נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון

נשות-חיל-במרוקו

היו נשים בעלות קרקע או נכסים אחרים. אבות נהגו לחלק מקצת מקרקעותיהם לבנותיהם הבתולות וכן נהגו להוריש לבנותיהם הרווקות או הנשואות. אלמנות וגרושות נהגו לגבות קרקע בכתובתן (אישה גבתה חצר בפרעון כתובתה: בירדוגו, תש״ז, סימן קו; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן שע. בשנת תר״ל (1870) קיבלה גרושה קרקע בכתובתה: עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 630). בעלים נהגו לתת רכוש לנשותיהם כולל קרקע ואפילו בית־כנסת, וכן היו בעלים שנתנו להן קרקע בעת הגירושין, או הורישו להן רכוש או קרקעות.

הערת המחבר: לאשת ראובן הייתה קרקע ״שירשתם מאביה״: אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ס, סא; בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קמב. ״ראובן ציוה בעת מותו שחזקת הבית שהוא דר בו שהיא כתובה לזכות בתו״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמד; ״ראובן היה שכיב מרע וכתב בכתב ידו שנתן לבנותיו הנשואות כך וכך ומסר הכתב יד ביד אשתו וסמוך למיתתו אמר בפני עדים כשרים מה שאני מצוה הרי הוא כתוב בכתב ידי ביד אשתי ומה שכתוב שם הרי הוא אמת״: אביחצירא, תרמ״ה, סימן קלט. בת ירשה קרקע מאביה: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח, עב. יתומה מאמה, שאביה השיאה תבעה את חלקה בקרקע: בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן ט. על פי שטר מתנה מטנג׳יר משנת תרנ״ט ( 1899) נתן חיים פינטו לראויים להיות יורשיו סכום מסוים ואת כל היתרה הותיר לבתו: בן שטרית, תשכ״ג, סימן י. הרב שלמה חיון הניח בשנת תקע״ח (1918) עזבון לשתי בנותיו, כולל בית־כנסת בהנאותיה: אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קרא. ע"כ

היו נשים שנתנו רכוש או חזקת קרקע לבעליהן או להוריש להם. בעלים מסוימים מכרו קרקע של נשותיהם (בירדוגו, תרצ״ח, סימן עט). ליהודי הייתה קרקע בשותפות עם אשת אביו(בירדוגו, תש״ז, סימן כה). יהודי אחר הוריש בית לדודתו במכנאס במחצית השנייה של המאה ה־19; ״ואם לא יכשר בעיניה תזכה בבית אחר משאר קרקעותיו״: בן שטרית, תשכ״ג, סימן ג). נשים נתנו מתנות כגון קרקע מרכושן או מזה שהניח הבעל [על פי מקור משנת תקצ״ב (1832). אלמנה שקיבלה את כל רכושו של בעלה נתנה אותו לאדם ״העומד היום בערי אדום׳,: אבן ואליד, תרט״ו, חלק א, סימן טו. אלמנה נתנה קרקעות שהניח בעלה מתנה לשמעון: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן קכט. כן נהגו למסור או להוריש את קרקעותיהן לבנים, לבנות, לנכדים ולקרובים אחרים כגון אח או אחות. לאלמנה אחת מן העיר סלא הייתה חזקה על חנות [אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט. על פי מקור משנת תקל״ג (1773) לקחה אישה גרושה עלייה של בית: אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן כא; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 580], אישה אחרת ירשה מדודה קרקע(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן ל). ״אשת איש שהחזיקה אדם בקרקע שלה יותר משני חזקה והיה גובה שכירות כל הקרקע מהדרים״(בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן קסז). אלמנה אחת גבתה קרקע בכתובתה והכניסה אותה לבעלה השני(שם, סימן שע).

נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור במאה ה-19

בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויה התכתבות אודות נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור החל משנות ה־60 של המאה ה־19. בקהילה זו היו סוחרים יהודים מצליחים, שרכשו נכסים, ונשותיהם ירשו אותם. נושאי ההתכתבות הם תביעות וערעורים.

1865: ראמו אביטבול ירשה רכוש מבעלה ופעלה למימוש בעלותה

ב־26 באפריל 1865 כתב סגן הקונסול הבריטי במוגדור, פרדריק קרסטנסן (Carstensen), למשה וליצחק אביטבול בלונדון, שנודע לו מן הממשל המאורי, שראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, טוענת לזכותה על רכוש ניכר שהשאיר בעלה, ושהנמענים מונעים ממנה לממש זכות זו. השניים מתבקשים למסור תוך שלושה חודשים פרטים אודות אופי התביעות, שיש להם מראמו אביטבול כדי שהנושא יועבר לטיפולו של בית־הדין במוגדור. משה ויצחק אביטבול ענו ב־29 ביוני ואילו ב־26 ביולי של אותה שנה השיב להם סגן הקונסול. השניים התבקשו למנות בא כוח, שייצג אותם בפני בית־הדין במוגדור, ולתת לו את כל המסמכים הדרושים כדי לאשר את הטיעונים שהועלו במכתבם. השניים השיבו לדיפלומט בנדון ב־22 בינואר וב־20 בפברואר אך לא נענו להצעתו. ב־23 באפריל 1866 כתב להם סגן הקונסול ללונדון, כי הדיון בנדון לא התקיים כיוון שהם לא דאגו למינוי נציג. מסיבה זו הוא עוצר את הדיון למשך שלושה חודשים החל מן ה־1 במאי, אך ניתן לערער על ההחלטה (אין פרטים נוספים בנדון; 4-FO 631/4,2b).

1867: אלמנה קיבלה דמי שכירות על בית

ב־30 בדצמבר 1867 כתב אותו דיפלומט לקונסול צרפת במוגדור, אוגוסט'בומיה (Beaumier), שאלמנה בשם אסתר חלפון, בתו של אברהם כהן, היא המוסמכת לקבל את דמי השכירות מהרופא, ד״ר טבנין (Thevenin). אולם הרופא רשאי, אם זו העדפתו, להפקיד את הדמים בידי הכותב (FO 631/4, 44b).

אישה תבעה משוכר לפנות דירות

סגן הקונסול במוגדור, קרסטנסן, כתב ב־7 בדצמבר 1872 מכתב על פי בקשתה של הגברת מסעודה, אישתו של דניאל דה א׳ כהן.11 זו ביקשה להזכיר בשם בעלה, הנעדר ממוגדור, לסעדיה דה א׳ כהן, שב־ 31 במרס 1873 עליו לפנות את הדירות ששכר מבעלה. בינתיים חזר דניאל דה א׳ כהן למוגדור, וסגן הקונסול כתב שוב (ב־31 בינואר 1873) אל סעדיה דה א׳ כהן והתייחס למכתבו הקודם אליו. הוא הודיעו, שמר דניאל א׳ כהן חזר למוגדור ואישר את ההתראה שניתנה על־ידי אישתו בדבר פינוי הדירות(98-99 ,631/4 FO)

הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן נשים בעלות רכוש וממון

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר