נשים-באומנויות-ובמלאכות-שונות-אליעזר


נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ה: נשים באומנויות ובמלאכות שונות

דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.-משלי לא:יג.

בפרק הראשון נאמר, שהאישה האידאלית בעקבות אשת חַיִל היא ״ולחם עצלות לא תאכל״. על האישה לגלות חריצות ולעסוק בעמל כפיים. לדעת רבי יוסף בן הרוש על האישה לעסוק במלאכה במשך כל חייה (בן הרוש, תרפ״ז, יד-טז ע״ב. ראו לעיל בפרק א). פרק זה מתאר את סוגי המלאכות, שנשים עסקו בהן.

חינוך מקצועי של בנות

בחברה המסורתית שולבה הבת במשק הבית של אמה החל בגיל רך. הבת עזרה לאם וזו הדריכה אותה בחובות המקובלות, החלות על הבת במשפחה. עד פתיחתם של בתי־הספר של כי״ח (״כל ישראל חברים״) במרוקו, החל משנת 1862, הייתה הכשרתה המקצועית של הבת תלויה באמה, בסבתה או בקרוביה. אלה לימדו את הבנות את המקצועות האופייניים לנשים, נוסף על ניקיון, הבאת מים מהבאר או מן המעין, כביסה, בישול וניהול משק הבית, וכן כל המקצועות הקשורים לחוטים: אריגה, תפירה וסריגה. התוצרת שהוכנה שימשה את בני המשפחה או נמכרה. על פי עדות אחת הנשים, שעלתה ארצה ממרוקו בשנות ה־50, בגיל עשר עסקה כבר באריגה – מלאכה שלמדה מאמה, מדודתה ומחמותה לאחר שנישאה בגיל שלוש־עשרה. במקרים שההורים נפטרו, או שהאם והסבתא לא היו מסוגלות מסיבה כלשהי ללמד את הבת, נהגו קרובי המשפחה או האפוטרופוס לשלוח את הבת לאומן או לאומנית כדי ללמדה אומנות. בפנקס סופרי בית־הדין בפאס מופיעים בין השנים תנ״ט-תע״ה (1715-1699) הסכמים כאלה בדבר תנאי הלימוד, השכר ומשך הזמן.

בת שלמדה אצל אומן מלאכות שונות

בכ' בתמוז תנ״ט (1699) נערך דיון בפני רבי יהודה אבן עטר בנושא הבא: יהודי בשם יסאן טען, שהתנה עם חיים האומן שילמד את בתו, צולטאנה, ״כל המלאכות שהוא יודע מלבד גאפראת״(הכוונה לתפירת מעילים גדולים) שאם לא ירצה לא ילמדנה. חיים טען, שלא קיבל על עצמו ללמדה אלא מה שכתוב בשטר שברשותו.

עבודות עם משי

בכ״ג בכסלו תס״א(1701) נערך הסכם בין אב לאומן, שילמד את בתו במשך שנתיים עשיית כפתורים מבד, המגולפים ברקמת חוטי משי או זהב. נוסף על שכר עליו להעניק לה חלוק אחת לשישה חודשים.

אומנית שלימדה מלאכות בלתי מוגדרות

בל׳ בסיון תס״א (1701) נרשם שעיישא, אשת אליהוא צראף, הכריחה את בתה פריחא לעבוד עם יאקות, אשת אנפאני, במשך שנתיים ימים. ״ותלמדנה המלאכות אשר היא רגילה לעשות בימים האלה״. נקוב גם השכר, שאמורה הייתה לקבל במהלך תקופה זו, שהיה שונה בכל שנה. בה׳ באלול של אותה שנה מופיע הסכם נוסף, שהאומנית תלמד אותה את כל המלאכות שהיא יודעת(בנטוב, תשכ״ו, תעג-תעד, תנט-תס).

לימוד מלאכת הכובענות

בשנת תס״ה(1705) נערך הסכם בין אלמנת משה אבן מכלוף עבו ובין אומנית בשם יאקות, אשת יוסף בר חיים דאראע, שתלמד את בתה עדה במשך שנתיים את מלאכת הכובענות. על בעלה של האומנית להישבע להכריח את אישתו ללמדה מלאכה זו וכן ״להאכילה ולהשקותה ולפרנסה כל השתי שנים״ (פרטים אלה הועתקו ל: 278 -277 ,1980 ,Gerber).

לימוד אומנות במקור רבני

בתשובות של רבי ש״י אביטבול מצפרו מדובר על בת, שלמדה מקצוע: ״יעקב ששדך לבנו ראובן את לאה וקודם השידוכין ואחריו עד עת כניסתם לחופה היתה לאה הנזכרת מתלמדת לעשות מלאכה אצל קרובתו של יעקב הנזכר והיתה הקרובה הנזכרת למודה ללכת היא ונערותיה לבית יעקב הנזכר ולפעמים יושבת שם עד חדש ימים ויותר והיו יעקב וראובן בנו הנזכר מכירים בלאה הנזכרת ובמהותה״(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן לא).

תופרות

על פי המסורת היהודית מתקופת התנ״ך והמשנה מלאכת הטוויה היא מלאכתן של הנשים: ״ וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  כו וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים (שמות לה:כה-כו). בעקבות זאת אמר רבי אליעזר ״אין חכמה לאשה אלא בפלך״ (יומא, סו, ע״ב). גם במשנה (כתובות, ה, ה) נמנית ״עושה בצמר״ בין המלאכות, שאישה חייבת לעשות לבעלה, אבל אם הכניסה לו שלוש שפחות ״אינה עושה בצמר״. לדברי רבי אליעזר ״אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה״. היו נשים שטוו לאור הלבנה; כך על פי הרמב״ם בהלכות סוטה, א, ז.

הערת המחבר: בסיפור, המובא על־ידי רבי יוסף משאש על אביו של רש״י, מצוטט: ״ויאמר לה הרב: אין חכמה לאישה אלא בפלך״. אך האישה החכמה ענתה לו: גם זה פל״ך, וכוונתה ג׳ ספקות שנמצאו בתרנגולת: פה, לב וכבד. בסיפור באה לידי ביטוי הגישה השמרנית, שאישה אינה מבינה אלא בפלך לעומת ההנחה, שיש נשים חכמות, היודעות גם משהו מעבר לכך; משאש, תשל״ג-תשמ״ז, חלק ג, רכח.

גם במרוקו נחשבה עבודה זו למלאכת נשים לשם רווח, לאחר סיום השירותים הרגילים במשק הבית. הרב יעקב אבן צור (יעב״ץ) תיאר סדר יום של בעלת בית:

״ומעשה ידיה לא שייך אלא לאחר שתעשה כל צרכי הבית דהכי תנן בכתובות פרק ה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה ועושה בצמר. חרי לא הזכיר עושח בצמר אלא לאחר שסיים כל עניני צרכי הבית. וכבר אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שזוהי דרך לכל העולם שהאשה עומדת בבקר ועושה צרכי הבית הצריכין ליום, וכשגומרתם יושבת לעשות מלאכתה. וכן לעת ערב פוסקת ממלאכתה ועושה צרכי הבית הצריכין ללילה ואחר שגומרתם אם נשאר שהות ביום חוזרת עוד למלאכתה. ולפעמים אפילו באמצע היום אם נזדמן איזה דבר מצרכי הבית, מפסקת ועומדת לעשותו וחוזרת למלאכתה.

וכן כשצריכה האשה לכבס כסות של אותו שבוע, פוסקת ממלאכתה עד שתגמור הכבוס. נמצא שעשיית צרכי הבית היא עיקר, והמלאכה שעושה להרויח היא טפלה.

ועל אותה מלאכה שעושה להרויח הוא שאמרו שאינו כופה אותה אלא לטוות צמר בלבד. רצונו לומר שלא יכוף אותה לעשות מלאכה קשה אלא טויה שהיא מלאכה מיוחדת לנשים״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קב).

במצבים מסוימים נאלצו נשים לסייע בפרנסת המשפחה באמצעות ביצוע מלאכות אלה ואחרות. בדו״ח שנשלח מפאס בשנת 1879 על־ידי הרב אבנר ישראל הצרפתי לאיזידור לאב, מסופר בין השאר על החלוקה המקצועית של יהודי המקום ״ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים״(עובדיה, תשל״ט, חלק א, 91). במקור משנת תרכ״ט (1869), שנכתב על־ידי הרב רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר: ״כל אשה חכמת לב בידיה טוו והביאו מטוה בגילוי השוק ובגלוי הראש״(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 79).

בדו״ח של הרב אלבאז על החלוקה המקצועית של יהודי הקהילה, שנשלח לרבי מרדכי בן ג׳ו, נציג כי״ח בטנג׳יר, במטרה שיועבר לפריס מופיע בין השאר הדיווח הבא: ״ויש שלשה חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם״.

הרב דוד עובדיה כתב, שבצפת היו מפעלים קטנים, שעסקו בתעשיית צמר והעובדים העיקריים בהם היו נשים. הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו במסרקות ברזל (קרסאל), צבעו, טוו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ובדי צמר שונים למלבושים. נשים כמו גברים נהגו לתפור ולתקן את בגדיהם של הברברים מהכפרים שבסביבת צפרו.

על פי עדות מתחילת המאה ה־19 נהגו יהודיות בדבדו לעשות תחרה. סקר, שנערך על־ידי כי״ח במוגדור בשנת 1894 ועסק בחלוקה המקצועית של יהודי הקהילה הוכיח, שגם נשים הועסקו בניקוי הצמר. בתיטואן היו הכובסות והתופרות ספרדיות ויהודיות. אנגלי בשם יוסף תומסון (1858-1895 ,Thomson), שביקר בהרי האטלס ובדרומה של מרוקו, כתב ביומנו, שבמראכש עסקו הנשים היהודיות בתיקון חולצות לתיירים ולרווקים. בתשובות רבי שמואל עמאר ממכנאס מדובר על אישה, ששילמה לחברתה כדי לארוג לה בגד (עמאר, ת״ש, חו״מ, סימן סב). כן מסופר על אישתו של הרב אהרן הכהן (1940-1867), שטוותה לו טלית מאריג משובח. ערבי חמד אותה וגנבה ונענש על כך מהשמים. בצפרו היו נשים, שהצטיינו בטוויה, ברקמה ובאריגת שטיחים – מלאכה שחייבה רכישת צמר גולמי, ניקויו, צביעתו ויצירת חוטים שונים. השטיחים הובאו על־ידי כלות כנדוניה לבתי בעליהן. אומנויות אלה עברו מדור לדור (זעפראני, תשל״ב, 135. צפרו: פוני־כלפון, תשמ״ח, 158, 183, 192).

על מספר התופרות והרוקמות היהודיות במראכש בתחילת המאה ה־20: שטרית, תשס״א, 36. מתוך 280 נשים בדמנאת, שעבדו במלאכות שונות, עסקו 204 במלאכות הקשורות בחוטים: 20 .Flamand, 1952, 34; Willner & Kohls, 1961, 235, n.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 44

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה

רבי עמנואל מאנסאנו כתב בשנת תצ״ט (1739) על נשים יהודיות בפאס, שעשו ״מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל״. דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך ולכן אמרו להן, ״שאם הן ישראליות יתנהגו כמנהגם ואם לאו – מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (בניהו, תשנ״ג, 136).

אישה יהודייה נהגה לתפור את שמלותיהן של נשות השר במכנאס. כך נאמר במקור משנת 1830 (לוי, תשמ״ג, 86). גם גברים יהודיים, בדומה לנשים, נאלצו לבצע עבודות שירות בכפייה עבור הממשל, שכונו בשם סוח׳רה. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כתב ביומנו:

״אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה,

כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם.

הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקם בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח״ [רומאנילי, תרמ״ה, 25-24. יעב״ץ (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק א, סימן עג) כינה שירות זה ״סוקאר״; בחלק ב סימן קיט – ״אלשוכ״רה״].

על פי מקור מן ה-25 באפריל 1864 נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים בפקודת המושל של מוגדור. כך נאמר בתזכיר, שהוגש על־ידי קהילות מספר, ביניהן זו שבמוגדור,

להנהגת הקהילה בטנג׳יר. התלונה אינה על עצם כפיית השירות אלא על כך, שהמושל תבע זאת ימים מספר לפני החג, ועל כך שהנשים נאלצו לעבוד ללא שכר. כשנשאל המושל לשכרן ענה: ״מאה וחמישים מלקות״(99/121 F0). הדבר התרחש כחודשיים ומחצה לאחר הצהרתו של הסולטאן מוחמד הרביעי מן ה־5 בפברואר 1864, כי ״לא ישתמשו בבעלי המקצוע שביניהם אלא מרצונם ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם״(הנוסח האנגלי: 120-122 ,1866 ,Hodgkin. בתרגום לעברית: הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 311-306).

בדו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח, שפורסם בשנת 1877, נאמר, שבנות יהודיות בגילים שבין 10 ל־15 שנים נראו ברחובות מראכש כשהן נאלצות לתפור בגדים לצבא כשראשן חשוף וזאת בארץ, שאישה אינה יוצאת מפתח ביתה ללא כיסוי לראשה. בשל כך הן מהוות אובייקט למבטי המוסלמים ולפיתוי להתאסלמות .

בתזכיר של מ׳ לוי, מזכיר ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי בשנת 1880 על ההתנכלויות ליהודים נאמר בין השאר, שכאשר הצבא זקוק למדים נערכת פשיטה על המלאח (הרובע היהודי) בחיפוש אחרי נשים יהודיות, הנאלצות להגיע למחסן הממשלתי ולתפור מדים ללא תמורה כספית. כך היה נהוג במראכש ואף במקומות אחרים. כאשר האישה סירבה היא הולקתה בנוכחות מושל העיר. פרטים אלה נכתבו על־ידי כי״ח לוועידת מדריד, שהתכנסה בשנת .

בתזכיר משותף של ארתור כהן, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, וסרג׳נט ג׳והן סימון, סגן נשיא ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי, הלורד סליסבורי, שנשלח ב־3 בפברואר 1888, נאמר בין 27 סעיפי ההגבלות וההשפלות החלות על יהודי מרוקו, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצות לעבוד בשביל פקידי הממשל בכל עת, כולל בשבתות ובחגים, ושכרם היה מתחת לשכר המקובל. האילוץ לעסוק במלאכת התפירה היה מבוסס בוודאי על הידע ועל הניסיון שלהן בתחום זה. בהמשך תיאור העבודה הקשה עבור המושלים בשבתות ובחגים, שהיהודים, ללא הבדל גיל ומין נדרשו לבצע, נאמר, שבעלי הממון יכולים היו להשתחרר. יהודייה ענייה, שלא סיימה תפירה של מעיל עבור המושל בזמן, הוכתה. בתגובה קיללה את מעניה ואז נגררה אל הקאדי. היא ביקשה את הגנתו אך הוא פקד להלקותה.

הערת המחבר: על פי ידיעות, שפורסמו בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך, נמשכה חטיפת הנשים לצורך ביצוע שירותים עבור הממשל. כך במראכש, שבה נאלצו נשים יהודיות לעבוד בפקודת המושל כשראשיהן פרועים (החבצלת, כג תמוז תר״ם, גליון 37, עמי 277) וכך באוטאט .על פי ידיעה מ־15 בספטמבר 1884 נאלצו נשים יהודיות לכבס עבור מושל דמנאת:

תופרות במאה ה־20

על פי מידע מתחילת המאה ה־20 עבדו יהודיות בתפירת בגדים עבור הממשל במראכש תמורת שכר נמוך, שהספיק לקניית לחם וזיתים. לחצר הסולטאן תפרו הנשים היהודיות אוהלים. במקור מהמחצית הראשונה של המאה וד20, העוסק בהתרת עגונה שבעלה נהרג במדבר, מופיעה עדות, שהאישה הכירה את בגדי בעלה שנהרג במדבר ״מחמת שהם מעשי ידיה בתפירות שתפרה את החלוק״(אצבאן, תרפ״ט, אהע״ז, סימן ד).

רבי שלמה אבן דנאן כתב בתשובות אחדות, בשנים תרפ״ג ותרפ״ה (1923 ו־1925), על נשים אורגות (תרצ״א, סימן לז, מ, מג). בספר, המתאר את החיים היהודיים בגוראמה בשנות ה־50 של המאה ה־20 נאמר, שנשים יהודיות עסקו בעיבוד הצמר בעזרת מסרקות ברזל, המודבקים לשני קרשים מרובעים עם ידיות עץ. הן צבעו את הצמר ואת השמיכות וארגו בגדי צמר לנוודים. רבי דוד צבאח דן במעשה במשפחה, שבה קנה הבעל, שאינו עובד, מכונת תפירה לאישתו. המכונה נקנתה בתשלומים מהכסף שקיבל מקופת הקהל ומהכנסות מזדמנות ואישתו ״תופרת בהם הבגדים בשכירות לזולת״. בשלב מסוים הפסיקה האישה לעבוד והבעל רצה לדעת האם היא נקראת מורדת. התשובה הייתה חיובית (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן נח). אותו חכם כתב בשנת תרצ״א (1931) על אישה, התופרת בבית־מלאכה למלבושים(שם, סימן סד, דף לא).

בשנת 1954, בעת שרבים מיושבי הכפרים והעיירות הצטופפו בקזבלנקה לקראת העלייה לארץ־ישראל, מצא שליח בחצר של סמטה כשמונה נשים יהודיות יושבות על הארץ וליד כל אחת מהן מכונת תפירה על ארגז. ערביות מהכפרים נהגו לקנות בד אצל היהודיות, שגם תפרו להן גלימות.

אסור לבעל למכור את מבמת התפירה של אישתו

בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל: בשנת תשי״ג(1953) קנה יהודי מכונת תפירה לאישתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקרוביה. החכם הצדיק את האישה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כג). מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך: בן ביקש מאביו שיטפל באישתו המעוברת ואם לאו, שיתן לו את מכונת התפירה שלו(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן טז).

הערת המחבר: בתזכיר שהוגש על־ידי יעקב שיף לשר החוץ של ארצות־הברית E. Root ב־21 בנובמבר 1905 לקראת ועידת Algeciras נאמר בין השאר, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לעבוד בשביל המושלים בכל עת, כולל בשבתות ובחגי ישראל, והשכר שהם מקבלים נמוך בהרבה מהשכר הרגיל. כן נאלצות הנשים לחשוף את שיער ראשן – חטא בעיני שומרי המצוות:

אישה שרוצה לתפור אן בעלה אינו רוצה שתעבוד

היו נשים בעלות יזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא: ״אשה שבקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית״. החכם הגיע למסקנה, ״שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו״(דיין, תשל״ז, סימן נ).

אישה התופרת יריעות של ספר תורה

הרב משה מרצייאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דיעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז״ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים:

״אלא דראיתי להליץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבבי תורתנו… וקופצים בראש בכסף ובשוה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז״ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו רז״ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבינו בחיי, צוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן תורה ודרך ארץ״.

כיוון שתמך בכך שנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירות הראשונה, האחרונה ובאמצע תיעשנה על־ידי סופר ואחר־כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו בהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה: ״אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידים אלא אדרבה מצוה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גודל מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם וצעיריהם, לגדלם על דרכי התורה והמצוה …״

הערת המחבר: בספר אודות מרוקו, שיצא לאור בשנת 1911, הודפס צילום של אישה עם שני ילדיה ליד מכונת תפירה: 1911,203    תכריכים: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ג, סימן אלף תפ. בתשובה אין תאריך, אך היא הודפסה בין תשובות אחרות בשנת תש״י. השאלה שנשאלה הייתה האם מותר לנשים נדות לתפור תכריכי מת ״כי ראית מי שמוחה בזה״. תשובתו הייתה שמותר, ועל האוסרים כתב ש״אין זה אלא זהירות של חסידות גסה ונגד השכל״. מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נב. הנושא נדון גם על־ידי יצחק אבן ואליד, תרל״ו, חלק א, ליקוטי דינים, או״ח, סימן מה, דף כז ע״ב. המצטט את דבריו של מאיר בן גדליה (מהר״ם) מלובלין סימן סח שכתב: ״יש ליזהר מלתפור ס״ת על־ידי אשה״. רבי יוסף בן נאיים ציטט אותו: תרצ״א,קמג. על תפירת ״כארבעים ספרי תורה״ על־ידי אישתו הצדקת של רבי אלעזר ב״ר יהודה, בשיר שכתב עליה בשנת 1197 לאחר שנרצחה על־ידי הנוצרים: הברמן, תשל״א, קסה.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 47

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

                           

עשיית תכשיטים

רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא: ״ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם״, עזובה ושכוחה ולה ״בן קטן כבן שנה. והאשה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים משהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי״. הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת ״כי מלבד שעזבה [בעלה] ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה?״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן מד).

במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דן רבי רפאל בירדוגו:

״ר׳ סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי… לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה מידה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה (בירדוגו, תרנ״א,חלק א, סימן שפו).

עשיית כלים

רבי יוסף בירדוגו כתב על ״אשה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האשה כלי אחד במלאכת ידיה״. לא נאמר מה היה הכלי(בירדוגו, תרצ״ה, חלק ב, דף ג ע״ב).

חריזת פנינים

רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ״א ותרפ״ב (1921 ו־1922) על אישה במכנאס, שמלאכתה ״לעקאד״(חריזת פנינים) ועל שתי נשים אחרות, שעסקו באותו מקצוע(תרצ״א,

סימן לה, לו).

נשים מסיידות בתים

בזכרונות על מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו במלאכות אחרות; אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים מחולים.

הערת המחבר: רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, סימן אלף תרעה. טולידאנו, תשנ״ב, 64;

נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם

הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק: בטיפול בבעלי החיים, בשדה (בקציר ובדיש) ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה־50 של המאה רד20, כפי שהעידו שליחי עלייה (קולס, תשי״ז, 348; גרינקר, תשל״ג, 30-29).

מיילדות ומרפאות

המיילדת, שכינויה במשנה ובהלכה הוא ״חכמה״, נחשבה כזו גם אצל היהודים בדורות הבאים (ראש השנה, ב, ה; שבת, יח, ג; רמב״ם, הלכות שבת, ב, יא; שו״ע, אריח, סימן של, א. על המיילדת ושיר למיילדת: לסרי, תשמ״ז, 28, 39-38). מיילדות יהודיות אחדות התפרסמו בקרב המוסלמים בבקיאותן במלאכה זו. על פי מחקר על יהודי פאס לפני תקופת החסות הייתה בעיר מיילדת יהודייה מבוגרת, ששמה הלך לפניה הודות לבקיאותה, ואף הייתה מוזמנת לארמון הסולטאן(573 ,1949 ,Le Tourneau).

רבי חיים טולידאנו דן באדם, שרצה לשאת אישה נוספת שכן אישתו הראשונה הייתה חולה זמן רב ולא הביאה לו ילדים ״וכל זה בעדות אשה הרופאת״. רבי יוסף אלמאליח כתב על אישה מתיטואן ״שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה״. כשלא ידעו טיב מחלה ואופן ריפויה נהגו לפנות אל רופאות כאלה. במכתב (ללא תאריך), שנכתב על־ידי הרב אליהו הרוש מצפרו, נאמר ״ושאלתי לנשים אודות החולי ההוא״(טולידאנו, תרצ״א, סימן נא; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קג; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 201).

נשים הכירו תכונות של צמחים לריפוי חולים – מסורת שעברה מדור לדור. ביניהן הייתה ממה זה (זהרה), אישתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור, שהכינה תרופות גם בעזרת בעלה ונתנה לחולים את התרופות ללא תמורה. כזו הייתה גם דונה לבית בוהדנא, אישתו של רבי דוד כנאפו, שהשתמשה בתרופות תוצרת בית – מסורת שקיבלה מאמה ומסבתה (עובדיה, שם; כנאפו, 1998, 31-30; סרפיאן, 1996, 35-32. על זקנה במרוקו, היודעת סגולות מרפא: שניאורסון, תש״ו, 40). יש בנמצא טקסטים בערבית יהודית, העוסקים ברפואה עממית שבוצעה על־ידי נשים יהודיות בעיר צפרו(1983 ,Stillman).

נשים שרות ומקוננות

נשים נהגו לשיר בערבית יהודית בשמחות כגון חתונות בליווי תוף ומצלתיים. כך עשו כשליוו את הכלה למקווה לפני החתונה וכך גם בהילולות לכבוד הקדוש. באזורים הצפוניים של מרוקו, ששפת הדיבור של היהודים בהן הייתה ספרדית יהודית המכונה חכתייה, נהגו הנשים לשיר בשפה זו. גם נשים מקוננות היו בזמן העתיק והן נזכרות במקרא, במשנה ובספרות הרבנית. במקורות נזכרות ״מענות״ – נשים המקוננות יחד, ״מטפחות״ – מכות כף אל כף או כף על ירך ו״מקוננות״ – שאחת מקוננת והאחרות חוזרות אחריה. במרוקו היה כינויה ״נוואכה״ – בכיינית – שהייתה משכירה עצמה לאירועי אבלות ומביעה את רגשות הכאב של בני המשפחה האבלים. המקוננות נהגו להתגודד סביב הטהרה של אישה שנפטרה, וכך נהגו גם בעת אבל ציבורי כגון ט׳ באב. בעת שהגברים קראו קינות ניצבו הנשים במעגל, שבמרכזו עמדה המקוננת. זו קוננה על חורבן ירושלים, על שריפת המקדש, על חנה ושבעת בניה, על ״קצידא די חנה צדיקה״ – קינה שחוברה במאה ה־18 על־ידי יוסף בן מרדכי בן מאליח, וכן על איוב ועל עשרה הרוגי מלכות. המקוננת נהגה להכות על לחייה עד זוב דם ולשרוט את פניה והנשים שסביבה היו רוקעות ברגליהן. על מקוננות אצל יהודי מרוקו כתבו גם שני תיירים גרמניים: ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות ה״80 של המאה ה־19 שטען כי זהו מנהג תנ״כי,ו- Alfred Stahelim, שכתב על מקוננות שכירות אצל יהודי מראכש.

דעתם של חכמים לא הייתה נוחה משריטת הפנים, המנוגדת לדין (רמב״ם, הלכות עכו״ם, יב, יב, יג, טו), וכן מהתערבות נשים עם גברים בעת התכנסויות המוניות.

זמרות החצר של מוחמר החמישי

בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם זוהרה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסיה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה ״א־שיכה זוהרה״ או ״למעללמא זוהרה״, חיברה שירים, הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי (שלט בין השנים 1961-1927). לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלויזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלן:.

שיר זוהרה אלפסיה

זוהרה אלפסיה

זמרת החצר אצל מחמד החמישי ברבת במרוק

אומרים עליה שכאשר שרה

לחמו חילים בסכינים, לפלס דרך בהמון

להגיע אל שולי שמלתה

לנשק את קצות אצבעותיה

לשים כסף ריאל לאות תודה

זוהרה אלפסיה

רבי דוד צבאח דן בבני זוג, שהבעל היה סוחר ״באהלי קדר״ ״ומחודש לחודש יבא לביתו״. בהיעדרו שמע רינונים אודות אישתו ״שהיא מתיחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה״ וכן עדות על ״שבלילה אחד הייתה עם תופשי כנור ועוגב והיא גם משוררת שירי עוגבים כי קולה ערב״ (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן מו, דף כא ע״ב).

ספרית

במקור מהמאה ה־20 מדובר על בעל, שהרויח בקושי לפרנסתו ״ולפעמים היא הייתה משלימה מכסף על־ידי מלאכת הספרות״(דיין, תשל״ז, סימן כה).

נשות חכמים שעברו לפרנסת הבעלים והמשפחה

חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אישתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס ״הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה״ כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה (בנטוב, תשמ״א, 47). אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס [החתום על הסכמה בשנת תקס״ד (1804)], עשתה נדוניה לבתה ״ממעשה ידיה״. בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס: ״הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו״(מקיימת אותו; בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן נט; עמאר, תשנ״ו, קכה. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, כו ע״א). רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו שיבח את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי ״הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה״. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים (עובדיה, תשל״ב, 27).

בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה וד20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבתי־המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים(סלושץ, תרס״ז, 134).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 51

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

העסקת נערות ונשים בעבודות בית ובמלאכות שונות

בנות או נשים ממשפחות עניות נהגו להשכיר את שירותיהן והיו משרתות יהודים או נוצרים. מלאכה זו לא הייתה מכובדת שכן הבת לא הייתה נתונה להשגחת ההורים, אך מלחמת הקיום חייבה זאת. לעתים התגוררו הנשים בבית המשפחה או האדון, שאותו היה עליהן לשרת(כאשר שימשו כובסות, מנקות, מבשלות וכדומה).

בד׳ בחשון ת״ס (1700) נרשם בפנקס בית־הדין בפאס הסכם בין מסעודה לצולטאנה, אשת יהושע סירירו, שעל פיו אמורה אסתר, בתה של מסעודה, לשרת את צולטאנה ואת בעלה במשך שנה, כולל בערבי שבתות ובערבי חגים. פרעון השכר אמור להתבצע בכל שישה חודשים, לראשונה לקראת חג הפסח. בששת החודשים הבאים אמור השכר להיות שונה. כן נאמר בהסכם, שהמעסיקים יעכבו סכום מסוים לפני התשלום הסופי. סכום זה, המכונה פאלטאס, פירושו: ימים שהעובדת השכירה לא עבדה בהם. על השכירה להחזיר סכום זה למעסיקיה. הסכם דומה נערך בד׳ בשבט תס״א (1701) בין אשת אב[רהם] קרדונא, שהשכירה את בתה מרים לצולטאנה, אשת עיוש אדראוי, למשך יג חודשים, כלומר עד אדר הבא. המעסיק צריך היה לשלם לעובדת בכל חודש, ואילו חודש אחד עליה לעבוד בחינם. סכום מסוים יישאר וישמש לרכישת כסות בשבילה. אסור לה להתבטל בשום זמן, גם לא בערבי שבתות וימים טובים.

בי״ג בטבת תס״ג(1703) התחייב שלמה בוטבול בפאס, שבתו תעבוד אצל בילדייא בת יוסף אבאיו. על פי התנאים היה עליה לעבוד גם בערבי שבתות וימים טובים. גם שכרה מפורט בהסכם, אך לא נאמר בו מה סוג העבודה שעליה לבצע(בנטוב, תשכ״ו, תסז. שנת 1703: שם, תעד). על פי מקור משנת תק״א (1741) הייתה לאישה מתיטואן משרתת (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק ב, סימן א). בריטי בשם קיטינג(M. Keatinge), שנסע במשלחת עם הקונסול הבריטי במרוקו בסוף המאה 71־18, ולאחר מכן נסע שוב בשנת 1814, כתב, שהנוצרים מעסיקים משרתים יהודיים בבתיהם. נראה שכוונתו הייתה לנערות או לנשים. הצרפתי רנה קאייה (1799-1838 ,René Caillié), שביקר במרוקו בשנים 1828-1824, כתב, שאצל סגן הקונסול של צרפת בטנג׳יר, יהודי בשם דהלהפורטה (Delaporte), עובדת משרתת יהודייה (שנת 1741: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן א;,1816 ,Keatinge 1830,11,220 ,298; Caillié). גם בארכיון משרד החוץ הבריטי נזכרות משרתות יהודיות. בתעודה מ־22 באוגוסט 1832 נזכרת משרתת בתיטואן בשם אסתר, שהייתה גם תורגמנית בעת חקירת מוסלמים שפגעו בנוצרים שם.

אישה אנגליה בשם F. Anne Vane, the Marchioness of Londonderry, שביקרה במרוקו בשנת 1839 כתבה, שיהודייה שנלוותה אליה בטנג׳יר לפגישה עם הפחה תרגמה את דבריו מערבית לספרדית. על פי תעודה מ־3 ביולי 1887 היו אצל משפחות אנגליות, שהתגוררו בערי החוף, משרתות יהודיות. הכובסות והתופרות בתיטואן היו ספרדיות ויהודיות. גרמני בשם אדולף קונרינג(Conring), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כתב שבמראכש הייתה לו טבחית יהודייה ולצרפתי שביקר בפאס בתחילת המאה ה־20 הייתה כובסת יהודייה (בשנת 1832: F052/37; בשנת 1887: 52/235 F0. 298 ,1844 ,Vane. בתיטואן: 1912 ,Joly. במראכש: 1880,12 ,Conring. בפאס: 306 ,1902 ,Mouliéras. במוגדור לפי דיווח בשנת 1894: 71 ,1988 ,Schroeter. על משרתות יהודיות בדמנאת: 352 ,Laskier, 1982a. בספרות התשובות נזכרות משרתות,

שהיו מועסקות בבתי נוכרים. ההקשר שהן מוזכרות בו הוא דיני כשרות או התעברות המשרתת מבעל הבית או מאחד מבני הבית.״

במסורת אודות חכם, שהעסיק משרתת יהודייה, מודגש, שהחכם נזהר בכבודה. רבי חיים משאש כתב על כובסת יהודייה, שעבדה אצל אביו. היא שברה כוס זכוכית מוזהבת אך החכם לא כעס עליה. נהפוך הוא; הוא הביא לה מים לשתות. לאחר מכן שברה כלים יקרים, אך מעולם לא גער בה ולא העציבה ואף אמר לה שהכל תלוי בהשגחה. שכרה היה מגורים ומזון בבית החכם. לאותה אישה אירע נס; היא מצאה מטבעות בטיט חוצות (משאש, תש״ט/ב, רלט-רמ).

נשים עוברות, המשאירות את ההכנסות לעצמן

נשים נהגו לעבוד כאשר בעליהן לא היו מסוגלים לפרנס את המשפחה, נעלמו או נפטרו, כמו גם בנישואין שניים או כאשר האישה התגרשה מבעלה. אולם היו גם מקרים שבהם גילתה האישה יזמה ודאגה להרוויח באופן עצמאי, גם כאשר בעלה דאג לפרנסת המשפחה. ספרות התשובות ומקורות אחרים מאשרים הנחה זו. שאלות מסוימות התעוררו בעקבות זאת באשר לבעיית הירושה של ההכנסות ממלאכתה. האישה נהנתה מהכנסות רכושה או עמלה, ונתנה אותן לאחרים או לצדקה. אך היורשים דרשו את חלקם, שכן על פי דין שייכים מעשי ידיה לבעלה והצאצאים יורשים את אביהם (רמב״ם, הלכות אישות, יב, ב, ג, ד, טז; כא, א; שו״ע אהע״ז, סט, ג; אצבאן, תרפ״ט/א, סימן יג) אלא אם הותנה מראש, שרק היא נהנית מעמלה.

רבי אברהם קוריאט דן במעשה הבא: ״ראובן היה נשוי עם לאה ונלב״ע [נפטר או נתבקש לבית עולמו] והניח בן והכתובה כמנהג קאסטיליאנוס אחר שמת ועברו ג׳ שנים רצתה להינשא, והבן תובע לחלוק עמה כמנהג והיא אמרה שלא תחלוק אלא רק מה שהניח בעלה… והנשאר היא הרויחה אחר מות בעלה״ (קוריאט, תרכ״ב, דף עא ע״ב). תשובת החכם הייתה, שהתקנה על החלוקה בין האלמנה לבן מתייחסת רק לרכוש שהניח האב. אם יש ביניהם ויכוח האשה נאמנה לומר מהו הרכוש שהניח בעלה (שם, עא ע״ב). הכלל הוא, שאין לבן זכות במעשה ידי אמו(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן כא).

  1. 11. אישה שהלכה לעבוד כמשרתת אצל גויים והתעברה מגוי: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו. בטנג׳יר על פי מקור משנת תרי״ח (1858): אלבאז רפאל משה, תש״ם, אהע״ז, סימן ט. נשים יהודיות משרתות בבתי נוצרים: יוסף משאש, תרצ״ד, מים חיים, או״ח, סימן קפז. בשנת תרפ״ג (1923) נאנסה בקזבלנקה בתולה, שהייתה משרתת בביתו של יהודי: אנקאווא, תר״ץ, סימן קה; אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן,לא; אביחצירה, תשל״א, אהע״ז, סימן קיט; עטייא, תשל״ג(השמטות), אהע״ז קיב; צבאח, תרצ״ה, חלק א, אהע״ז, סימן כב, דף י ע״ב, דף נג סימן קב; חלק ב, סימן עד, דף לה ע״ב.

בעל, שהשאיר לאישתו את ההכנסות מעבורתה

רבי רפאל בירדוגו כתב על ״אשה שסילק בעלה עצמו ממעשה ידיה ומילאה הבית בחפצים״. השניים הסכימו ביניהם, שאין הבעל מקבל את התמורה מעבודתה, ולכן קנתה

האישה בכספה חפצים שונים. במקרה זה בא בעל חוב ורצה לקחת את חפציה. המסקנה הייתה, שאם אמרה ״איני ניזונית ואיני עושה״, כלומר ויתרה על הוצאות הבית מכספי בעלה, כי אז כל ההכנסות מעבודתה שייכות לה ולכן אין בעל החוב גובה מרכושה (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן רכו). במקור מסוף המאה ה־18 או בתחילת המאה ה־19 כתוב: ״אשה שהכניסה לו נדוניא והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעלה והייתה נושאת ונותנת בהם זמן מרובה והרויחה״(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס). רבי ידידיה מונסונייגו כתב על אישה שטענה אחרי מות בעלה, שהוא מחל לה כל מה שסיגלה ממעשה ידיה (מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן פח) ראו: מירון, תשל״ד, 250-225.

אישה שקנתה קרקע ממעשי ידיה

בתשובותיו של רבי יצחק אבן ואליד מתיטואן מסופר על אישה, שקנתה קרקע ממעשה ידיה ואמרה, שאינה ניזונה מכספי בעלה אלא מכספה הפרטי. כך כתבו חכמי צפרו(אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קפט).

תנאי בכתובה׳ שכל ההכנסות מעבתתה שייבות לאישה בלבד ולא לבעלה

במקור משנת תר״ם (1880) נאמר:

״טופס תנאים שהתנו ביניהם ר׳ חיים בן יעקב הרוס והאשה אסתר בת ר׳ מרדכי אפלאלו שהיו כתובים בשיפולי הכתובה. האשה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפירותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאבה נפשה ולא יכנסו בכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום אופן, אלא תטלם היא או יורשיה״ (אבן דנאן, תרס״ו, סימן ו). לאחר שהאשה נפטרה, אישר החכם את זכות הירושה של אחותה על פני בעלה וילדיה, כי כך רצתה האשה.

נשים שעבדו או סחרו בביתן

רבי פתחיה בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה נושאת ונותנת בתוך הבית״ בכסף שלותה מאחרים. בכסף זה קנתה צימוקים והכינה בביתה שיכר (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן פד). אותו חכם דן באלמנה, שהייתה עושה ואוכלת היא ובנה הקטן, ולא נגעה בעזבון בעלה עד עבור כארבע שנים (שם, חו״מ, סימן תלז). אישה אחרת, ענייה, עבדה ״סיגלה ממעשה ידיה עוד ג שנים אחרי מות בעלה״(שם, אהע״ז, סימן קה).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 54

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו

בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ״ז(1797), מדובר באדם, שאישתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. ״אחרי מותו הקיפוהו בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית״ והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה (אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לה).

הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים ״סיגלה ממעשי ידיה״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן קה).

על פי מקור משנת תקפ״ד (1824) בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאישתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה (אלבאז, תשייט, סימן כג). רבי יעקב בירדוגו דן בנושא זה:

״עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האשה מסעודא שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר״ה [1825] לתפ״ץ [לא תשוב פעמיים צרה] ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האשה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה… ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש״(בירדוגו, תר״ע, אהע״ז, סימן מו).

אישתו של חכם פנתה לבית־הדין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה ״ולא זכר אשת נעורים״. ״עלתה לפנינו צעקת אנקת אשה עזובה העלובה שרוייה בלא טובה״. האישה סבלה ״בפרט בשני הרעב, שסברה וקבלה עליה וחגרה בעז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה״ – פסק דין משנת תק״ץ(1830; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 84).

חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם להחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד: ״אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה נדוד כמו ח׳ שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצירות הגוים לשוטט אחר פרנסתה״ (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו).

בסימן אחר בספר מדובר ב״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום״. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. ״והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולגנה עוד זאת שתחלוק עמהם מעשה ידיה?״(שם, אהע״ז, סימן קטו; הועתק על־ידי: בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן פב).

רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:

מסעוד ן׳ לילו כמו ג׳ שנים משהרחיק נדוד והניח אישתו דונא בת הר׳ יהושע אסבאג נודדת ללחם… כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה, מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חסרון השפע ומיעוט משא ומתן״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קז).

על פי מקור מתיטואן משנת תר״ג(1843) ברח יעקב אוחנא מאישתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה ״עד שהרגישה בעצמה ובקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונת ומתפרנסת ממעשה ידיה״. היא הצליחה להרויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).

כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אישתו ללא פרנסה ונאלצה ללוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאישתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות (ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עא).

בנות שעבדו בשל התרחקות האב

רבי שלמה בירדוגו כתב על ״מי שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל״(בירדוגו, תש״י, דף מ ע״ב, סימן יח).

עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה־20

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו (1956-1912) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות ומהכפרים. בשנת 1936 עבדו 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15% מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5% מהאירופיות ורק 6.4% מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצות בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

הערות המחבר: בשנת 1936 היה מספר היהודים בקזבלנקה 38 אלף, ובשנת 1947- 65 אלף: וינגרוד, תש״כ, 204. בשנת 1951 היו בה 74 אלף יהודים – 34% מכלל האוכלוסייה היהודית במרוקו. בשנת 1960 ירד מספרם ל־72 אלף – יותר מ־45% מכלל היהודים במרוקו: הטל, תשכ״ד, 47,45.

225 ,1968 ;248-249 ,1952 ,Chouraqui. על פי מחקר על הנשים המוסלמיות במרוקו בזמן החדש עבדו בשנת 1971 25% מכלל הנשים: 64 ,1956 ,Mernissi, 1975, 93; Jacobs. האחרון כתב, שלפני שנת 1912 היה לאישה תפקיד אחד בלבד; להתחתן וללדת. נשות המעמד הנמוך עסקו רק במלאכות בית ובמתן שירותים אישיים (היו מבשלות או משרתות) ורק לעתים רחוקות הורשו לעבוד מחוץ לבית. עוד בשנות ה־20 של המאה ה-20 היה חלקן בכלכלה זעום. המקורות שהובאו לעיל מזימים חלקית קביעה זו: בשן, תשמ״א, 68; בשן, תשנ״ו, 158. דעתה של חנה טהון על הנשים במרוקו בזמננו מנוגדת: ״בדרך כלל אין בנות העיר רגילות לעבוד מחוץ לביתן – פרט למספר מצומצם של תופרות וכובסות וכן של נערות או אלמנות, העובדות בתור עוזרות או אומנות בבתיהם של יהודים עשירים. בכפרים אין להן בכלל כל אפשרות להשתכר משהו בעבודת חוץ״. אך רק הסיפא של דבריה נכונה, שכן בכפרים עוזרת האישה לבעלה במלאכות האופייניות לכפר: טהון, תשי״ז, 46.

המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

בנות מגיל 12 ומעלה מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמן

רבי שלמה הכהן אצבאן השיב בשנת תרצ״ד(1934) בעיר אזמור בנושא זה: ״מי שגירש את אישתו והיו לו בנות גדולות יותר מיב שנה ומעלה ותובעת אמן לאביהם לזון ולפרנס את הבנות והן אצלה, והאב אינו רוצה באומרו שהן יכולות לעשות מלאכה ויזונו ויתפרנסו ממעשה ידיהם וישבו אצל אמן״. החכם הצדיק את הבעל וטען, שאם הבנות רוצות להישאר עם אמן אין אביהן חייב לפרנסן; עליהן לעבוד ולכלכל את עצמן. אך אם הן רוצות לחיות עם האב ידאג הוא לפרנסן לפנים משורת הדין ולא יחייב אותן לעבוד (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ג). על פי תשובתו של רבי שאול אבן דנאן יכולה נערה בת 14 לעשות מלאכה (אבן דנאן, תשי״ט, סימן כח). בתשובה אחרת על שאלה כתב החכם, שאין האב יכול להשכיר את בתו מגיל שש ומעלה לעשות מלאכה ולקחת את שכרה (שם, סימן סו).

רבי משה ויזגאן דן בשנת תשכ״א (1961) בזוג גרוש. הבעל דרש, שבתו בת ה-13 תבוא אליו לשרתו משום שאין לו מי שישרת אותו ובתמורה הוא יזון אותה. החכם השיב, כי ״כיון שהבת היא גדולה הבחירה בידה שתשב אצל מי שתחפוץ בו״. אם היא מעדיפה להיות אצל אמה אביה פטור מכלכלתה וכך גם באשר לבן מגיל שש ומעלה (על פי שו״ע אהע״ז, סימן פב, ו) ״ועל כל פנים כיון שאבי הבת הנזכר אין לו מי שישמשנו, והבת היא גדולה, חייבת היא מדין כיבוד אב ואם לשרת לאביה… ואין אמה יכולה לעכב עליה״ (ויזגאן, תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן ב).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 57

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון

נשות-חיל-במרוקו

פרק ו: נשים בעלות רכוש וממון

בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר(משלי לא:יא)

תקנה בפאס שאישה לא תהיה ערבה לבעלה

בח׳ באייר שכ״ח (1568) התקין בית־הדין בפאס בהסכמת המעמד (טובי הקהילה) והנגיד את התקנה הבאה: ״מהיום הזה והלאה ששום אדם לא באונס ולא ברצון יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן״. המתקינים הניחו, שלאישה רכוש עצמאי, ובמקרה שהבעל לווה היא עשויה לערוב לו מכספה או מרכושה. החשש, היה שאם לא יהיה באפשרותה לשלם את הערבות היא תיאסר ושחרורה יפול על כתפי הקהילה ״ומזה יבואו להכריח להקהילות לשלם בעדה״ (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן כח; בר אשר, תשנ״א, 77. תקנה מקבילה בירושלים: פריימן, תשייט, 209).

בפועל היו חריגות מהתקנה ונשים אכן ערבו לחוב בעליהן, למשל: בפנקס בית־הדין בפאס רשום, שבה׳ באדר תס״א (1701) הייתה פריחא, אישתו של יעקב בר מכלוף כהן, ערבה לכסף שהלווה גוי לבעלה(בנטוב, תשכ״ו, תסח, מס׳ 84).

לעתים אירע, שאישה נאסרה במקום בעלה, וכך אכן מסופר במקור מפאס משנת תק״ן (1790): הנגיד יוסף בן מכלוף ברח שכן המסים שהוטלו עליו היו גבוהים ולא היה בכוחו להביאם למושל, ואישתו נאסרה במקומו. על פי מקור מצפרו משנת תקס״ח (1808) קיבלו נשים אחריות לתשלום חובות בעליהן.

הערת המחבר: אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לג; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 233; 1808: שם, מס׳ 505. בשנת 1884 נפוצו בטנג׳יר שמועות, שבקזבלנקה נעשים מעשים אכזריים בבני אדם, שלא פרעו את חובותיהם. אישה נאסרה ונכבלה ברגליה בשל תביעה כספית של אזרח בריטי מבעלה שברח; 25 בפברואר 99/254,6:1888 F0.ע"כ

 

עדויות על נשים בעלות רכוש וממון

בספרות התשובות ובמקורות אחרים מצויות עדויות על נשים בעלות רכוש משל עצמן. רכוש זה הגיע לידיהן בדרך־כלל מהוריהן, שנתנו לבנותיהם רכוש נייד או קרקע (בית או חצר) כנדוניה. כסף זה לא היה שייך לבעל, אלא לאישה בלבד. חפצי הנדוניה, שהביאה האישה מבית אביה – אין בעלה רשאי למוכרם ולהתפרנס מהם אלא בהסכמת איש   

הוא הדין במטלטלין ובמלבושים שעשה לה – אין הוא רשאי למוכרם אפילו אין לו ממה להתפרנס. אולם חפצי זהב ובדולח שקנה לה רשאי הוא למוכרם אם אין לו ממה להתפרנס.

הערת המחבר: על פי אנגלי שביקר במרוקו בשנות ה־30 של המאה ה־19 היה ליהודייה רכוש משלה: 1839,140,Davidson. ״חפצי הנדוניה אין הבעל יכול למוכרם להתפרנס מהם… אפילו אין לו במה להתפרנס״: בירדוגו, תש״י, נב, סימן א. דרושה הסכמת אישתו לשימוש בנדוניה: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב. אישה הכניסה לבעלה קרקע בנדונייתה: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעח. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה חזקת חצר: טולידאנו, תרצ״א סימן קפג. בית שהכניסה לו בנדוניה: שם, סימן קעט. אישה ירשה חורבה מאביה והכניסה אותה לבעלה בכלל הנדוניה: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט. אלמנה נתנה בנדוניית בתה בית: קוריאט, תרכ״ב,פט; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קיא; בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן כח, מא, אהע״ז, סימן מא, מד, מה, נ, סב; בירדוגו, תרצייח, אהע״ז, סימן עד. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה בית: כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן י; חלק ב, סימן לה. אמה וקרוביה של הכלה נתנו לה נדוניה מעזבון אביה – קרקע ומטלטלין – על פי מקור משנת תקנ״ט (1799): בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עב. אב נתן לשתי בנותיו לצורך נדונייתן: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמב. אישה נתנה לבתה נדוניה: שם, סימו שפו. אישה הכניסה קרקע לבעלה ולא נזכר הדבר בכתובה:

שם, סימן שפב. אישה הכניסה בנדונייתה בית: אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קח; אבן דנאן, תרס״ב, חלק א, סימן מט. בשנת תרכ״ג(1863) נתנו האחים נדוניה לאחותם: מאמאן, תשייט, חו״מ, סימן יג. הבעל משכן את הבית, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה: אנקאווא, תר״ע, סימן רא. אישה הכניסה בנדונייתה חצר וחצי בית־כנסת: אבן דנאן, תרצייא, סימן ל. בעל שמכר ללא רשות כלי כסף וזהב, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה, חייב להחזיר את תמורתם: ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עה.ע"כ

 

היו בנות, שירשו מהוריהן רכוש. חלקן העבירו רכוש זה לבעליהן ואחרות שמרו אותו לעצמן. רק במצבים חריגים היה הבעל נהנה מרכוש אישתו.

הערת המחבר: ״אישה הכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעל״: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס. אישה בעלת קרקע, שלא הכניסה אותה לבעלה: בירדוגו, תרצ״ח, סימן סב, סג. ״אלמנה שהעניקה נדוניא לבתה והתנית שתהיה הנדוניא לבתה ולזרעה אחריה… והבעל לא ידע מזה כלום״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שלד. אישה הכניסה לבעלה קרקע במראכש, ובשולי הכתובה היה כתוב, שרק רביע החצר לזכותה והיא תעשה בו כל מה שלבה חפץ. השאר שייך לבעלה: עמאר, תשמ״ט, אהע״ז, סימן ג. על פי פסק דין משנת תרכ״ט (1859) אישה שנישאה בצפרו השאירה מחצית הבית לעצמה ולא הכניסה כנדוניה לבעלה: אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט; לאישה הייתה קרקע לא הכניסה לבעלה בנדונייתה, אלא השאירה אותה לעצמה. היא התנתה עם בעלה, שידיו יהיו מסולקות מקרקע זו מכל וכל ולא יחול עליה כל שעבוד של בעל חוב גם לאחר מות אחד משניהם, ואם יגרשנה – תיטול האישה את הקרקע נוסף על דמי כתובתה. אם ימות הבעל בחייה תטול האישה את הקרקע נוסף על חלקה בנכסיו: שם, סימן קטו.

 

הרב חיים טולידאנו כתב: ״תקנה נהוגה אצלנו [בפאס] בענין מי שיש עליו חובות הגוים וחובות ישראל, ואין לו כדי לפרוע לשניהם. הגוי קודם לגבות אם יש ממה לפרוע לגוי, ואפילו מנכסי אשתו יגבה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רסה).

הרב מימון בירדוגו דן באדם, שרצה לעלות לארץ־ישראל ולכן מכר את חפציו ואת חפצי נדונייתה של אישתו והאישה נתנה את חפצי נדונייתה שנשארו בידה לסרסור        (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן טז). שמירת הרכוש בידי האישה הנשואה הייתה מקובלת במיוחד בנישואין שניים.

רבי יוסף בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה שירשה קרקעות מבעלה הראשון, וכשנשאת לבעלה השני התנית עליו שאין מכנסת לו שום דבר מנכסי בעלה הראשון רק הם ברשותה לעשות בהם חסד ורחמים״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נד. מתה האישה הראשונה ״ואחר כך נשא שנייה והכניסה לו נדוניא וקרקעות״: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן עז).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן נשים בעלות רכוש וממון

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון

נשות-חיל-במרוקו

היו נשים בעלות קרקע או נכסים אחרים. אבות נהגו לחלק מקצת מקרקעותיהם לבנותיהם הבתולות וכן נהגו להוריש לבנותיהם הרווקות או הנשואות. אלמנות וגרושות נהגו לגבות קרקע בכתובתן (אישה גבתה חצר בפרעון כתובתה: בירדוגו, תש״ז, סימן קו; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן שע. בשנת תר״ל (1870) קיבלה גרושה קרקע בכתובתה: עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 630). בעלים נהגו לתת רכוש לנשותיהם כולל קרקע ואפילו בית־כנסת, וכן היו בעלים שנתנו להן קרקע בעת הגירושין, או הורישו להן רכוש או קרקעות.

הערת המחבר: לאשת ראובן הייתה קרקע ״שירשתם מאביה״: אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ס, סא; בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קמב. ״ראובן ציוה בעת מותו שחזקת הבית שהוא דר בו שהיא כתובה לזכות בתו״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמד; ״ראובן היה שכיב מרע וכתב בכתב ידו שנתן לבנותיו הנשואות כך וכך ומסר הכתב יד ביד אשתו וסמוך למיתתו אמר בפני עדים כשרים מה שאני מצוה הרי הוא כתוב בכתב ידי ביד אשתי ומה שכתוב שם הרי הוא אמת״: אביחצירא, תרמ״ה, סימן קלט. בת ירשה קרקע מאביה: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח, עב. יתומה מאמה, שאביה השיאה תבעה את חלקה בקרקע: בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן ט. על פי שטר מתנה מטנג׳יר משנת תרנ״ט ( 1899) נתן חיים פינטו לראויים להיות יורשיו סכום מסוים ואת כל היתרה הותיר לבתו: בן שטרית, תשכ״ג, סימן י. הרב שלמה חיון הניח בשנת תקע״ח (1918) עזבון לשתי בנותיו, כולל בית־כנסת בהנאותיה: אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קרא. ע"כ

היו נשים שנתנו רכוש או חזקת קרקע לבעליהן או להוריש להם. בעלים מסוימים מכרו קרקע של נשותיהם (בירדוגו, תרצ״ח, סימן עט). ליהודי הייתה קרקע בשותפות עם אשת אביו(בירדוגו, תש״ז, סימן כה). יהודי אחר הוריש בית לדודתו במכנאס במחצית השנייה של המאה ה־19; ״ואם לא יכשר בעיניה תזכה בבית אחר משאר קרקעותיו״: בן שטרית, תשכ״ג, סימן ג). נשים נתנו מתנות כגון קרקע מרכושן או מזה שהניח הבעל [על פי מקור משנת תקצ״ב (1832). אלמנה שקיבלה את כל רכושו של בעלה נתנה אותו לאדם ״העומד היום בערי אדום׳,: אבן ואליד, תרט״ו, חלק א, סימן טו. אלמנה נתנה קרקעות שהניח בעלה מתנה לשמעון: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן קכט. כן נהגו למסור או להוריש את קרקעותיהן לבנים, לבנות, לנכדים ולקרובים אחרים כגון אח או אחות. לאלמנה אחת מן העיר סלא הייתה חזקה על חנות [אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט. על פי מקור משנת תקל״ג (1773) לקחה אישה גרושה עלייה של בית: אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן כא; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 580], אישה אחרת ירשה מדודה קרקע(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן ל). ״אשת איש שהחזיקה אדם בקרקע שלה יותר משני חזקה והיה גובה שכירות כל הקרקע מהדרים״(בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן קסז). אלמנה אחת גבתה קרקע בכתובתה והכניסה אותה לבעלה השני(שם, סימן שע).

נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור במאה ה-19

בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויה התכתבות אודות נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור החל משנות ה־60 של המאה ה־19. בקהילה זו היו סוחרים יהודים מצליחים, שרכשו נכסים, ונשותיהם ירשו אותם. נושאי ההתכתבות הם תביעות וערעורים.

1865: ראמו אביטבול ירשה רכוש מבעלה ופעלה למימוש בעלותה

ב־26 באפריל 1865 כתב סגן הקונסול הבריטי במוגדור, פרדריק קרסטנסן (Carstensen), למשה וליצחק אביטבול בלונדון, שנודע לו מן הממשל המאורי, שראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, טוענת לזכותה על רכוש ניכר שהשאיר בעלה, ושהנמענים מונעים ממנה לממש זכות זו. השניים מתבקשים למסור תוך שלושה חודשים פרטים אודות אופי התביעות, שיש להם מראמו אביטבול כדי שהנושא יועבר לטיפולו של בית־הדין במוגדור. משה ויצחק אביטבול ענו ב־29 ביוני ואילו ב־26 ביולי של אותה שנה השיב להם סגן הקונסול. השניים התבקשו למנות בא כוח, שייצג אותם בפני בית־הדין במוגדור, ולתת לו את כל המסמכים הדרושים כדי לאשר את הטיעונים שהועלו במכתבם. השניים השיבו לדיפלומט בנדון ב־22 בינואר וב־20 בפברואר אך לא נענו להצעתו. ב־23 באפריל 1866 כתב להם סגן הקונסול ללונדון, כי הדיון בנדון לא התקיים כיוון שהם לא דאגו למינוי נציג. מסיבה זו הוא עוצר את הדיון למשך שלושה חודשים החל מן ה־1 במאי, אך ניתן לערער על ההחלטה (אין פרטים נוספים בנדון; 4-FO 631/4,2b).

1867: אלמנה קיבלה דמי שכירות על בית

ב־30 בדצמבר 1867 כתב אותו דיפלומט לקונסול צרפת במוגדור, אוגוסט'בומיה (Beaumier), שאלמנה בשם אסתר חלפון, בתו של אברהם כהן, היא המוסמכת לקבל את דמי השכירות מהרופא, ד״ר טבנין (Thevenin). אולם הרופא רשאי, אם זו העדפתו, להפקיד את הדמים בידי הכותב (FO 631/4, 44b).

אישה תבעה משוכר לפנות דירות

סגן הקונסול במוגדור, קרסטנסן, כתב ב־7 בדצמבר 1872 מכתב על פי בקשתה של הגברת מסעודה, אישתו של דניאל דה א׳ כהן.11 זו ביקשה להזכיר בשם בעלה, הנעדר ממוגדור, לסעדיה דה א׳ כהן, שב־ 31 במרס 1873 עליו לפנות את הדירות ששכר מבעלה. בינתיים חזר דניאל דה א׳ כהן למוגדור, וסגן הקונסול כתב שוב (ב־31 בינואר 1873) אל סעדיה דה א׳ כהן והתייחס למכתבו הקודם אליו. הוא הודיעו, שמר דניאל א׳ כהן חזר למוגדור ואישר את ההתראה שניתנה על־ידי אישתו בדבר פינוי הדירות(98-99 ,631/4 FO)

הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן נשים בעלות רכוש וממון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר