נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו

בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ״ז(1797), מדובר באדם, שאישתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. ״אחרי מותו הקיפוהו בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית״ והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה (אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לה).

הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים ״סיגלה ממעשי ידיה״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן קה).

על פי מקור משנת תקפ״ד (1824) בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאישתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה (אלבאז, תשייט, סימן כג). רבי יעקב בירדוגו דן בנושא זה:

״עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האשה מסעודא שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר״ה [1825] לתפ״ץ [לא תשוב פעמיים צרה] ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האשה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה… ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש״(בירדוגו, תר״ע, אהע״ז, סימן מו).

אישתו של חכם פנתה לבית־הדין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה ״ולא זכר אשת נעורים״. ״עלתה לפנינו צעקת אנקת אשה עזובה העלובה שרוייה בלא טובה״. האישה סבלה ״בפרט בשני הרעב, שסברה וקבלה עליה וחגרה בעז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה״ – פסק דין משנת תק״ץ(1830; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 84).

חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם להחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד: ״אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה נדוד כמו ח׳ שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצירות הגוים לשוטט אחר פרנסתה״ (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו).

בסימן אחר בספר מדובר ב״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום״. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. ״והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולגנה עוד זאת שתחלוק עמהם מעשה ידיה?״(שם, אהע״ז, סימן קטו; הועתק על־ידי: בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן פב).

רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:

מסעוד ן׳ לילו כמו ג׳ שנים משהרחיק נדוד והניח אישתו דונא בת הר׳ יהושע אסבאג נודדת ללחם… כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה, מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חסרון השפע ומיעוט משא ומתן״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קז).

על פי מקור מתיטואן משנת תר״ג(1843) ברח יעקב אוחנא מאישתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה ״עד שהרגישה בעצמה ובקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונת ומתפרנסת ממעשה ידיה״. היא הצליחה להרויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).

כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אישתו ללא פרנסה ונאלצה ללוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאישתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות (ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עא).

בנות שעבדו בשל התרחקות האב

רבי שלמה בירדוגו כתב על ״מי שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל״(בירדוגו, תש״י, דף מ ע״ב, סימן יח).

עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה־20

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו (1956-1912) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות ומהכפרים. בשנת 1936 עבדו 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15% מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5% מהאירופיות ורק 6.4% מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצות בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

הערות המחבר: בשנת 1936 היה מספר היהודים בקזבלנקה 38 אלף, ובשנת 1947- 65 אלף: וינגרוד, תש״כ, 204. בשנת 1951 היו בה 74 אלף יהודים – 34% מכלל האוכלוסייה היהודית במרוקו. בשנת 1960 ירד מספרם ל־72 אלף – יותר מ־45% מכלל היהודים במרוקו: הטל, תשכ״ד, 47,45.

225 ,1968 ;248-249 ,1952 ,Chouraqui. על פי מחקר על הנשים המוסלמיות במרוקו בזמן החדש עבדו בשנת 1971 25% מכלל הנשים: 64 ,1956 ,Mernissi, 1975, 93; Jacobs. האחרון כתב, שלפני שנת 1912 היה לאישה תפקיד אחד בלבד; להתחתן וללדת. נשות המעמד הנמוך עסקו רק במלאכות בית ובמתן שירותים אישיים (היו מבשלות או משרתות) ורק לעתים רחוקות הורשו לעבוד מחוץ לבית. עוד בשנות ה־20 של המאה ה-20 היה חלקן בכלכלה זעום. המקורות שהובאו לעיל מזימים חלקית קביעה זו: בשן, תשמ״א, 68; בשן, תשנ״ו, 158. דעתה של חנה טהון על הנשים במרוקו בזמננו מנוגדת: ״בדרך כלל אין בנות העיר רגילות לעבוד מחוץ לביתן – פרט למספר מצומצם של תופרות וכובסות וכן של נערות או אלמנות, העובדות בתור עוזרות או אומנות בבתיהם של יהודים עשירים. בכפרים אין להן בכלל כל אפשרות להשתכר משהו בעבודת חוץ״. אך רק הסיפא של דבריה נכונה, שכן בכפרים עוזרת האישה לבעלה במלאכות האופייניות לכפר: טהון, תשי״ז, 46.

המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

בנות מגיל 12 ומעלה מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמן

רבי שלמה הכהן אצבאן השיב בשנת תרצ״ד(1934) בעיר אזמור בנושא זה: ״מי שגירש את אישתו והיו לו בנות גדולות יותר מיב שנה ומעלה ותובעת אמן לאביהם לזון ולפרנס את הבנות והן אצלה, והאב אינו רוצה באומרו שהן יכולות לעשות מלאכה ויזונו ויתפרנסו ממעשה ידיהם וישבו אצל אמן״. החכם הצדיק את הבעל וטען, שאם הבנות רוצות להישאר עם אמן אין אביהן חייב לפרנסן; עליהן לעבוד ולכלכל את עצמן. אך אם הן רוצות לחיות עם האב ידאג הוא לפרנסן לפנים משורת הדין ולא יחייב אותן לעבוד (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ג). על פי תשובתו של רבי שאול אבן דנאן יכולה נערה בת 14 לעשות מלאכה (אבן דנאן, תשי״ט, סימן כח). בתשובה אחרת על שאלה כתב החכם, שאין האב יכול להשכיר את בתו מגיל שש ומעלה לעשות מלאכה ולקחת את שכרה (שם, סימן סו).

רבי משה ויזגאן דן בשנת תשכ״א (1961) בזוג גרוש. הבעל דרש, שבתו בת ה-13 תבוא אליו לשרתו משום שאין לו מי שישרת אותו ובתמורה הוא יזון אותה. החכם השיב, כי ״כיון שהבת היא גדולה הבחירה בידה שתשב אצל מי שתחפוץ בו״. אם היא מעדיפה להיות אצל אמה אביה פטור מכלכלתה וכך גם באשר לבן מגיל שש ומעלה (על פי שו״ע אהע״ז, סימן פב, ו) ״ועל כל פנים כיון שאבי הבת הנזכר אין לו מי שישמשנו, והבת היא גדולה, חייבת היא מדין כיבוד אב ואם לשרת לאביה… ואין אמה יכולה לעכב עליה״ (ויזגאן, תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן ב).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 57