רבי שלמה אבן וירגה
שלמה אבן וירגה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלמה אבן וירגה (1554–1460) היה היסטוריון ורופא ספרדי. לא ניתן לקבוע את קשרו ליהודה אבן וירגה, אולם הוא לא היה בנו, היות שאינו מאזכר מעולם את יהודה כאביו. השאלות ותשובות ככל הנראה הולך שולל מהכותרת של הספר "שבט יהודה", היות שהוא מתייחס למחברו כ"שלמה בן שפט".
שבט יהודה
אבן וירגה בעצמו מציין כי הוא נשלח על ידי הרשויות הספרדיות על מנת לפדות כספים למען שחרורם של האסירים ממאלגה, אולם הוא חי גם בליסבון כאנוס, והיה עד ראייה לטבח שהתרחש שם. מאוחר יותר הוא נס לטורקיה, ככל הנראה לאדירנה, שם הוא חיבר את הספר "שבט יהודה", שהוא דיווח של רדיפות היהודים בארצות ובעידנים שונים.
בהקדמה קצרה הוא אמר שהוא מצא את הדיווח של מספר רדיפות בסיום עבודתו של יהודה אבן וירגה, שהוא העתיק, לאלו הוא הוסיף את סיפורם של הרדיפות בזמנו; האוסף הושלם אחר כך והוצא לאור בידי בנו יוסף אבן וירגה. הכותרת "שבט יהודה" היא רמיזה ליהודה אבן וירגה ("שבט" היא המילה העברי ל"וירגה בספרדית).
העבודה מתארת שישים וארבע רדיפות, מלבד סיפורם של פולמוסים רבים והתווית מנהגי היהודים בארצות השונות. אבן וירגה השתדל לפתור את החידה, מדוע היהודים בכלל והיהודים הספרדים בפרט סבלו מהרדיפות יותר מאשר כל עם אחר.
הוא נותן לכך סברות שונות, ביניהם עליונותם של היהודים, בעיקר ההיבדלות מהנוצרים בענייני אוכל; טרדותיהם היו גם עונש על חטאיהם. בהכללה, אבן וירגה אינו מתאמץ להסוות את האשמות שהנוצרים טפלו על היהודים ובמקרים רבים אף מדגישם ביתר שאת.
היות ועבודה זו היא מצבור מאמציהם של שלושה מחברים, היא מאורגנת בסדר כרונולוגי. אין כל קשר בין שלושת הסיפרים, אולם הסגנון העברי ניכר. אבן וירגה שלט בלטינית, והביא סיפורים רבים ממקורות לטיניים. ספרו אף מכיל מסה אודות תקופת בית ראשון. יום טוב ליפמן צונץ(בהערותיו לספר מסעות בנימין מטודלה) מצביע על חשיבות עבודתו מנקודת מבט גאוגרפית, היא מכילה מספר רב של שמות מקומות, כמו גם תיאורם של מנהגים.
שבט יהודה הודפס לראשונה בטורקיה בשנת 1550; ומאז יצא לאור פעמים נוספות. הוא תורגם ארבע פעמים ליידיש, לראשונה בקרקוב ב-1591. הוא תורגם לספרדית על ידי מאיר דה לאון באמסטרדם ב-1640 וללטינית בידי גנטיוס בשנת1651; לגרמנית בידי מ. ויינר בהנובר ב-1856.
חלקים ממנו תורגמו על ידי Eisenmenger בספרו (Das Entdecte Judenthum, ii); על ידי Shudt בספר (Judische Merk-wurdigkeiten, i) ומנחם מאן הלוי (שבט ישראל) וזנדר (Auswaahl). בסיום פרק שישים וארבע אומר וירגה כי הוא כתב את הכותרת 'Shebet Ebrato', המכילה סיפורי רדיפות ומסות רבניות, שאבדו כעת.
חשיבותו ההיסטורית של הספר הוטלה בספק במידה רבה בידי איזידור לאוב. לאוב מחזיק בדעה, כי למרות שאבן וירגה היה סופר מקורי, הוא אינו תמיד אמין, וכמה מהחומרים שבהם השתמש שייכים לסוגת האגדה. אבן וירגה גילה עניין מיוחד במחלוקות דתיות שנערכו בין היהודים לבין הנוצרים; והדיווח המלא של חילוקי הדעות הללו ניתנו בעבודתו. ברם, אפילו הם נדמים כבדויים – אולי היוצא בכלל זה הוא ההוצאות להורג בטורטוסה. ערכו של שבט יהודה רב, על כל פנים בתיאור הפולקלור היהודי והמסורות הפופולריות שהוא מכיל.
בן זמנו היחידי של וירגה אשר עשה שימוש בעבודתו הוא ככל הנראה שמואל אוסק, בספרו Consolacao. התרגום הלטיני של ג'נטיוס מכיל שתי טעויות בולטות בעמוד הפתיחה: המילה נכתבה והיא מתורגמת כ"שבט" במקום כ"מטה". תרגום יידי, עם תוספות (שבט יהודה השלם) פורסם בוילנה בשנת 1900. תיקונים לטקסט זה ניתנים אצל לאוב.
החיבורים ההיסטוגרפיים העבריים ששרדו מהדורות הקודמים אינם מרובים. והין המועטים שהגיעו לידינו הספר " שבט יהודה " לרבי שלמה אבן וירגה הוא אחד מהמצויינים מכמה וכמה בחינות. הוא הספר ההיסטוגראפי הראשון מתקופת הרנסאנס.
עיקרו של ספר זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית לפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה על יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספקלריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.
הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תוכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמון וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.
והא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים במקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העבריים של אותה תקופה, אף על פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.
ואפשר שמטעם זה ערך את ספרו במורת אוסף נובילות, כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו של הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תוכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחר מבריח כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.
הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ומאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז וביטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפני טיעוניהם של הצוררים
שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית
שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.
רבי יצחק בנאיים ז"ל
אשריכם ישראל.
ספר שבחי צדיקים, הינו ספרון אחד קטן אשר קיבלתי אותו מחמותי לאחר מות חמי זצוק"ל. לצערי, כמו ברוב המקרים, רוב הספרים נעלמו ונחטפו, בשעת הצער על מותו של חמי, ולא נשאר דבר מהספרייה העניפה שהייתה ברשותו, וכללה גם ספרים נדירים ועתיקים.
מודה אני שבזמנו לא הייתי מודע לערכם של הספרים הללו ולכן לא שמתי לב, וזאת למרות שהמשפחה העדיפה שספרים אלו יישארו ברשותי, ולא כך היה הדבר.
ספרון שבחי צדיקים, הוא מאותם הספרים הרבים שכל דכפין כתב כמיטב דמיונו הפורה על מעשים שהיו או לא היו, אך השתרשו בקהילה וכולם הכירו אותם בעל פה, העבירום מפה לאוזן, ומעטים ביותר זכו לעדנה, ונגאלו על ידי הדפסתם, הספרון אשר ברשותי הינו אחד מהם.
אביאו כאן במלואו, להנאת הגולשים, ולמען שימור מורשת יהודי מרוקו, שרב הנעלם על הגלוי בה. גם רבי יוסף בן נאיים בהקדמה לספרו " מלכי רבנן "המאלפת, אותה אביא בשירשור אחר, מגולל את סיפורם של כתבי יד שנעלמו, נשרפו על ידי הישמעאלים ימח שמם וזכרם.
ידועה הפרשייה של ספרייתו העניפה של הרב הנזכר, שבשל קצר נשרפה כליל, והוא היה ידוע כחובב ספרים, ובעל ספרייה עשירה ביותר, שעבורה הוצע ליורשיו סכומים גדולים ביותר.
אך מן המעט שבמעט שנשאר בידינו מנסים אנו, להציל משהו ולפרסמם ברבים, בבחינת " דובבי שפתי ישנים , בין אם היו צדיקים, חכמים או רבנים, בין אם היו סתם סיפורי מעשיות שהיו או לא היו בכלל, וספרון שבחי צדיקים הוא אחד מהם.
עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ.
תאג'ר אל סולטאן-نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול
הקדמה
לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.
בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.
זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה.
לפיכן אין כרך זה מתמקד ביחידה גיאוגראפית רחבה – מדינה, מחוז או עיר – או בסוגיה תימטית חובקת עולם – אלא בקטגוריה חברתית מצמצמת מאוד בהיקפה, בעיסוקה ובטווח פעילותה : הכוונה לקבוצה מיוחדת של סוחרים יהודים ממרוקו הנקראים " תאג'ר אלסולטאן " או " סוחרי המלך " אשר פעלו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בעיר אל צווירא – מוגאדור – שבדרום מערב הממלכה והשאירו אחריהם אוסף תעודות " ראשמיים " יקרי ערך שהשתמרו מההתכתבות הענפה שהתנהלה בינם ובית המלוכה המרוקאי.
שלמה קורקוס יחד עם בניו אברהם ויעקב ובני בניו, דוד, חיים, מארי ואהרן – נמנו עם שכבת " סוחרי המלך " – תאג'ר אלסולטאן – שכללה מספר מוגבל של יזמים ובעלי עסקים יהודים, מוסלמים וגם אירופים אשר כל אחד בתחומו וכולם יחד שימשו סוכנים מסחריים של השלטון – מחז'אן, שאת כספו הם ניהלו והשקיעו בעסקיהם עם העולם הנוצרי אם כבעלי מונופולין על ענפי יבוא וייצוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ושרי ממשלה אחדים.
האינטרסים שלהם תאמו את אלה של העילית השלטת – את אלה של הסולטאן בעיקר אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים צבאיים והדתיים נהיה מאז סוף המאה השמונה עשרה, בעקבות הידוק הקשרים עם ארצו אירופה – ל " אישיות " הכלכלית החשובה ביותר של ארצו.
עד לתקופה זו היה המיסוי החקלאי המקור העיקרי להכנסות המדינה המרוקאית, המח'זן , מה שחייב את השליטים לקיים כוח צבאי רחב ממדים אשר באמצעותו השתדלו להטיל את מרותם על האוכלוסייה בכפרית-שבטית שהייתה היעד העיקרי לגביית מסים.
ערבים או ברברים, נוודים או חקלאים, השבטים הגדולים שהרכיבו את החברה המרוקאית היו שרויים בעימות מצמיד עם המח'זן והצרו את צעדיו הן במישור הפוליטי הן במישור הכלכלי. מרבית המשאבים התחלקו אפוא בין האוכלוסייה הכפרית ובין השלטון המרכזי על חשבון האוכלוסייה העירונית והבורגנות המקומית שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצב רוחם.
ההון שאחדים מהסוחרים העירוניים צברו מדי פעם ירד לטמיון כחלוף התנאים הנסיבתיים הביאו לרכישתו. כאשר הון זה היה בידי סוחרים יהודים הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקים בו או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צווארם כרצונם
לאחר מותו של המלך מולאי איסמאעיל – 1727 – ניצל הצבא את האנדרלמוסיה ששררה בממלכה והפך לגורם כל יכול, המכתיר נסיכים ומפיל מלכים. באמצע המאה השמונה עשרה עלה לשלטון המלך מוחבד בן עבדאללה – 1757 – 1790 אשר למוד ניסיונם האומלל של קודמיו, הגיע למסקנה שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, הוא יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאביו המסורתיים במסים.
לכן הוא השליך את יהבו על פיתוח הסחר ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית – ובכללה הבורגנות היהודית אליה השתייכו " סוחרי המלך " – ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.
לתכלית זו הוא בנה את נמל אלצווירא – מוגאדור בעזרתן של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים. בשנת 1764 כשעבודות הבנייה של אל צווירא היו עדיין בעיצומן ביקש המלך מוחמד בן עבדאללה מכמה משפחות של מכובדים יהודים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ " סוחרי המלך ".
הם שוכנו ברובע האדמיניסטרטיבי של העיר, הקצבה , יחד עם כל פקידי המלך והועמדו לרשותם, תמורת דמי שכירות סמליים, חנויות ומחסנים לסחורותיהם בהתאם לדרישתם. הם היו פטורים ממס הג'יזה ומתשלום מסים אחרים המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וגם זכו להלוואות ולהטבות כספיות שונות שניתנו לכלל ה " תאג'ר " ללא הבדל דת ולאום.
מדיניות זו של המלך מוחמד בן עבדללאה נפסקה בתקופת שני יוריו מולאי יזיד – 1790 – 1792 ומולאי סולימאן 1792 – 1822. הראשון שהיה חולה בנפשו הצטיין באכזריותו הרבה כלפי היהודים בעוד שהשני היה נתון להשפעת זרם הוהאבייא ושאף לנתק את ארצו מכל מגע עם אירופה ואף אסר על נתיניו לצאת אל גיברלטר.
חיי המחסר של אל צווירא נפגעו קשות ואם המשיכו בכל זאת להתקיים הרי זה בזכות הסוחרים היהודים שנאסר עליהם לשוב לערי מוצאם.
במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה סבלה אל צווירא מפגעי טבע חמורים וכן מהנזקים הקשים שהסבה לה ההפצצה של הצי הצרפתי משנת 1844 שביקש " להעניש , את מרוקו על הסיוע שהושיטה לאמיר עבד אל קאדר מאלג'יריה שלא השלים עם הכיבוש הצרפתי של ארצו..
העיר שבה לחיים כלכליים רגילים רק לאחר שהמלך עבד אל רחמאן בן האשם 1822 – 1859 נאלץ לקבל את תנאיה של צרפת להסכם שלום ולפתוח את נמלי ארצו עם אירופה.
בתוך כך נוצרו התנאים ששינו מן היסוד את מעמדה של הבורגנות המרוקאית בעיני עצמה ובעיני החברה הסובבת כאחד : ואכן, בהיותה הנהנית העיקרית מן המצב הבינלאומי החדש היא השכילה להרחיב את משאביה ולגוונם, למדה מהר אך להשקיעם בחו"ל או להמירם באמצעי ייצור ובנכסים בני קיימא ובמקרה הצורך היא גם ידעה איך לאבטח את עצמה בפני הרדיפות והתאוותנות של השלטון, בנצלה היטב את הקשרים המצוינים שהשכילה לפתח עם גורמים אירופים שונים אשר העניקו לה את חסותם הדיפלומטיים ועברו לביטחונה הפיסי.
אשר למלכי מרוקו בהיותם מודעים לסכנות שארבו לכלכלת ארצם מהחדירה האירופית. הם הגיעו למסקנה שעליהם לחזק את מעמד ה " תאג'ר אל סולטאן " ולהעניק להם זכויות יתר מפליגות – לא תמיד סבירות מנקודת מבט כלכלית טהורה – על מנת שיוכלו להתחרות בחברות ובסוחרים מאירופה ולחסום בפניהם את הגישה לשווקים ולמוצרים מרוקנים.
צעדים אלו לא היו, כצפוי, לרוחם של הקונסולים האירופיים אשר התלוננו חדשות לבקרים נגד העדפתם של התאג'אר המקומיים על פני מתחריהם הזרים. כך תיאר בנימה מופגנת של ביקורת הקונסול הצרפתי באל צווירא שארל דלא]ורט את מסלול קידומם של " סוחרי המלך " היהודים.
הנכם רוצים לדעת איך עולה ונופל תאג'אר של המלך ? – מילולית איך חי או מת comment vit et meurt.
יהוגי שרוי בעוני אשר הסתבך בחוב כבד אצל מולאי עבד אלרחמאן….כה הטריד בפניותיו את המלך עד שזה האחרון מעניק לו אשרי של 10.000 מתקאל במכס או שמתיר לו לייבא 200 טון ברזל מבלי שיצטרך לשלם באופן מיידי את דמי המכס.
רבי דוד חסין – פייטנה של מרוקו-היסטוריה
רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו. 
אפרים חזן-דוד אליהו (אנדרה ) אלבז
בשערי הספר……
ע"ה משה עמאר
רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו.
בתקופת הגאונים, סוף המאה השישית ועד אמצע המאה האחד עשרה, בטרם צמח המרכז התרבותי של תור הזהב בספרד, פרח ושגשג המרכז היהודי בצפון אפריקה בכלל ובעיר פאס בפרט. במרכז זה הונחו היסודות לפרשנות התלמוד ולספרות ההלכה, לחקר הלשון העברית ולדקדוקה. כאן גדלו ופעלו גם ראשוני מפתחיה של השירה העברית.
המרכז בצפון אפריקה תרם להתפתחותה של תקופת תור הזהב בספרד, על ידי הקרבה והקשר ההדדי באמצעות חכמים שעברו מכאן לשם, דוגמת דונש בן לבראט, מחברו של השיר " דרור יקרא ", רבי יצחק אלפסי בני העיר פאס, רבי יצחק אבן כלפון ואחרים.
בעקבות פרעות אלמוואחידון בסמוך למחצית המאה הי"ב, נדם קולו של מרכז זה לתקופה ממשוכת, והוא קם לתחייה הודות לקליטתם במקום של יהודים שנמלטו מספרד בפרעות של שנת קנ"א ורנ"ב. על הנקלטים במקום נמנו חכמים גדולים בתורה וביראה ובעולם העשייה, אנשי תלמוד והלכה, הגות, מוסר, קבלה ושירה. בהם אחרוני המשוררים בספרד, דוגמת רבי סעדיה אבן דנאן, רבי אברהם אבן זמרא, רבי אברהם גבישון ועוד. וכולם כאחד תרמו תרומה אדירה לשגשוג רוחני בקרב יהדות צפון אפריקה.
השפעתם של המשוררים הספרדים הביאה לפריחתם של השירה והפיוט צפון אפריקה, מהמאה הט"ז ואילך, עד למאה העשרים, וידועים משוררים בעלי שם שפעלו באלג'יריה, במרוקו, בתוניס ובלוב. שירתם יונקת ממסורת השירה הספרדית ובמידה מסוימת היא גם ממשיכה אותה.
מרבית המשוררים היו גם גדולי תורה והוראה, והשאירו ספרים בתחומים שונים. מתקופה זו הגיעו לידינו דיוואנים של משוררים רבים, אשר רק מעטים מהם זכו לראות אור הדפוס, מעט מהמעט למהדורה שנייה, ובודדים זכו למהדורות מדעיות. משום כך השפעתם אינה ניכרת מחוץ לקהילותיהם של משוררי צפון אפריקה. יוצא מכלל זה הוא הרה"ג רבי דוד בן חסין, בן העיר מכנאס שחי בשנים תפ"ז – תקנ"ב 1727 – 1792, אשר שמו כפייטן יצא לפניו לשם ולתהילה ברחבי מרוקו ומחוצה לה.
קובץ שירתו של רבי דוד חסין " תהילה לדוד ", היה הקובץ הראשון ממשוררי מרוקו שראה אור הדפוס, הוא זכה לשלוש מהדורות, וכמה משיריו פשטו בקהילות רבות, דוגמת הפיוט, " אערוך מהלל ניבי " שחובר במיוחד לברית מילה, או השיר " אוחיל יום אשתאה " אשר זכו גם לחיקויים מצד משוררים במזרח. אנשי החקר השירה והפיוט הכתירו את רבי דוד בתואר " פייטנה של יהדות מרוקו ".
כיום אנו מגישים את הקובץ תתלה לדוד של מו״ר רבי דוד חסין זצ״ל, בתוספת ניקוד, עריכה מחורזת וביאור רחב, בצירוף מבוא מקיף הסוקר את שירתם של יהודי צפון אפריקה בכלל ושירת רדב״ח בפרט, מצד תכניה, צורותיה ודרכי עיצובה. הכל מעשי ידי אומן רבי פעלים בתחום: ידידי ועמיתי פרופ׳ אפרים חזן הי״ו, אשר כבר איתמחי גברא בשירתם של חכמי תור הזהב בספרד ושל משוררי צפון אפריקה, וזכה לההדיר משירתם מהדורות מפוארות¡ עמו נשא בעול ההחדרה חברי ועמיתי פרופ׳ אליהו [אנדרה] אלגאז הי״ו, אשר גם כתב מחקר מקיף בצרפתית על רדב״ח, משפחתו, מקומו, תקופתו ושירתו, ותרגם לשפה זו מבחר משירי רדב״ח.
זה שנים שנתנו את הדעת לרכז יצירתם של רבותינו חכמי המגרב, לאתרה ולהעלותה מתהום הנשיה. ואכן זכותם עמדה לנו, זכינו לאתר ולהעלות ארצה, עשרות חיבורים בכתבי יד, מתוכם ההדרנו עד כה למעלה מחמשים יצירות בכל מכמני פרד״ס התורה: פרשנות למקרא ולתלמוד, הלכה, דרוש, הגות וקבלה, פנקסי בתי הדין ומחקרים.
במהדורה זו של ׳תהלה לדוד׳ אנו חונכים סידרה חדשה מהדורות מדעיות של קובצי השירה והפיוט של חכמי צפו״א. הרבה עמל וטורח הושקע במלאכת קודש זו. אם כי כבר בשנת תשנ״ב, ההדרנו לראשונה מכתב היד את הספר ׳זקן אהרן׳ שירתו של רבי אהרן בן סמחון בן העיר מכנאס מהמאה הי״ט.
כאן המקום לבשר, כי התחלנו בהכנות לההדרת מכתב יד המחבר הספר מגדל דוד, דרושים וחידושים של מו״ר רבי דוד חסין זצ״ל, יה״ר שנזכה בקרוב לברך על המוגמר ולראות תורתו יוצאת בהינומא, להפיץ מעיינותיו חוצה, להדר ולרומם את תורת הרב המחבר זצ״ל ומשפחתו משפחת חסין המפוארה הי״ו.
חמרא למאריה וטיבותא לשקייה הלו הוא נין ונכד להרב המחבר, מר אברהם [אלברט] חסין ורעיתו אסתר [זאנין] הי״ו, אשר תרמו תרומה חשובה לכיסוי הוצאות ההדפסה, התעניינו במלאכת הההדרה בכל שלביה, והכל לעשות נחת רוח לראש המשפחה ופארה מו״ר רדב״ח זצ״ל, הנחלת מורשתו הרוחנית לצאצאיו ולכלל ישראל. יה״ר שזכות אבות לזרעם תזכור, ויזכו לברכה רווחה והצלחה, בריאות איתנה, אורך ימים ושנות חיים, יחד עם בניהם וכל המשפחה המורחבת, ושלא תמוש תורה מזרעו.
בטוחני שזכותו של רבינו המחבר תעמוד למהדירים, למשפחה, ולכל אלה שנתנו יד להוציא לפועל פרוייקט גדול וחשוב זה, ויה״ר שנזכה להגדיל תורתם של רבותינו חכמי ספרד והמגרב ולהאדירה, להנחילה לכלל ישראל, מתוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי״ר.
כעתרת
ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה נ״ע אודות יהדות המגרב
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.
עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.
הקדמה.
בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה.
לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילה זו בספר זה, ואין בכוונתי, חלילה, להשוותה לשימוש, שנעשה בה בתקופת השואה.
ספר זה עוסק בתקופה מלפני כחמישים שנה ( הספר נדפס בישראל בשנת 1998 ). ורוב מנהיגי היישוב ומקבלי ההחלטות דאז כבר אינם בן החיים, והנותרים הבאים בימים, יצחק רפאל – שהיה אז מנהל מחלקת העלייה, ויוסף בורג – שהיה אז שר הבריאות, סירבו להתראיין לספר זה.
יהדות צפון אפריקה כוללת בתוכה את יהדות מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. מדיניות העלייה, הנדונה בספר, אכן עסקה
בשלוש ארצות אלה, אך הספר מתמקד ביהדות מרוקו, הגדולה ביהדות צפון אפריקה.
" ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר " דברים לד, ד.
מבוא.
משחר נעוריה הייתה הציונות המודרנית חילונית ומושתתת על מודל אירופי. היו לכך מספר סיבות
1 – הציונות, במושגיה המודרניים, נולדה באירופה
2 – רוב מוחלט של העם היהודי חי אז במזרח אירופה
3 – מנהיגי התנועה הציונית העולמית היו ילידי ארצות אירופה, ורוב פעילותם המדינית והפוליטית הייתה שם.
לפיכך אך טבעי היה הדבר שהתגשמות החלום הציוני נראה בעיני ההנהגה בדמות מדינה יהודית חילונית על פי המודל האירופי.
במחקרו על האליטות הכלכליות והתרבותיות בארץ ערב הקמת המדינה אמר הסוציולוג משה ליסק, כי אליטות מאופיינות בהיותן הומוגניות ורובן ככולן ממזרח אירופה, ועוד הוסיף :
אליטות מסוג זה הן שעיצבו את התרבות הפוליטית של היישוב היהודי. הן אף ניסו להבטיח את המשכה במדינת ישראל העצמאית. בשנים הראשונות נדמה היה שאכן ניתן יהיה להבטיח את המשכיותה של תרבות זו. אולם תהליכים בעלי ממדים דמוגרפיים כלכליים ואידיאולוגיים כרסמו במורשת הישובית עד שהתמוטטה לחלוטין.
בתקופת המנדט הבריטי 1917 – 1948 אוישה כל צמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והנהגת התנועה הציונית כולה ביוצאי מדינות אירופה. בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עלו ארצה 483.000 עולים : 83 אחוז מהם יוצאי אירופה ואמריקה, כעשרה אזוז ילידי אסיה, ורק אחוז אחד יליד אפריקה.
ערב הקמת המדינה, בנובמבר 1947, היוו ילידי אירופה ואמריקה את הרוב המוחלט בארץ 84.9 אחוז, ילידי אסיה 12.5 אחוז, וילידי אפריקה 2.6 אחוז.
עם הקמת המדינה היו כל חברי הממשלה יוצאי אירופה – למעט שר אחד, בכור שטרית, שר המשטרה. כך גם בהנהגת התנועה הציונית,הקונגרס היהודי העולמי, הוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית.
שני מוסדות עסקו אז במדיניות ובביצוע של העלייה והקליטה : האחד – ממשלת ישראל, היא פעלה באמצעות משרד העלייה, ומחודש מאי 1950 באמצעות " המוסד לתיאום " – מוסד משותף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים, ארבעה הממשלה וארבעה מהסוכנות, וראש הממשלה משמש יו"ר. מוסד זה התכנס אחת לחודש לערך, והחליט על מדיניות העלייה, הקליטה וההתיישבות.
המוסד השני היה הסוכנות היהודית באמצעות מחלקותיה, עלייה, קליטה, התיישבות, עליית ילדים ונוער, ענייני החלוץ, חינוך ותרבות, חינוך תורני, הסברה ואדמיניסטרציה. חברי הנהלת הסוכנות נבחרו לתפקידיהם על ידי מפלגותיהם על פי כוחן היחסי בקואליציה הממשלתית.
לסוכנות היהודית היו אז שתי הנהלות : האחת ירושלמית, והיו"ר שלה היה ברל לוקר, והאחרת ישבה הניו יורק, והיו"ר שלה יה ד"ר נחום גולדמן.
הנהלת הסוכנות היהודית הייתה מתכנסת לישיבה אחת לשבוע. היא עסקה בעיקר בנושאי בעיות העלייה, קליטה והתיישבות, והייתה כפופה לוועד הפועל הציוני. היו"ר שלה היה יוסף שפרינצק, שהיה גם יו"ר הכנסת. הוועד הפועל הציוני התכנס פעם או פעמיים בשנה.
על פי דין וחשבון של הסוכנות מדצמבר 1948, היו אז במרוקו הצרפתית 250.000 יהודים , במרוקו הספרדית 10.000 ובטנג'יר, שהייתה עיר בינלאומית 10.000.
במרץ 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובאוקטובר סגרה את מחנה העלייה בקזבלנקה והפסיקה את העלייה. בשנים 1948 – 1956 עלו ממרוקו ארצה 97.740 יהודים, ותחת שלטון ערבי נשארו שם כ-240.000 אלף יהודים.
מתוכם נרשמו לעלייה כ-100.000 ובכללם 50.000 בעלי אישור עלייה, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה הנדרש, ובעקבותיו חיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול.
במשך כשמונה שנים עלו אפוא ארצה פחות מ-100.000 יהודים. נשאלת השאלה מדוע ?.
הנהגת הממשלה והסוכנות נימקה זאת בכמה סיבות : בעיות תקציב וקשיים של מדינה בחיתוליה, שאינם מאפשרים קליטה המונית ממרוקו, אי רצון לערער את יחסי ישראל-צרפת, היהודים עצמם אינם רוצים – או אינם ראויים – לעלות, ועוד ועוד סיבות.
מאידך טוענת גירסה אחרת, כי ניתן היה בהחלט להעלות את יהודי מרוקו – אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות לא עשו את שהיו צריכות לעשות לשם כך. גרסה זו באה לידי ביטוי הדבריו של ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, יהודה ברגינסקי : השארנו 150.000 יהודים במרוקו שהשתוקקו לעליה.
הם נשארו בידי ערבים לגורל בלתי ידוע והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל "
מתוך כך נשאלות שאלות נוספות : האם עשתה מדינת ישראל את כל הדרוש לעליית יהודי צפון אפריקה ? מדוע בוצעה סלקציה רפואית וסוציאלית דווקא ביהודי צפון אפריקה ? מה הייתה השפעתה על היהודים במרוקו ? מי תמך ומי התנגד לעליית יהודי מרוקו ? ומה היו השיקולים לכך ? על שאלות אלה ונוספות עונה ספר זה, שהוא פרי מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, בגוזרו גזירה שווה עם גלות מזרח אירופה – הגלות המקבילה בתקופה זו שליהדות צפון אפריקה.
עד היום לא פורסם ספר או מחקר מקיף ומלא ברמה של עבודת גמר או דוקטורט בנשא הסלקציה בעליית יהודי מרוקו. אומנם רבים מבין החוקרים התייחסו לסלקציה במחקריהם – כך מרדכי נאור בספר העליות ועולם המעברות ; דבורה הכהן בספרה עולם בסערה, שבו היא מתייחסת לעלייה הסלקטיבית ( עד שנת 1953 ) מצדיקה את הסלקציה, שכן לדעתה הייתה מחויבת המציאות.
בכך היא את דעת מחייבי הסלקציה כד"ר גיורא יוספטל, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה דאז. על ההזדהות עם הסלקציה ניתן ללמוד מהמשפט הבא : " הצעד הבא ליישום ההגבלה היא קביעת קריטריונים אובייקטיבים לסלקציה, וקביעת הנסיבות והתנאים להפעלתם "
דבורה הכהן אינה בוחנת ומנתחת את הסיבות למימוש הסלקציה רק לגבי יהדות צפון אפריקה, אינה מתייחסת לסיכון של יהודים בארצות האסלאם מול הסיכון של יהודים במזרח אירופה, גם אינה מתייחסת לחוקי הסלקציה הרפואיים והסוציאליים הקשים
נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.
פרק ראשון.
הזמן הראשון ליישוב בני ישראל במרוקו
חליפות ממשלת הארץ, מתי החל היישוב הישראלי בה, מצבם ומנהיגיהם, בימי הרומאים.
בבואי לדבר על תולדות ישראל במרוקו, קורותיהם וחייהם, מוצא הנני לדבר נחוץ לתת בראשית דברי, ידיעה קצרה ועוללת מרוקות ממשלת הארץ וחילותיה בזמנים שונים.
מרוקו היא הארת הכי נכבדה בארצות צפון אפריקה, ברברייה, ועמים גדולים ונודעים ישבו בהבימי הקדם, הקרתאגים, עיונים, הרומאים, הגוטים והוונדלים נהגו בה שלטון חזקויכוננו בה פנימה ולחוף שני הימים המגבילים אותה, ערים גדולות ומושבות, ששרידיהן ניכרות עד הנה.
אמנם מכל ההם יכלו רק הרומאים להחזיק בה מעמד יותר וממשלתם נמשכה בה מאות שנים, הם לכדו כנודע, מאת הקרתאגים, ואחרי כן מאת היונים, מקומות מקומות, בברברייה, ולאט לאט נהייתה כל ברברייה ביד הרומאים עוד לפני ספירת הנוצרים עשרות שנים.
בה נשארה בידם זמן רב עד לעת הוונדלים שהם נלחמו ברומאים ויתיקום מן הארץ ( 430 אחרי הספירה. להוונדלים עזרו הרבה היהודים, גם כן אשר היה להם תפקיד חשוב במדינה, אך לא ארכו הימים וישובו הרומאים – הביצאנצים וילכדו אותה מהוואנדלים 533 לספירה, ואמנם גם בידם נשארה רק שנים אחדות, כי בעקבותיהם באו הגוטים מספרד וידחקו את צעדיהם, כן הברברים אשר מעולם נשאו עול עמים זרים, התקוממו אז על הרומאים, ויחד עם יתר עמי הארץ, אשר ארכה הרבה שנים, עד שסוף סוף בא הקץ לה על ידי הערביאים אשר יכלו לגבור על הערב רב ההם,.
ויקחו בידם את רסן הממשלה, אז עם כניסת מודלי הערביאים בארץ נגמרה התקופה ראשונה, תקופת ממשלת העמים הקדמונים במרוקו ובברבריה בכלל.
דבר ברור הוא כי יישוב היהודים במרוקו, קדום מאוד ומבואר לפנינו אבל להגביל מאיזה עת וזמן יישובם לראשונה, זאת אין אתנו יודע, אמנם כן, ישנם בקרב כמה קהלות מיהודי מרוקו מסורות שתגבלנה את ראשית יישובם לזמנים שונים, ויש מסורות כאלה שיקדימו את זמן בוא היהודים למרוקו עוד לימי שלמה המלך.
מסורת כזו נמצאת בייחוד אצל קהלות ישראל היושבות במדבר סאחרה נגב מרוקו, בערים ובכפרים שונים. וכן נזכרה כבר בהמסורת הזאת בדבר הסופר הקדמון פרוקוף , על אודות הקהלה העתיקה בעיר בוריון, שהם יהודי העיר ההיא התיחשו ביישובם שם עד לימי שלמצה, הן אמת, כי הדבר ידוע שאז בימי שלמה הייתה אפריקה הצפונית ידועה כבר לאנשי סוריה.
ויחד עם הצוריים ( פינקיין ) שהלכו באניותיהם לשם היו גם רבים מישראל מאנשי שלמה בימי חירם שהלכו אתם, הנה אם כן נוכל להתייחס באמון למסורות כאלה שהזכרנו. מלבד זה ידועה היא המסורת שאצל הברברים תושבי הארץ, כי המה צאצאי הפלשתים אשר ברחו מארץ כנען מפני מלחמות דודו יואב, וילכו לאפריקה.
וככה יסופר כי בכפר אחד בפנים מרוקו נמצאת כתובת עתיקה שבה כתוב " עד הנה רדף יואב שר הצבא אחרי הפלשתים ", ומפני כן נקרא המקום ההוא בשם " חג'ר סולימאן " ( אבו שלמה ), לדברים יש לצרף גם דברי קדמונינו שיחסו את הברבורים האבוסים שבכינו עבדי שלמה בארוחתו מידי יום, לעופות הבאים מארץ ברבריה.
ומכל זה אפשר להוכיח כי מסורות כאלה שיקדימו תחילת יישוב בני ישראל במרוקו עוד לימי שלמה. יכול להיות כי לא כזב ידברו, שיתכן שמהאנשים אשר הלכו באניות עם הצוריים מצאו את הארץ טובה בעיניהם ויבחרו להתיישב בה.
אמנם יותר יש לנו להאמין להמסורות שאומרות שמעשרת השבטים באו רבים ויאחזו בערים האלה במרוקו וברבריה בכלל, לזה יש גם יסוד שנוכל להשען עליו. מאמר אחד נמצא לקמונינו בהתוכחם על אודות עשרת השבטים איפוא הלכו ובו אמרו ( סנהדרין צ"ד א' ) .
" מר זוטרא אמר לאפריקי, אבל ישראל סיפרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי על חד תרין "
המאמר הזה הסבו את פניו חוקרים שונים מעמנו באופנים כל כך רחוקים, אבל החקירה הברורה הראתה לנו כי דעת מר זוטרא, זאת מתאמת היא אל המסורות ההן, שהרבה מגולי עשרת השבטים הלכו לאפריקה הצפונית ויבואו עד מרוקו, ששם הוא באמת הנוף שוש שאודותיו ידבר מר זוטרא.
הנוף הזה שמדת שטחו יחד עם הנפות הנספחות אליו הוא לערך 4960 פ"מ, ידוע מקומו בקרו הדרומית מערבית של מרוקו, וים האטלאנטי יסובבהו,, שרידי העתיקות הרבות שבנוף הזה יוכיחו כי בימי הקדם עוד לפני הרומאים, היה למקום יישוב כביר ונכבד, וכדברי מר זוטרא שאמר כי יש " שוש " ושוש תרי, כן גם הנוף הזה.
חלוק הוא אצל תושבי הארץ עד כה, לאמר שוש אחרת, לאמתת השערתנו זאת, כי בנוף הזה ישבו מוגלי עשרת השבטים, יעידו גם הכתובות העתיקות בעיר איפראן שנזכיר עוד לפנינו, באשר לאחת הערים הנספחות אל נוף שוש הזה, תחשב גם העיר ההיא.
אם כה ואם כה הדבר ברור שהיה קהל ישראלי במרוקו אז לפני הספירה, שאחרי כן התרבה עוד יותר מחרבן הבית על ידי הגולים אשר הובאו שבי ביד הרומאים ויושבו במקומות הנשמות אשר בברבריה כנודע.ואיך שיהיה, אם גם לא נחפוץ להודות, ליחס זמן ראשית ישוב בני ישראל במרוקו לימי גולת השבטים, על כל פנים זאת נוכל להחליט כי עוד לפני ספירת הנוצרים ישבו מספר מה מבני ישראל במרוקו, אם מהגולה אשר הוביל תלמי לאגו מירושלים ( 320 לפני הספירה ) ויפיצם בכל גבול ממשלתו והלאה בצפון אפריקה או מפליטי בני יהודה אשר באו פעם כפעם לארצות היונים.
ואז רחב מושבם וישתרע בכל ערי הארץ בפנים מרוקו, ותהיינה שם קהלות רבות וגדולות, ממצבם של יהודי מרוקו או תחת פקידי הרומאים, אין לנו ידיעה מפורטת, ורק בדרך כלל, די רק להביט על מצב אחיהם הקיריניים יושבי חבל קיריני הברברית אשר בגבול טריפולי ומצב אחיהם האלכסנדרונים.
נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.
נר המערב – תולדות ישראל במרוקו – רבי עקב משה טולידאנו
הקדמת המחבר.
ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )
החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.
כפי מה שהננו קוראים בהמשך דברינו בספר הזה חדש היישוב הישראלי במרוקו בתקופות ובזמנים שונים. לפי כל אחת מהתקופות ירד מצב יהודי מרוקו כל כך ויתמוטט עד כי היה אפשר לחשוב כי נכחד ישובם מעל אדמת מרוקו, ואמנם, כמו שכתבנו, בכל פעם אחרי הירידה והדלדול, נראו מיד סימני עליה וישובם פרח עוד וישגשג, כן מקרה עמנו ישראל בכל המקומות אשר נפוץ בם ככה היה מקרהו גם פה בארץ מרוקו בפרט.
ואמנם מה נפלא הוא החזיון שראינו פה בקורות ישראל במרוקו, כי בתוך המאורעות המעציבים והנוראים שקרו בחייהם, בתוך הדמות הכהה והנוגה של יהודי מרוקו, נראו אי אלה נקודות בהירות ומזהירות מאוד, שאין דוגמתם כמעט כלל אף בהארצות היותר נאורות שבקרב עמנו.
שלטון והודי עם מדינות יהודיות ועם רגשות אציליות של הכרת ערך ותגרות ומלחמות בעד שלטונם וחפשיותם. התערבות והשפעה מדנית בזמנים שונים, חופש מקומי – אוטונומיה – פה ושם באיזה מחלקי המדינה, המה חזיונות לא מעטים בדפי התולדה של יהודי מרוק.
דבר שהנהו בלתי נפרץ בתולדות עם ישראל, חזיון כמו זה הננו מוצאים עוד במצבם הרוחני, כי בין גדולי וחכמי מרוקו התנוססו אנשים כל כך מפורסמים כמו דוניש, חיוג, אלפאסי, ועוד אנשים שלמרות אי פרסומם עד כה, ראוים היו כפי פעולתם וידיעתם הבכירה לתפוש מקום חשוב פחות או יותר, בספרות ישראל, ואנשים כאלה בכלל עוברים לפניך במספר לא מעט, ומבעד לערפילי הצרות והמאורעות שהעיבו את שמיהם.
חוקרים רבים ניסו כבר לדבר בפרטים אחדים הנוגעים לתולדות יהודי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל, אכן תיכף הרגישו צרות ומועקה מצד חסר הידיעות ואי מקוריות שפגשנו על כל שעל ובכל פרט ופרט. המצב המדיני החשוך , והתנאים הקשים בהם נמצא היישוב הישראלי בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט, גם חסרון בתי דפוס בם מעולם, סיבות כאלה ודומיהם הפסיקו במשך דורות רבים כל קשר ויחס בין יהודי הארצות האלה, ובין יהודי יתר ארצות הגולה.
עד שמפני זה נשארו כל זכרונותיהם, תולדותיהם וקורותיהם, מכוסין במשאון, ואמנם חמרות כן, הכל ידעו כי בתהום נשייה זה טבועים הרבה פנינים. הרבה ארצות ושכיות חמדה, כי בתור ארצות השכנות לספרד, ערש חוכמת ישראל, נמצאו בהרבה תקופות כמה יחוסים הדדיים ביניהם, בין ארצות צפון אפריקה, ובין ספרד, וביחוד בלכה מרוקו שלובת יד עם ספרד, בזמנים שונים.
ופעמים רבות נתנו זו אל זו וישפיעו האחת על חבירתה, ובכן מובן מאיליו כי החקירה במקצוע זה של תולדות ישראל במרוקו, ראויה להעשות עוד לפני זמן מוקדם, כי מלבד התועלת הצפון בה כשהיא לעצמה בתור אחת הארצות שיישוב בני ישראל בא קודם מאוד, כי אם עוד הנה החקירה הזאת הכרחית ומועילה להרחבת תולדות יהודי ספרד.
התולדה היותר מעניינת שבתולדות עמנו מימי הביניים, אכם כמו שכתבנו, אי המקוריות וחסרון הידיעות שבספרות יהודי מרוקו, גרמו כי החקירה הזאת נשאר מקומה פנוי. או בדברים יותר ברורים נשארה החקירה הזאת לקויה וחסרה הרבה. וזאת אפשר לדעת מיד ממרוצת הדברים והתגליות החדשות המתגלים והנראים לעינינו פה בספרנו זה בשפע רב, ממרוצת הדברים והדשות האל הנקל גם להכיר, עד כמה הייתה עבודתנו במקצוע זה גדולה ומיגעת, ביודעי כי בניין זה דרוש לבנותו כולו ממסד ועד הטפחות נטלתי עלי את העבודה של קיבוץ החומר עד כמה שאפשר וזמן של שנים אחדות לקחתי לי לאסוף ידיעות, הגדות ומסורות.
כתבי יד ספרים וקונטרסים ומגילות, כתבי יחס ספורים כתובים ומדוברים בעם, וכיוצא, בכלל חומר רב ונכבד אשר במלוא השפעתו היה לי גם מבוכה רבה בהרכבת העניינים וסידורם, עד שסוף סוף יכולתי לראות תולדה מסודרת והיסטוריה נבונה לספרותם ותולדותם של יהודי מרוקו כהיסטוריה הזאת המונחת לפנינו כעת
אמנם כן, אין הנחתום מעיד על עיסתו ואיננו יכול לומר כח כבר יצאתי ידי חובה החקירה הזאת כראוי, אבל בהעריכנו את הלקוי והחסרון שהורגש מכבר בחקירה זו של תולדות יהודי מרוקו, מול הידיעות והמושג שיש לנו עתה ממנה, אפשר להגיד בצדק כי הרבה עשינו בנידון הזה.
די גם להזכיר את שמות כמה מחכמי וסופרי דורנו אשר על פי הדוגמאות שראו מספר הכירו ויוקירו את פעולתי . המנוח החכם רבי שלמה באבר. הנודע ד"א אליהו הכהם אדלר. הרה"ג כמוהר"ר רפאל אהרן בן שמעון רב במצרים. המנוח הפרופסור מ. קאייזרלינג. הד"ר מ. ברלינר ועוד……
דבר אחד נשאר פה לדבר, הן ידוע ידעתי כי לרבים עוד מהעוסקים בחוכמת ישראל בעמנו, יהיה ספרי זה אולי קצת מוזר, ואולי גם מרחק, יען מה ? יען כי איננו באחת השפות הלועזיות, המתהלכות באירופה, ואמנם כן כמה מן האמת המרה יש בדברים אלו, כי כל עוד שנטע ספרות ישראל המקורית הולכים ונשתלים בשדי זרים, כל עוד שגדולי חכמי עמנו מרחיקים הלאה מלתת את תנובתם על שדה הבעלים, ישאר ספר כזה ספר לחוכמת ישראל בשפת עם ישראל, כחזיון מוזר וכדבר יוצא מן הכלל, יען כי הנהו נגד ההרגל , אותו ההרגל שכבר נעשה לטבע ושהנהו לפי האמת מוזר בעצמו, כי האיך יתכן להביט בכל כך זרות על ספרות הנכתבת במקורה.
יעקב משה טולידאנו.
איש טבריה.
קו לקו. אסופת מאמרים
אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץ ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.
התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.
הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות.
בין הראשונים היה להציע את עזרתו ותרומתו, מידיעותיו הרבות בתחום זה, היה ניגש עם תוכניות רבות באמתחתו, אך תמיד היה חסר " השולחני לפורטם ", היודע להכיר ולהוקיר יהודי הנהנה מיגיע כפיו ועם זה מקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעיון ולמחקר בעידוד, ידריך ויכוון.
הוא עצמו שקוד היה על לימודו, ובכל עתות הפנאי המשיך לעסוק בביתו בתחום זה, תוך אמונה שיבוא יום ויוגשמו חלומותיו. ואכן, יגעת ומצאת האמן – זכה להוסיף נדבך נוסף בחקר יהדות מרוקו ומורשתה.
שאול נחון ב " עין טובה ", ותמיד היה מוכן לקבל בביתו בשמחה, כל מי שעוסק באותם הנושאים אשר אהב. וברוחב לב הראה מכל אשר חנן אותו ה' בידע, תעודות ורעיונות, בלי שאף נתבקש לכך. על כך יעידו רוב החוקרים הנמצאים בארץ, העוסקים בחקר יהדות צפון אפריקה, אשר זכו למידע ולעידוד רוחני ממנו, במיוחד בתחילת דרכם.
את שאול הכרתי לראשונה בשנת תשל"ד – לאחר שההדרתי ספר " ראש משביר " לרבי משה בירדוגו זצ"ל. מפגישתי הראשונה, הוקסמתי מהתלהבותו ומנכונותו הרבה, לעזור לאחרים ולהכניס לטרקלין המחקר של מחקר יהדות מרוקו.
הוא היה המקשר ביני לבין ידידו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, וכן הכיר לי לראשונה הרבה מעמיתי העוסקים בחקר יהדות צפון אפריקה.
שאול הוא נצר למשפחת חכמים אשר חונך על ערכי התורה והמצוות. להט אהבת הארת הביאוהו למחנה החלוצי ציוני. לאחר תקופה של חיפוש דרך ותהייה, החל לערוג למורשת אבותיו ולחדש ימי עלומיו, בהידור בשמירת מצוות ובקביעת עתים לתורה. לא פעם כשביקרתי בביתו לקחני אתו לשיעור לתלמוד ולפילה בציבור. מעשה אבות סימן לבנים, שבו בנים לגבולם ולמורשת אבותם.
כהוקרה לפועלו ראיתי חובה לעצמי ליזום הנצחת זכרו בצורה שתהיה נאה לו ונאה לנושאים שאותם אהב. גם אם לא בעל מלאכה אחת אני, וזמני אינו בידי. לשם כך העמסתי על עצמי את כל העול בנושא : פניה לחבריו של המנוח לתרום מפרי רוחם, ליקוט המאמרים ומיונם, עריכתם, הבאתם לדפוס והגהתם להוצאתו של הקובץ לאור. וכן עסקתי בחיפוש מקורות להקלת העול הכספי הכבד המשפחה.
יבואו על הברכה כל אלה אשר עזרו ועודדו מפעל זה בגופם, בממונם ובפרי רוחם. בראש וראשונה רעייתו שתבדל לחיים טובים מרת חיה מב"ת והבנים עמירם, יואל ואורן שיחיו, אשר בשמחה נשאו מרבית העול הכספי על ההוצאה וכן עקבו מקרוב בהתעניינו מרובה אחרי כל שלבי ההוצאה.
גיסו וחברו מר עמרם מור יוסף נ"י סגן יו"ר המועצה הדתית בירושלים ומר משה גבאי נ"י אשר היו בין הוגי הרעיון של הוצאת הקובץ, תמכו ועודדו הוצאתו לפועל ' רבי ישראל מימראן נ"י, אשר עמד לימיני בכל המלאכה הזאת ' ד"ר אליעזר בשן אשר הנחני בעצה טובה ויצחק אברהמי אשר תרגם המבואות והתקצירים
ע"ה משה עמאר – העורך.
עם הספר – משה עמאר
הקובץ מחולק לשנים, חלקו הראשון מוקדש למאמרי הוקרה והערכה על שאול ז"ל שנכתבו על ידי בני משפחה וחברים. מתוכם יש לציין שניים בגודלם ובהיקפם. מר שיראל מימראן, מצייר ברגש את דמותו של שאול ועדינות נפשו, בכל הקשור למורשת יהדות מרוקו ותרומתו לנושא.
תחום אחר מתואר על ידי מר חיים גלעדי, והוא שאול כמתכנן גנים בעבודתו היום יומית, כמי שדאג לחבריו למקצוע ותרומתו לפריחתה ויופייה של עיר הקודש ירושלים.
חלקו השני של הקובץ מוקדש למחקרים על יהדות צפון אפריקה : בתחומי ההלכה, ההיסטוריה, השירה והספרות העממית, המאמרים מערכו באופן כללי לפי סדר כרונולוגי.
בתחומי ההלכה : מר חיים בנטוב, במאמרו " קווים לפסיקתם של חכמי ספרד " מוצא קווים משותפים בהתפתחות ספרות ההלכה בארצות המגרב והמזרח כאחד, רואה בזה המשך לשיטתם ולנטייתם של חכמי ספרד הראשונים, להעדיף את פסיקת ההלכה מתוך דברי החכמים שקדמו להם, על פי פסיקתה מתוך התעמקות יתירה בסוגיה התלמודית ובפלפוליה. מאמר זה מציג נושא דגול וחשוב והדרוש עדיין עיון ומחקר מקיף, ומצפה לגואל בעבודת צוות.
החתום מטה, מביא מכתב יד אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים מחכמי מרוקו במחצית הראשונה של המאה הי"ז, בעניין מנהגם של יהודי ירושלים להתפרנס מהלוואות בריבית לנוצרים ולכומרים, ודחה דברי המערערים אשר אסרו מנהג זה ודרשו לבטלו.
התשובה כשלעצה פותחת לפנינו צוהר קטן מעולמם הרוחני של חכמי מרוקו בתקופה זו, מדרכי לימודם ושיטתם ההלכתית, אשר רק תשובות בודדות מהם הגיעו לידינו. ותשובה זו יוצאת דופן מהן בצורת כתיבתה, היא כתובה באריכות מופלגת ובפלפול בסוגיות הש"ס.
בתחום ההיסטוריה : שומעם של חכמי אלג'יר במאה הט"ו, כמו : הריב"ש, התשב"ץ והרשב"ש הגיע למרחקים, ויצירתם הרוחנית הגדולה ידועה לכל בר בירב. יצירה זו שימשה גם בתור מקור היסטורי לתולדות היהודים באלג'יריה בתקופה זו.
יצחק בן ר' ששת ברפת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (הראשון) ורבי פרץ הכהן.
הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע התנגדות לעיסוק בחכמת הנסתר.
שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ; 1361 – 1444), היה מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"תהתשב"ץ וספרים נוספים.
שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש; 1400 בערך – 1467), היה בנו של רשב"ץ, רב ופוסקבאלג'יר.
נולד באלג'יר, למד כנראה מפי אביו, רבי שמעון בן צמח דוראן. מלבד השכלתו התורנית היה בקיא במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה. לאחר פטירת אביו (1444) נתמנה לרבה של אלג'יר.
על פי תאריכי תשובותיו נראה שהצטרף לבית דינו של אביו בצעירותו, עוד בחייו של אביו. גם את חיבורו "מלחמת מצוה" כתב על פי ציוויו של אביו (1438). בחיבור זה הוא משיב להתקפותיו של המומר יהושע הלורקי על התלמוד. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף בענייני אגדה שונים. ספר השו"ת שלו נדפס בליוורנו בשנת תק"ב בשם שו"ת הרשב"ש.
לעומת זאת, הידיעות על החכמים שחיו במאות הט"ז והי"ז ועל יצירותיהם ידועות פחות.חסרון זה בא למלא מאמרו של מנחם ויינשטיין " חכמי קהילת אלג'יר ", בו מתוארים דמויותיהם ופועליהם של החכמים שחיו בתקופה זו, תוך ליקוט המידע מהספרות הרבנית בדפוס ובכתובים וממקורות נוספים.
אליעזר בשן, כותב על דבקותם של יהודי המגרב בשמירת השבת ועל ההווי המיוחד שבו, כפי שמשתקף ממכתביהם של נוסעים נוצריים במאות הי"ח והי"ט. הוא עומד במיוחד על השלכות הכלכליות, שנבעו כתוצאה מהשבתת מסחר ומלאכה בשבתות ובמועדים, על רק מקומם החשוב של היהודים בכלכלה. נוצלה עובדה זו, לחדירת סוחרים ואומנים לשווקים, ביודעם שבשבת נפקד מקומם של היהודים.
במאה הי"ט החלה ניכרת התמודדותם של ארצות אירופה, לחדירה לארצות צפון אפריקה. חדירה שהביאה בעקבותיה הענקת שוויון זכויות ליהודים להלכה, אם כי לא תמיד למעשה. וכן חדירת תרבות מערבית והשכלה כללית לצעירים היהודים, בזה חברת " כל ישראל חברים , מלאה תפקיד חשוב.
יצחק אברהמי במאמרו, " מאבקים ומגמות בציבור היהודי בתוניס תחת שלטון צרפת ", מתאר מעורבותם ותרומתם של יהודי תוניס, צפיותיהם ואכזבותיהם. ציפיות שהביאו למחלוקות ופילוגים בקהילה היהודית, גם סביב המורשת היהודית, תוך העלאת דרישות קיצוניות משתי הקצוות. המאמר מבוסס על חומר מתוך ארכיון כל ישראל חברים ומקורות נוספים.
חלק נכבד מהמאמרים מוקדש לארץ ישראל, מאמריו של שאול – אשר פורסמו בבמות אחרות – המבוססים על תעודות מהכתובים : " תעודות חדשות לתולדות קהילת המערבים בירושלים ", המפיצות אור על ראשית התארגנותה של קהילה זו במאה הי"ט, ועל מאבקיה להכרה בעצמאותה
למדים אנו גם על פעילותם במסורה של בנע העדה המערבית, להקלת מצוקתם של העניים והנצרכים, ועל הקמתה של חברת " חסד-אמת " למטרה זו. וכן מאמרו : " שלוחי דרבנן מ ארבע ארצות " למגרב, בו פרסם תעודות המבהירות את דרכי פעילותם של השד"רים להצלחת שליחותם.
בדומה לזה מאמרו של מר בקשיים מרובים : סכנות דרכים, תעמולה ה " אליאנס " נגד העברת כספים לירושלים באאברהם חיים, " שליחותו של הרב יקותיאל בן שמעון למרוקו בשנת התרע"ד – 1914, שליחות שנתקלה מצעות השליחים המסורתיים, פרוץ מלחמת העולם הראשונה והפסקת השליחות עקב פטירתו של השד"ר בעיר מקנאס – וכן מאמרו של החתום מטה דן בענייני ארץ ישראל.
בתחומי השירה והספרות העממית, מתפרסם מאמרו של שאול " מחרוזת פתיחות ל " ברוך שאמר " לימים נוראים כמנהג המערבים, בו מתאר ומנציח בכתובים מנהגם של בני המערב, שנהגו בימים נוראים לפני " ברוך שאמר ", לומר מספר פזמונים שהתחברו על ידי רבי יצחק אבן גיאת.
מנהג ותיקין שהולך ונעלם מבינינו בעקבות חיסול הגולה היהודית במרוקו, וכתוצאה מהשפעת הקבלה של מחזורי התפילה במאה האחרונה, שאינה תומכת בהוספת פיוטים בתפילה.
חוקרים שונים דנו בדמותו ההיסטורית של רבי חיים בן עטר – מחכמי מרוקו במאה הי"ח – ובשיטתו הפרשנית. אך לא תהו על קנקן דמותו האגדית, כפי שהיא משתקפת מן הסיפורים הרבים אודותיו. ספרות השבחים אודותיו, לוקטה ונותחה על ידי גדליה נגאל במאמרו " שבחי רבי חיים בן עטר ".
ידועה הוקרתם והערכתם של יהודי צפון אפריקה, לחכמים ולצדיקים והכבוד שרוחשים להם בחייהם. במותם, שימש מקום קבורתם כמקום תפילה, לכל קשיי יום ומר נפש, ולעריכת ההילולות ביום פטירתם. הפיוט והשירה היוו להם כאחד האמצעים לביטוי יחסם והערצתם לצדיקים.
עליית יהודי האטלס-מבוא לספר מאת חנניה דהאן
מבוא לספר מאת חנניה דהאן
העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )
הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.
העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.
כמו כן מצאנו שכבר עם הקמת התנועה הציונית עמדו קהילות מרוקו בקשרי התכתבות עם הרצל, והלה התעניין בגורלן.
זוכרים אנו את בולמוס היציאה אשר תקף המונים מקרב יהודי מרוקו ואשר כל מעצור ומכשול לא יכלו להם, לא שבט נוגש ולא חתחתי הדרך, לא סיכון נפשות ולא הפקרת רכוש. חזון נדיר – חזרה על יציאת מצרים או עליית בבל – יהודים על זקניהן ונעריהם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מי ברכב ומי ברגל, כשמגמתם לארץ ישראל.
לא לקחו אתם מטען ולא צידה לדרכם הארוכה, מלבד הרוח החדשה שהחלה לפעום בקרבם, רוח הישועה והגאולה. וכך, גל אחרי גל זרמו העולים לארץ.
העליה ממרוקו, מאז ראשיתה ועד היום, מהווה בארץ צירוף של אירועים וזעזועים חברתיים, הדומים אמנם בתכנם ובמהותם, אך משנים את פניהם לפי התקופה, הנסיבות והמצב. אירועים אלה מהווים סימן ההיכר אשר לפיו דן הישוב עליה זו.
כי אכן העליה ממרוקו שלא כיצר העליות, או יותר מכל עליה אחרת, התלוו אליה סערות ובעיות חברתיות הן לגבי עלייתה והן לגבי קליטתה בארץ.
עליה זו המורכבת והמסועפת גם מבחינת מרכיביה הסוציאליים וגם מבחינת ממדיה הגדולים, נמצאו בה גילויים שלא ידענום בקרב עליות אחרות. היא הייתה ועודנה היום, לנושא ולויכוח לחיוב ולשלילה – בגופים ציבוריים ומעל גבי העתונות, מצויים עמי למעלה ממאתיים מאמרים מכל העתונים המוקדשים לעליה זו, היחידה ששאלת היחס אליה הועלה על במת התיאטרון – קזבלן – ועל מסך הקולנוע – פורטונה, מלכת הכביש, השוטר אזולאי
האחת והיחידה מכל העליות שהונהגה כלפיה הסלקציה. סאליב, הפגנות, פנתרים שחורים. אך בעליה זו נתגלו גם גילויים חיוביים, ההתיישבות החקלאית רבת הממדים, איכלוס הנגב ועיירות הפיתוח, גבורה עילאית ורוח הקרבה מופתית למען הזולת – נתן אלבאז, צל"שים וכדומה.
עליה זו, מלבד בעיותיה היחודיות הועמסו עליה גם בעיות אחרות מאונס. ניתוק קשרי הדואר עם קרובים וידידים, גזרת הפסקת העליה בזמנו, הפרדת משפחות ועוד. על גבי עליה זו חרשו חורשי הקליטה, היא שימשה כשפן נסיון לכל מיני צורות ושיטות של קליטה. יציאה מהמעברות להתיישבות רחבת ידיים, יסוד כפרי עבודה, ומחנות הכשרה, חרובית ומשואה, הקמת עיירות פיתוח ויישובי ספר וכדומה.
אלה הם חוטי הבעיות והסגולות מהם נשתזרה שתי וערב העליה ממרוקו, בעיות אלה, על החיוב והשלילה שבהן, מהוות הרקע החומרי והנפשי המורכב והמסובך של עליה זו אשר החוקרים שבתוכנו עדיין ךא נתנו את דעתם עליה באופן יסודי ומוחלט.
ולכן נשאר היישוב טבוע בבורות גמורה ואי ידיעה מדהימה לגבי עברה, תרבותה וסגולותיה של עליה זו וניתנה יד חופשית למקטרגים ולמלשינים למיניהם. העליה ממרוקו הגיעה ביחד עם הזרם הכללי של עליות אחרות. עובדה זו כשלעצמה יש בה במה להצדיק תופעת הסערות שהתחוללו סביבה, באשר עלייתה ואפן קליטתה לא נבדקו בנפרד בהתחשב עם יחודה ומרכיביה הנפשיים.
מאורעות הזמן והנסיבות של התקופה דאז לא נתנו סיפק בידי מתכנני הקליטה לפעול בהתאם. עטות יסודית הייתה לחשוב כי יהדות מרוקו היא יחידה אטנית אחת. דובר תמיד ביהודי קזבלנקה, מראכש, פאס, רבאט ומכנאס – ערי המרכז.
בקובץ זה המוגש לקורא העברי ידובר על חלק אחר של יהודי מרוקו – יהודי הרי האטלס. שבט נידח שאף יהודי מרוקו עצמם שמעו עליו מעט ובוודאי שלא זכו להצליח ולהגיע אליו. והנה מי פילל ומי מילל שעם תקומת ישראל גם מקום מרוחק זה – מדרך פרסות סוסיהם של אבירי ברבריה העתיקה, יכנס לתחום תולדות עצמאותנו הודות לשליח האומה ואחד מחלוציה הראשונים.
האם אינם צאצאי חייליו של יואב בן צרויה אשר רדף אחרי הפלשתים עד כאן, כפי שהאגדה המקומית מספרת ? יהודי האטלס קוראים לברברים – פךשתים, או אולי נצריהם של עשרת השבטים אשר הוגלו לאפריקה, לאזור סוס שלחוף וואד אדארע, כדברי מר זוטרא ( סנהדרין צ"ד א' ) אך קרוב לוודאי שהם ניניהם של הגיבורים אשר הדפו פעמיים את הכובש הערבי במחצית המאה השביעית, תחת שלטונה ופיקודה של דאהייא אל כאהינא, מנהיגת שבטי הברברים.
יהודה גרניקר בחפשו אחר פזורי ישראל בדרום מרוקו מצא יהודים אלה בהרי האטלס, מרוכזים במללאח, מעטים בין הערבים רבים בכפרים בעלי שמות שונים ומשונים. איית חאכים, איית בוגמאז, שרקטון, איית משה ( בני משה ), איית ארבע ( בני ארבע – קרית ארבע ? ) ועשרות כפרים אטחרים.
איך יכלו יהודים אלה שלמור על קיומם הפיזי והר4וחני במשך דורות רבים ועד לימינו ? לחוקרי העבר הפתרונים !.
זכה דורנו וזכו יהודים אלה לחזות במו עיניהם בהתגשמות אשר התרחשו סביבה מראשית קיומה ועד היום הזה. קיבוץ גלויות מהווה התופעה המדהימה והמפליאה ביותר, בממדיה ובתוכנה האנושי, תופעה שאין לה אח ודוגמא בתולדות העמים. כה גדול ומכריע קיבוץ הגלויות לעם ישראל ולאנושות כולה ( מדינת ישראל היא צורך בינלאומי – הרצל ) עד כי חז"ל השוו אותו למעשה בראשית, ליסוד הבריאה והיצירה " גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ " ( פסחים פ"ח ). כשם שבריאת העולם היא יצירת יש מאין, כן קיבוץ גלויות לגבי חידוש תקומת ישראל, וכל המשתמע מזה.
הגשמת חזון והתחוללות נס אינם באים מן המוכן ואינם יורדים כמן משמים, שלא מעשי ידי אדם בהם. מאורעות ונסיבות המודרכים והמכוונים על ידי אדם הם הם שיוצרים התהליך והאמצעים להגשמת החזון וה " נס "
מפעל קיבוץ גלויות והעלאתם לארץ ישראל שזור הוא שתי וערב מעשי גבורה, נתיבי יסורים ושבילי העזה בהם התהלכו שליחי העם בנכר מראשית שיבת ציון ועד לימינו.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הקדמה
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.
עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.
מעֵבר לניתוח המאורעות בצפון אפריקה, שאותם ננסה להעמיד בהקשר הרחב ככל האפשר, מבקש מחקר זה לתרום להיסטוריה של העם היהודי שישי ב " שוליים " של עולם השואה, נושא שמטעמים מובנים למדי לא זכה לתשומת לבם של החוקרים.
אמנם כן, מצבם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1940 – 1943 אינו וכול כלל לעמוד בהשוואה אל הגיהינום שאליו הוטלה יהדות אירופה באותה תקופה. אחרי ככלות הכל, גן בעיני יהודי צפון אפריקה עצמם הייתה תקופה זו חמורה פחות מזמנים קריטיים אחרים בתולדותיהם הארוכים על אדמת המגרב.
שכּן בלי לשוב ולהתחקות עד לימי המואחדין, אין זו גוזמה לומר כי במשל שלושת הימים של מאורעות הדמים שהתחוללו בקונסטונטין 3 – 5 באוגוסט 1934, נהרגו ונפצעו יהודים רבים יותר מאשר במשך שלוש שנות משטר וישי והכיבוש הגרמני.
אף על פי כן, מעולם לא הושקעו בצפון אפריקה מאמצים רבים כל כך לשם גיוס אידיאולוגי והכשרת הבסיס המשפטי למעשי רדיפה של חפים מפשע. כשלעיניה עמדו " מודֶלים אנטישמיים זרים לחלוטין למגרב, השתמשה ממשלת וישי במינוח ובשיטות שהובילו באירופה הנאצית עצמה במישרין על " הפתרון הסופי "
יתר על כן – ותהיה דעתנו על מידת האחריות של " ההשפעה הזרה " על התנהגותה של וישי אשר תהיה – אין ספק כי מדיניותה האנטי יהודית של צרפת נועדה גם לספק את האינטרסים ואת המשאלות שפיעמו זה מכבר בקרב חלק מן האוכלוסייה המקומית.
שאם לא כן, קשה להבין מדוע האמצעי הראשון שאותו נקטה ממשלת וישי בצפון אפריקה היא דווקא ביטולו של , צו כרמיה ", שהיה למגינת לבם של האנטישמים בצפון אפריקה למן שנת 1870.
הן בפריפריה שבצפון אפריקה הו במרכז אירופה של עולם השואה, דעת הקהל מילאה תפקיד לא מבוטל בקביעת גורלם של היהודים. הוא הדין בתקופת וישי וגם בימים שבהם נמצאו יהודי תוניסיה תחת הקלגסים הנאציים.
פרסום החוקים האנטי יהודיים בצפון אפריקה, בסתיו 1940, לא היה כרעם ביום בהיר : קדמה לצעד זה תקופה ארוכה של הסתה אנטישמית שפשטה בשלוש הטריטוריות של המגרב, בדרגות שונות של חומרה. לכן הקדמו תיאור של יחסי היהודים עם שכניהם בני אירופה והמוסלמים בשנים האחרונות שלפני המלחמה.
בארכיון של המושבות הצרפתיות, המצוי באקס-אן-פרובנס, יש מגוון רב של מסמכים מפורטים ביותר שעניינם בתקופה הנדונה. מאגר תעודות זה כולל דינים וחשבונות שמקורם בכל דרגי המנהל והמשטרה, וכן קטעי עיתונות נדירים ביותר, כרזות פרסומת וסקירות סינתזה " רשמיות " על הלכי הרוח שרווחו בקרב אוכלוסי צפון אפריקה ערב מלחמת העולם השנייה ולאחר כניעת צרפת לגרמניה.
תיעוד זה לוקה לעתים בחסר, משום שהוא מייחס כמעט אותה חשיבות למידע המהימן ביותר כמו לשמועות חסרות שחר. אף על פי כן זהו חומר ממדרגה ראשונה המאפשר לחוקר " למשש " את האווירה טעונת האיִומים שתלויה הייתה כחרב פיפיות על הקהילות בצפון אפריקה.
אשר לעמדם של יהודי צפון אפריקה מול ההסתה האנטישמית, מועט שבמועט הוא המידע שנמצא בדרך כלל בדינים וחשבונות רשמיים. לכן מן הראוי להשלים אותם מהמקורות היהודיים ובראש וראשונה מן העתונים שלהם.
עיתונים אלה ידען שעת שגשוג בתקופה שבין שתי המלחמות, אך נאלמו דום לאחר שביתת הנשק בשנת 1940, ןהוציא את " פטי מאטין – Petit Matin – התוניסאי, וה " ביולטין של האגודות היהודיות באלג'יריה –Bulletin des societes juives d Algerie -. למרות כותרות המשנה שלו – ביטאון יהודי תוניסיה – הפטי מאטין, לא מצטיין כמקור לשחזור חיי הקהילה בימי וישי, שכּן לבד מכמה טורים שהוקדשו מפעם לפעם לענייני הקהילה אין הוא נבדל אלא במעט משאר עיתוני הפרוטקטוראט
התואר " ביטאון יהודי " הולם הרבה יותר את הביולטין האלג'רי, שבזכותו אפשר לעקוב אחר גוני הגוונים של התמורות והמשברים העמוקים שפקדו את יהודי אלג'יריה – המושבה הצרפתית בה"א הידיעה – בשל מדיניותו של ממשל וישי.
אשר לעיתונות הכללית בצפון אפריקה, היא מאכזבת למדי בתור מקור למידע, בהיתה סתגלנית וכפופה לצנזורה. לכל היותר אפשר להסתייע בה כדי לתאר את ההצהרות הרשמיות והתעודות המשפטיות של התקופה, שאינן תמיד בהישג יד בשל תהפוכות שלאחר המלחמה.
איכות שונה לחלוטין הייתה לעיתונות בשפה האנגלית ף מכשיר הכרחי לחקר התקופה שבין נחיתת בעלות הברית ( מבצע טורץ' ) בצפון אפריקה בנובמבר 1942והשבת צו כרמיה על כנו בסתיו 1943, היא גם מקור לא נדלה למידע ולמאמרים ראשיים מכל הסוגים, הן על מצבה הכללי של צפון אפריקה הן על קורותיה של האוכלוסייה היהודית, ובוודאי על מאמצי ההסברה של ארגונים היהודים בארצות הברית ובבריטניה לביטול חוקי הגזע שנראו בתוקף עוד חודשים ארוכים אחרי החיתה ב-8 בנובמבר.
העיתונים האמריקנים התעניינו במיוחד במצבם של הפליטים היהודים מאירופה שקיוו למצוא במרוקו ובאלג'יריה ארץ מקלט או מעבר. אלה נכלאו במחנות עבודה במדבר, שָׁם ישבו כבר מאות היהודים הזרים שהתנדבו עוד קודם לכן לצבא צרפת.
לעזרת כל אלה נרתמו ועדות שונות שהקימו למענם קהילותיהן של שתי הארצות. הפעיל שבגופים אלה היה ללא ספק זה שהוקם למענם בקזבלנקה בידי עורכת הדין הלן קאזס בן עטר שתרמה את ארכיונה הפרטי ל " ארכיון המרכזי לחקר תולדות עם ישראל ", שבירושלים.
מדובר באוסף מסמכים מרשים ביותר, הכולל בין השאר את חילופי המכתבים של עורכת הדין בן עטר עם שלטונות צרפת ועם הארגונים היהודים אשר בארצות הברית. הג'וינט והיאס, וכן רשימות מלאות של פליטים במעבר או במעצר.
אך מקופל בהן מידע לא מבוטל של היחסים בין ברלין לבין תנועות לאומניות שונות בצפון אפריקה, על הקשיים שבהם נתקלו ועדות שביתת הנשק הגרמניות והאיטלקיות בקזבלנקה ובאלג'יר. או על הקשרים שנרקמו בין הדיפלומטים הגרמנים לבין אישים צרפתים מסוימים בצפון אפריקה וכן על תכניות הגרמנים בתוניסיה ועל הקשיים שהיו להם עם בעלי בריתם האיטלקים.
נדירים היהודים בצפון אפריקה שכתבו זכרונות על תקופה זו ף זולת פעילי המחתרת באלג'יר שהשאירו עדויות מדויקות על פעולותיהם לפני נחיתתן של בעלות הברית, אפשר לספור על אצבעותיה של יד אחת את הזכרונות שחיברו עדים יהודים מרכזיים.
מ' אייזנבט על אלג'יריה, ר' בורז'ל ופ' גז על תוניסיה היו היחידים שדאגו לפרסם את יומניהם אחרי המלחמה. חיסרון זה תיקן חלקית המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, אשר אסף עדויות בעל פה על חיי הקהילות בצפון אפריקה בזמן המלחמה. במיחד הסתייעו באוסף העדויות על מצבם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני, שנערך בידי אברהם הטל.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל- מבוא שלמה בר-אשר
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
מבוא שלמה בר-אשר
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
כתב שלום בר אשר.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.
עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.
לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.
גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.
זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.
קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים – שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.
יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.
יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.
השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).
השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים.
אחדים הקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל. היו שהתחייבו לשלוח קצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים שבתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 " נדר גמור לשלוח…למעלת…רב השד"ר… מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמישה ועשרים ריאלים…כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה'.
פעמים נטלו על עצמם קהילות שונות לתמוך במוסד מסוים בארץ ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד"ר יקותיאל ( שם משפחתו לא נודע ) לאסוף כספים למען יסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים " מערביים ".
שליחות זו עלתה יפה וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לרבי בנימין דוראן שישיב באלג;יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.
ליישוב בארץ ישראל נודעה השפעה גם בנושאים אחרים. החכמים בשני מרכזים אלה החליפו אגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחרים שנתקבלו בארץ ישראל נתקבלו בארצות המגרב כגון ביסוס המנהג לטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ ישראל וזאת בניגוד למנהג המקובל בגולה להתחיל בתפילה זו ששים יום אחרי בני ישראל.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.
רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.
למשל רבים נהגו לקרוא את הזוהר דרך קבע במוצאי שבת. אך ישנה בידינו עדות המתארת את מעשי רבי חיים בן עטר בירושלים, אבל היות ולא זכה לישב בה אלא זמן מועט עד שנסתלק לבית עולמו, יש להניח, כי יסודו של מנהג זה עוד בימי שבתו בארץ מולדתו. וכך מספר החיד"א.
" כדי הוינא טליא ראיתי להרב המופלא חסידא קדישא כמה "ר חיים בן עטר ז"ל, שיסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קדש מתחילת הלילה עד הבקר, וחילק הלילה לד' משמרות ובכל משמרת לומד משנה וגמרא וזוהר והלכה פסוקה, וכן הוא בכל לימוד מד' חלקים. והיה מיוסד הכל במספר במפקד שמות הקד ותפילות שיסד הרב ז"ל ליחד ולקשר כל העולמות.
רבי שמעון אבן לביא, רבי אברהם אזולאי ורבי שלום בוזאגלו, נמנים עם הפירושים החשובים ביותר שיש בידינו לספר הזוהר. מקובלי מרוקו אך חיברו קונטרסים הקשורים בלימוד הזוהר, כגון רבי שלמה ווענונו ממוגאדור חיבר ספר " תורת חיים ", והוא תיקון לליל הששי לארבעה שבועות שבחודש.
מאמרי הזוהר ותנ"ך ותפלות השייכים קודם הלימוד ואחריו, כאשר נהגו בערי המערב ובאיזה מקומות, כמו שהובא בספר חמדת ימים. אף נתחברו פיוטים רבים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.
ענף פיוט זה חרג מן המסגרת הקבלית, והושר בהזדמנויות שונות. נציין כאן כמה פיוטים. המפורסם ביותר שבהם הוא השיר " בר יוחאי, של רבי שמעון לביא. " רני ושמחי " בעריכת יצחק בו יעיס הלוי ממוגאדור, והוא לקט שירים ובקשות לליל שבת בחורף ולמועדים שונים, מכיל גם פיוטים לכבוד רשב"י.
גדול משוררי מרוקו, רבי דוד בן אהרן חסין, שחי במאה ה-18, אף הוא חיבר " שיר שבח יסדתי בעיר מארויקוס יע"א לכבוד הדרת יקרת הרשב"י ע"ה רמוז בכתר עליון. ומה נאה לאומרו לאחר קיראת האידרא.
אערך אמרים
אערך אמרים / דברים ערבים / לכבוד הוד ישרים / חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
אבנים יקרות / מכונים נגד עשרה ספירות/ מאירות ומזהירות / כזוהר כוכבים
חברים מקשיבים
נזר ועטרה / כתר לראש כעין הקֶרַח הנורא / רשב"י שמו נקרא / זכה זִכָּה רבים
חברים מקשיבים
ישמח האב בבנו / הוא רבי אלעזר בחכמה שׂם קִנו / כבד אל מחִנו / מעריב ערבים
חברים מקשיבים
דן אבא למלכּא / בבינה מקנן לא ידע איש ערכה / האל הבין דרכה / אילת אהבים
חברים מקשיבים
וחסד ה' / על רבי יהודה עוקר הרים סיני / מִסִטרֵהּ כוהנַי / קרבנות מקריבים
חברים מקשיבים
בתפארת חוסה / ומסתתר בר יעקב רבי יוסי / קדוש אל המֵּכַסֶּה / שמים בעבים
חברים מקשיבים
נגד תרֵין יִרֵכיָא / בנצח ישראל שם רבי חזקיה / בהוד רבי חיִיָא / פני הכרובים
חברים מקשיבים
חלק גם ירושה / יש לו רבי יוסי ביסודא קדישא / מלכות רבי יֵיסָא / על שער בת רבים
חברים מקשיבים
ספיר היא גזרתם / אהבת הטוב כי טוב הייתה אהבתם / לא נמצא כמותם / זה לזה אוהבים
חברים מקשיבים
יהּ שוכן גבוהים / יאיר עינינו להבין דבריהם / ויהיו שפתותיהם / בקבר דובבים
חברים מקשיבים
נעמה שנתם / אלהים חי ישים כבוד מנוחתם / ויזכור צדקתם / לבנים נכאבים
חברים מקשיבים.
עוד פיוטים לכבוד הרשב"י.
שירו של רבי חיים פינטו " אקריב תשורה זמרת שבחי הרשב"י.
רבי יעקב אביחצירה בספרו " יגל יעקב "
רבי יחייא אדהאן בספר " אני לדודי "
רבי רפאל מה אלבאז " שיר חדש וקול בוכים
אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש ועוד ועוד…………………
שבתשלום ומבורך וחג שמח
זכותם תגן על כל עם ישראל, אמן ואמן
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murcja, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת לגדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה מורסיה בקצב מהיר מאוד.
מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבשה ב-1266 ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכלל בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.
העיר משמשת בעיקר כמרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי. השטחים שמסביב לה מושקים במימי הנהר ומנוצלים לחקלאות. כן נמצאים בסביבה מכרות בדיל ומפעלים מסוגים שונים
(ספרדית: Sevilla, סֶבִייָה) היא עיר בדרום מערב ספרד, בחבל אנדלוסיה.
סביליה נוסדה על ידי הצידונים עוד לפני התקופה הרומית. מספר התושבים של סביליה, נכון לשנת 2005, הוא 704,154 והיא בירת מחוז סביליה והעיר הרביעית בגודלה בספרד. בין אתריה המפורסמים של סביליה ניתן למצוא את קתדרלת סביליה והחירלדה, מגדל הפעמונים של הקתדרלה, ארכיון איי הודו, מצודת סביליה ומגדל הזהב. בסביליה יש אוניברסיטה שהוקמה בשנת 1502 והיא משופעת בבניני פאר, חלקם עוד מתקופת השליטים המוסלמים.
בתקופה המוסלמית העיר סביליה נקראה אישביליה בערבית (اشبيلية), כפי שניתן לראות בחותם שלהקהילה היהודית מאותה תקופה, וכפי שמעיד שמו של אחד הראשונים שחיו בספרד בימי הביניים, הריטב"א (ר' יום טוב בן ר' אברהם אל אישבילי). העיר מתגאה באישים שנולדו בה כמו הקיסר טריאנוס, אך גם באלה שקבורים בה, כמו כריסטופר קולומבוס, דייגו ולסקס ומוריו.כיכר אספניה אשר נבנתה בשנת 1929 לטובת היריד האיברו-אמריקני, הינה דוגמה טובה של האדריכלות המקומית.
בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה עד גירוש ספרד.
בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה עד גירוש ספרד.
תאריכים
תאריכים בדברי ימי יהודי מרוקו
בשנת
500 לפני הספירה יישוב יהודי באופראן (דרום למוגאדיר).
900 ר׳ יאודה בן קריש חי בפאס.
למניינם
950 ר׳ דונש בן לבראט חי בפאס.
1000 ר׳ יוסף בר עמרם חי בסגלמסה היא תאפילאלית.
1013 —1090 הרי״ף — ר׳ יצחק אלפסי, רבה של פאם.
1040 יהודים בעיר דרעא, דרום מרוקו.
1120 הריגת יהודים בדרעא.
1140 הרמב״ם: רבנו משה בן מיימון לומד תורה בפאס.
1210 יציאת יהודים מהעיר פאס.
1230 ר׳ אברהם בן עזרא מקונן על הרם קהילות:
מאראקיש, סווטא, מקנם, פאם, סגלמסה, דרעא.
1391 יהודים באלפים נהרגו בערים רבות בספרד, רבים
נמלטו מספרד: מגורשי שנת קנ״א הגיעו למרוקו (ביניהם ר׳ אפרים אנקאווה).
1438 גירוש יהודים מפאס, ידיעות ראשונות על חיים
יהודים בדבדו.
1465 קהל יהודי שיביליא אשר בפאס נמלטו על נפשם רבים נהרגו.
1471 יהודי ארז׳ילא נלקחו בשבי.
1492 מגורשי רנ״ב מספרד התיישבו במרוקו (ביניהם ר׳
יעקב בירב, ר׳ דוד בן זמרא).
1500 – 1540 סכסוך בין התושבים היהודים לבין המגורשים בענין
סירבות הריאה ועוד.
1558 הרג יהודים בעיר שוש בדרום מרוקו.
1578 תחת שלטון המלך מולאי מחמד, רבים מיהודי מרוקו
בצרה ב״מ.
1605 רעב גדול
1640 —1680 ארבעים שנות מהומות בקהילות מרוקו. גזירות על
יהודי פאם, תיטוואן, גירוש יהודי אזאוייא.
1680 – 1720 יהודים ממקנס הם בעלי משרות גבוהות בחצר המלך מולאי איסמאעיל
1720 —1724 שנות רעב חזק במרוקו. אלפי יהודים מתו.
1720 —1790 המשורר הגדול רבי דוד בן חסין חי במקנס.
1739 ר׳ חיים בן עטר עזב מרוקו והתיישב בירושלים ת״ו.
1751 —1790 ימי שלוה ובטחון ליהודי מרוקו בימי המלך מולאי מוחמר הראשון.
1779 — 1782 רעב בבד במרוקו..
1790 — 1792 יהודי מרוקו הם מטרה לפיגועים בימי המלך מולאי יזיד.
1770 —1845 המלוב״ן ר׳ חיים פינטו חי במוגאדור.
1808 —1880 האדמו״ר ד׳ יעקב אביחצירה חי בתאפילאלית.
1850 — 1900 שתי קהילות במרוקו קמו לתחיה והתפתחו:
קאזאבלנקא, מלילייא.
1834 הריגת העלמה סוליבה חתוויל בפאס.
1862 ייסוד בתי ספר של חברת כל ישראל חברים במרוקו.
1804 ביקור השר משה מינטיפיורי במרוקו.
1870 פטירת הגאון סבא דמשפטים ר׳ יצחק בן וואליד.
1864 —1880 מאות יהודים נהרגו בקהילות מרוקו.
1880 —1900 שיפור המצב אצל קהילות מרוקו.
1900 —1920 קהילות קטנות רבות קמו לתחייה בעיקר במזרח מרוקו: ברגנט, ג׳ראדא, ברקן, מטרנפרי, לעיון, ועוד.
1903 —1907 מרד בוחמארא גורם נזקים בנפש וברכוש ליהודי
מרוקו: הרס קהילת תאזא.
1907 פוגרום בקהילת קאזאבלאנקא: קרוב לשלושים
יהודים נהרגו.
1912 פוגרום בקהילת פאס: עשרות יהודים נהרגו, המללאח
נשדד.
1918 אירגון קהילות מרוקו על ידי שלטונות צרפת במרוקו.
1940 —1944 יהודי מרוקו סובלים מחוקי וישי האנטישימית.
1945 אירגונים יהודים אמריקאים מושיטים עזרה לקהילות
מרוקו: הג׳וינט, אוצר התורה, חסידי חב״ד.
1948 פוגרום ביהודי ג׳ראדא (מזרח מרוקו).
1948 — 1956 שנות העלייה הגדולה לארץ ישראל
ושבו בנים לגבולם!