נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן
העסקת נערות ונשים בעבודות בית ובמלאכות שונות
בנות או נשים ממשפחות עניות נהגו להשכיר את שירותיהן והיו משרתות יהודים או נוצרים. מלאכה זו לא הייתה מכובדת שכן הבת לא הייתה נתונה להשגחת ההורים, אך מלחמת הקיום חייבה זאת. לעתים התגוררו הנשים בבית המשפחה או האדון, שאותו היה עליהן לשרת(כאשר שימשו כובסות, מנקות, מבשלות וכדומה).
בד׳ בחשון ת״ס (1700) נרשם בפנקס בית־הדין בפאס הסכם בין מסעודה לצולטאנה, אשת יהושע סירירו, שעל פיו אמורה אסתר, בתה של מסעודה, לשרת את צולטאנה ואת בעלה במשך שנה, כולל בערבי שבתות ובערבי חגים. פרעון השכר אמור להתבצע בכל שישה חודשים, לראשונה לקראת חג הפסח. בששת החודשים הבאים אמור השכר להיות שונה. כן נאמר בהסכם, שהמעסיקים יעכבו סכום מסוים לפני התשלום הסופי. סכום זה, המכונה פאלטאס, פירושו: ימים שהעובדת השכירה לא עבדה בהם. על השכירה להחזיר סכום זה למעסיקיה. הסכם דומה נערך בד׳ בשבט תס״א (1701) בין אשת אב[רהם] קרדונא, שהשכירה את בתה מרים לצולטאנה, אשת עיוש אדראוי, למשך יג חודשים, כלומר עד אדר הבא. המעסיק צריך היה לשלם לעובדת בכל חודש, ואילו חודש אחד עליה לעבוד בחינם. סכום מסוים יישאר וישמש לרכישת כסות בשבילה. אסור לה להתבטל בשום זמן, גם לא בערבי שבתות וימים טובים.
בי״ג בטבת תס״ג(1703) התחייב שלמה בוטבול בפאס, שבתו תעבוד אצל בילדייא בת יוסף אבאיו. על פי התנאים היה עליה לעבוד גם בערבי שבתות וימים טובים. גם שכרה מפורט בהסכם, אך לא נאמר בו מה סוג העבודה שעליה לבצע(בנטוב, תשכ״ו, תסז. שנת 1703: שם, תעד). על פי מקור משנת תק״א (1741) הייתה לאישה מתיטואן משרתת (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק ב, סימן א). בריטי בשם קיטינג(M. Keatinge), שנסע במשלחת עם הקונסול הבריטי במרוקו בסוף המאה 71־18, ולאחר מכן נסע שוב בשנת 1814, כתב, שהנוצרים מעסיקים משרתים יהודיים בבתיהם. נראה שכוונתו הייתה לנערות או לנשים. הצרפתי רנה קאייה (1799-1838 ,René Caillié), שביקר במרוקו בשנים 1828-1824, כתב, שאצל סגן הקונסול של צרפת בטנג׳יר, יהודי בשם דהלהפורטה (Delaporte), עובדת משרתת יהודייה (שנת 1741: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן א;,1816 ,Keatinge 1830,11,220 ,298; Caillié). גם בארכיון משרד החוץ הבריטי נזכרות משרתות יהודיות. בתעודה מ־22 באוגוסט 1832 נזכרת משרתת בתיטואן בשם אסתר, שהייתה גם תורגמנית בעת חקירת מוסלמים שפגעו בנוצרים שם.
אישה אנגליה בשם F. Anne Vane, the Marchioness of Londonderry, שביקרה במרוקו בשנת 1839 כתבה, שיהודייה שנלוותה אליה בטנג׳יר לפגישה עם הפחה תרגמה את דבריו מערבית לספרדית. על פי תעודה מ־3 ביולי 1887 היו אצל משפחות אנגליות, שהתגוררו בערי החוף, משרתות יהודיות. הכובסות והתופרות בתיטואן היו ספרדיות ויהודיות. גרמני בשם אדולף קונרינג(Conring), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כתב שבמראכש הייתה לו טבחית יהודייה ולצרפתי שביקר בפאס בתחילת המאה ה־20 הייתה כובסת יהודייה (בשנת 1832: F052/37; בשנת 1887: 52/235 F0. 298 ,1844 ,Vane. בתיטואן: 1912 ,Joly. במראכש: 1880,12 ,Conring. בפאס: 306 ,1902 ,Mouliéras. במוגדור לפי דיווח בשנת 1894: 71 ,1988 ,Schroeter. על משרתות יהודיות בדמנאת: 352 ,Laskier, 1982a. בספרות התשובות נזכרות משרתות,
שהיו מועסקות בבתי נוכרים. ההקשר שהן מוזכרות בו הוא דיני כשרות או התעברות המשרתת מבעל הבית או מאחד מבני הבית.״
במסורת אודות חכם, שהעסיק משרתת יהודייה, מודגש, שהחכם נזהר בכבודה. רבי חיים משאש כתב על כובסת יהודייה, שעבדה אצל אביו. היא שברה כוס זכוכית מוזהבת אך החכם לא כעס עליה. נהפוך הוא; הוא הביא לה מים לשתות. לאחר מכן שברה כלים יקרים, אך מעולם לא גער בה ולא העציבה ואף אמר לה שהכל תלוי בהשגחה. שכרה היה מגורים ומזון בבית החכם. לאותה אישה אירע נס; היא מצאה מטבעות בטיט חוצות (משאש, תש״ט/ב, רלט-רמ).
נשים עוברות, המשאירות את ההכנסות לעצמן
נשים נהגו לעבוד כאשר בעליהן לא היו מסוגלים לפרנס את המשפחה, נעלמו או נפטרו, כמו גם בנישואין שניים או כאשר האישה התגרשה מבעלה. אולם היו גם מקרים שבהם גילתה האישה יזמה ודאגה להרוויח באופן עצמאי, גם כאשר בעלה דאג לפרנסת המשפחה. ספרות התשובות ומקורות אחרים מאשרים הנחה זו. שאלות מסוימות התעוררו בעקבות זאת באשר לבעיית הירושה של ההכנסות ממלאכתה. האישה נהנתה מהכנסות רכושה או עמלה, ונתנה אותן לאחרים או לצדקה. אך היורשים דרשו את חלקם, שכן על פי דין שייכים מעשי ידיה לבעלה והצאצאים יורשים את אביהם (רמב״ם, הלכות אישות, יב, ב, ג, ד, טז; כא, א; שו״ע אהע״ז, סט, ג; אצבאן, תרפ״ט/א, סימן יג) אלא אם הותנה מראש, שרק היא נהנית מעמלה.
רבי אברהם קוריאט דן במעשה הבא: ״ראובן היה נשוי עם לאה ונלב״ע [נפטר או נתבקש לבית עולמו] והניח בן והכתובה כמנהג קאסטיליאנוס אחר שמת ועברו ג׳ שנים רצתה להינשא, והבן תובע לחלוק עמה כמנהג והיא אמרה שלא תחלוק אלא רק מה שהניח בעלה… והנשאר היא הרויחה אחר מות בעלה״ (קוריאט, תרכ״ב, דף עא ע״ב). תשובת החכם הייתה, שהתקנה על החלוקה בין האלמנה לבן מתייחסת רק לרכוש שהניח האב. אם יש ביניהם ויכוח האשה נאמנה לומר מהו הרכוש שהניח בעלה (שם, עא ע״ב). הכלל הוא, שאין לבן זכות במעשה ידי אמו(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן כא).
- 11. אישה שהלכה לעבוד כמשרתת אצל גויים והתעברה מגוי: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו. בטנג׳יר על פי מקור משנת תרי״ח (1858): אלבאז רפאל משה, תש״ם, אהע״ז, סימן ט. נשים יהודיות משרתות בבתי נוצרים: יוסף משאש, תרצ״ד, מים חיים, או״ח, סימן קפז. בשנת תרפ״ג (1923) נאנסה בקזבלנקה בתולה, שהייתה משרתת בביתו של יהודי: אנקאווא, תר״ץ, סימן קה; אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן,לא; אביחצירה, תשל״א, אהע״ז, סימן קיט; עטייא, תשל״ג(השמטות), אהע״ז קיב; צבאח, תרצ״ה, חלק א, אהע״ז, סימן כב, דף י ע״ב, דף נג סימן קב; חלק ב, סימן עד, דף לה ע״ב.
בעל, שהשאיר לאישתו את ההכנסות מעבורתה
רבי רפאל בירדוגו כתב על ״אשה שסילק בעלה עצמו ממעשה ידיה ומילאה הבית בחפצים״. השניים הסכימו ביניהם, שאין הבעל מקבל את התמורה מעבודתה, ולכן קנתה
האישה בכספה חפצים שונים. במקרה זה בא בעל חוב ורצה לקחת את חפציה. המסקנה הייתה, שאם אמרה ״איני ניזונית ואיני עושה״, כלומר ויתרה על הוצאות הבית מכספי בעלה, כי אז כל ההכנסות מעבודתה שייכות לה ולכן אין בעל החוב גובה מרכושה (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן רכו). במקור מסוף המאה ה־18 או בתחילת המאה ה־19 כתוב: ״אשה שהכניסה לו נדוניא והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעלה והייתה נושאת ונותנת בהם זמן מרובה והרויחה״(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס). רבי ידידיה מונסונייגו כתב על אישה שטענה אחרי מות בעלה, שהוא מחל לה כל מה שסיגלה ממעשה ידיה (מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן פח) ראו: מירון, תשל״ד, 250-225.
אישה שקנתה קרקע ממעשי ידיה
בתשובותיו של רבי יצחק אבן ואליד מתיטואן מסופר על אישה, שקנתה קרקע ממעשה ידיה ואמרה, שאינה ניזונה מכספי בעלה אלא מכספה הפרטי. כך כתבו חכמי צפרו(אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קפט).
תנאי בכתובה׳ שכל ההכנסות מעבתתה שייבות לאישה בלבד ולא לבעלה
במקור משנת תר״ם (1880) נאמר:
״טופס תנאים שהתנו ביניהם ר׳ חיים בן יעקב הרוס והאשה אסתר בת ר׳ מרדכי אפלאלו שהיו כתובים בשיפולי הכתובה. האשה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפירותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאבה נפשה ולא יכנסו בכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום אופן, אלא תטלם היא או יורשיה״ (אבן דנאן, תרס״ו, סימן ו). לאחר שהאשה נפטרה, אישר החכם את זכות הירושה של אחותה על פני בעלה וילדיה, כי כך רצתה האשה.
נשים שעבדו או סחרו בביתן
רבי פתחיה בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה נושאת ונותנת בתוך הבית״ בכסף שלותה מאחרים. בכסף זה קנתה צימוקים והכינה בביתה שיכר (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן פד). אותו חכם דן באלמנה, שהייתה עושה ואוכלת היא ובנה הקטן, ולא נגעה בעזבון בעלה עד עבור כארבע שנים (שם, חו״מ, סימן תלז). אישה אחרת, ענייה, עבדה ״סיגלה ממעשה ידיה עוד ג שנים אחרי מות בעלה״(שם, אהע״ז, סימן קה).
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 54