מורשת יהדות מרוקו

1 מבוא.

הזירה המדינית 

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

מי כמונו היהודים סבלו מחמת דעות ומשפטים קדומים אלא ! באותה סקירה שהזכרתי מסופר על משאל שנערך בקרב פועלים ואיכרים צרפתיים וזה הוכיח כי היהודי, כלומר הזר הלא צרפתי, ו " האיזראלית ", כלומר היהודי הצרפתי, לא אהדו הוא עליהם כמעט באותה מידה כמו הגרמנים, שעוללו רעות רבות כל כך לצרפת.

משאל אחר שנערך בקרב סטודנטים בארצות הברית הראה, כי הם מייחסים מידות שליליות לצעירות יהודיות ואיטלקיות, ושמה היהודי או האיטלקי של נערה דיו לעורר בהם תגובה של חוסר אהדה. ברור שגם אנו היהודים אין אנו פטורים מנטייה זו של הכללה וחריצת משפט על הנוכרי על פי דעות קדומות.

יתר על כן, אלפיים וחמש מאות שנה של גלות וחיים בתפוצות, כשפזורים היינו בין שבעים עמים ודיברנו בשבעים לשון, גרמו להתנכרות להתהוות קרעים בתוך העם היהודי גופו, קרעים שהים קשה לאחותם בבת אחת בתנאים של קיבוץ גלויות. והרי דוגמה אחת : הרבה נכתב ונאמר במשך השנים המעטות של קיום מדינת ישראל על עלייתם של יהודי צפון אפריקה ודעות שונות ומשונות הושמעו על נושא זה בקרב העם השוכן שבמדינתו.

ותמהני על התמונה שהיה מעלה מכון לחקר דעת הקהל, לו ניסה לתאר מה יודע הציבור של נו על יהודי אפריקה אלה וכיצד מצטיירת דמותם בדמיונו. דבר אחר ברור, שהתגובות החיוביות היו נובעות בעיקר ממקור אהבת ישראל, ודברי הגינוי  מתוך בורות גמורה. אכן אהבת ישראל מידה גדולה היא, אבל סבורני, שאין כאן מקום לאהבה עיוורת המקלקלת את השורה, כשם שאסור לנהוג על פי מניעים שיסודם בשנאה עיוורת, שנאת הזר והרחוק.

גם ביחסים בינינו לבין עצמנו אנו זקוקים להבנה המיוסדת על ידיעה, כשם שצריכים לה כל העמים והאומות ביחסיהן ההדדיים. אמנם דרוש אומץ לב כדי להסתכל בפני העובדות, לצרפן אחת אל אחת, לבקש את הדרך כיצד לחזק ולעודד את כוחו של החיוב ולהתיש את יצרן של תופעות שליליות.

הלכתי לצפון אפריקה המערבית, לאזורים הצרפתיים, הבינלאומי והספרדי, כדי להכיר את יהודי תוניסיה ואלג'יריה והמגרב אל אקצא, המערב הקיצוני, זהו שמה של מרוקו בלשון ערבית, לראות את אלב אשר בניהם ואחיהם עלו בשנים האחרונות ל " ירושלים " – הוא הכינוי השגור בפיהם לארץ ישראל, כשם שהיו עולים להשתקע בה אבות אבותיהם במשך דורות רבים.

ביקשתי להכירם לא כשהם תלושים מהקרקע שעליה צמחו וגדלו, עקורים ממשפחותיהם, מבוהלים ונדהמים, ולפעמים עלובים במסיבות החדשות, אלא כשהם מושרשים בארץ שבה חיו מאות ואלפי שנים ואשר לא ראוה אף פעם כאם אוהבת.

הלכתי לצפון אפריקה כי השתוקקתי להכיר מקרוב את הארץ ואת תושביה המוסלמים, למעלה מעשרים מיליון אנשים הנאבקים על זכותם לחיי עצמאות. לא שבטים פראיים במרכז אפריקה של הקו המשווה או באיי אוסטרליה, ייתכן שאף זו ראייה דרך משקפיים מסלפים, אלא גזעים ועמים : ברברים, ערבים, ובני תערובת ים תיכונית ואפריקאנית, שהקימו מדינות ועוררו תנועות דתיות צבאיות, שבטים ברברים עלו מן הנאות בעמקי האטלאס וגבולות בנות קיימא.

לפנים פרחו כאן, ליד המסגדים של קירואן, תוניס, פאס, מרכזי תרבות חשובים, שמתוכם יצאו הוגי דעות ומלומדים, משוררים, אדריכלים ואמנים. תקופות זמן ארוכות ניסו, והצליחו, התורכים העותמאנים מכאן, והספרדים והפורטוגזים מכאן, לתפוס חלקים גדולים של צפון אפריקה ולהקים בה שלטון משלהם.

הקיסרות העותומאנית החזיקה בתוניסיה ואלג'יריה, ספרד באזור החוף המרוקאני בצפון, הפורטוגזים התבצרו בערי הנמל שלאורך החוף האטלנטי.

צרפת לטשה את עיניה כל השנים לאזור זה וביקשה שעת כושר לדחוק את רגליהן של תורכיה ושל ספרד וכבוש את הארץ. הפורטוגזים גורשו על ידי מלכי מרוקו עצמם. מבין עשרים מיליון ומעלה של האוכלוסייה המוסלמית, כשמונה מיליון תושבי אלג'יריה נמצאים זה מאה ועשרים וחמש שנה תחת שלטונה של צרפת.

על הממלכה התוניסית, שלושה וחצי מיליון ערבים וברברים בקירוב, פורסת צרפת את חסות החל משנת 1881. בחודשים יוני – יולי 1955 נחתם ואושר חוזה בין צרפת לתוניסיה, המעניק לה מידה מסוימת של שלטון עצמי. משנת 1907 נלחמים במרוקו חיילי צרפת בפיקודם של טובי המצביאים הצרפתיים.

בראשונה, כדי להכריח את המדינה השריפית ( שריף , כלומר אציל, הוא תואר סולטאן מרוקו בזכות מוצאו מגזע הנביא ) לעשות חוזה חסות עם צרפת ( 1912 ), ואחר כך ( 1912 – 1933 ) כדי להטיל את מרותה של הרפובליקה הצרפתית על כל הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה באה שעת הפוגה. הסולטאן הלאומי , כמתנגדיו הפרו צרפתיים, תמך במעצמות המערב.

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 

אֶפּוֹפֵאָה

אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.

מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.

לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.

ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :

" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.

מַרְטִירוֹלוֹגְיָה

^ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.

כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.

" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.

עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.

או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את  האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "

עד כאן דברי משה שרת ז"ל.

ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.

שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.

במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו.

כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח עמוקה. מבחינה מוסרית, היא ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית. אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת הבילויים ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה.

על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית המקדש ושאליה נשאו את עיניהם בתחינה, כל שהנים.

בניגוד ליהדות המחנות, שעלתה לישראל מלוך האודים העשנים של השואה באירופה, חייתה יהדות מרוקו בביטחון יחסי ומצוקתה הייתה בעיקר כלכלית ורגשית. פרט לאי אלו מקרים של פרעות, או של הכנות לפרעות, אזי כפי שהניסיון הוכיח, לא היו במרוקו התנכלויות רבות ליהודים.

כך, שמבלי להמעיט מערך המעשה הציוני של עלייה ב', לפני קום המדינה, העלייה המרוקנית הייתה ספוגה כולה להט יהודי וציוני וכמיהתה לציון  הייתה אמיתית וחזקה יותר מכל גורם אחר. דבר זה בא לידי ביטוי בולט במידת זיקתה ליהדות ולמדינת ישראל.

בניגוד ליהודי אירופה שעלו לישראל ללא שליטה מספקת בשפה העברית, רבים מיהודי מרוקו באו לישראל כאשר העברית שגורה בפיהם. כולם ידעו לקרוא את התפילות במקור וגם לא תמיד הבינו את פשר המלים, אזי התפילות והפיוטים, שבחלקם חוברו על ידי חכמי מרוקו בכל התקופות, היו להם מקור השראה קבוע לעלייה לשיראל.

לגביהם, הקריאה " בשנה הבאה בירושלים ", לא הייתה בבחינת סיסמא ריקה, אלא קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה  הם מישו ברגע שניתנה להם הזדמנות לכך.

שוני אחר : עלייה ב' גם אם התארגנה במחתרת ונקטה בכל כללי הזהירות הדרושים כלפי בריטניה, פעלה בכל זאת בסביבה אוהדת ועם רצון כן של מדינות שונות באירופה, לסייע בהעלאתם של ניצולי השואה. במאבק על זכות של  יהודים אלה להגיע לחוף מבטחים, היה כולו בחופי הארץ.

העלייה ממרוקו, לעומת זאת, התנהלה כולה במחתרת, בסביבה עוינת ותוך סיכון אישי רב – הן לשליחים והן לעולים עצמם. אם חיסול גלויות בבל ותימן העשה במבצעים נועזים וקצרים, חיסול גלות מרוקו נמשך שנים רבות.

אף על פי כן, במשך כתשע שנים, לא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה וגם כאשר בוצעו מעצרים – איש מבין העצורים לא נשבר בחקירה או בעינויים ולא הסגיר את חבריו לשלטונות המרוקנים. אכן, ישנן רק דוגמאות מעטות בהיסטוריה הציונית, כיצד מאמץ עלייה נמשך שנים כה רבות, מבלי שרוח העולים נפלה וקומת השליחים לא שחה.

לרוע המזל, פרטים רבים הקשורים באפופיאה מופלאה זו עודם חסויים ואינם ניתנים לגילוי. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את סיפורה המלא של עלייה זו. על כן גם אם אין עדיין אפשרות לחשוף את זהותם של כל אלה שעסקו במלאכת קודש זו ופרטים שונים הקשורים במבצעיהם, הוצנעו או הועלמו מטעמים מובנים.

אך גם המעט הנחשף כאן לראשונה, בא בזכותם של אישים רבים שפעלו ללא לאות להסרת הלוט מעל פרשה מופלאה זו. ח"כ לשעבר, שמואל טולידאנו, הגיש בדצמבר 1980 הצעה לסדר היום, שבה קרא לממשלת ישראל להתיר את פרסומה של ההעפלה ממרוקו.

גם סגן ראש הממשלה ושר השיכון והבינוי, דוד לוי, תרם את חלקו בנושא זה. ואילו תנועת " ביחד ", תנועה רעיונית של יהודי צפון אפריקה, פועלת זה שנים לחשיפת פרשת גבורה זו.

לצורך כתיבת ספר זה, הסתייעתי בעדויותיהם של שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ונפגשתי עם רבים מהמתנדבים שפעלו במרוקו. לכולם, ובעיקר לאלה שזהותם נותרה עלומה, נתונה תודתי העמוקה.

תודה מיוחדת אני מכיר ל " ששון ", איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ יפעת, שנתמנה בזמנו על ידי דוד בן גוריון לחקור את פרשת טביעתה של ספינת המעפילים " אגוז ". הוא עמד לימיני בעצה ובהדרכה וליווה בחרדת קודש ממש את הופעת ספר זה.

כן מכיר אני תודה מיוחדת לד,ר פנחס קציר איש מעלות, שהעמיד לרשותי את מחקרו על המוסדות הקהילתיים של יהודי מרוקו. ולבסוף – אני מצדיע בכבוד ובהוקרה, ליהדות מרוקו כולה, על סיפור הגבורה המופלא שכתבה בעצם עלייתה לישראל ועל תרומתה לייבוש הארץ ולהפרחת שממותיה.

שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.

במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.

בשנת 1963 סיים את לימודיו לתואר ראשון בתולדות ישראל וספרות עברית פלוס תעודת הוראה לבתי ספר תיכוניים. בשנת 1964 סיים את התואר השני בתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 1967 סיים את בית הספר לספרנות שעל יד האוניברסיטה העברית.

בשנת 1972 סיים את התואר השלישי במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בהנחייתו של מורו ורבו הנערץ פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתב עבודה מרתקת על פדיון שבויים בחברה היהודית החל בימי הביניים ועד שנת 1830. תחום התמחותו : חיי החברה והכלכלה של היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מגירוש ספרד עד המאה ה-19 .

אליעזר בשן כיהן באזור מגוריו בתפקידי מנהל וחינוך. בשנים תשי"ח – תש"כ היה מורה בבית התיכון האזורי " שפיר " ובישיבת " אור עציון ". בשנים תשכ"א – תשכ"ג יסד את הספריה האזורית במרכז שפירא וניהל אותה. בתשל"ב ניהל את רשת הספריות שק"ל – שפיר, קירית גת, לכיש. בשנים תשל"ב – תשל"ג שימש יועץ משרד החינוך לספריות ציבוריות ולמגמת ספרנות בבתי ספר תיכוניים.

משנת תשכ"ד ועד לפרישתו לגמלאות בשנת תשס"ב, עסק פרופסור בשן בהוראה ובמחקר במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן ונמנה על מוריה הבכירים והוותיקים. בד ובד הרצה לפרקים גם במוסדות אחרים : במכללה האזורית אשקלון, בבית המדרש הגבוה לתורה – מכון הרי פישל אשר בירושלים, במכללת ירוחם ובמוסדות אחרים. כמו כן הוא מרצה מבוקש בימי עיון לחוקרים, למורים ועובדי הוראה, בכינוסים ובימי עיון ארציים ובכנסים בינלאומיים.

נוסף על עבודתו בהוראה ובמחקר, תרם פרופסור בשן מזמנו לעריכה ולפעילות ציבורית : חבר במערכת " פעמים " מספר 1-2 תשל"ט, חבר מערכת " ממזרח וממערב א', ב', . ערך את הספר " יהודי המזרח בדורות האחרונים " לבית הספר העל יסודי הדתי, משרד החינוך תשמ"ג. חבר מערכת " הגיגים על העם התורה והמדינה- מבחר כתביו של צבי ירון, חבר מערכת ספר אסופת מאמריו של אהרן נחלון " בעט, ובטוריה, הלכה, ציונות קיבוץ "

כמו כן כיהן בתפקידים ציבוריים שונים : בתשכ"ד היה חבר המועצה לתרבות תורנית. בתשל"ז היה חבר הוועדה לתוכניות הלימודים בהיסטוריה לחטיבה העליונה בבית הספר העל יסודי הדתי; הוא מונה על ידי שר החינוך אהרן ידלין לחבר המועצה לשילוב מורשת יהדות המזרח.

ושימש חבר ועדת הפרסומים ולתוכניות הלימודים של משרד החינוך בנושא ההיסטוריה של היהודים בארצות המזרח. בשנת תשל"ט כיהן כחבר הוועדה האקדמית לחקר יהדות צפון אפריקה, מכון בן צבי; חבר המועצה המדעית מרכז מורשת בבל; חבר הנהלת המכון לחקר היהדות במזרח – בית ספר לחינוך.

בשנת תשס"א חבר ההנהלה האקדמית – ויו"ר ועד הביקורת של המכללה האקדמית אשקלון. בשנת תשס"ד היה חבר הוועדה המלווה לתוכנית הוראת מקרא וספרות חכמים לתואר שני – במכללה האקדמית " אורות ישראל "

פרופסור אליעזר בשן נמנה על תלמידיו המובהקים של הרב פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, שהיה מהחלוצים הראשונים של חקר תולדות הפזורה היהודית בארצות המזרח. פרופסור הירשברג היה ממוריה הראשונים של המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המחלקה בשנות השישים של המאה העשרים.

בשנת תשכ"ח – 1968, הוא הקים את המכון לחקר היהדות במזרח, שהיה המכון הראשון בישראל ששם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים לעסוק בתולדות היהודים בארצות המזרח. בגלל מדיניות של קיצוצים החליטה הנהלת האוניברסיטה בשנת תשס"ד לסגור את רוב מכוני המחקר, אולם בין המכונים היחידים שנסגרו באוניברסיטה בשנת תשס"ה היה המכון לחקר הקהילות היהודיות במזרח.

פרופסור הירשברג הרעיף אהבה וחיבה על תלמידיו החוקרים, והם גמלו לו כפלי כפליים באהבה ובמסירות. הכבוד וההוקרה שרחש אליעזר לרבו, הם נדירים בעולם האקדמי. פרופסור אליעזר בשן פעל רבות להנצחת רבו, לקח על עצמו את מלאכת הוצאת המהדורה האנגלית של חיבורו על יהודי צפון אפריקה, יחד עם אברהם הטל. וכן הקדיש לו כמה מאמרים.

אם מתבוננים באישיותו של פרופסור אליעזר בשן ובתרומתו המדעית אנו רואים שהרבה מתכונות רבו דבקו בו.

שיטתו המחקרית

עבודתו האקדמית של פרופסור בשן בהוראה ובמחקר שהחלו לפני יותר מארבעים שנה מקיפה תחומים רבים בהיסטוריה של הפזורה היהודית במזרח ובמגרב לדורותיה. מחקריו מתמקדים בנושאי חברה וכלכלה, יחסי יהודים ונוכרים, הקהילה היהודית – מנהגיה ותקנותיה, מנהיגות קהילתית, עליות לארץ ישראל, האישה העבריה במגרב, וכיוצא בזה.

עבודתו האקדמית הניבה יבול רב – כמאה וחמישים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית ותשעה ספרים שפורסמו בכמויות מכובדות. ופרסומים נוספים עומדים להתפרסם.

במחקריו הרבים באים לידי ביטוי סגולותיו של אליעזר כחוקר רב אנפין, חלוץ ומחדש, אשר מחקריו מהווים אבני דרך בהיסטוגרפיה של עם ישראל. הוא מתחקה אחר מקורות ראשונים : יהודיים ולא יהודיים ומפיק מהם חומר רב ערך.

עינו הבוחנת יורדת לעיקרם של ספרי שאלות ותשובות, דרשות, הסכמות ופרוטוקולים של קהילות, ומקורות חיצוניים, ובעיקר ארכיונים, דוגמת ארכיון בלוואנט ובמגרב, ועל ספרות מחקר מקיפה. מתוך אלה הוא משחזר רקמת חיים תוססת של החברה והכלכלה במציאות המדינית הכלכלית.

חותמו של אליעזר ניכר במיוחד בשימוש הרב שהשכיל לעשות בתיעוד של משרד החוץ ומשרד המשובות הבריטי\ וכן במסמכי הארכיון הלאומי של ארצות הברית. הוא בדק תיעוד הנוגע ליהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית ובארצות צפון אפריקה.

החידוש שבפנייה שיטתית למקורות אלו מהווה פריצת דרך במחקה ההיסטורי של הפזורה היהודית במזרח ובמגרב. באשר הוא ענן את אוצר המקורות השופעים אור יקרות על קורות עמנו בזמן החדש. ויש לשבחו על תרומתו לחשיפת העבר והורשת של יהודי ארצות האסלאם, בהם היבטים שלא נידונו כלל במחקר ההיסטורי, והיעדרם גרם לא אחת לזלזול בלתי מוצדק כלפי החברה היהודית שחיה בארצות אלו.

פרופסור בשן תיקן במידה מרובה עוולות אלו בלי שהוא נוקט בשיטה של היסטוריה מגויסת, אלא על ידי דיבוב המקורות הרבים וסיכומם. היכולת להתבסס על מקורות כה עשירים ומגוונים למחקריו של פרופסור בשן עוצמה וסמכות היסטורית.

המקורות הקבים עליהם נסמכים מחקריו וכן התעודות הרבות המצורפות למאמריו ולספריו, הם בעלי ערך מוסף לחוקרים של תחומים רבים מהיבט אחר : מדיני, סוציולוגי ותרבותי. כדברי האימרה התלמודית : " אי לאו דדלאי לך תספא מי משכחת מרגניתא תותיה " ( אם לא אני שהרמתי לך את החרס, האם היית מוצא את המרגלית שהייתה ( קבורה ) תחתיו ! יבמות צב.

הקדמה.

שבתאי צבי

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.

התנועה הגיעה עד פרס, אפגניסטן, בבל וטריפולי. במדינה האחרונה שהה השבתאי האדוק אברהם קארדוזו קרוב לעשר שנים ומשם הפיץ את תורתו ברבים.

מרוקו שימשה – כפי שיתברר לנו להלן – אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצאו ממנה גדולי יריביה של השבתאות ומחוללי הפולמוס החריף נגדה, כגון רבי יעקב ששפורטש, יליד אורן, אשר כיהן ברבנות בעיר סאלי – עירו של רבי חיים אבן עטר – רבי יעקב חאגיז מפאס, שהיה מהמתנגדים המובעים של התנועה השבתאית ורבי משה חאגיז בנו, שלחם אחר כך יחד עם רבי יעקב עמדין בחירוף נפש נגד ספיחיה של התנועה.

מלבד תקיפי ארעא אלה אשר הכריזו מלחמת חורמה על התנועה השבתאית וניהלו את המערכה נגדה ברמה הכלל עולמית, היו לתנועה במרוקו גם יריבים שפעלו נגד מנהיגי התנועה ברמה המקומית.

בסאלי פעל רבי אהרן הסבעוני נגד הכת שבראשה עמד רבי יעקב בן סעדון. במקנס עמד בשער רבי דניאל טולידאנו מול הנגיד מימון מימראן ובמרקש עשה נפשות לתנועה השבתאי הקנאי רבי שלמה אביטבול. . ככל שגדל שעור היקפה של התנועה שאיימה לזעזע את אושיות הקהילה, כן גדלה והתעצמה ההתנגדות אליה במגמה לחונקה בעודנה באיבה ולהצר את צעדיה.

על כל האמור לעיל יש להוסיף פרט מעניין. רבי אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, שהה שנים רבות בקהילות מרוקו – סאלי ומקנאס – כשד"ר – שליח דרבנן, ויש אומרים שנוכחותו שם השפיעה על התפתחות התנועה במרוקו.

בנו של רבי אלישע, נתן בנימין אשכנזי הידוע בשם נתן העזתי, נביא התנועה, יליד ירושלים, למד בישיבתו של רבי יעקב חאגיז שהזכרנו לעיל וגדל בביתו. רבי יעקב היה אחד מגדולי התורה של קהילת פאס שעלה אחר כך לארץ ישראל בזמן שאביו של נתן הצעיר שהה במרוקו. רבי יעקב חאגיז היה כאמור אחד המתנגדים החריפים לתנועה השבתאית.

הנה כי כן, לתנועה השבתאית היו מאחזים איתנים בקרב הקהילה היהודית במרוקו, בימי הגל הראשון והשני וגם בימי ספיחיה. מתוך הקהילה קמו הן מאמינים קיצוניים והן מתנגדים חריפים שפעלו בקרבה ומחוצה לה. זוהי עובדה היסטורית נחרצת, כפי שניווכח בהמשך.

לצערנו לא שרד חומר תיעודי היסטורי רב מהתקופה, פרט לכמה אודים מוצלים שנותרו לפליטה. רבני התקופה גזרו כנראה אלם על עצמם ונמנעו מכל ויכוח על התנועה. הם השמידו כל חומר כתוב וגמרו אומר של לדבר על עניין שבתאי צבי מטוב ועד רע.

הם אימצו להם את הסיסמא שטבע רבי יעקב ששפורטש בראשית ימיה של התנועה, עוד לפני ההמרה ונתקבלה אחר כך בקהילות ישראל, האומרת " גם ברך לא תברכום, גם קוב לא תקבום ".

כך אפשר אולי להסביר את העובדה שעצם קיומה של התנועה השבתאית נדחק בצורה מודעת או לא  מודעת מידיעת ומתודעת הציבור. כך נמחקה פרשה מרתקת ומסעירה בתולדות הקהילה על ידי תלישת דפים מספר קורותיה של אותה קהילה.

למרות ניסיונם של חכמי הדור להעלים את עצם קיומה של התנועה, לא עלה בידם להכחיד עקבותיה לחלוטין, וגם לא היה מתקבל על הדעת שקהילה יהודית שורשית ויוצרת תישאר זרה ואדישה לתופעה היסטורי מיוחדת במינה זו, אשר טלטלה את יהדות העולם וכבשה בסערה את כל קהילות ישראל, תופעה אשר מילאה את הווייתו וישותו של העם היהודי בכל תפוצותיו.

לא טבעי היה שהחוויה המסעירה הזאת תדלג על קהילה פורייה ויוצרת, ספוגת יהדות וערגה לגאולה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ותשאיר אותה בשולי ההתרחשות הגדולה של התקופה.

בספרו  " נר המערב " שואל רבי יעקב משה טולידאנו : " נפלא הדבר באמת, כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו מצאה לה התנועה השבתאית אז מעריצים קבים, בה בעת שצרות תכופות צפו על ראשם. השאלה מעוררת תמיהה, בעיקר כאשר המקשה הוא אדם אשר שבילי קורות חייהם של יהודי מרוקו נהירים לו לפני ולפנים. על השאלה הזאת אפשר להשיב.

1 –  חלק מן התשובה כלול בשאלה : " שצרות תכופות צפו על ראשם ". השנים שקדמו להופעת השבתאות ואלה שלאחריהן היו שנים בהן נגרמו ליהודים חורבן והרס ; שנים של גזרות ופורענויות אשר חלקן באו מידי שמים – עצירת גשמים, בצורת ורעב – וחלקן מידי אדם – מאורעות שנבעו מסכסוכים ויריבויות ומלחמות פנימיות בין נסיכים מדינסטיות שונות ובין מושלי מחוזות.

בנתיב לא ידוע

מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.

בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.

גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.

רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר שלהמגרב.

מי הם התושבים הראשונים של צפון אפריקה, אותם ברברים שנתנו לחבל ארץ זה את שמו ההיסטורי, ברבריה ?. מעט מאוד ידוע לנו על מקורם וראשית התיישבותם. וחוק וידוע הוא כשאין להיסטוריה תשובות נחרצות, צומחות להן אגדות ובסיפורי מעשיות אלה לא נפקדה הנקודה היהודית. לפי אותם סיפורים, שהיו בעבר נפוצים הן בקרב היהודים והן בקרב עמי הארצות, מוצאם של הברברים…בארץ כנען.

לפי גרסה אחת חלק מתושבי ארץ כנען העדיפו מרצונם, בעת כיבוש יהושע, להעתיק את מקום מגוריהם לאיפריקיה. לפי גרסה שנייה לא מרצון אלא בכוח נושלו הכנענים ונאלצו למצוא מחסה באיפריקיה. ההיסטוריון הרומי מן המאה השישית, פרוקופיוס, יודע לספר שהפניקים שישבו מחידון עד מצרים, בראותם כי לא יכלו לעמוד בדרכם מערבה והגיעו עד עמודי הרקולס – עמודים אלה קיימים עד היום במיצר ג'יברלטאר .

לזכר מאורע זה הקימו מצבה עליה חרוט בלשון פניקית " אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן-נון השודד ". מקום אנדרטה זו נע לפי המקורות מארץ הסוס במרוקו עד לוב והאי ג'רבה. בספרות העברית והערבית בימי הביניים הוכנס שינוי ולפיו הברברים – כנענים ברחו לא מפני יהושע אלא מפני צבא דוד : עד כאן רדף יואב בן צרויה שר הצבא אחרי הפלישתים.

השינויים בגרסאות מרמזים על מידת אמיתות כל הסיפור. אולם הן מוצאות חיזור בלתי צפוי במִלה שמסקרנת את החוקרים והיא " אמוזיג. זה השם שהברברים נותנים עד היום לעצמם והצליל השמי של השם ברור וגם מובנו הנובע ממיזוג והמרמז על יצירת האומה הברברית ממיזוג מספר עמים.

הפרופסור נחום סלוש, במחקרו המפורסם על ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו, נותן למִלה מובן ומקור קרוב : הברברים – פלשתים בחרו לייחס את עצמם לגדול אויבי העברים : עמלק והמִלה אמוזיג היא רק שיבוש של עמלק.

מכל מקום דבר אחד נוכל ללמוד מאגדות אלה, והוא עתיקות יחסי הגומלין בין ארץ ישראל ואיפריקיה. אם נעזוב את תחום האגדה לתחום ההיסטוריה, נוכל לקבוע בוודאות שראשוני העברים הגיעו לחופי צפון אפריקה באוניותיהם של הסוחרים הפניקים, אנשי צור וצידון אשר ייסדו החל מהמאה האחת-עשרה לפני הספירה, שרשרת של נמלים לאורך חופי מאפריקה הצפונית בים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.

בתעודות קדומות מוזכר למשל שמו של נמל " שלה ", היא סאלי של ימינו, בו התנהל מסחר הזהב. בימי שלמה המלך היו כבר יחסי מסחר ראשונים ויש לשער שאותם ברבורים אבוסים שעבדי שלמה המלך הגישו לארוחות המלכותיות יום ביומו, היו עופות שהובאו מארץ הברברים. יחסי מסחר אלה קיבלו תנופה חדשה במאה השמינית לפני הספירה כאשר הפניקים הגבירו את אחיזתם בצפון אפריקה וייסדו את העיר קרתה על חוף תוניסיה של היום.

האימפריה הימית החדשה הייתה מודרכת אך ורק על ידי שיקולים מסחריים וצמצמה את אחיזתה לערי החוף מבלי לבקש לכבוש את פנים המדינות. מסיבה זו אפשר לדמיין שגם הסוחרים היהודיים הראשונים שהתיישבו בצפון אפריקה העדיפו את מרכזי המסחר, זאת אומרת הנמלים.

מספרם במרוקו היה קטן יחסית. אולם למרות זאת מתברר שהשפעת התרבות הפניקית הייתה הרבה יותר עמוקה והתפשטה גם הרחק מערי החוף. השפה הפניקית קנתה לה מרחב מחיה רחב ונשתמרה זמן ארוך לאחר נפילת האימפריה. בהשפעת קרתה נכנסה צפון אפריקה לתחום התרבות השמית ולפי מספר היסטוריונים דבר זה מסביר את ההצלחה שהייתה מאוחר יותר ליהדות בגיור חלק מהברברים.

במגרב מצאו היהודים תרבות שאינה זרה להם, אולי אחת הגלויות הקרובות ביותר למורשתם. אין לנו ידיעות ברורות, אולם יש להניח שמספרם של היהודים התחיל לגדול בחבל ארץ זו לאחר חורבן בית ראשון – 586 לפני הספירה -. ההבדל הוא שהפעם התגבורת הגיעה לא דרך הים, אלא דרך היבשה, דרך מצרים, לוב ותוניסיה.

על ריבוי זה נוכל אולי ללמוד בעקיפין ממסורת שבתלמוד ולפיה הגיעו עשרה שבטים לאיפריקיה : " עשר השבטים איפה הלכו ? מר זוטרא אמר לאפריקי " – מסכת סנהדרין. לא כל הקבנים הסכימו לקביעה זו, אבל אותה מחלוקת מלמדת שהיה ידוע על קיומן של קהילות יהודיות במגרב בימי קדם.

כיבוש וחורבן קרתה החדשה על ידי הרומאים 148 לפני הספירה, לאחר סדרת מלחמות ארוכות ביותר, פותח דף חדש בפני ההתיישבות היהודית. הסדר והשגשוג שמביאה האימפריה הידשה אשר הופכת את עמק צפון אפריקה לאסם התבואות של רומא, מושכים גולים יהודים במספרים עצומים למצרים ולוב, אולם גם קילוח קטן הגיע עד לקצה צפון אפריקה.

קהילה קרועה, ירון צור.

התקרית בפטי ז'אן                                                

העיירה פטיז'אן, כיום נקראת סידי קאסם, ישבה על צומת דרכים באמצע הדרך העולה מן החוף האטלנטי של מרוקו אל פנים הארץ.  כפי שאפשר ללמוד משמה, לא היו לה שורשים בעבר המוסלמי. היא הייתה יצירה מובהקת של הכיבוש הקולוניאלי. בבואם לפרוש את רשת השלטון ולפתח את התחבורה בחרו הצרפתים להקים בנקודה זו מרכז ובנו עיר חדשה, אירופית, לצדו של כפר עברי גדול.

בעיר האירופאית התגוררו כ-800 פקידים ומתיישבים צרפתים ואילו ברובע המוסלמי שהתפתח לצידה, בעיר הילידית, חיו אלפים אחדים של מוסלמים. יהודים כמעט לא התגוררו בעיירה, רק כחמישים מהם היו רשומים בה כתושבים. אך במרחק לא רב מפטיז'אן שכנה מכנאס הגדולה, שבה התגוררו יהודים רבים ולאחדים מהם היו עסקים בעיירה החדשה.  הנתונים הללו הם על פי " המדריך הכחול " le guide bleu  של מרוקו.

עסקים, חנויות, מסחר, אלו הן כנראה מילות המפתח להבנת תחילתה של התקרית שאירעה בעיירה ב-3 באוגוסט 1954, ואשר כונתה במקורות יהודיים טבח או פוגרום. הנציב העליון הצרפתי, פרנסיס לקוסט, תיאר את התקרית במילים קצרות בפני יעקב כרוז, שחזר לצפון אפריקה כאיש מוסד, בכסות של נציג משרד החוץ הישראלי : " תמונת הסולטאן המודח הודבקה עם שחר על קיר חנות יהודית והורדה על ידי המשטרה. הערבים התנפלו על בעל החנות ועל אלה שהיו בסביבתו וכתוצאה מכך נהרגו שישה יהודים ".

כרוז שהתקבל לראיון אצל לקוסט כמעט שנה לאחר התקרית, שמע ממנו באותה הזדמנות גם פרשנות על אופייה : " הוא משוכנע שהתקפה זו לא הייתה מכוונת נגד היהודים דווקא, לו הודבקה התמונה על חנות נוצרית, היו בוודאי מתנפלים על נוצרים. אגב באותו שבוע עצמו נרצחו כתריסר אירופאיים בפורט ליוטיי "  ( אגב עדותו של כרוז, ניתן למצוא אותה בארכיונים של המדינה ) באמ"י – ארכיון מדינת ישראל, אם תרצה את מספר המסמך, אכתוב זאת עבורך, זהו הפרק הראשון, יש ויש עוד המשך, אגב קריאת מאמר זה, נתן לי חשק, גם להתמקד קצת, בהיסטוריית בת ימינו של מרוקו, שלפי עניות דעתי, לא פחות מרתקת, מאשר העבר הרחוק.

ברם המקורות העומדים לרשותנו משקפים תמונה מורכבת יותר מזו שביקש המושל הצרפתי להציג בפני אורחו הישראלי. המאבק לשחרור היה כרוך באופן טבעי בהפגנות ובשביתות לרוב. המרוקנים חפצו בשביתות שהוכרזו יהיו מלאות, ואילו הפקידות הצרפתית חתרה למנוע הישגים כאלה מן התנועה הלאומית. במקומות רבים נגררו היהודים, שלא בטובתם, לתוך הקונפליקט הזה וסבלו מתוצאותיו. לגבי קזבלנקה, למשל מונחת לפנינו עדותו של חיים הירשברג – סיפר הירשברג – אילצו הצרפתים את המוסלמים בעלי הדוכנים בשוק לפתוח את עסקיהם בכל יום, כולל יום שישי.

הדבר עורר כמובן את מחאתם, הם טענו כי מגיע להם יום מנוחה, כפי שליהודים יש יום שבת שלהם. התוצאה הייתה שהצרפתים החליטו לאלץ את היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. הירשברג היה בקזבלנקה בשבת הראשונה להפעלתו של הסדר זה, כשמונה חודשים לאחר תקרית פטיז'אן ולאחר שהתעצם גל הטרור, וכך תיאר את ביקורו באותה שבת ( הערה אישית שלי – את הסיפור המלא, מביא הירשברג בספר אחר לגמרי, עם תיאור מפורט של אותה השבת, אותה אביא בע"ה בהמשך, הנה כי כן, דבר גורר דבר, ואיננו מודעים לכך, שככל שיודעים יותר, עדיין יש ויש עוד מה ללמוד ).

                 " בביתנין המקוריים ניכר, איזהו דוכן של מוסלם ואיזהו של יהודי. הראשון היה מלא ירקות ופירות למיניהם והרוכל עומד מוקף לקוחות כרגיל. על דוכניהם של היהודים ראיתי ערימה של תפוחי אדמה קטנים כאגוזים, של ירקות שקמלו ונבלו, של פירות רקובים למחצה. ולךידם עומד ילד שלא הגיע למצוות או אישה. שום אדם לא פנה לסחורה זו ולא היה מעוניין לקנותה " עד כאן עדותו של חיים הירשברג.

כך פעלו אפוא בעלי הדוכנים היהודים שנקלעו בין הפטיש לבין הסדן. בקזבלנקה היה הפטיש תקנות החירום הצרפתית, והסדן – דרישות ההלכה היהודית. בפטיז'אן התגלם הפטיש ב-3 באוגוסט 1954 גם כן בהוראות השלטונות, אך הסדן היה תביעות הפעילים הלאומיים, הקונפליקט התמקד בשאלת השתתפותם של היהודים בשביתה. בדו"ח יהודי המכיל את התיאור המפורט היחיד של התקרית שנחשף עד כה נאמר :

                 בערב ה-3 באוגוסט הייתה האווירה בפטיז'אן כבדה מאוד. ליהודים לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני סכנה כלשהי. בהיותם תמיד אזרחים צייתנים, המשיכו לעבוד כדי לא לגלות כלפי הרשויות כל סימן של תבוסתנות. הם קיבלו אמנם מסר שעליהם לסגור את חנויותיהם, אלא שהרשויות המקוממים ציוו עליהם לפתוח אותן במו שהיה מלווה בהבטחות רשמיות שתוענק להם הגנה מלאה.

הערת המחבר " איפול כבד הוטל על התקרית ובעיתונות הישראלית אין לה, סמוך למאורע, כל זכר. דיווחים צרפתים רשמיים על התקרית אינם נמצאים בתיקי הנציבות הצרפתית במרוקו, אשר נפתחו בפני החוקרים. אשר לדו"ח המצוטט, הוא הגיע ממקום התקרית סמוך ביותר להתרחשותה. חובר על ידי יהודים עדי ראייה וצוטט ב   l information juive ביטאונו הצרפתי של הקונגרס היהודי העולמי. הדו"ח הופיע גם בעיתון Maroc.

אין זה אפוא דו"ח בלתי משוחד, אך מידע בסיסי ביותר על התפתחות המאורעות בעיר רשאים אנו להפיק ממנו. הן פקידים צרפתים והן פקידים ישראלים הקדישו לדו"ח תשומת לב, וגזיר העיתון נמצא הן בארכיונים במרוקו, והן בארכיון משרד החוץ הישראלי ".

הד"ח ממשיך ומתאר כיצד נאסף לעת בוקר ברובע העתיק והקשיב לנאומו של תועמלן לאומי, ואחר כל זרם, כשהוא נרגש ונלהב, אל מרכז הרובע הערבי שבשולי העיר החדשה, תוך נפנוף בתמונה של הסולטאן הגולה. התמונה הודבקה על חלון הראווה של חנות יהודית. פקד משטרה, שנסה בעזרת סולם להוריד אותה, הותקף באבנים. הוא הצליח להתחמק מבלי להשתמש בנשקו. או אז החל ההמון להתנפל על היהודים. מחבר הדו"ח, שנועד לעורר גורמי חוץ יהודיים לפעולה, שאל :

                 " האם הייתה זו התקפה מכוונת מראש ? האם היה זה דחף מרושע והרסני של הרגע ? האם היה זה הפיתוי הקל לשדוד והרוג שנתן את האות לטבח ?  את זאת אין יודעים. יש טוענים שעובד השאיל לפקד המשטרה את סולמו כדי לאפשר לו להוריד את תמונתו של השליט לשעבר. על כל פנים ודאי הוא שהם הרגו במוטות ברזל את בוסידן שמואל בן ה-42, אב ל-11 ילדים, שיספו את גופו מלמעלה למטה וביצעו בו מעשה אכזריות שאין אנו מעזים לפרט אותם כאן.

לאחר מכן הם השליכו את גופתו על ערמת שקים ושרפו אותה. האספסוף, לאחר שהצית אש במשאית השייכת למר שלמה אלפסי,  התפרץ בצעקות למחסן הסחורות של האומלל הזה והרג אותו בפראות במכות לבנים ורצח באכזריות גם את בנו בן ה-22, שהתחתן זה לא כבר והיה אב לילד.

במשך הזמן התפרצו מתפרעים אחרים לתוך המחסן של מר אלי טולידנו, בן 53, אב למשפחה גדולה. האיש האומלל ובנו בן ה-12 בותרו, בטנם שוסעה והם מתו מוות איום. יהודי שלישי, אברהם עמר, סבל מגורל דומה באכזריותו כמו שאר בני דתו. לסיום סדרת הרציחות הכינו הרוצחים מדורה במרכז הרחוב, הניחו עליה באופן מסודר את חמש הגופות ושרפו אותן בעזרת נפט.

שני מחסני התבואה של האדונים אלי טולידאנו ואלפסי שלום, שהיו מלאים בסחורות בעלות ערך רב, נשרפו עד היסוד. מחסן של מצרכים קולוניאליים וחנויות יהודיות אחרות הוצתו. בתוך השמחה הכללית הזאת ליוו הפטמות – הנשים הערביות – את מעשי הזוועה של הגברים ביללות שמחה, דווח לנו זה עתה שבמקום נמצאה גופה והודית שביעית, שרופה ולא מזוהה.

המאזן שבעה נספים ודאיים. הנכסים הבזוזים, השדודים והמוצתים מגיעים לערך כללי של כ-50 מיליון. עדים אירופים ראו כי הפושעים חילקו ביניהם שטרות כסף ששדדו מקורבנותיהם המסכנים החפים מפשע ". הערת המחבר " כאמור הדו"ח הועבר לקונגרס היהודי העולמי ופורסם בביטאונו הצרפתי. לאנשי משרד החוץ בירושלים הגיעו בדרכים עקיפות צילומים ממקום התקרית, אך לא הצלחתי לאתרם

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א 

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו  מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.

ובראותו את שקידת סבו מרן אביר יעקב על למודו, שקד גם הוא על לימודיו, ומסופר כי פעם באו כמה מנכדי מרן אביר יעקב  להבחן אצלו על לימודיהם, וכל נכד נתן אביר יעקב איזה פרס. הוא שעמד מן הצד בתור בן בית, ניגש גם הוא לסבו ואמר : סבא למה לי לא נתת מאומה ? ענהו רבי יעקב, אם תשמיע לי איזה דבר לימוד, אתן גם לך.

ומיד השמיע הילד יחייא את כל פרשת השבוע בטעמים ובנגון בלי לשגות אף בטעם אחד. ורבי יעקב ברכו שיהיה גדול בתורה וביראת שמים טהורה, וכמובן נתן לו פרס הגון .

כך גדל רבנו באווירה דקדושה ויראה, וכך עלה במעלות הקדושה והחסידות. נשמתו הגבוהה חפשה ותרה ארחי חומרות וחסידות, סגופים ופרישות. כל ספרי המוסר כגון " ראשית חכמה, " שבט מוסר ", " פלא יועץ ", היו שגורים בפיו בעל פה, ומקיים כל הכתוב בהם.

כל ימיו צומות וטבילות, ופוק חזי מאן גברא רבה דמסהיד עליה. אדונינו מורנו ורבנו עטרת ראשינו סידנא " בבא סאלי " – רבי ישראל אביחצירא זצוק"ל וזיע"א במכתבו " צניע ומעלי, כבשי דרחמנא בלחם סתרים רב חיליה וגברא, קים ליה בדרבה מניה במעשה רב, חומרי וקלי לאפוקי ולעיולי, וכל הכתוב במגילת תענית קים זה מה שכתוב בזה.

והעיד עליו אדוננו מורנו ורבנו זיע"א כח רבנו במשך שנות חייו צם הפסקה גדולה ממוצאי שבת קדש עד ליל שבת קדש, לכל הפחות מאה פעמים, מלבד צומות כל יום שני וחמישי. ובשנה אחת צם בחודש תמוז – ימי החום הקשים והארוכים – צם פעמים הפסקה גדולה ברציפות שבוע אחרי שבוע.

לאחר פטירת מור זקנו מרן אביר יעקב, דבק רבנו בדודו הרב הגדול כבוד מורנו הרב דוד מסעוד בנו בכורו של רבי יעקב, והיה תלמיד חבר לבנו הגדול עטרת ראשנו רבי דוד אשר היה בן גילו. רבנו הכיר ברבי דוד כי איש אלקים קדוש הוא, וקבלו כרב מובהק. אתו עמו התבודד ולמד וכלשונו " לא זהה ידו מתוך ידי בשבתי ובקומי.

בשנת התר"ף וכלשון רבנו, על הר ציון שֶשָמֵם, קם צורר ערבי שקינא לדתו ולעמו ומרד בשלטון הצרפתי. ראשית מעשיו היה לסחוט כספים מהיהודים בהעלילו עליהם שהם מרגלים לטובת הצרפתים. בחמתו לא הסתפק ברצי כסף אלא בקש להרוג ולהשמיד את כל יהודי תאפילאלת ריסאני.

עטרת ראשנו רבי דוד בשמעו את הגזרה התחנן לבורא עולם שהוא יכפר על הדור. הקב"ה שמע את תפילתו, וביום שבת קדש י"ד סכלו, התעטר רבי דוד בקדושת העשרה ( עשרת הרוגי מלכות ) ועלה בספרו להם ממראה עיניו על מנהגי אבות וקדושתם וחסידותם.

במתק שפתיו ובמוסריו השפיע השפעה רבה על בני הישיבה ובפרט על אדמו"ר יסוד עולם בבא מאיר זצו"קל וזיע"א. ואפשר לומר בוודאות כי בבא מאיר, הגיע למה שהגיע בזכותו. וכלשון אדמו"ר במכתבו " ומאיר ובא במטבע אשר טבעו במטליותיה.

רבנו בגודל ענותנותו, לא החזיק מעולם טיבותא לנפיה, והיה כעפר תחת רגלי החכמים, וכופף עצמו אפילו לילדים הקטנים, ומדבר עמם בלשון כבוד ובנחת רוח, ובפרט לבני תשחורת, והכל המטרה לקרבם לתורה ויראת שמים טהורה.

רבנו מאנה הנחם נפשו מהאסון הכבד בהלקח ממנו ידיד נפשו, מורו ורבו אשר גדלו יחדיו בתורה ויראה, ומתוך צערו ויגונו, הרגיש חובה קדושה להנציח לדורות את גודל קדושתו וחסידותו דרכיו ומנהגיו של עטרת ראשנו רבי דוד ה' יקום דמו וחיבר את הספר הנוכחי " אני לדודי ", קטן הכמות ורב האיכות ומתוכו ילמדו הדורות הבאים סדרי קדושה וטהרה.

לאחר חורבן תאפילאלת ריסאני עברה המשפחה לעיירה בודניב, בראשות האדמו"ר מצדיק יסוד עולם " בבא סאלי " זיע"א, ואדמו"ר כונן מחדש את ישיבת מרן אביר יעקב. דבק רבנו המחבר באדמו"ר " באבא סאלי " והיה יד ימינו בהנהגת הישיבה. ותקופה ארוכה למדו יחדיו בחברותא מסכת שבת.

רבנו המחבר הוא הגבר אשר הטביע את חותם החסידות, הקדושה והפרישות והצניעות על בני הישיבה, בסַפרו להם ממראה עיניו על מנהגי אבות וקדושתם וחסידותם. סמתק שפתיו ובמסָרָיו השפיע השפעה רבה על בני הישיבה ובפרט על אדמו"ר צדיק יסוד עולם בבא מאיר זצוק"ל ויע"א.

ואפשר לומר בודאות כי בבא מאיר הגיע למה שהגיע בזכותו, וכלשון אדמו"ר במכתבו " ולמאיר ובא במטבע אשר טבָעו במטליותיה ".

רבנו בגודל ענותנותו, לא החזיק מעולם טיבותא לנפשיה, והיה כעפר תחת כפות רגלי החכמים, וכפף עצמו אפילו לילדים קטנים ומדבר עמם בלשון כבוד ובנחת רוח, ובפרט לבני התשחורת, והכל במטרה לקרבם לתורה ויראת שמים טהורה.

ומסופר כי פעם הזדמן לעיירה אחת והוזמן אצל נכבד מנכבדי המקום, כשהגישו לפניו לאכול, סרב, בעל הבית אמר לרבנו : אין לך מה לחשוש, מור זקנך אדמו"ר רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל התארח אצלנו וסעד על שולחננו.

מששמע זאת רבי יחייא פרץ בבכי ואמר : " מה אתם משוים אותי למר זקני רבי יעקב, הוא הייתה לו סייעתא דשמייא ותמיד גילו לו מן השמים אם המזון המוגש לו כשר או לאו, ולכן יכול לאכול בכל מקום. אי הקטן הפשוט לא מגלים לי כלום, ואם כן איך אני מיכול לאכול בכל מקום.

דברים אלו אמר רבנו בגודל ענותנותו, אך ידוע במשפחה כי היו לו גילויים מיוחדים מן השמים. תקצר היריעה מהכיל, אך נזכיר פה מעט מזעיר ממה שסיפרה בתו הרבנית חנה שתחיה.

א.      ביום בהיר אחד אשת רבנו הכינה לו קומקום תה ורבנו סרב לשתות, בהפצירה בו אמר לה, התה הזה איננו מיועד לי כי אם לאנשים אחרים שיבואו לשתותו, מי הם האנשים ? שאלה אשתו אך רבנו לא השיבה דבר.

והנה דופקים בדלת, ונכנסו בניו של רבי דודו בא-יה ז"ל גיסו של רבנו בכיה ובדמעות, מה קרה ? , אבא נסע כדרכו לאלג'יר ווהראן, להביא סחורות לצורך מסחרו. קבלנו מברק כי הוא יצא לדרך עם שתי מכוניות משא עמוסות סחורה לעיפה, ואמור היה להגיע הבוקר, והנה חצות היום והוא עוד לא הגיע בודאי קרה אסון.

הרהר רבנו קמעא, כון מה שכון צחק ואמר, אל תדאגו בשעה שתים בדיוק הוא יגיע בריא ושלם עם הסחורה בשלמות. בשעה שתים בדיוק טרטור המנועים של המשאיות נכנס רבי דוו בא-יה ונהגו וספרו : נסענו בדרך הרגילה והנה באמצע הדרך, מקום מוחזק בסכנת שודדים, קמה רוח סערה מלוה סופות חול חזקות, ולא ראינו את הכביש.

סטינו מהדרך הכבושה ונסענו בדרך לא דרך, והנה שמענו יריות חזקות מאחרינו וניסינו לברוח, ביודעינו כי הדרך מסוכנת, אך לא יכולנו להמשיך במהירות. במאמצים רבים חזרנו למסלול הכביש, והוברר לנו על ידי נהגים אחרים כי השודדים חפרו מהמורות עמוקות באמצע הכביש כדי שהמאיות יפלו בהם וכך ישדדום.

ועתה אנחנו מודים לה' על רוח הסערה וסופת החול בזכותה ניצלנו. בניו של רבי דודו בא-יה ספרו לאביהם כח רבנו הבטיחם שבשעה שתיים בדיוק יגיע אביהם הוא וסחורתו בשלמות, בודאי בזכותו ובזכות ברכתו נצלתם אמרו – בודאי ענה רבי דוד ומיד הפריש מעשר מכל ונתן לרבנו.

או אז הבינה אשת רבנו את דברי רבנו באומרו " התה הזה מיוחד לאנשים שיבואו לשתותו " ומיד הגישה את התה למיועדים לו.

א.      בימי המלחמה העולמית כאשר שרע פרנסה ננעלו וההכנסות התמעטו, החלה אשתו להציק לרבנו כי המצב בבית קשה מנשוא, ולכן יעצה לו ללכת לעיירות ישראל ולמכיריו ומיודעיו ולהודיע צערם ברבים. אך רבנו שהיה בעל בטחון עצום לא הטה אוזן לדבריה ואמר לה : אנו בוטח בה' יתברך ולא אפנה לבשר ודם.

ביום ששי אחד באה אשתו ואמרה לו, דע חל כי אין לנו מאומה לכבוד שבת קודש ואינני יכולה להשיג בהלואה אפילו קילו קמח. ענה לה רבנו, אם כך הוא המצב פתחי נא את מגירת השולחן, לרבנו היה שולחן עשוי על פי הכונות כפי הדוגמה שעשה מרן, אביר יעקב.

חיפשתי כבר במגירה ואפילו הפכתיה ולא מצאתי מאומה, אמרה. פתחי ותאמרי לי מה יש במגירה, הקב"ה רחום וחנון לא עזב ולא יעזוב, אמר. במר נפשה פתחה את המגירה, והנה להפתעתה צרור כסף. אם כן אמר לה רבנו השתמשי בכסף זה מבלי לגלותו לאיש ומבלי לספור כמה כסף יש בו, והברכה – ברכת השבת תשרה בו. ויותר אל תבקשי ממני לבקש עזרה מבשר ודם.

ב.       משאת נפש רבנו הייתה לזכות לעלות לארץ ישראל ולבלות בה את שארית חייו. אך דא עקא כי מארגני העליה מטעם המדינה לא נתנו למבוגרים ולזקנים לעלות לארץ כי אם צעירים בלבד. ובפרט לרבנו שהיה זקן מופלג וחולה. מרת חנה בתו שתחיה שהייתה בירושלים התאמצה בכל מאמצי כוחה ודפקה על שערי הסוכנות וכל הנוגעים בדבר, להעלות את אביה לארץ, אך פניה הושבו ריקם בטענה כי אביה זקן וחולה אנוש.

בצר לה נסעה לטבריה להשתטח על קברי רבי חיה ובניו, שבזכותם יזכה רבנו לעלות לארץ. לאחר שבוע מההשתטחות קבלה הודעה מהדואר כי ישנו מברק עבורה מחוץ לארץ ועליה לבוא ולקבלו בדואר. בלב פועם ובדמעות בעיניה נגשה לבית הדואר, בחשבה שאולי מברק זה מבשר כי אביה שבק חיים לכל חי.

אך ראה איזה פלא מברק זה בשורה טובה בו, אביה ובתו השניה מגיעים לארץ מחר, והיא מוזמנת בזה להקביל פניהם ולהביאם לביתה. כשנפגשו בנמל חיפה, שאלה : אבא, הרי הייתה חולה וכיצד הבראת וכו….ענה רבנו ואמר, בתי, הרבה מלאכים ושלוחים למקום, והוא שלח מלאכו וירפאני ובשרני כי אזכה לחיות ולהטמן בארץ הקודש, הודו לה' כי טוב.

א.      כאשר הגיע חג הסוכות הראשון לשֶבֶת רבנו בארץ, ורבנו מהדר במצות ביקש שיקנו לו ארבעה מינים מהודרים. כאשר קיבל את ארבעת המינים ראה רבנו כי ההדס אינו משולש כדין, וכאשר הסביר לשליח כיצד צריך להיות ההדס המשולש והלא לא הבין, הכריחם רבנו לקחתו למקום המכירה.

הגישו לרבנו חבילות של הדסים, ורבנו איננו מרוצה ומבקש הדס משולש כדין, בסופו של דבר הוציא המוכר חבילת הדסים משולשים לתפארת, ואז השביעו רבנו שיותר לא ימכור הדסים שוטים ויכשיל את בית ישראל כי אם הדסים משולשים כדת.

 ה – רבינו התגורר אצל בתו שביתה היה סמוך לגבול עם ירדן הבית הקיצוני בשכונת מוסררה – מורשה, סמוך לחומת עיר העתיקה, מיד פעם היו חילי הלגיון צולפים לעבר השכונה, ואף רצחו כמה נפשות ה' יקום דמם.

כשפרצה מלחמת סיני רצו בני הבית לעזוב את המקום ולעבור למקום מבטחים. רבנו התנגד ואמר : " מבטיחכם אני כי לא יארע לנו שום נזק ואף אחד מאתנו לא יפגע משום כדור או רסיס, השארו בבית בבטחה וה' שומר ישראל וכך היה.

 ו – לאחר פטירת רבנו זיע"א הייתה בתו הרבנית חנה – חניני ואחיותיה עורכות את הילולת רבנו ביום פקידת השנה. הימים ימי צנע קשה היה להשיג מצרכים ויהודי יקר בשם רבי אברהם אלמאליח יצ"ו היה טורח ומשיג מצרכי מזון בשפע לכבוד הצדיק. 

לימים נפצע רבי אברהם אנושות ומצבו היה מסוכן מאוד, הוא הוכנס ליד בדוד והרופאים אמרו נואש לחייו כשמוע הרבנית חנה את מצבו של רבי אברהם יצ"ו, הדליקה נר לכבוד רבנו וביקשה מבורא עולם כי ישלח דברו וירפאהו בזכות רבנו אשר הנ"ל משתדל בכל יכולתו לערוך את ההילולה ברוב פאר והדר.

למחרת חלה הטבה ובתוך ימים ספורים הבריא רבי אברהם יצ"ו בזכות רבנו. ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים אמן ואמן. התקיים ברבנו זיע"א : גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. תנצב"ה.

תבורך מנשים בתו הרבנית חנה חניני תחיה אשר זכתה לכבד את אביה רבנו בחייו, וגם לאחר פטירתו לחיי עד. ומקיימת בכל שנה את יום ההילולה וגם זכתה להדפיס מחדש את הספר הקדוש הזה.

וכעת השתדלה בכל מאמצי כוחה להדפיסו מחדש לכבוד מור אביה הקדוש זיע"א. ויהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים טובין ונעימים עד ביאת משיח צדקנו ויקוים בה מקרא שכתוב " עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, אמן

והחותם לכבוד התורה והצדיקים – דוד יהודיוף. התנא דבי נשיאה דהיש"א ברכה זיע"א.