מורשת יהדות מרוקו

II etait une fois… Marrakech la Juive

Le roman demarre merveilleusement! Cette enfant va-t-elle grandir pour devenir Simone Weil? Cendrillon? Lire cette oeuvre, c'est comme lire un conte de fees et, en effet, l'apparition de Marie parmi les garnements qui peuplent les rues du Mellah, la presente comme une petite princesse de conte de fees. Le lecteur est immediatement enchante, et l'enchantement du recit de cette adolescence dans un pays etranger capture et seduit le lecteur tout au long du livre

Cette famille de Juifs marocains vivant durant des periodes troubles, son comportement et son mode de vie differents captiveront les lecteurs et eveilleront leur soif d'approfondir leur connaissance des diverses civilisations du monde. La vie des Juifs elle-meme est generalement extremement interessante. Une population decroissante, une judeite qui s'effrite devant la necessite de survivre dans un monde etranger, et la recherche de l'amour a Pexterieur de leur communaute. Cela permet aux lecteurs d'observer ce qu'il y a d'universel dans les problemes particuliers.

Barbara Ardinger, PhD. USA

L'auteur, Therese Zrihen-Dvir, nee

a Marrakech (Maroc), petite-fille du president de la communaute juive de Marrakech, rabbi Moche Zrihen, rabbin-juge. Apres la guerre des Six Jours, elle quitte le Maroc et s'installe en Israel avec sa famille. Elle vit une experience professionnelle au Canada de 1981 a 1985. Ses ceuvres couvrent le mode de vie de la communaute juive au Maroc, ses luttes de survie, son isolement et surtout son riche legs de traditions.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

השלטונות העותמניים איפשרו ליהודים מידה ניכרת של חופש פעולה. כל עוד לא נדרשו לכך על ידי היהודים עצמם, לא התערבו בענייניהם. טיבו והֶקפו של השיפוט העצמי היהודי לא היו ידועים להם, אף אם ודאי היו ערים לקיומו. כל עוד הכירו היהודים בסמכותם העליונה של השופטים ושל המשפט המוסלמי וקיבלו מהם אישור לפעילותם השיפוטית, וכל עוד לא עמד שיפוטם בסתירה לחוק המוסלמי ולמערך השיפוטי המוסלמי, הם לא הערימו מכשולים על דרכו.

השלטונות המרכזיים או המקומיים לא מינו את השופטים ואת מנהיגיהם, ואף לא התערבו בהתגבשות ההנהגה היהודית ובבחירתה. אולם כאשר קבוצות או גורמים מעוניינים מתוך החברה היהודית פנו אליהם לשם סיוע תמורת טובות הנאה, התערבו. מספרם של מקרים כאלה גובר במאה ה-17 וה-18 ועמם גם גוברת מעורבותם שלביורוקרטים, קאדים ואנשי צבא עותמנים בענייני היהודים.

דפוסי החיים ודפוסי הארגון העצמי היהודי עוצב על המישור המקומי. על אף שדגמים יסודיים של התארגנות וארגון עצמי נוצרו באיסטנבול ובשלוניקי, דגמים שזכו לחיקוי במרכזים נוספים וביישובים אחרים, לא נתפתחה שיטה אחידה לגמרי ברחבי האימפריה.

יתר על כן, כתוצאה מגודלה של האימפריה, מחוסר העניין של שליטיה בחייהם של היהודים ובהנהגתם, ובעקבות האינדיויזואליזם הקיצוני של יוצאי חצי האי האיברי – לא חרגו מערכות הארגון של היהודים באימפריה אל מעבר למישור המקומי עד סוף המאה ה-18.

אין לפנינו, בכל המקורות הפנימיים והעותמניים, כל רמז לקיומו של ארגון במישור הארצי – כלל האימפריה או מחוזות אירופה מזה ומחוזות אסיה מזה, או במישור המחוזי, בפרובינציה מסוימת. לכל היותר ניתן לדבר על ארגון מרכזי בעיר פלונית, המאגד בתוכו את כלל קהלי העיר, על חכם שהוא אב בית דין לכל העיר, ועל " מעמד " המנהיג את יהודי אותו מקום.

מציאות זו נמשכה עד המאה ה-19. היא איפשרה את צמיחתן של הנהגות מקומיות והצמיחה חברה רב גונית ודפוסים של חיים, בצד קשרים וולוּנטריים בין מרכזים לפריפריה.

כאמור, בשעה שנצרכנו לכך, נעזרו היהודים יושבי הפרובינציות באחדים בעלי ההשפעה בחצר הסולטאן בבירה, איסטנבול, אלה לא נהנו מכל מעמד רשמי של הנהגה ריכוזית, וזאת בניגוד גמור למצב אצל המיעוטים הנוצריים או הארמנים.

שם העומד בראש הכנסייה עמד גם בראש הציבור כולו. אף על פי כן, השפעתן של משפחות חצרנים אלה על היהודים בכל רחבי האימפריה ועל חייהם הייתה ניכרת. בשעת משבר טו צרה, לפרט או לכלל, הם גייסו את השפעתם לטובת אחיהם.

בני משפחת הָמון, אבן שאנְג'י, מֶנדֶס ( דוניה גראסיה ודון יוסף נשיא ) בן באנבנשת, אבן יחייא, אבן יעיש או אסתר קִיֶרָה במאות ה-16 וה-17 השפיעו לא רק על מעמדם של יהודי איסטנבול, אלא התערבו בצורה פעילה בענייניהם של יהודי כלל האימפריה.

אישים אלה היו רופאים, יועצים כלכליים, דיפלומטים, בעלי הון, ספקי סחורות, מקורבים ויועצים לביורוקרטים עותמניים, חוכרי מסים, יועצות סתר לנשות ההרמון או למלכת האם ועוד. השפעה דומה הייה בפרובינציות ליהודים המקורבים לשלטונות המקומיים, או לאלה ששימשו נציגים או מילאו תפקידים כלכליים מרכזיים מטעם השלטונות המרכזיים.

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

כך למשל, אישים כאברהם קאשטרו, הממונה על המִטבעה במצרים במאה ה- 16, ויהודים אחדים ששימשו כחוכרי המכסים בנמל אלכסנדריה במאות ה-16 וה-17, או היהודים בשלוניקי שעסקו בחכירת המכרות בסידרוקאפסי, כל אלה היו בעלי השפעה ציבורית מכרעת באזור ישיבתם.

הקהילה באיסטנבול, בכללותה, הופכת בהדרגה לגורם היותר מכריע ומשפיע על חיי היהודים באימפריה, הן בזכות גדולה, הן בזכות קרבתה למרכז השלטוני, הן הזכות המקורבים לשלטון המרכזי והחכמים בעלי היוקרה, הגדלים בה והמתגוררים בתוכה.

בסיכום, המגמה להתארגנות ולחיים חברתיים קיבוציים הייתה חזקה ועמוקה מאוד בקרב יוצאי חצי האי האיברי. בעקבותיה לא נמצא כמעט אדם שלבד מהיותו חבר פעיל בקהל מסוים בעיר לא היה חבר בהתארגנות מִשנֶה.

אלה היו התאגדויות דתיות חברתיות, חברות גמילות חסדים, ביקור חולים, קַבָרים ועוד, לימודיות פולחניות, תיקון חצות, אומרי תהלים, לומדי משניות וכו…מיסטיות, חבורות של מקובלים מסוגים שונים, ומקצועיות, גילדות שלאומנים וסוחרים שהתאגדו על פי מקצועותיהם.

בד ובד, הדפים האינדיווידואליסטיים והפרטיקולוריסטיים שלהם הביאו לכך, שלא בנקל הצליחו ליצור אפילו תיאום בין הקהלים, שלא לדבר על הנהגה ריכוזית עירונית. הנהגה וארגון ריכוזיים מעל למסגרת המקומית היו חזון לעתיד לבוא.

דמותה של החברה היהודית.

בני דור המגורשים יצאו את חצי האי האיברי באווירת נכאים ובתחושה של משבר, משבר אמונה ומשבר ערכים. הגירוש פגע אנושות בתא המשפחתי, בתדמית הקיבוצית וביכולת הכלכלית. הוא גרם ייאוש וכניעה מזה והרג ואובדן מזה.

משבר הערכים העלה ביתר תוקף תביעות לשידוד מערכות בתחום האידיאי ולביקורת ואף לדחייה של נכסי התרבות והרוח של העילית המשכילה. יש מהם שתהו אפילו על עצם תכליתו ועל אפשרותו של קיום יהודי בעתיד ופקפקו בייעוד הנביאים.

המשבר בתא המשפחתי היה עמוק. לא רבות היו המשפחות אשר יצאו מחצי האי האיברי וגם הגיעו לאימפריה העותמנית לאחר טלטולים בים וביבשה וחניות ביניים, בנמלי דרום איטליה, בחופי אלבניה, בעיר רגוזה או באיי יוון, בלי שאיבדו בדרכן רבים מבניהן.

פעמים שהבעל או האישה המירו את דתם או שנאנסו לעשות זאת, ורק אחד ההורים יצא לדרך, במקרים רבים איבדו הורים את רוב ילדיהם אם מפני שנחטפו על ידי השלטונות ואם מפני שמתו ברעב ובמגפה או נפלו בשבי. 

נוסח הצו בספרדית

Don Fernando e donna Ysabel… al pringipe don Juan nuestro muy caro e muy amado hijo e a los ynfantes, prelados, duques, marqueses, condes, maestres de las hordenes, priores, ricos omes, comendadores, alcaydes de los castillos e casas fuertes de los nuestros reynos e sennorios, e a los congejos, regidores, alcaldes, alguasiles, merinos, caualleros, escuderos, ofigiales, e omes buenos de la muy noble e leal cibdad de Auyla e de las otras gibdades e villas e lugares de su obispado, e de los otros argobispados e obispados e diogesis de los dichos nuestros reynos e sennorios, e a las aljamas de los judios de la dicha cibdad de Auila e de todas las dichas gibdades e villas e lugares de su obispado e de todas la otras gibdades e villas e lugares de los dichos nuestros reynos e sennorios e a todos los judios e personas syngulares dellos asy varones como mugeres de cualquier hedad que sean e a todas las otras personas de qualquier ley, estado, dignidad, preeminengia, condigion que sean, a quien lo de yuso en esta nuestra carta contenydo atanne o atanner puede en qualquier manera, salud e gracia. Bien sabedes .0 deuedes saber que porque nos fuemos ynformados que en nuestros reynos auia algunos malos christianos que judaysauan e apostotauan de nuestra santa fe catolica, de 10 qual era mucha cabsa la comunicagion de 10s judios con 10s christianos; en las cortes que hesimos en la cibdad de Toledo el anno pasado de mill e quatrogientos e ochenta annos, mandamos apartar a los dichos judios en todas las cibdades, villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e dalles juderias e lugares apartados donde biuyesen, esperando que con su apartamiento se remediaria, e otrosy ouymos procurado e dado horden como se hiziese ynquisigion en los dichos nuestros reynos e sennorios, la qual commo sabeys, ha mas de dose annos que se ha fecho e fase, e por ella se han fallado muchos culpantes segund es notorio e segund somos ynformados de los ynquisidores e de otras muchas personas religiosas e eclesyasticas e seglares, consta e paresge el grand danno que a los christianos se ha seguido y sigue de la participation, conversagion, comunicagion que han tenido e tienen con los judios, los quales se prueua que procuran sienpre por quantas vias e maneras pueden de subuertir e substraer de nuestra santa fe catolica a los fieles christianos e los apartar della e atraer e pervertir a su dannada creengia e opinion instruyendolos en las gerimonias e obseruangias de su ley, hasiendo ayuntamientos donde les leen e ensennan lo que han de creer e guardar segun su ley, procurando de gircungidar a ellos e a sus fijos, dandoles libros por donde rezasen sus oragiones e declarandoles los ayunos que han de ayunar e juntandose con ellos a leer e ensennarles las estorias de su ley, notyficandoles las pascuas antes que vengan, avisandoles de 10 que en ellas han de guardar e haser, dandoles e leuandoles de su casa el pan gengenno e carnes muertas con gerimonias, ynstruyendoles de las cosas de que se han de apartar, asy en los comeres como en las otras cosas por obseruangia de su ley, e persuadiendoles en quanta pueden a que tengan e guarden la ley de Muysen e hasiendoles entender que non ay otra ley ni verdad, saluo aquella, 10 qual consta por muchos dichos e confisiones asy de los mismos judios commo de los que fueron peruertidos y engannados. por ellos, 10 qual ha redundado en gran danno detrimento e obprobio de nuestra santa fe catolica. Y commo quiera que de mucha parte desto fuemmos ynformados antes de agora por muchos y conosgemos quel remedio verdadero de todos estos dannos e ynconvinientes estaua en apartar del todo la comunicagion de los dichos judios con los christianos e echarlos de todos nuestros reynos, quisimonos contentar con mandarlos salir de todas las gibdades e villas e lugares del Andaluzia, donde paresgia que auian fecho mayor danno creyendo que aquello bastaria para que los de las otras cibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios gesasen de hazer e cometer 10 susodicho; y porque somos ynformados que aquello ni las justigias que se han fecho en algunos de los dichos judios que se han hallado muy culpantes en los dichos crimines e delitos contra nuestra santa fe catolica, no basta para entero remedio para obuiar e remediar commo cese tan grand abprobio e ofensa de la fe y religion Christiana porque cada dya se halla y paresge que los dichos judios cregen en continuar su malo e dannado proposito a donde biuen conversan, y porque no aya lugar de mas ofender a nuestra santa fe, asy en los que hasta aqui Dios 11a querido guardar commo en los que cayeron, se enmendaron e reduzieron a la santa madre yglesia, 10 qual segund la flaqueza de nuestra humanidad e abstugia e subgestyon diabolica que contino nos guerrea ligeramente, podria acaesger sy la cabsa pringipal desto non se quita, que es echar los dichos judios de nuestros reynos, porque cuando algund graue e detestable crimen es cometydo por algunos de algund colegio e vniversidad, es rason quel tal colegio e vniversidad sean disoluidos e anichilados e los menores por los mayores e los vnos por los otros pugnidos. E que aquellos que peruierten el bien e honesto beuir de las cibdades e villas e por contagio puede dannar a los otros sean espelidos de los pueblos e avn por otras mas leues cabsas que sean en danno de la republica, quanto mas por el mayor de los crimines e mas peligroso e contagioso commo lo es este. Por ende nos con el consejo y paresger de algunos prelados e grandes e caualleros de nuestros reynos e de otras personas de giengia e congiengia de nuestro consejo aviendo avido sobre ello mucha deliberagion, acordamos de mandar salir todos los dichos judios e judias de nuestros reynos e que jamas tornen ni bueluan a ellos ni a algunos dellos. Y sobre ello mandamos dar esta nuestra carta por la qual mandamos a todos los judios e judias de qualquier hedad que sean que biuen e moran e estan en los dichos nuestros reynos e sennorios, asy los naturales dellos commo los non naturales que en qualquier manera e por qualquier cabsa ayan venido e estan en ellos, que fasta en fin del mes de jullio primero que viene deste presente anno, salgan de todos los dichos nuestros reynos e sennorios con sus fijos e fijas e criados e criadas e familiares judios, asy grandes commo pequennos de qualquier hedad que sean e non sean osados de tornar a ellos ni estar en ellos ni en parte alguna dellos, de biuienda ni de paso ni en otra manera alguna so pena que sy lo non fisyeren e cunplieren asy, e fueren hallados estar en los dichos nuestros reynos e sennorios o venir a ellos en qualquier manera, yncurran en pena de muerte e confiscagion de todos sus bienes para la nuestra camara e fisco, en las quales penas yncurran por ese mismo fecho e derecho syn otro progeso sentengia ni declaragion. E mandamos e defendemos que ningunas ni algunas personas de los dichos nuestros reynos de qualquier estado, condigion dignidad que sean, non sean osados de regebir regebtar ni acojer ni defender ni tener publica ni secretamente judio ni judia, pasado el dicho termino de fin de jullio en adelante para syenpre jamas en sus tierras ni en sus casas ni en otra parte alguna de los dichos nuestros reynos e sennorios so pena de perdimiento de todos sus bienes, vasallos e fortalesas e otros heredamientos. E otrosy, de perder qualesquier mergedes que de nos tengan, para la nuestra camara e fisco. E porque los dichos judios e judias puedan durante el dicho tienpo fasta en fin del dicho mes de jullio mejor disponer de sy e de sus bienes e hasienda, por la presente los tomamos e regebimos so nuestro seguro e anparo e defendimiento real, e los aseguramos a ellos o a sus bienes para que durante el dicho tienpo fasta el dicho dia fin del dicho mes de jullio, puedan andar e estar seguros e puedan entrar e vender e trocar e enagenar todos sus bienes muebles e rayses, e disponer dellos libremente a su voluntad e que durante el dicho tyenpo no les sea fecho mal ni danno ni desaguisado alguno en sus personas ni en sus bienes contra justigia, so las penas en que cahen e yncurren los que quebrantan nuestro seguro real. E asy mismo damos ligengia e facultad a los dichos judios e judias que puedan sacar fuera de todos los dichos nuestros reynos e sennorios, sus bienes e hasienda por mar e tierra con tanto que non saquen oro ni plata ni moneda amonedada ni las otras cosas vedadas por las leyes de nuestros reynos saluo en mercaderias, e que non sean cosas vedadas o en canbios. E otrosy, mandamos a todos los congejos, justigias, regidores, caualleros, escuderos, ofigiales e omes buenos de la dicha gibdad de Auyla o de las otras gibdades e villas e lugares de los nuestros reynos e sennorios e a todos nuestros vasallos, subditos naturales que guarden e cunplan e fagan guardar e cunplir esta nuestra carta e todo lo en ella contenydo, e den e fagan dar todo el fauor e ayuda que para ello fuere menester, so pena de la nuestra merged e de confiscagion de todos sus bienes e ofigios para la nuestra camara e fisco. E porque esto pueda venir a notigia de todos e ninguno pueda pretender ynorangia, mandamos que esta nuestra carta sea apregonada por las plagas e lugares acostunbrados desa dicha gibdad e de las pringipales gibdades e villas e lugares de su obispado, por pregon e ante escriuano publico. E los vnos ni los otros non fagades ni fagan ende al por alguna (manera), so pena de la nuestra merged e de priuagion de los ofigios e confiscagion de los bienes, a cada vno de los que 10 contrario fisyeren. E demas mandamos al ome que les esta nuestra carta mostrare, que los enplase que parescan ante nos en la nuestra corte doquier que nos seamos del dia que los enplasare, fasta quinse dias primeros syguientes so la dicha pena so la qual mandamos a qualquier escriuano publico que para esto fuere llamado, que de ende al que se la mostrare, testimonio sygnado con su sygno porque nos sepamos commo se cunple nuestro mandado. Dada en la nuestra gibdad de Granada, a XXXI dias del mes de margo anno del nasgimiento de nuestro Sennor lhesuchristo de mill e cuatrogientos e nouenta e dos annos. Yo el rey. — Yo la reyna. — Yo Johan de Coloma secretario del rey e de la reyna nuestros sennores la fize screuir por su mandado. — Registrada, Alaua. — Almagan, chanceller