ארכיון יומי: 9 ביולי 2016


AOURIOUR-ARAGONEZ-ARAJEL

AOURIOUR

Nom patronymique d'origine berbère au sens difficile à préciser. Le nom ne figure pas sur la liste de Toledano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom tres peu repandu, porté uniquement dans les communautés berbérophones du sud du Maroc

RABBI ABRAHAM:

Saint enterré sur une colline appelee Moualin Dar, près de Settat dans la province de Casablanca et dont la tombe était un lieu de pelerinage très populaire. Selon la tradition, il serait venu au Maroc de Terre Sainte, et enterré près de ses disciples. Issakhar Ben Ami rapporte que le Conseil des Communautés pèlerins. Israélites du Maroc, avec le soutien des autorités dans le cadre de leur politique d'ouverture envers les originaires du Maroc installés à l'étranger, organisa en 1981 une grade Hiloula, investissant des sommes  considérables dans  l'aménagement d'une salle de prieres et de chambres pour les pelerins.

Le pelerinage a repris des lors avec un grand concours de peuple en raison de la proximite de Casablanca. Egalement venere par les Musulmans qui l'appellent Sidi Brahim

ARAGONEZ

Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique d'Aragon, l'habitant de l'Aragon, province au nord-est de l'Espagne qui abrita au Moyen Age de très importantes communautés juives, connues pour leur grande érudition et leur piété. Après l'expulsion d'Espagne, on retrouve les porteurs de ce patronyme particulièrement à Salonique, où ils fondèrent leur propre synagogue, la synagogue d'Aragon. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque dans le pays, en particulier à Tétouan et Meknès. Dans son livre "Nahalt Abot", rabbi Yossef Messas rapporte l'histoire édifiante d'un membre de cette famille à Meknès, qui prédit au sultan une grande victoire sur les tribus berbères rebelles des environs en se basant sur la paracha, la péricope de la semaine, "ki tètsè": "Quand tu sortiras en guerre contre tes ennemis, que l'Eternel, ton Dieu, les livrera en ton pouvoir, et que tu feras des prisonniers .." (Deutéronome, 21, 10). Le nom avait disparu par émigration de Meknès vers la Terre Sainte, au cours du XIXème siècle. Au XXème siècle, nom devenu extrêmement rare, porté dans le nord du Maroc (Tétouan, Larache).

ARAJEL

Nom patronymique arabe dont le sens est simplement "l'homme" et au figuré "celui sur qui on peut compter". Le nom est attesté en Espagne au XVème siècle et au Maroc à partir du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté dans une seule ville du Maroc: Sefrou.

  1. MOSES: Célèbre rabbin, né à Guadalajara, en Espagne. Traducteur de la Bible en castillan à la fin du XVème siècle. Au moment de l'expulsion de 1492, il préféra quitter l'Espagne pour Fès, laissant derrière lui d'immenses propriétés. Ses descendants se sont ensuite installés dans la petite ville toute proche de Fès, Sefrou, dans laquelle la population juive était, cas exceptionnel, plus nombreuse que la population musul­mane, avec laquelle ellle entretenait géné­ralement des rapports d'une grande cordialité.
  1. DAVID: Le premier rabbin connu de la communauté de Sefrou, formée essentiel­lement d'originaires de Fès et du Tafilalet, mort vers 1629. Auteur de commentaires sur le midrach raba du Talmud, encore manuscrit. Son fils Itshak, fut également rabbin à Sefrou, avant de monter terminer ses jours en Terre Sainte, à Safed. Il était plus connu sous le surnom de "ould elhakham", le fils du rabbin, signe de la grande réputation de son père.

קשרי העיר פאס עם גאוני בבל

קשרים עם גאוני בבליהדות מרוקו עברה ותרבותה

גם בגלותם עמדו חכמי פאס בקשר עם גאוני בבל והריצו להם שאלות. על המצוקה שבה נמצאו הגולים ניתן להסיק ממכתבו של הגאון שמואל בן חופני מסורא למגורשים: ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו… ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו רעל הרג בני עמנו., הוא מכנה אותם ׳הקהלה המהוללת… עדת אלקינו… החונה במדינה הגדולה מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה המנדדים שנה מעיניהם לדרוש תורת ה'., הגולים נעזרו על ידי יהודי קירואן (בתוניסיה), כפי שניתן ללמוד משיר תהילה לר' יהודה בן יוסף, שדאג להם.

כשמונה שנים לאחר מכן עדיין היו שם הגולים, ובאותה עת נשלחו להם אגרות בתשובות לשאלותיהם, נוסף לזו של שמואל בן חופני הנ״ל, גם מרי שרירא ובנו ר׳ האי, בהיותו עדיין ׳דיינא דבבא,. ר׳ שרירא גאון כתב להם בשנת 986, ופתח תשובתו בלשון זו: ׳אלו שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים… לכל רבנא ותלמידיהון…׳ תשובה אחרת נכתבה בשנת 1004.

רב האי גאון ביקש כתובות של חכמים שגרים בקהילות שונות, ביניהן במרוקו, כדי שישלחו תרומות לנציג ישיבתו בקירואן, שיעביר אותן לבגדאד. לפי ממצא מהגניזה, שני אחים מלומדים בפאס שלחו את שאלותיהם לראשי הישיבות בבגדאד סביב שנת 1000.

מרכז רוחני: מהמאה התשיעית ואילך הפכה פאס היהודית למרכז תורני ללימוד המקרא, הלשון העברית, הפיוט והתורה שבעל־פה. החכמים הידועים ביותר היו אלה: דוד בן אברהם אלפאסי, קראי שחי בסוף המאה התשיעית ותחילת העשירית, שחיבר מילון עברי־ערבי למקרא; דונש (בשמו הברברי, ובעברית: אדונים) בן לבראט הלוי(920־990), שכתב שירים והיה לו מגע עם מנחם בן סרוק; ר׳ יהודה בן חיוג׳(945־1000?), מראשי המדקדקים, שכמו דונש עבר גם הוא מפאס לקורדובה. הוא קבע את הכלל, שרוב שורשי המלים בעברית הם בני שלוש אותיות. חיבורו הועתק על ידי אברהם אבן עזרא. חכם מפאס בשם ר׳ שלמה בן יהודה עלה לארץ־ישראל וכיהן החל ב־1025 בתור אב בית דין, ולאחר מכן בתור גאון וראש ישיבת ארץ־ישראל, עד פטירתו ב־1051.

שבט ברברי מבני איפראן כבש את פאס בשנת 1033. העיר נבזזה, ובכללה בתי היהודים, נשותיהם נשבו, וגברים יהודים רבים, בין 5,000 ל־6,000, נרצחו (המספרים אולי מופרזים). אבל היהודים שיקמו את חייהם, ובמחצית המאה ה־11 כתב הגיאוגרף בכרי שיש בפאס יהודים יותר מאשר בכל מקום אחר במגרב. כך נוצר הפתגם יפאס בילאד בלא נאס׳(יפאס עיר ללא אנשים׳), קרי: ללא מוסלמים.

בין החכמים בלט ר׳ יצחק אלפאסי, יליד קלעת בני חמאד, כנראה ב־1013, שאת חוכמתו קנה בפאם, ונאלץ לעזוב אותה ב־1088 בגלל מלשינות. הוא עבר לקורדובה ולאחר מכן ללוסינה. הוא כתב ׳תלמוד קטן׳ ובו סיכם את הדיון התלמודי הלכה למעשה, ללא הדיונים בסוגיות, וכן חיבר תשובות. גדול תלמידיו היה ר׳ יוסף הלוי אבן מיגאש, שהיה רבו של ר׳ מימון הדיין, אביו של הרמב״ם.

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת ? דורון חכימי

בסורה השולחן הערוך פסוק 99 כתוב, מצטט : מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

אללאה קבע את הכעבה כבית קדוש עבור בני האדם וקבע לכם את החודש הקדוש ואת הקורבנות על קישוטיהם….ציטוט חלקי….

جَعَلَ اللّهُ الْكَعْبَةَ الْبَيْتَ الْحَرَامَ قِيَامًا لِّلنَّاسِ وَالشَّهْرَ الْحَرَامَ وَالْهَدْيَ وَالْقَلاَئِدَ ذَلِكَ لِتَعْلَمُواْ أَنَّ اللّهَ يَعْلَمُ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الأَرْضِ وَأَنَّ اللّهَ بِكُلِّ شَيْءٍ عَلِيمٌ 97

אלוהים עשה לאנשים, למען קיומם, את הכַּעְבָּה הבית הקדוש, ואת החודש הקדוש, ואת בהמות הזבח הזֵרים. זאת למען תדעו כי יודע אלוהים את אשר בשמים ובארץ, וכי אלוהים יודע כל דבר.

החודש הקדוש : שנאסרו בו שפיכות הדמים והציד. ר' סורה 2, פסור 194.

זֵרים : או כל דבר אחר, כגון סנדל ישן, שנתלן על צוואר בהמות הזבח לציון היותם קדוש לאלוהים. גם עולי הרגל נהגו לתלות על צווארם זרים מעין אלה ( בין השאר עשויים שער גמלים, לאות היותם במצב התקדשות לאלוהים.

הבית הקדוש : מקדש הכעבה אשר במכה

כפי שנכתב לפנים ה״כעבה״ נבנתה על ידי מנדב הקדוש וקוצאי אבות שבט קורייש כמשכן לאלילי הפגנים ושימשה במשך דורות כמקום לתפילה ולסגידה בכל טקסי העלייה לרגל לפני עלות האיסלאם.

  • איך מקום קדוש לעובדי אלילים הופך לפתע פתאום למקום קדוש למוסלמים?
  • לא די שהפכו את משכן האלילים למקום קדוש אלא שאימצו באדיקות גם את מנהגי הפגנים כגון, ״טקס הטואף״.
  • הייתכן שאללה קבע שכעבה משכן האלילים הנו קדוש למוסלמים?
  • הייתכן שאללה הורה לאמץ ולשלב באיסלאם את טקסי הפולחן של עובדי האלילים?

לא אללה הורה אלא מוחמד לבדו שעד רגעי חייו האחרונים היה נאמן לטקסים של עובדי האלילים ולראיה אין להתעלם מעלייה לרגל שערך בשנת 629 עם חלק מצבאו לקיום מצוות החאג׳ במכה.

בסורה המקנה- מספר 6 פסוק 147-148 כתוב, מצטט :

על אלה שהתייהדו אסרנו בתור עונש לאכול בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה ומבשר הבקר והצאן אסרנו עליהם את החלב שלהם.

ציטוט חלקי

יש להדגיש ביתר שאת שאיסור אכילת בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה איננו מתואר בתורת היהודים כעונש אלא נימנה בין המצוות והחוקים המגינים על הבריאות ועל טהרת הנפש של המאמינים מפני טומאה.

ראה בספר ויקרא פרק יא פסוקים א – ד, מצטט:

וידבר יהווה אל משה ואל אהרון לאמור אליהם: דברו אל בני ישראל לאמור זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו.

סוף ציטוט

  • מי שערך את בשורת המקנה בספר הקוראן התייהר יתר על המידה וניסה בדברי כזב להוליך שולל את המאמינים התמימים.

אין להגדיר את הבורות ואת דברי הרמייה שנאחזים בהם עורכי הקוראן כדי להשחיר את פני היהודים.

בפסוק 136 בספר הקוראן בסורת המקנה – מספר 6 –  כתוב, מצטט : הכופרים מפרישים חלק מהיבול והמיקנה שהעניק להם כאילו למען אללה ומכריזים : זה לאללה וזה לשותפינו האלילים אכן מה שמנופרש לשותפיהם לא יגיע לאללה ומה שמופרש למען אללאה גם הוא לא יגיע לאללה אלא אל משרתי האלילים ושותיפהם…סוף ציטוט

זוהי כפירה ברצון האל ועזות מצח מצד עורכי הקוראן אשר העזו בכסילותם לכנות את עם הספר בשמות גנאי ככופרים וכשותפי אלילים ומעל לכל כמשרתי אלילים לפני שהבינו נכונה את משמעות הפסוק התנכי.

על פי תורת ישראל חובה להפריש ״מעשר״ דהיינו עשרה אחוז מכל יבול השדה והצאן לשבט לוי ולכוהנים אשר שירתו בבית המקדש כפי שכתוב בספר המדבר פרק יח׳ פסוק כא, מצטט:

ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אוהל מועד לשאת חטא למות, ועבד הלוי הוא את עבודת אוהל מועד והם ישאו עוונם חוקת עולם לדורותיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליהוה תרומה נתתי ללויים לנחלה.      סוף ציטוט

♦ ראה מה גדולים הבורות וחוסר ההבנה של עורכי הקוראן שלא הבינו נכונה את מטרתו האמיתית של הפסוק ופירשו בטעות את המעשר כשוחד.

ספר הקוראן איננו ראוי להיקרא ספר קדוש כי עורכיו ניסו לרוב לשדל את המאמינים באיסלאם לשנוא את היהודים באמתלות שונות על לא עוול בכפם.

פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות

  פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשותממזרח שמש עד מבואו

גם בימי סלימאן השני המכונה " החסיד " 1792 – 1822 נגזרו על ידו גזרות על בתי כנסת חדשים שדינם שריפה. במכנאס נשרפו בשנת התקע"א – 1811, שלושה בתי כנסת, ארבעה ספרי תורה וספרי קודש.

באישורו של הסולטאן פקד מושל טנג'יר בשנת 1820 כי בית הכנסת בטנג'יר ייהרס. לאחר כשנתיים בעת ביקורו של הסולטאם עבד אלרחמאן השני – 1822 – 1859 בעיר ניתנה על ידו רשות לשקם שני בתי כנסת, בעקבות בקשתו של יהודה בן עוליל, יהודי שמילא תפקידים דיפלומטיים בשליחותם של סולטאן זה וקודמו ובין השאר כיהן בתור קונסול אוסטריה במרוקו, וקונסול מרוקו בג'יברלטר.

בימיו של הסולטאן אלחסן הראשון שלט בשנים 1873 – 1894 נפגעו בתי כנסת וספרי תורה. בית כנסת בשישואן חולל וספרי התורה נקרעו, כפי שדווח במאי 1889. פטירתו של הסולטאן הייתה קריטית לגורל היהודים, והזמן שבין גברא לגברא, נוצל לעתים כדי להתנכל ליהודים. כך אירע לאחר פטירתו של הסולטאן הנ״ל ביוני 1894. בתי הכנסת במראכש, בדמנאת, באמיזמיז ובמקומות אחרים בהרי האטלס חוללו או נהרסו. ספרי תורה וספרים חוללו או נמכרו ע״י השבטים בסביבה. ב-12 ביולי 1908 פנו יהודי וזאן(העיר הקדושה השוכנת מזרחית לפאס) לכי״ח בתלונה כי בית הכנסת נהרס, נוסף לשאר המצוקות מהן הם סובלים.

הרמת קול בתפילה: בשנת תקכ״ז(1767) אסר מושל צפרו את חכמי העיר על כי הרימו קולם בתפלתם.

תקיעת שופר: בעת הלוויתו של חכם בצפרו בשנת ת״ר (1840) תקעו בשופרות כמנהגם. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל. בתרנ״ח (1898) גזר המושל של העיר תאזה על איסור תקיעות בראש השנה. כיון שיהודים לא צייתו, התנפלו מוסלמים על המלאח ושדדוהו. בעיר וזאן נאסר על היהודים לתקוע בשופר בראש השנה ״ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצות תקיעת שופר״. כך כתבו ביולי 1908 לכי״ח.

 על יהודי מארוקו הוטלה החובה של הענקת שירותים ועבודות לשלטונות, שהשתתפו בה גם נשים, שנאלצו לתפור מדים ואהלים לצבא ולכבס בגדים. נוסף לכך היו חייבים לבצע עבודות בזויות כמו ניקוי שירותים ציבוריים, פינוי נבלות הערופים של הנדונים למוות ומליחתם כדי שלא יירקבו. הוראות לביטול חובות אלה הוצאו ע״י סולטאנים. הסולטאן מוחמד ה-4 (שלט בשנים 1873-1859) כלל בפקודה המלכותית שנתן למשה מונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 סעיף האומר שאין לתבוע משום סוחר או אומן לעבוד בניגוד לרצונו. הוראה דומה ניתנה ב 14 בספטמבר 1884 ע״י יורשו הסולטאן אלחסן הראשון למושל דמנאת, בהקשר לאילוצם של יהודי המקום לעסוק בעבודות נקיון, סבלות, ומסירת בהמות עבודה לשירותו של המושל.

חיוב עבודה בשבתות ובחגים

מקורות שונים, וביניהם תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי שנדון בתוכנן, מעידים על פגיעות בשמירת השבת, והכוונה לכפיית יהודים- גברים ונשים לבצע עבודות לשלטונות בשבתות, וכן העברת יום השוק לשבת, כחלק מהתחרות הכלכלית, ביודעם שיהודים לא יצאו לשוק בשבתות.

לפי עדויות משנות השלשים של המאה ה-18 ואילך, היו יהודים ונשותיהם חייבים לבצע עבודות כפויות גם בשבתות.

המקור הראשון שמצאנו בנדון הוא בדברי רבי עמנואל מאנסאנו, הכותב כי בשנת תצ״ט

(1739) נאלצו נשים יהודיות בפאס לעשות מלאכה ״יום ולילה ושבת בכלל״. שמואל רומאנילי איש מנטובה שביקר במארוקו בין השנים 1787- 1790, בתקופת שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה, כותב כי היה עד לתופעה שמשרתי המלך סחבו תוך שימוש באלימות יהודים מבית הכנסת בעת תפילת השבת, וכן את נשותיהם כדי לבצע מלאכות לשלטון:

אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, ויעשו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, ויחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח. חית מרעים כאלה נקראת סוחאר״ה. היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה, וככבש יובל לטבוח, יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב.

 גם במאה ה-19 נאלצו יהודים ויהודיות לעבוד בשבתות ובחגים, כפי שניתן ללמוד מדיווחים שהגיעו לכי״ח ול״אגודת אחים״ בלונדון, ומתעודות המצויות בארכיון משרד החוץ הבריטי. לפי תזכיר שהוגש לקהל טנג׳יר ב-25 באפריל 1864, תבע מושל מוגדור מנשים יהודיות לתפור שמלות למושל המקומי, כולל בימי חג. המושל לא נענה לבקשתן לדחות את המלאכה עד לאחר החג. ידיעה דומה על יהודי מראכש משנות הי-70, ובה נאמר שגם גברים חויבו לעבוד בימים המקודשים.

המקובל בלאראש……

כך קראו יושבי הגיטו בלאראש את רבי חיים אשריקי . והוא היה אחד מן הכוכבים הנוצצים בשמי הקבלה.המקובל מלאראש

ביום היה יושב כפוף בחדרו ועיין בספר הקבלה. אך בצאתו בערב מבית הכנסת. היה מהלך בקומה זקופה כפורץ את חומת הגיטו , יצא המקובל אל מרחב שדה שם ישב והעמיק את מבטו בשמי ליל. כחוזה בכוכבים לתת תקף לרזי רזים שהיו מתגלים לפניו. כשראה אותו ערבי, הרכין ראשו ביראת הכבוד. ידע שהיהודי יחיא נחשב בין " קדושי אללאה " . הרבה פעמים נאספו בשעה זו ערבים ברברים וביקשו ממנו סגולה לרפא חוליהם . הוא נענה להם בהביעו את הסגולה בחרוזים יפים בערבית. אף כתב להם את הקמיע לאור המדורה שהדליקו לפניו. והרבה פעמים הביאו לו אשכר מפרי אדמתם בפרט בימי החגים. 

רבי חיים אשריקי חי כל ימי חייו במעון צר ע'י בית המדרש שבו למד תורתו. מעולם לא היה קובל על דחקות פרנסתו. ומעולם לא רצה להיות נתמך מקופת תלמידי חכמים, להפך, אהבתו הייתה גדולה לבוא לעזרת יתומים עזובים. נדב וכן אסף נדבות, וכולם נתנו לו בעין יפה,  כי ידעו שהמקובל נאמן לתעודתו. כשהיה דורש בקבלה, רבו שומעיו. למודו היה מלא עיון ומושך את הלבבות. בשבת של חול המועד סוכות נאסף קהל גדול לשמוע דרשתו.

אשתו לא חסה על עמלה לדפק על פתחי נדיבים להענות לאלמנות גלמודות. וכן דאגה להשיא בתולות עניות.

בעזרת נשים עשירות מרבט וסאלה. שבאה בקשר אתן ע־י מכתביה מלארש, יסדה קרן סיוע לתכלית זאת. היא ידעה לכתב את מכתביה בערבית ובצרפתית,

חנה בת אמזלג היתה ידועה בקרב יהודי לאראש. הם אמרו, שהיא זכתה לכך כי אביה הרב יוסף אמזלג ברך אותה להיות אשת־חיל בקרב עמה.

וברכתו נתקימה. חנה אשריקי סבלה עם בעלה חיי עניות. ותמיד היתה שמחה בחלקה. ושמחה היתה בשני בניה שהאירו עיני חכמיס בתורתם ובחכמתם. היא התנחמה בהם כלפי מצבה הקשה. עיניה ראום מבוגרים בגופם ומי פותחים בשכלם.        

יושבי הגיטו היו אומרים לה תמיד: בניך עתידים להיות גדולי חכמי התורה. היא היתה בטוחה בזה: והתברכה בלבה שזכתה לבנים כאלה אשר יאירו עיני חכמים בתורתם,

ואין קץ לשמחתה. כשראתה אותם בראש־השנה עטופי טליתות ע״ אביהם מסיעים לו בהפלתו. ברגש השתפך לבו של המקובל בחזנותי. הפלתו היתה זכה וברורה. שהתרגש בה הקהל. בפרט חרד הקהל לקול שלשה השופרות שתקעו בהם האב והבנים.

ביום־כיפור עמדו ר' היים אשריקי ושני בניו ככהנים בעבודתם בתפלת סדר־העבודה. כל אחד שר מפיוטיה, כמקים אותם לתחיה. וכאילו הופיעו הכהנים בעצרה. כשהם כורעים ומשתחווים בשמעם אה השם יוצא מפי כהן גדול.

ועומד הקהל עטוף טלית ומכסה ראשו. ובשמעו את השם אל רחום וחנון ייצא מפי המקובל ומפי בניו בקדושה ובטהרה — מהר להשפיל ראשו בחרדת קדש וירעים בקולו אחריהם.

בנעילת־שער, עמדו האב ושני בניו להמליץ לפני החתימה על הקהל המתרגש. אין ערוך לתפלה לתאר אותה בשעה זו. איזה כח נשגב פועל להכות גלים כה סואנים בלבבות. בית־התפלה נראה ג״כ בשעה זז כפושט את צורתו הגשמית. כמקדש רוחני מרחף הוא לפני כל־נפש בצקון תפלתה, ופמליה של מעלה ושל ממה כעומדות יחד ומתחננות לנעילת שער לפני אל דר במ­רום, לבטל כל גזרה ולחתם אותה בחתימה טיבה.

לקול התקיעה שהתגבר משלשה שופרות. כסה הקהל את פניו בטלית. ומפיו התפרץ בקול רגש: ״לשנה הבאה בירושלים!״.

עיפים עזבו האב והבנים את בית־תפלתם ושמחים היו לראות את המתפללים עוזבים את בית־הכנסת בהוד קדושתו של יום כיפיר.

בליל הושענא רבה. חלם ר' חיים על אחד מגדולי משפחתו, הוא ראה לפניו את רבי אברהם אשריקי שנהרג על קדושת השם. בשעה זו החזיק בידו שלשה שופרות. אמר לו: קימת בני את המנהג הזה שהוא חשוב מאד בנעילת שער. שופרו של אברהם אבינו בעקדת יצחק, שופרו של משה במתן תורה ושופרו של אליהו לקבוץ גלויות — הם ממריאים בקולם בנעילת שער, להמליץ על ישראל. ובשלשת שופרות אלה בטלתי גזרת מלך בשר ודם. ואם זכיתי לבטל גזרה שבאה על אחי היהודים׳ אך גזרה היתה מן השמים לדינני למות מות קדושים. -רבי חיים גוזר אני עליך לא להטיח פלסתר כלפי יוצרך. אם יבוא אסון בביתך, התגבר בכח אמונתך והטה שכמך לסבל. עד יפקדך אלי הרוחות לחטותך בכנפי השכינה׳,

בבקר פעמה רוחו והרגיש מועקה איומה בלבו. אך לא הגיד את חלומו לאשתו. הוא לקח את לולבו וערבתו וימהר לבית הכנסת, גם אחרי הצהרים שב לבית־תפלתו, התיחד עם בוראו והתעמק בתורת רזי אל. הוא קרא בזהר כפושט את צורתו הגשמית נדמה א אז כפורח בעולם הנשמות. ונדמה לו כשומע רחש מפיהן המבשר רזים וסודות. וכל היום התבודד בביהמ״ד. פתאם הופיעה אשתו ופתחה את דלתי ארון־הקדש. לחישתה הגיעה לאוזניו, בשעה שה­יה שקוע בהרהורי־קדושה. הוא הרים את עיניי וירא את אשתו כורעת לפני ארון־הקדש ומת­מוגגת מדמעות באין הפוגות.

הוא לא זז ממקומו. לבו נבא לי ששעת הרת עולם נגעה קשה את ביתו.• ויתאמץ לא להפריע את צקון לבה, אף היא לא התקרבה אליו. כאילו שלא ראתה אותו. היא התאפקה ותצא מהר. ולא נשמעה עוד בכיתה.

אחדי מנחה חזר ר׳ חיים וישמע קול קורע לב עולה ממעונו. כאשר ראתה אוחו אשתו הבליגה על אסונה ונשתתקה.

״איה בני״ שאל ר׳ חיים את אשתו. .ה׳ פקד אותם וצוה להביאם אל עולם הנשמות. הן כך תמיד אמרה לי: במות בנים אחר יום הכפורים או לפני חג שמחת תורה מחויב כל אדם לקבל את הדין באהבה. ואם הדור לא ראוי בבנים כאלה. הם יהיו תמיד כמליצים טובים לעמם בכל דור ודור־ — כך דברה האם השכולה. ורבי חיים שאריקי עמד לפני אשתו כלפני קדוש עליון. ושניהם קראו: ה׳ נתן, ה׳ לקד, יהי שם ה׳ מבורך.

לא עברו ימיב רבים והמקובל נשאר גל­מוד במעונו הצר. על יד קברי שני בניו. מצאה אשתו הנאמנה ואמיצת־הלב את קברה.

הוא לא יכל להשאר בלאראש וישב בעיר סאלה. שם התבודד. -כי אמר: רעיה אהה נשארה לי בחיים והיא תלויני עד מותי. הקבלה וכחה הטמיר שיש בה יחזקו את רוחי ונפשי בגופי החלש מפגעי הזמן.

ספרו ״תורת־חיים״ חשוב בעמק ההגיון ביהדות הרוחנית ובמנהגיה המוסריים בחיי הא­דם, בספר הזה אסף הרבה מרעיונותיו בקבלה. ויש בו השקפות על חיי היהודי בגלותו הארוכה. בספרו «אש־דת " , דבריו חוצבים להבות אש. בקרב הקורא. הוא הואיל לבאר בו את תשיבות אמונה ישראל.

הוא כתב גם פיוטים על «מים חיים". כך קרא את ספר פיוטיו. והשם הזה הולם לו, כי בו נובעים מים חיים לשירת ישראל.

פיוט אחד מפיוטיו שר תמיד בחייו אחרי שהדליק את נר חנכה. ואותו שר הפעם האח­רונה בבית־הכנסת בסלסול קולו הנעים. כשהד­ליק שם את נר תנכה. את הפיוט הזה קרא בשם ספרו ״אש דתי.

האש יצאה מן הדה,

ושרפה אה אלילי יון.

 ממנה אחזו להבות

 במודיעין את הלבבות.

ב

לקדושת ה׳ את חרבו שת

 כהין חשמונאי כעומד עלי דוכן.

 בה דקר לב בליעל ובוגד.

שנגש להקריב חזיר עלי מוקד.

ג

 

אש דת פקדה נאמנים,

לצאת נגד אויב חלוצים,

כאשר תוקד עלי מזבח,

לקראה קרבן לריח ניחוח.

 ד

מתתיהו הכהן וחמשה בניו.

 כנוגה וחמשת כוכביו,

האירו ללוחמי דת דרכיהם.

להלחם ולנצח את אויביהם.

ה

 

אש דת תוקד תמיד עלי מזבח,

 במשכן ישורון ולהאמין במשיח.

אם בממשלתו קשים הימים.

 כחו עמו להשליט שלים בת עמים.

 ו

כחשמונאים לדת ולארץ.

כן ילחם הוא בעוז ומרץ.

מקדש־אל מגלותו יטהר,

 ושמונה ימי אורה לו ימהר.

את הפיוט הזה שר הפעם האחרונה בשנת תש"ט. אחד מקרוביו ר׳ שלמה קוינקה ספר לי, שבשנה הזאת היה המקובל שמח מאד. והוא אמר לו: חוזר אני אל העיר לאראש. הגיעה שעתי כמו בחיי לא להיות נפרד מהנאהבים והנעימים.

בלילה השמיני לחנכה מדליק שמונה אורות. ושר פיוטי בפנים מאירים בבית הכנסת. בפנים מאירים צנח לפני החנכיה, וקרא ברגש! שנה תש"ט, תביא שמועה טובה מארץ אבות.

יודעי ח״ן משתטחים בכל יום שני וחמישי על קברו של המקובל. ומרי נפש באים לשם לקבל קמיעות וסגולות.

האמונה התפשטה, בקרב ההמון. שבחיי המקובל הזה לא היו עקרות בלאראש. ובכל ימי חייו הארוכים לא קרו בקהלה מקרי גרושין. וכן מאמין הוא: שהברברים מוקירים אה זכרו של המקובל, וקוראים הם באהבה את פיוטיו שכתב בערבית על יחוד האל וחובת האדם.

סוף המאמר…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר