שלטונם של בני מרין, 1269-1465-אליעזר בשן
שלטונם של בני מרין, 1269-1465
אבו יוסוף יעקב (1269־1286), מייסד שושלת בני מרין, כבש את בירת המייחדים מראכש ב־1269, וקבע את בירתו בפאס. הוא ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזרו ליהדות, למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעושה כן דינו מוות. אלה זכו לאוטונומיה דתית וחידשו את חיי הקהילות. יהודים שנשארו מוסלמים במשך דורות לאחר מכן היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, ומהם שהגיעו לעמדות בכירות בכלכלה ובמינהל.
ב־1276 נרצחו בפרעות בפאס 14 יהודים, וכשנודע הדבר לסולטאן, אסר על מוסלמים להתקרב לבתי היהודים. לפי הערכת חוקרים, הפרעות נגרמו עקב קנאה בהישגיהם, ודבר זה חזר גם בדורות הבאים. אותה שנה בנה הסולטאן מחוץ לחומות של פאס אלבאלי (הישנה) את העיר החדשה, המכונה פאס אלגידיד (החדשה), או מדינת אלביצ'ה (הלבנה), והקים בה את מוסדות הממשל המרכזי. לאחר מכן נבנה כאן המלאח היהודי. גם בתקופה זו היו לחכמי פאס קשרים עם חכמי ספרד, ביניהם ר׳ דוד בן זכרי, ור׳ משה בן זכרי שפנו בשאלות לרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, 1235־1310) אשר פעל בברצלונה.
בימי שושלת זו נהנו היהודים מביטחון ומדו־קיום עם מוסלמים. אליטה מוסלמית ויהודית נפגשה במחצית הראשונה של המאה ה־14 בפאס ולמדה יחד אסטרונומיה, מתימטיקה ופילוסופיה. ידוע על מתמטיקאי יהודי ממוצא ברברי בשם כלוף אלמגיילי, שחי סביב 1310.
יהודים אחרים התפרנסו ממלאכות וממסחר, והיו מהם שהתעשרו ומילאו תפקידים בממשל. אולם הדבר היה להם לרועץ.
לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד היגרו רק מעט יהודים למרוקו – ביניהם הכוהנים שבאו לדבדו, אשר נזכרו בתור יוצאי סביליה, ומשפחת פרץ, שהגיעה לוואדי דאדס הסמוך לדרעה.
רבים אחרים העדיפו את אלגייר. שני חכמים שעברו מספרד לאלג'יר אחרי 1391 ועמדו בקשרים עם קהילות במרוקו, הם הריב״ש (ר׳ יצחק בן ששת בירפת 1326־ 1407), שנשאל שאלות בהלכה מקהילת תואת (שו"ת ריב״ש, סי׳ טז־יט). בן דורו הצעיר ממנו, הרשב״ץ (ר שמעון בן צמח דוראן, נפטר ב־1444), ענה לשאלה שהיפנה אליו הרב יצחק נחמיאש מפאס. לקהילת מכנאס, שנוסדה כנראה במאה העשירית, הצטרפו יהודים מהסהרה, וב־1340 הגיעה משפחתם של דוד וחיון בנו, שהקימו בה בית כנסת ובית מדרש.
המלאח הראשון
מאז שהגיעו יהודים לפאס הם גרו יחד עם המוסלמים בפאס הישנה, בקרבת המסגד ע״ש קירואן, במקום הנקרא פונדוק אליהוד (בית מסחר של היהודים).
בשנת קצ״ח(1438) פקד הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבו סעיד(שלט בשנים 1421־1465) על העברת היהודים לשטח בפאס החדשה, הסמוך לארמון המלבות, וכך נוצר המלאח הראשון. המלאח הוקף חומה, ועל שערו הופקדו שומרים; על היהודים הוטל לשלם את שכרם. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים, וכן בימי חג של המוסלמים, כאשר אין היהודים יוצאים למלאכתם ברובע המוסלמי, ובבוקר בימות החול השער נפתח.
הסיבה להקמת מלאח אינה תיאולוגית, שהרי אין ציווי להפרדה בין יהודים למוסלמים. נימוקים שונים ניתנו אפוא לצעד זה:
א. לאחר 1437 נתגלה קברו של מולאי אדריס, מייסד השושלת, בקרבת מגורי היהודים, והדבר הגביר את הקנאות הדתית. המאמינים סירבו לגור עם הבלתי מאמינים.
ב. היה זה צעד ענישה על שיהודים מילאו יין במקום שמן במיכלי המנורות במסגד.
ג. המוסלמים קינאו בהישגי היהודים ורצו לבודדם.
בעיני היהודים נחשבה העברתם למלאח כגירוש שרירותי, ולפי דברי ר׳ סעדיה אבן דנאן השני, יהיה גלות מר ונמהר. אך במחקרי הדורות האחרונים הובעו דעות שונות בנידון:
א. המטרה היתה לבודד ולהשפיל את היהודים.
ב. המטרה היתה לשמור על ביטחונם של היהודים מפני התנפלויות. העובדה שהמלאח מוקף חומה וסמוך לארמון המלכות מחזקת הנחה זו.
המלאח נוסד לפי התקדים של ה־Juderias בספרד. כמו מיעוטים אחרים, נטו יהודים לגור יחדיו ברובע נפרד, בגלל שירותי הדת, מוסדות הקהילה והחינוך שכל אחד נזקק להם.
מאז שנבנה המלאח בפאס נקרא כל רובע של יהודים במרוקו בשם ימלאח׳, חוץ מאשר במראכש, שם הוא נקרא ׳מסוס׳ (שמובנו תפל, מזוהם). לצורך הסבר אטימולוגי של הכינוי מלאח הובעו השערות שונות:
א. בגלל חובת היהודים למלוח את ראשיהם הערופים של הנידונים למוות המוקעים בחומת העיר.
ב. על שם המונופול למכירת מלח שיהודים היו קונים מהמלך.
ג. מא־לאח מובנו ׳הופיע על הים׳, רמז למגורשי ספרד שבאו למרוקו דרך הים.
ד. היה זה שם של שטח בפאס החדשה שנבנתה עליו שכונה. תחילה גרו בה מוסלמים ויהודים, ובשלב מסוים נשארו בה רק היהודים. ראיה להנחה זו יש בכינוי יגיטו׳, שהוא שם מקום בוונציה שעליו נבנתה השכונה היהודית, ומאז נקרא הרובע המיועד ליהודים גם במקומות אחרים בשם "גיטו".
ההנחה האחרונה היא המשכנעת ביותר, לפי מסקנתו של החוקר ח״ז הירשברג ז"ל.
פוגרום ב ־ 1465
הסולטאן אבו יוסוף אבן יעקב עבד אלחק מינה את היהודי הרון (אהרן) בן בטאש בתור וזיר, ועוד שני יהודים לתפקידים אחרים, ובעקבות זאת הופצה שמועה, שיהודים עומדים לשלוט במוסלמים. ב־1465 פרץ מרד בהסתת קנאים דתיים בפאס, שבסופו נרצח הסולטאן. דומה שהקנאה במעמדם הכלכלי של היהודים, והעובדה שהגיעו לעמדות בכירות בממשל, בניגוד ל'תנאי עומר', היו הגורמים לשטנה ולרצח. כך נגמרה תקופת השלטון של המרינים, ובמקומם עלה מוחמד אבן עמראן.
לאחר שהעולמא (חכמי הדת) נתנו פתוה (פסק דין דתי) לפיו אסור להעסיק וזיר יהודי, ולפיו הותר דמם של היהודים, נשדד המלאח, נרצחו יהודים בפאס ובערים אחרות, ובין הקורבנות היו הווזיר היהודי, וכן נשים וילדים. אלה שרצו להציל את חייהם התאסלמו, ואחרים מתו על קידוש השם.
הנימוקים להתנכלות ביהודים היו אלה: הווזיר היהודי הואשם בהשפלתם ובדיכוים של מוסלמים, וכאחראי לאכזריותו של הסולטאן; הווזיר דרש מאשה ממשפחה שריפית לשלם מסים, דבר שנחשב לפגיעה בכבודה; בפאס נמצאה גופה של מוסלמי, והופצה שמועה שיהודי הרגו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון
המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון
הקיבוץ המאוחד – 1997
שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.
גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.
תיאטרון בוב אורֶה אביטבול – ברית מספר 32 – סתיו תשע"ד -העורך אשר כנפו
תיאטרון
בוב אורֶה אביטבול
התיאטרון שלי כאילו היה אצלנו
מיד עם הגעתי למונטריאול, גיליתי את בית הקפה "פראג", בית קפה קטן השוכן ברחוב בישוף והעתיד להפוך למקום מפגש של דור שלם, בו נהגתי לדקלם מדי ערב שירים בחברתם של שמעון בנגוזי, אלן רבאנד ואלן סלאקמון, ידיד טוניסאי.
זמן קצר לאחר מכן, בחברת בני הדודים שלי, ארגנתי באולם Y מופעים, אשר בהם העליתי את דמותה של אישה מרוקאית זקנה, הגברת טובובו, ונראה שקהל הצופים נהנה מאוד. ביימתי מספר הצגות, כגון "החולה המדומה" מאת מולייר. כמו כן, ביימתי או ליתר דיוק נהגתי לאלתר סצנות מחיי היומיום.
לאחר הופעת ספרי "טעמה של ריבה", החלטתי להעלותו על הבמה בשיתוף ידידה, לואיז ג׳נדרון. המחזה ייקרא: "דיוקנה של משפחה". השתמשתי בכל הטריקים האפשריים כדי להחיות לעיני הצופים את מרוקו באופן מקיף וחושני: השורות והכיסאות נקראים בשמותיהם של רחובות קזבלנקה, ריחות של יסמין מותזים באולם, עמדות קטורת משרים אווירה בפרוזדורים, בכניסה לתיאטרון מכרנו ז'באן ותבלינים מרוקאיים, נשים לבושות בכפתן המסורתי מפזרות למא דזהר (מי וורדים ופרחי הדר) על ראשי הבאים. שלוש המכות המסורתיות הנשמעות טרם הרמת המסך מושמעות בעזרת מכתש ועלי בידי אישה עטוית מטפחת ראש. היינו ממש במרוקו. השחר עולה. מואזין, רב וכומר מדקלמים יחדיו את תפילותיהם. "אללה הוא אכבר", "שמע ישראל" ו-״אבינו שבשמים" "אין אלוהים מלבדו". על פני מסך אדיר מימדים, מופיעות ונעלמות תמונות. הן מספרות סיפור. משני צדי הבמה ואף על פי כן, עשרות ניצבים מהאולם, מופיעים מאחוריי בטכניקה של צלליות סיניות.
זה היה המופע האמתי הראשון שלי. אני מתחיל לאהוב את זה. אני נפגש שוב עם קרלו בנג'יו, אותו אני מכיר מאז היותי ילד. הוא היה המדריך שלי בצופים. אני משכנע אותו לבוא ולעבוד בקהילה. הוא נענה בחיוב לבקשתי. הוא אדם נהדר וגאוני, אמרתי זאת אז ואני חוזר ואומר זאת גם היום. הוא עתיד לביים את כל מחזותיי, המעובדים והמקוריים. קודם כול "מוריס ופאבי" מאת מרסל פניול, עם הR המרוקאית כפי שאני נוהג לכנותה. אלי אבקסיס, סולי לוי, שהיה וגם נשאר אחת הדמויות הדגולות בקהילתנו, ליליאן אבוטבול, כמובן, אשר כשרונה וקסמה מוערכים ולא בכדי, הליליאן השנייה, ליליאן ויזמן המשעשעת, אשר הצליחה תמיד להצחיק אותי(דבר שאיננו קל כלל ועיקר). אני אוהב את המחזה "מורים ופאבי", מפני שהוא דוגמא למחזה מושאל שאנו מאמצים לעצמנו כי הוא מייצג באופן מושלם את הוויתנו.
גיקלין, אלמנתו של מרסל פניול, שפגשתי בפריס, אומרת לי: "אתה מוכשר מאוד, לקחת את מחזהו של בעלי והפכת אותו סיפור שלך." אהבתי את ההערה הזאת. אחרי"מוריס ופאבי" בא "והסאגה נמשכת". אותה הצלחה ואפילו יותר. בסופו של דבר, זוהי ההיסטוריה שלנו שאני מספר בעזרת מרסל פניול. אנשים העוזבים את ארצם, אלה הנשארים בה, לבבות קרועים, אנשים מאוהבים, אחרים שאינם אוהבים אך מתאמצים לאהוב. אלה הם החיים, תאמרו, אכן, אלה הם החיים! כל אחד הולך בדרכו ותוהה, מתי נתראה?
אותם השחקנים: אלי המדהים באמיתות משחקו וברגישותו, סולי לוי הבדחן בתלבושת של המלך שלמה ושתי הליליאנות המעוררות גלי צחוק (וגם דמעות!).
ה-"שמאטה" – הם "תעשיית בגדי הנשים" אשר הייתה במשך זמן רב התחום שלי. תופסת מקום כבוד במחזה שלי, לו אני נותן כמובן ככותרת את שם הרחוב האופנתי המפורסם "שאבּאנל סטורי", עיבוד של "אוסקר" המבויים גם הפעם בידי קרלו בנג'יו, עם להקה ההולכת ונעשית יותר ויותר הומוגנית.
בין לבין, אליאס ממשיך בינתיים לשחק עם אלבר מלכא בתפקיד הראשי במחזה "הוא. ״, המספר את הרפתקאותיו של איש חזון ואדריכל ידוע. המחזה זוכה להצלחה אדירה. הבה נשוב למחזות שלי! אחרי "שאבאנל סטורי", אני נחוש לספר סיפור אחר, את זה של הסרט "האידיוט המושלם", אשר יהפוך אצלי ל-״שבת שלום". בעקבות התסריט המקורי, אני מזמין טיפוס הזוי. בֶּבֶּר המגולם למופת על ידי מישל אביטבול (אחי) להציג את הפרויקט הכביר של הכותל המערבי במונטריאול לאלי אבקסיס הוא מקס במחזה (עדיין אותו מקס). האוהב להתבדח ומזמין אליו את בֶּבֶּר באחת השבתות, למרות התנגדות אשתו, כדי לשים אותו ללעג בעיני כל ידידיו. הכול מתהפך ומקס יוצא מפסיד, כשידו של בֶּבֶּר על העליונה באותו מאבק נצחי של החזקים נגד החלשים.
בכל מחזותיי, המקוריים והעיבודים, כמו בכל הסיפורים שקראתי, אני משתדל להעלות רגעים הדומים לאלה שאנו חווינו בחיינו. ויליאם דרעי מצהיר בחביבות, שאני ההיסטוריון של מורשת היהודים המרוקאים. אני מקבל בברכה את המחמאה. היא מוצאת חן בעיניי, שהרי זוהי מטרתי ואם הצלחתי להגשימה ולו במעט, אהיה המאושר באדם. המחזה האחרון שלי "בשנה הבאה בבברלי הילס, אם ירצה השם" הוא, בעיניי, המעניין ביותר.
מככב בו אדם צעיר, גיאקי, אשר גמר אומר לעזוב את מונטריאול, כשהוא מותיר בה את 4 הסבים והסבתות אשר גידלו אותו(2 מצד אמו, 2 מצד אביו). אלה זוממים להפגיש אותו עם נערה יפיפייה, מלאני שמה, על מנת שיתאהב בה, ישא אותה לאישה ויישאר במונטריאול, הווה אומר אתם. המחזה מבוים כרגיל על ידי קרלו בנג'יו ומככבים בו אלי אבקסיס וסולנג' פינטו… זהו הנוגה שבמחזותיי אשר, על פי רוב, מתיימרים להיות דווקא היתוליים וקלילים. במחזה זה ביקשתי באמצעות פעלולים לחדור ללבם של מירב הצופים, יהיה זה הקטע אשר בו אסתר מדברת עם עצמה בפער של ארבעים שנה, או כאשר, בארבע תמונות שונות, דמות זו או אחרת מדברת אודות משפחתה ועל חווית הבדידות. כולן מנסות להעלות בצופה את הכאב שבפרידה ובגלות, את הזקנה, הנעורים, האהבה והרוך, את החיים והמוות. בכל אחד מספריי, בכל אחד משיריי וממחזותיי, אני מדבר על אותם אירועים קורעי לב, מפני שהם נוגעים ללבי באותה מידה שהם נוגעים ללבכם, נראה לי. מאז ומתמיד רציתי להיות שחקן או לכתוב מחזות לתיאטרון. והנה כי כן, כיום אני מוצא את עצמי בעליו של קרקס המבקש, בכל האמצעים, להישאר בעולם הבמה, אותו אני מוקיר ותמיד אהבתי. אני מאושר על כי מחזותיי זכו להצלחה, אשר אותה אני חייב, במידה ניכרת, לשחקנים מנוסים ומוכשרים.
אני מודה מקרב לב לכל אלה שסייעו בידי להגשים את חלומי.
מואיז בן הראש – משורר סופר ומתרגם ….והגדת לבנך
והגדת לבנך
~~~~~~~~
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר
זְכֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים
וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן
אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ
וְאֶת מוֹרַיִךְ הִשְׁפִּילוּ
וְאֶת סוֹפְרַיִךְ עָשׂוּ לְלֵצָנוּת
וְאֶת קוֹנְטֵיְנְרְךְ רוֹקְנוּ
וְאַתְּ עֵירֹם וְעֶרְיָה בַּמִּדְבָּר
צָמֵא לְמַיִם וְרָעֵב לְלֶחֶם
וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוֹת
וְנָתַתְּ לָהֶם אַהֲבָתֵךְ וְהֵם בָּזוֹ לְךָ
וְנָתַתָּ לָהֶם אֶת סְפָרֶיךָ וְהֵם שָׂרְפוּ אוֹתָם
וְנָתַתָּ לָהֶם אֶת רַבָּנֶיךָ וְהֵם לָעֲגוּ לָהֶם
זָכוּר בְּנִי וְאַל תִּשְׂנָא
וְאַל תֵּשֵׁב בְּקִבּוּץ לֵצִים
וְאַתָּה לְךָ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר
אֶת סִפְרֵיהֶם תִּקְרָא
וְאֶת אֲמִתּוֹתֵיהֶם תִּלְמַד
וְקַבֵּל אֶת הָאֱמֶת מִפִּי מִי שֶׁאֲמָרָהּ
אֲבָל אַל תְּקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה לֹא נִמְסְרָה דַּרְכָּם
וְאֶל תִּפְחַד
וְאֶל תִּירָא
תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל וְנֶצַח יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לְצִדְּךָ
וְאֵין חָזוֹן שֶׁאֵין בּוֹ אָסוֹן
וְאֵין גְּאֻלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כְּאֵב
וְיִהְיֶה תָּמִיד קֵץ הַיָּמִים הַמִּגְדַּלּוֹר שֶׁלְּךָ
וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד גּוֹאֵל וּמְרַפֵּא.
דר׳ מאיר נזרי-הרמ"א – ביאורים בנושא שירתו
דר׳ מאיר נזרי
הויכוח בין היום והלילה בקצידה לרבי רפאל משה אלבאז והשוואה למקאמה השלושים ותשע לרבי יהודה אלהריזי
תולדות חייו של הרמ״א'
הרב רפאל משה אלבאז המכונה הרמ״א נולד בתקפ"ג/1823 בצפרו הסמוכה לעיר פאס. הוא בן למשפחה של משוררים וחכמים, איש אשכולות וחכם פורה בתורה, במדעים כלליים ־בשירה. היטב לתארו ר' יעקב משה טולידנו בספרו 'נר המערבי: 'רב תלמודי, חכם מדעי גם פייטן מצויץ'.
מתוך הספר " נר המערב " לרבי משה יעקב טולידאנו.
ובעיר צפרו חי רבי רפאל משה אלבאז מת כבן ע"ג שנה ביום כ"ב תמוז תרנ"ו – 1896, רב תלמודי וחכם מדעי, גם פיטן מצוין, בהיותו בן כ"ה שנה נמנה שם לאחד מהבית דין ואחר כך לאב בית הדין, חיבר הלכה למשה שאלות ותשובות, ציון במשפט על ש"ע חו"מ, זבחי צדק דיני שו"ב.
שקל הקדש חרוזים, באר שבע על ז' חכמות, פותר מים פירוש על ספר מים עמוקים, מיני מתיקה חידושים ופרפראות, חולת אהבה מליצות ואגרות, דרש משה דרושים, פרשת הכסף מוסר ומשלים, ארבעה שומרים תוכחות ודינים, ספר כריתות דיני גט וחליצה, כסא מלכים זכרון למלכי הקדם וקורות היהודים תחתם, כח מעשיו על חכמת העיבור, שיר חדש פיוטים ובקשות.
קול בוכים קינות, עטרת פז ציורפי אהו"י, עדן מקדם הקדמות על ספר א"ב, חצר המשכן קיצור ספר משכנות הרועים, תורבץ החצר מפתח בפסקי דינים על ספר א"ב, כל אלה – זולת הראשון – הם עדיין בכתב יד, ורק מפיוטיו והקינות ההם נדפסו מהם פה ושם במחזורים מאוחרים. עד כאן מתוך הספר נר המערב.
״זשכלתו התורנית והכללית: יצירתו המרכזית היא 'הלכה למשה' ובה 261 שותי״ם על ארבעת חלקי השולחן ערוך. שאר ספריו עוסקים בנושאים מגוונים: הלכה, מוסר, דרושים, מליצה וקבלה. ספרו באר שבע על ז' חכמות: חכמת ההגיון, המספר, התשבורת, התכונה, ־טבע, הניגון והאלהות – מעיד גם על השכלתו בחכמה ובמדע.
מעורבותו החברתית: הרמ״א היה פעיל בקרב קהילתו ומעורב גם בענייני יהדות מרוקו וקיים קשרים בכתב עם נציגים של יהדות המערב בצרפת ובאמריקה. הוא אף חיבר שיר לכבוד חברת כל ישראל חברים מפריס הנכלל בקובץ שירתו, ושדרי״ם שחרו אל ביתו. הרמ״א נפטר בתרנ"ו/1896 .
שירתו: מקובצת בשני ספרים: שיר חדש וקול בוכים, שנדפסו בכריכה אחת ירושלים תרצ״ה הכוללת סה"כ 74 שירים.
נושאי שירתו: גלות וגאולה (18 שירים), מוסר ותוכחה (8), קינות לנפטרים (19), התורה ־־'ומדיה (2), שירי הדרן לסיום מסכת (2); פיוטים לטורגיים (5), דיוקנאות (3), מעגל ־אדם (2), שירי ויכוח והתנצחות(3), הגות ומחשבה (6) ז' חכמות(1), שיר לכבוד חברת כל ישראל חברים (1); ושירי מוסר בערבית יהודית(4).
מקורות השראה לשירתו מגוונים: מן המקרא, המדרש והתלמוד, מדעים הכלולים בספרו באר שבע, פיוטים שקדמו לו ואלה שנתחברו בדורו, שירת ספרד ומקאמות אלחריזי ועד שירת המלחון הערבי שבסביבתו ובתקופתו. כמחצית משיריו בנויים על פי הפרוסודיה של המלחון, במבנה בתבנית, בחריזה ובמשקל3 ואף נזקקים למלחון בזיקה תימטית ואלגורית.
מאמר זה עוסק בויכוח בין היום ובין הלילה בשירו של הרמ״א ובהשוואה בין טיעוני היום והלילה בשיר זה לעומת המקאמה ה-21 לר' יהודה אלחריזי בספרו 'תחכמוני', להלן נוסח המקאמה, אחריו נוסח השיר לרמ״א בליווי מבוא פרוסודי, פירוש לשיר המוצע כאן לראשונה המגוון במקורות ואחריו מבוא משווה בין הפיוט לבין המקאמה.
יצחק אזנקוט ה Depart- הגדול – ברית 29
יצחק אזנקוט
ה DEPART- הגדול
Départ, כך קראו בזמנו לכל יציאת יהודים מאחת הערים במרוקו לצורך עליה לישראל. Départ- הגדול ביותר שיצא אי פעם ממוגדור התרחש כשנת 1963 וליתר דיוק ב־2 למאי 1963.
קבוצה של 350 נפש ובתוכה כותב שורות אלה שעוזבת ביום אחד את מוגדור בדרכה אל ארץ ישראל אינה יכולה שלא להשאיר רושם עז גם על חברי הקבוצה וגם על בני העיר כולה, יהודים כמוסלמים.
ב 28/4/63 משפחות רבות מן המללאח של מוגדור קבלו הודעה מאיש מקומי בשם מאיר כהן שהיה קשור עם הסוכנות היהודית. בהודעה נאמר שעל המשפחות להיות מוכנות לעזוב את מוגדור בתאריך שהוזכר לעיל, בשעה 14:30 אחה״צ מתחנת ה C.T.M הישנה הנמצאת סמוך לתחנת הכח המקומית אחרי שער דוקלה. ההתראה הייתה מפתיעה וקצרה. נשארו לנו רק ארבעה ימים כדי לצאת לדרך חדשה ולשינוי משמעותי בחיים שלנו. אימי שהתכוננה מבעוד מועד להודעה הזאת, לא הייתה בין המופתעות. טיפין טיפין, היא מכרה מבעוד מועד את המטלטלין שלנו לכל המרבה במחיר. הגיעו הדברים עד כדי כך שהבית התרוקן לחלוטין ונשארנו רק עם מזרונים מונחים על ריצפת הבית, למורת רוחו של אבא שלא התלהב מן המציאות החדשה.
הבית בו גרנו נמכר במכירה חפוזה ועל כן גובה תמורתו היה בהתאם. כאמור, המשפחות אשר היוו את הקבוצה שעמדה לעזוב את מוגדור מנו 350 נפש. בעיר נכרה התרוצצות גדולה, וזאת למרות מעטה הסודיות שאפף אותה. נאסר עלינו להגיד לאן פנינו מועדות וכשנשאלנו הצהרנו שאנו מהגרים לקנדה. המוצר המבוקש ביותר באותם ארבעה ימים היו הארגזים. כולם התרוצצו אחר ארגזים ריקים.
בלית ברירה קנינו לוחות מעץ אותם מסרנו לנגר על מנת שייצר לנו מהם ארגזים שיתאימו לצרכים שלנו. התושבים המוסלמים לא יכלו שלא להבין שמשהו חשוב קורה לקהילה היהודית. אחד מהם פנה ליוסף לוגסי זכרונו לברכה שהיה ידוע כאדם שלכל דבר ובכל הזדמנות הייתה בפיו הלצה מוכנה. המוסלמי שאל אותו לפשר הבהלה לארגזים שאחזה את היהודים. ענה לו לוגסי: "כידוע לך, ליהודים יש הרבה חגים: חג הפסח עם המצות, חג השבועות עם המים, חג הסוכות עם האתרוג, הלולב והסוכה. השבוע יש ליהודים חג גדול הנקרא חג הארגזים!"
בולמוס של קניות אחז את חברי הקבוצה שקנו מכל הבא ליד. הפחד מפני הבלתי ידוע הנחה אותם להצטייד ככל שאפשר לקראת הגעתם לארץ אהבתם.
המטענים נלקחו מאיתנו ב-1 למאי, יום לפני עזיבתנו את ממוגדור. הכול נעשה בחיפזון ואנו הרגשנו כמו לפני יציאת בני ישראל ממצרים ככתוב: "בבהילו יצאנו ממצרים… ״
החוקים הנוקשים והאכזריים של אותן השנים במרוקו קבעו בצורה פסקנית שאין להוציא ממרוקו סכום העולה על 30,000 פרנקים צרפתיים, כ-180 שקלים, לנפש. אני משער שחוקים אלה נחקקו במיוחד כדי לגזול ולרושש את היהודים היוצאים את מרוקו וכדי להשתלט על רכושם. אבי שהיה סנדלר ידוע במוגדור יצר בנעליים של לקוחותיו סוליה כפולה. לפני עלייתם ארצה היה טומנים שטרות כסף בתוך הסוליה הכפולה. לשם עשיית הפעולה הזאת היה מגיע לבית לקוחותיו שהיו משלחים את ילדיהם מהבית כדי שהדבר לא ־יודע. כדי לשמור על צנעת הפרט, לא נזכיר את שמות הלקוחות שהזמינו אצל אבא את מלאכת הטמנת השטרות. היה אז שטר דק וקטן מימדים בערך של 100,000 פרנקים צרפתיים אשר שוויו היה 600 לירות ישראליות של אותן השנים. מי שרצה ומי שהיו לו שטרות רבים כאלה היה יכול להטמין בסוליה הכפולה של נעלו כמה וכמה שטרות כאלה. בהתאם להוראת נציג הסוכנות הגענו בשני למאי בשעה שנקבעה למוסך ה C.T.M – ומצאנו את רחבת האוטובוסים הומת אנשים. התברר שכל התושבים היהודיים של מוגדור היו נוכחים כאן נרגשים ובוכים. אי אפשר היה להבחין ולזהות מי מתוך ההמולה הזאת נוסע ומי הגיע לכאן על מנת להיפרד ולחכות לתורו. עזיבתם בו-זמנית של 350 איש מתוך בני הקהילה הייתה אירוע מסעיר וקשה לכולם, גם לעוזבים וגם לנשארים.
השעה שכולנו חיכינו לה הגיעה. שבעת האוטובוסים שהיו צריכים להסיע את הקבוצה הגדולה הזאת התניעו את מנועיהם וכשניתן להם האות יצאו לכיוון קזבלנקה כשהם משאירים על עומדם יתר יהודי מוגדור שהסתכלו על האוטובוסים היוצאים זה אחר זה לדרכו כלא מאמינים.
הפרידה הייתה קשה ומספר יהודים מקומיים שהיו בעלי מכוניות הצטרפו לשיירת האוטובוסים ושוב נפרדו מחבריהם כאשר שבעת האוטובוסים נעצרו לחניית ביניים בסידי- איסמעאל במרחק של 120 ק"מ ממוגדור.
בסידי-איסמעאל התוודענו אל חברי הקבוצה שהייתה מיועדת לעלות עם משפחתי בת 11 נפשות.
בעקבות עזיבת הקבוצה הגדולה ממוגדור, בתי כנסת נסגרו ומספר הכיתות בביה״ס "אליאנס" הצטמצם מפני שנאלצו לאחד כיתות מחוסר תלמידים
שיירת האוטובוסים שלנו הגיעה לנמל של קזבלנקה. אחרי שקיבלנו את המטען שלנו הצטרפנו לתור שכלל כ-800 אנשים שחיכו לבדיקות המכס ולזיהוי לפני עלייתם לסיפון אוניית העולים שעליה התנוסס השם 'אספרנסה' ואשר הניפה דגל יוון. מתברר שהליך הזיהוי המקובל בכל נמלי העולם לא התקיים במקרה שלנו. פקיד – ספק נציג סוכונות, ספק שוטר נמל ללא מדים – עמד במרחק מה מהקבוצה ובאצבע מושטת לעברנו ספר את העוברים בסך. גם את הדבר הזה עשה ברשלנות תהומית. אם היה מונה כבשים בעדר היה בודאי משתדל יותר. חשוב להזכיר שהיציאה מהגבול המרוקני הייתה ללא שום מסמך מסוג תעודת מעבר או פספורט. נציין גם שברשותנו לא היה שום מסמך מזהה. איך בכל זאת יכולנו לצאת? אני בטוח שהתשובה על כך נמצאת אי שם ברשומות של הסוכנות היהודית. כל זה ייאמר למרות שמצדנו עשינו הכול כדי להיות רשומים כחוק, מלאנו ניירות והפקדנו כתריסר תמונות בידי נציג מטעם הסוכנות היהודית. נראה לי שמה שעניין והעסיק את המוכסים המרוקאיים היה בדיקה יסודית אם אין אנו מבריחים כספים. הם בחנו בקפדנות את שורת המחכים בתור ועינם נחה על הוריי שהיו לבושים בקפידה. בתנועת יד קצרה הם ציוו עליהם לצאת מהתור וללכת אחריהם כדי לבצע חיפוש על גופם. הם העלו חרם בידם. וכי היה להם סיכוי לגלות כסף בתוך סוליה כפולה שנתפרה בידי אומן?!
אבל למוכסים היו גם הצלחות. יהודי ממראכש לא השכיל להסתיר היטב את כספו והמוכסים מיהרו להחרים במקום את כל הכספים שנמצאו ברשותו. היהודי נשכב על ריצפת אולם הנוסעים והחל לבכות ולצרוח. בתוך צעקותיו אפשר היה להבין את המילים "קד לפלוס קד לאעמר" כלומר הכסף והחיים הם היינו-הך או במילים אחרות, אם אתם לוקחים את כספי קחו גם את חיי! העולים שהחלו לעלות על האנייה הביטו כל אחד בתורו על המסכן והניעו את ראשם בדממה, וכשעלה אחרון העולים על האונייה האיש נשאר מאחור עוד שוכב וצורח על אבדן כספו ומבחינתו על אובדן חייו.
על האונייה 'אספרנסה' אשר פניה מועדות לנמל מרסיי שבצרפת שררה אנדרלמוסיה מוחלטת. מנוף ענק הניף שק מרשת חבלים שבתוכו היו מזוודות הנוסעים. המזוודות נצררו על המזח לתוך הרשת ונזרקו בבת אחת על סיפון האונייה. המזוודות החליקו לכיוונים שונים ואחדות נפלו לים. וכאילו לא די בכך, ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. איך אפשר לתאר את הבהלה של 800 העולים שחיפשו כולם ביחד ובאותו זמן את מזוודותיהם תחת הגשם השוטף? אני, כבן הבכור, עזרתי לאבא למצוא את מזוודותינו. כשמצאנו אותן נוכחנו לדעת שחלקן נקרעו ונפתחו ותכנן התפזר על רצפת הסיפון.
אחרי המזוודות הגיע תור המיקום. במערכת הכריזה של האונייה קראו בשמות ראשי המשפחות אשר נתבקשו לרדת לתפוס מקומות שינה באולם המיטות שבלב האונייה. מתברר שהיאספרנסה' כלל לא הייתה אוניית נוסעים אלא אוניית סחר שהוסבה במהירות להסעת נוסעים. מחסני הסחורות הפכו לחדרי שינה ענקיים שבהם הותקנו מיטות לאורך לרוחב וגם לגובה. הצעירים טיפסו למיטות העליונות והמבוגרים תפסו את המיטות התחתונות. בתפיסת המיטות נתגלתה בין הנוסעים סובלנות וסבלנות רבה. הייתה כאן התחשבות בצרכים של כל אחד ואחד. לא היה צורך לכל התערבות של איש מעובדי האונייה או מאנשי הסוכנות, אם אכן היו כאלה על הספינה.
משפחתי שכללה 11 נפשות ובתוכן שני תינוקות זכתה לפריבילגיה מיוחדת: חדר נפרד ושירותים משותפים וללא מקלחת. היינו בין המשפחות הבודדות שזכו לחדר נפרד. התור הארוך והשעות הרבות שעברו בזמן שחיכינו באולם ואחר כך החיפוש בגשם השוטף של המזוודות הכניע את כולנו בעייפות רבה ולא ארך זמן וכולנו צנחנו על המיטות ונרדמנו בלי להרגיש אימתי הרימה האונייה את העוגן ואימתי יצאה ללב ים. כאשר התעוררנו נוכחנו לדעת שאנייתנו נמצאת בלב לבה של סערה גדולה, גלים גבוהים התנפצו על האונייה ועל סיפונה. במשך יום וחצי הטלטלה האונייה אנה ואנה ורובנו הגדול לקה במחלת ים. כאשר שככה הסערה, יכולנו לחזור למציאות שלנו ולהרגיש בריח המבחיל שעלה מחדרי השינה הענקיים ששמשו קודם כמחסנים. הריח היה כתוצאה מהקיא שאיש מאתנו לא חשב לנקות בזמן שהאונייה התנדנדה בזעף. גם מראה המיטות והאנשים היה קשה מנשוא.
כשוך הסערה, חזר התיאבון ורצינו לאכול משהו אך מזון לא היה כלל בספינה ואנשי הצוות לא ספקו לדורשים לא פרי ואפילו לא לחם. האימא הטובה שלנו שתמיד חשבה על הכול שלפה מאמתחתה צנימים ושימורי סרדינים שהכינה מבעוד מועד במוגדור וכך הצליחה להשקיט את רעבון צאצאיה. גם הנשים האחרות גילו שחוש האימהות מפותח אצל כולן וכך יכולנו לצלוח את הים בלי לגווע ברעב.
לא נוכל לתאר את המסע הקשה הזה מבלי להעלות את זכרו של אחד מקבוצתנו שמצא בו את מותו. מדובר על הְדן סבג שבמוגדור עסק בתפירת מזרונים. האיש חלה לפתע בלב לבו של המסע הימי שלנו. חיפשנו רופא או אחות שיסעדו את המסכן, אך באונייה הזאת לא היה לא רופא ולא כל שירות רפואי אחר. הי׳טיפול" היחידי שקבל בא לידי ביטוי בקומץ של זקנים טובים שהתאספו ליד מיטתו וקראו פרקי תהילים לרפואתו. לצערנו גם אלה לא עזרו והדן סבג החזיר את נשמתו לבורא ביום השלישי למסענו. עם הטלת העוגן בנמל מרסיי הורדה גופתו ונקברה בעיר מרסיי, ולפי מה שידוע לי הוא קבור שם עד עצם היום הזה. כל נוסעי האונייה היו מלאי צער שהדן לא זכה לעלות לארץ ישראל וגם לא זכה להיקבר בה. יהי זכרו ברוך…
לאחר שירדנו מהספינה נלקחנו באוטובוסים למחנה העולים המפורסם "קמפ' דיארנאס". כל משפחות הוכנסו לחדרים מפויחים שכול הריהוט שלהם היו מיטות מתקפלות עם מצע מבד ברזנט. במיטות האלו היו מלבדנו עוד דיירים… אלה היו פשפשים שמנים שנראה עליהם שכבר ניזונו היטב מקודמינו… יצחק סספורטס שיצא אתנו ממוגדור כתב לקרוביו במוגדור שבארנאס: ימצאנו במיטותינו פשפשים שהיו כה גדולים שאפשר היה להבחין בכך שהם מרכיבי משקפיים… ׳
במחנה היה מבנה קמור, ככל הבניינים במחנה, ששימש כמטבח. העולים עמדו בתור עם מסטינגים בידיהם כדי לקבל אוכל שחולק להם דרך אחד החלונות של המבנה. שהינו שלושה ימים במחנה ובשניים מהם קיבלנו שעועית. האחראי על המטבח היה מוציא את ראשו מהחלון ואומד את מספר המחכים בתור. לפי תוצאת האומדן שלו היה מחליט אם וכמה להוסיף מים לתבשיל השעועית אשר הכין הטבח לחלוקה היומית. אפשר לציין שלחם קיבלנו בכמויות גדולות.
כאמור, עזבנו את מרסיי לאחר שהות של שלושה ימים במחנה ארנאס. יחד איתנו עזבו עוד שתי משפחות ממוגדור. עלינו על האונייה הישראלית בשם ׳תיאודור הרצל', ומה רבה שמחתנו לראות שכאן התנאים היו שונים לחלוטין מאלה שקבלנו על האונייה 'אספראנסה', כאן, התנאים שלנו היו אותם התנאים שקיבלו תיירים שנסעו על האונייה. ב־12 למאי 1963 ביום ל״ג בעומר הגענו בשעה טובה ומוצלחת לנמל חיפה ובכך בא מסענו לסיומו.
סוף המאמר DEPART הגדול