מורשת יהדות מרוקו

שינוי מקום – שינוי מעמד ?

עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה.

 מיכל בן יעקב

בשנת 1854 יצאה שיירה מן העיר מכנאס במרכז מרוקו בדרכה לארץ ישראל, ובה עשר משפחות, ועמהם עשר נשים זקנות, ועוד אישה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית רבה בתנ"ך ומשניות וזוהר הקדוש, וכל תפילות אף של ימים נוראים שגורים על פיה שמה אורודוויניא ( האמינו לי העתקתי אות באות ). אחות אימו של אביו של רבי יוסף משאש, בת איש צדיק כהה"ר משה עולו זצ"ל, אלמנתו של איש צדיק וישר, כהה"ר יעקב בן ואעיש זצ"ל.

באותה תקופה הגיעו לצפת עולים מתוניסיה, וביניהם קבוצת אלמנות מג'רבה, כולן בשנות החמישים או השישים לחייהן. האלמנות האלה ממרוקו ומתוניסיה לא היו יוצאות דופן ביישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1875 ישבו בירושלים בלבד 3800 נשים יהודיות, ספרדיות, מערביות ואשכנזיות, 40 אחוז מביניהן אלמנות ועוד כמה גרושות ועגונות.

באותה העת היו בירושלים גברים אחדים בלבד אלמנים או גרושים. במשך המאה התשע-עשרה היוו הנשים כמעט שני שלישים מכלל המבוגרים ביישוב היהודי בערי הקודש, וקרוב למחציתן אלמנות.

נוסף על הנשים שעלו ארצה כאלמנות, נמצאו בערי הקודש גם אלמנות רבות שבאו עם בעליהן אמידים בנכסים ובעוונותינו הרבים ירדו ומתו. אך בין אם אלה היו נשים אלמנות מקומיות או אלמנות עולות, נוצרה בארץ מציאות " ברוכת נשים, ושיעורן בארץ היה גדול בהרבה משיעורן בארצות מוצאן.

במאמר זה אני מעלה שאלות אחדות על מציאותן של נשים מצפון אפריקה, שהיו מהגרות ועולות בארץ הקודש, נתמקד בשאלה, האם השינויים במקום מגוריהן של העולות המהגרות השפיעו על מעמדן האישי החברתי ? ואם כן עולות שלוש שאלות משנה : האם השינויים שחלו במעמדן ייחודיים לנשים : אילו מן השינויים שחלו בחייהן נבעו מעצם העלייה ההגירה " ואילו מהם קשורים למחזור חייהן, למעמדן המשפחתי, ובעיקר להתאלמנותן ?. אין די בבחינת הנושא במסגרת תיאורטית והשוואתית של הגירה בכלל ושל הגירת הנשים בפרט. בניסוח השאלות טמון יחס מורכב כלפי סוג ההגירה הנדון, עלייה, וכלפי יעד הגירה, ארץ ישראל. היחס המיוחד שמעניקה המסורת היהודית לארץ ישראל, לעלייה וליהודים היושבים בארץ מחייב גם עיון בחלקן של הנשים בתוך אותה המסורת הדתית של הזיקה לציון.

התיעוד הכתוב על נשים מצפון אפריקה בכלל ועל נשים מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה בפרט דל מאוד. ברשותנו עדויות מקוטעות ומפוזרות בלבד על עליית נשים מצפון אפריקה ועל פעילותן ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה הנדונה. התיעוד נולד מתוך פנקסי קהילות, מתוך ספרות שאלות והתשובות ומתוך מכתבי רבנים, משטרי קניין על בתים ומתיאורי נוסעים יהודים ונוצרים. נוסף על אלה, המקור היחיד העשיר יחסית במידע הוא סדרה של מפקדים מפורטים שבוצעו ביוזמתו של משה מונטיפיורי בין השנים 1839 – 1875. נשאב מהם מידע חשוב על המרקם הדמוגרפי של היישוב היהודי ועל הנשים בתוכו. כל התעודות האלה נכתבו על נשים בידי גברים ומתוך ראייתם. לעומת המידע שנשאב מהמקורות הכתובים, נאסף תיעוד בעל פה מפי צאצאי המשפחות הוותיקות בארץ, ובמיוחד מפי הזקנות שבהם. לא זו בלבד שהיה בעדויות אלה חיזוק לתיעוד הכתוב, אלא שהוא האיר את המידע מנקודת מבטן הייחודית של הנשים.

כאשר נחקרות קבוצות שהתיעוד הכתוב עליהן דל, או שאין בהן מסורת תרבותית וחברתית של כתיבה, כמו הנשים העומדות במרכז הדיון כאן, נשים מצפון אפריקה במאה התשע עשרה, ישנו יתרון בנקיטת גישה גאוגרפית היסטורית ותרבותית, המסתייעת בתיעוד לא־כתוב ובתיעוד חלופי, והשואבת נקודות מבט מתוך תפיסות התנהגותיות במדעי החברה. כדי לגשר בין העדויות האקראיות השונות וליישב אותן עם מציאות העבר כפי שתוארה עד כה, וכדי ליצור סינתזה שיש בה כדי לענות על השאלות שהועלו לעיל, נדרש ניצול מלא וביקורתי של כל מקור היסטורי יחד עם השימוש במודלים ובתאוריות המסבירות תופעות חברתיות באמצעות כלי המחקר של תחומי הידע שונים. הגישה הבין־תחומית למחקר מגדילה את מגוון המקורות העומדים לרשותנו לבדיקת התופעות ולבדיקת השינויים שחלו בחברה, והיא מאפשרת חקירת מציאותן של נשים על אף הדלות במקורות המידע.

אחת מהנחות היסוד של גאוגרפיה־תרבותית וגאוגרפיה־חברתית היא שיש קשר הדוק בין תופעות במרחב ובין תופעות חברתיות, וכי אפשר למצוא אף קשר משלים ביניהן: החברה והמרחב משקפים זה את זה. משום כך, איתור מקומות המוצא ומקומות היעד של העולות, ובדיקת ההבדלים ביניהם, מבחינת המרחבים שבהם קיימו הנשים פעילות כלכלית, וכן מבחינת המקומות שבהם הן ניהלו את טקסיהן הדתיים, כל אלה עשויים לחשוף שינויים במעמדן בחברה, ולזרוע אור עליהם.

מחקרים היסטוריים ואנתרופולוגיים על נשים מסורתיות מראים כי הגבולות הנוקשים לכאורה של ההלכה היהודית ושל המוסכמות החברתיות על ניידותן הפיזית של נשים, הם, למעשה, גמישים. מחד גיסא נשים בחברות המסורתיות בצפון אפריקה הפנימו את ערכי ההלכה וקיבלו על עצמן את הנהגת הגברים בחברה, ומאידך גיסא הן ייצרו דפוסי פעילות יצירתיים וייחודיים לעצמן. אף כי צורות התנהגות מסוימות שהן בחרו חרגו מהפרשנות המצומצמת של ההלכה, הן לא קראו תיגר על ההגמוניה הגברית. ניידות במרחב, למשל, הייתה מוגבלת מאוד בעבור נשים בחברה היהודית המסורתית בצפון אפריקה. עם זאת, במסגרת של מצווה, כגון ביקור חולים, הייתה ניידותן מותרת ואף מבורכת ומקודשת. נשים פיתחו פעילות ענפה למען העניים, החולים והיתומים שבקהילה, ובכך יכלו להרחיב את פעילותן אל מחוץ לבית, ולנוע במרחב גדול יחסית.