועלים בלתי־מקצועיים, משפחות מטופלות בילדים רבים ומתפרנסות בדוחק.

בדומה למרבית ההתנחלויות הכפריות של העולים מאז שנת 1948, תוכננה גם רוממה על־ידי מוסדות ההתיישבות בהתאם לדפוס השיתופי של מושב העובדים, אשר נוסד בשנות העשרים על־ידי חלוצים שעלו ממזרח־אירופה. בהתאם לדפוס־ התיישבות זה מקבלת כל משפחה החברה במושב העובדים חלקת אדמה לעיבוד עצמי, וניתנים בידיה אמצעי־ייצור שווים.

 על אף התקווה שבני המושב יעזרו זה לזה ויישארו שווים במעמדם החומרי, הרי במשך הזמן עשויים להיווצר הבדלים כלכליים פנימיים, כתוצאה משוני במאמצים ובכישורים אישיים, מהבדלים בהרכב כוח־העבודה במשפחה וגורמים אחרים.

 חברי המושב מקיימים שיתוף בפעילויות כלכליות שונות, כגון בשיווק התוצרת, אספקת חומרים למשק ומצרכים לבית, ושירותים משותפים כמחלבה ומחסן לתוצרת חקלאית. הנהלת המושב נתונה בידי ועדות(ועד הכפר הוא החשוב שבהן) ובעלי תפקידים שונים, הנבחרים כולם על־ידי האסיפה הכללית של חברי המושב.

 דפוס־התיישבות זה, על מגמתו האידיאולוגית ומורכבותו הארגונית, נבחר על־ידי מוסדות ההתיישבות, מאז שנת 1948, כדפוס־ היישוב ההולם ביותר קליטת עולים בחקלאות.

תושבי רוממה הגיעו כולם מקהילה אחת בהרי האטלס, אסאמר שליד דמנאת. כל בני הקהילה יצאו את מרוקו בשנת 1956, ושלושים ושלוש משפחות מתוכם התיישבו בשנת 1957 ברוממה. תושבי רוממה התפלגו לשלוש קבוצות־משפחה, שהיו שרויות בתחרות קשה על משאבים כלכליים ועל תפקידים ציבוריים בארגון המושב.

עד שנת 1963 עבדו המתיישבים כפועלים חקלאיים בפרדסים ובמשקים בסביבה, ורק באותה שנה חולקו להם משקים. החקלאות ברוממה, בדומה לשאר הכפרים באזור, התבססה על גידולי ירקות (תפוחי־אדמה, בצלים, עגבניות, מלפפונים ופלפלים) ועל גידולי תעשיה(כגון סלק־סוכר).

כל איכר קיבל גם לול ובו ארבע מאות מטילות, וכן זכאי היה לחמישה דונמים מפרדס הכפר. משהתחילו לעבד את משקיהם נתפרסמו אנשי רוממה כחקלאים חרוצים, שההצלחה מאירה להם פנים. הם עשו שימוש מלא בכל מקורות הקרקע, המים ומיכסות הגידולים שהוקצו להם.

 היו אף מתיישבים שהתחילו לעבד חלקות־אדמה פנויות, שעדיין לא הוקצו למתיישבים ולא הותקנה בהם רשת־מים קבועה. בשנת 1965 כבר שפר חלקם של תושבי רוממה בהשוואה למצבם של מתנחלי כפרים ועיירות רבות אחרות(כולל צפונית המתוארת בספרנו).

בשנת 1962 מוזגה רוממה עם מושב קטן שקראנו לו ׳תורם׳. מושב זה תוכנן מעברה השני של הדרך המוליכה לרוממה. הוא נוסד בשנת 1957, אך יושב רק ב־1962. עם יסודו נקרא המושב בשם תורם, ואולם עם איכלוסו הוכר מכל הבחינות הארגוניות והמוניציפאליות כחלק מרוממה.