ארכיון יומי: 22 באוקטובר 2016


אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו -חנניה דהן

340 – זזואג' פ־דלאם, טלאק פנהאר.%d7%a4%d7%aa%d7%92%d7%9e%d7%99%d7%9d

המתחתן בחושך, מתגרש לאור היום.

 

אין בוחרים בד או אשת-תום אלא לאור לעומת זה)

החשיכה היא ממלבת השגיאות. (פתגם צרפתי)

עבודת לילה ־ צחוק ביום. (באוסף זה, מדור ״עבודה ומלאכה״)

 

341 עכּאזו פל־כ׳ימא, ולא מראתו יתימא.

מקלו באוהל, ולא אשתו יתומה (ממנו).

 

342 ראג׳ל מא חב יטלקני/והמּומא פרקני.

בעלי אינו רוצה לגרש אותי. אך צרותיו לא עוזבות אותי.

מטוב אדוני לא טוב לי, ומרעתו רע לי. (מדרש איכה, פ,ח

 

343 המ והמ, פ־דאר בויא, ולא.

צרה וצרה, מוטב בבית אבי.

משתי צרות בחר בפחות גרועה ( תומאס קמפיס )

 

344 ראג׳ל הג׳אל-כּידאר בלא לג׳אם

גבר אלמן בסוס ללא רסן.

באין גדר יבוער כרם, ובאין אשה, נע ונד. (בן-םירא לו 30)

גבר בלי אשה, כסום בלי עול. (פניני ספרד קעב׳)

 

345 אלי חב צדאק, חב טלאק.

הרוצה מוהר, רוצה גירושים מחר.

 

346 קוום, ולא טללק.

כלכל , או גרש.

או כנוס או פטור. (כתובות קט׳)

אין לך יכולת לפרנס ־ גרש. (פתגם צרפתי )

הספרייה הפרטית של אלי פילו – דברי הימים של פאס.מאיר בניהו

דברי הימים של פאס – גזירות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של רבי שאול סירירו – מאיר בניהו%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a4%d7%90%d7%a1-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

דברי הימים של פאס.

גזירות ומאורעות יהודי מארוקו כפי שרשמום בני משפחת אבן דנאן לדורותיהם

ונלוות אליהם…תלאות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של שאול סירירו

איזן חקר ותיקן

מאיר בניהו

המכון לחקר התפוצות

אוניברסיטת תל אביב –תשנ"ג

מבוא

חקר תולדותיהם של יהודי מארוקו וספרותם החל לפני שמונים שנה. בשנת תרע״א נדפס הספר ׳נר המערב, הוא תולדות ישראל במארוקו׳ לר׳ יעקב משה טולידאנו. עשרים שנה אחר־כך נדפס ספר ׳מלכי רבנן׳ לר׳ יוסף ן׳ נאיים מפאס. הוא עשוי על דרך ׳שם הגדולים בחלקו הראשון שמות החכמים ובחלקו השני, ׳כבוד מלכים רשימת חיבוריהם שבדפוס ושבכתובי־יד. ושוב יצאו כשלושים וחמש שנים, עד שבשנת תשכ״ה הופיע ספרו שלפרופ׳ חיים זאב הירשברג: ׳תולדות היהודים באפריקה הצפונית, התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו׳(בהוצאת מוסד ביאליק) אשר חמישיתו מוקדשת ליהודי מארוקו.

הספרים הראשונים, עם שאינם מיוסדים על כללי המחקר, ולא נוקו משגיאות, הריהם עד היום אבני בנין לקורות יהודי מארוקו. הרב טולידאנו נזקק למקורות עבריים שבדפוס ושבכתובי־יד למאות ובמקצת גם לספרים לועזיים. ספרו היה המחקר הראשון והיחיד שהקיף את תולדות היהודים מראשית התיישבותם במארוקו ועד הזמן החדש. וכפי שמסר לי שמורה היתה עמו מהדורה חדשה עם תיקונים והוספות הרבה, וחבל שלא עלתה בידו להדפיסה.

חשיבותו של ספר מלכי רבנן היא בעיקר בחשיפת שמותם של חכמי מארוקו וספרותם. כמה וכמה שמות אינם ידועים אלא מספר זה ואין צריך לומר רשימת כתובי־היד, שחלק ניכר מהם כלה ועבר מן העולם. החוקר ימחול לפעמים על הליקויים הבולטים בספר (אי־שמירת הסדר וחוסר ביקורת) במוצאו בספר מקורות חדשים וידיעות שאינם אלא בו.

ספרו שלח״ז הירשברג הוא הראשון והיחיד לפי שעה, בעברית, שנכתב בידי חוקר והיסטוריון בשיטה מדעית. המחבר התגדר בעיקר במקורות הלועזיים ונזקק למחקרים השונים שנכתבו על יהודי מארוקו בספרים ובכתבי־עת מדעיים בצרפתית ופחות למקורות העבריים שבדפוס ואין צריך לומר שבכתובי־יד, אף־על־פי שיש להעמידם בראש המקורות. משום כך אתה מוצא בספר זה על חיי הכלכלה והמסחר, על מעמד היהודים בקרב השלטון, על יחס האומות ועל מלחמות וגזירות, ואילו יתר הנושאים: חיי הרוח והספרות, רבני הקהל ומנהיגיו, שמנעולי הקהילה היו בידיהם — לא היו בראש מעייניו.

הערת המחבר : גם מאורעות גדולים לא תמיד דיבר בהם. דרך משל מאורעות מוגאדור(חלק ב, עמי 305) אין עליהם אלא לשון אחד.

 

גם זיקתו לספר ׳דברי הימים של פאס׳ חיבורם של בני משפחת אבן דנאן, לא תמיד מובנת. יש פיסקות שהביאן לתוך ספרו ופסקות שלא נזקק להן; פרקים מסויימים מיוסדים אך ורק על ספר זה והעתיק את לשונו בארוכה וללא כל השמטה, והותיר לקורא ניתוחם של דברים ומחקרם . לא זו בלבד, אלא שנזקק לכתוב־יד אחד, הוא שהיה בידי פרופ׳ ג׳ורג׳ ויידה ז״ל, שלא בכל מקום הנוסח הוא דווקני, ויש בו עריכה כלשהי, קיצורים ואי־דיוקים. אף הוא לא הבדיל בין הכרוניקה שלר׳ שאול סירירו שבדברי הימים לדבריהם שלבני משפחת אבן דנאן והם עולים בערבוביה. כנראה משום כך כתב בספרו:

ד״ר מ׳ בניהו, מנהל מכון בן-צבי, מכין מזמן הוצאת מדעית של הכרוניקות המארוקאניות, שתהא מבוססת בעיקר על ׳דברי הימים של פאס׳. אי־לזאת השתדלנו להימנע מכל הסגת גבול אפשרית בנוגע לניתוח ספרותי וביקורתי של המקורות, והסתפקנו בהצגתם כאחת העדויות.

 עיון בספר דברי הימים המציאני למד שיש לו לספר חשיבות גדולה. הרשימות נכתבו בידי גדולי החכמים בפאס שהיו עדי ראיה למאורעות, ומלבד החכמים לבית אבן דנאן גם ממשפחות סירירו מאנסאנו וטולידאנו. הם היו בקיאים לא רק במה שהתרחש בקהילה אלא גם ידיעתם השיגה המזימות שתוכננו נגדם בקרב השלטון, ידעו בתכסיסי הצבא והמלחמה והלוך מחשבתם שלרודפיהם. את המאורעות חיארו בדייקנות ובכושר רב.

ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, שליקט את הכרוניקות, אספן מרשימות שהיו כתובות בדפים ובקונטריסים שונים, העתיקן ללא כל סדר, כמות שהגיעו לידו. המהדיר זיהה והחזיר דברי כל מחבר אל רשימתו לפי סדר הזמנים. נוצרו, איפוא, שמונה כרוניקות, ונתברר גם האופי הספרותי שלהן. העניינים הערביים ענה בהם פרופ׳ הירשברג (הערותיו הובאו בשמו ובלשונו והונחו בסוגריים מרובעים). בינתיים תורגמו כרוניקות אלו לצרפתית בידי,G. Vajda 1951 Un recueil de Textes Historiques Judeo Marocains, Paris.  —הדפסתם נעשתה שלא בסדר ולא כשלימות ובמגרעות מסויימות.

בשנים האחרונות חל מפנה בחקר תולדותיהם של יהודי מארוקו והיה לאופנה. ספרים ומאמרים נתחברו לרוב, מהם שיש בהם עניין ומהם שלא יחסרו בהם דברי קש וגבבא. רובם ככולם של יוצאי מארוקו. מן הספרים שנתחברו יוזכר בייחוד ספר ׳פאס וחכמיה׳ (ב חלקים) לר׳ דוד עובדיה מצפת, שנדפס בירושלים תשל״ט. פירסומים אלה הוכיחו בעליל עד כמה נדרש לחקר יהודי מארוקו ספר היסטורי־ביקורתי.

הצעתו של פרופ׳ שלמה סימונסון לכלול את הספר בסידרת פירסומי המכון לחקר התפוצות של אוניברסיטת תל־אביב, בישרה לי שהנה הגיעה העת להוציא לאור מהדורה מדעית־ביקורתית של כרוניקות.

מעמד היהודים בין הברברים – אליעזר בשן

מעמד היהודים בין הברברים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

מעמדם של היהודים בין הברברים היה שונה מזה שתחת חסות הסולטאנים. בוואדי דרעה היו סביב שנת 1880 כ־80 כפרים וחיו בהם מעל 1,000 משפחות יהודיות. עד הזמן החדש היהודים גרו במבצרים מוקפים חומות חימר שסגרו על חצרות. עד מחצית המאה ה־19 בערך היו היהודים מזוינים, רכבו על סוסים ולחמו להגנתם. לאחר מכן נהנו מחסותם של פטרונים ראשי משפחות או שבטים, ומעמדם היה מבוסס על ברית ה'עאר, (בתרגום מילולית: בושה), שהיתה כעין אמנה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לסייד – האדון ראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו התבטא ב'דביחה, – הקרבת שור או כבש שהקריבו היהודים. תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור עליהם, ונקמו במי שפגע בהם, כמו שנקמו במי שפגע בבן משפחתם. אם יהודי נשדד, היה השבט שהתוקף יצא ממנו חייב לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. אבל ליהודים היה אסור לעזוב את מקומם לצמיתות, ואשתו וילדיו של היהודי היו ערבים שהוא יחזור לביתו, אחרת הסייד היה יכול לקחתם ממנו. הוא היה יכול למכור, להוריש או לגרש את היהודי ולהרוס את ביתו, אם רצונו בכך. בתקופות של מלחמות בין־שבטיות ומרידות של הברברים נגד הסולטאנים, סבלו היהודים מהתנפלויות וגירושים ממקומות מגוריהם.

היהודים היו חיוניים לברברים בתור אומנים שייצרו, תיקנו או רכשו בגדים, סנדלים, רסנים ופרסות לסוסים, כלי מלאכה ונשק. תמורתם קיבלו היהודים מהברברים צמר ועורות. הם היו המתווכים ביניהם ובין יושבי הערים, מכרו את הדרוש להם ושיווקו את תוצרתם. בעל המלאכה והסוחר הנודד היה לן בביתו של הברברי, וחוזר לביתו לשבת או לחג. הברברים העדיפו לסחור עם היהודי במקום עם המוסלמי, שאיים על מעמדם וכבודם. עם זאת הדימוי השלילי של היהודי בעיניהם דמה לזה של המוסלמים, והתבטא בין השאר באמונה, שהם זייפו את התורה, ושאינם מלים את ילדיהם.

בראש הסולם החברתי בין היהודים עמדו הסוחרים, שהיו מלווים לברברי או שותפים עמו. היו יהודים שעסקו בחקלאות ובמרעה, על אדמות שחכרו מהברברים. לעתים הם היו נודדים בחיפוש אחר מקורות פרנסה, ולפיכך היו מקומות בהם חיו רק כמה עשרות משפחות יהודיות, ואף פחות מזה. יהודים אלה היו שונים מאחיהם יושבי הערים. גופם היה חסון, והיו להם מסורות ומנהגים שונים מאלה של התושבים׳ והמגורשים.

יחם המוסלמים לנוצרים

הנוצרים במרוקו במאה ה־19 היו מעטים, בהשוואה לארצות אחרות במגרב. למשל, ב־1850 היו במרוקו קרוב ל־400 נוצרים, ובאותו זמן היו בתוניסיה כ־12 אלף נוצרים. בהדרגה עלה מספר הנוצרים במרוקו, וב־1894 היו 6,000 מהם.יש פתגמים מוסלמים שבהם הנוצרי זוכה ליותר אמון מהיהודי. למשל, ׳תישן במיטתו של נוצרי ואל תאכל את מאכלם, אכול את מאכל היהודים ואל תישן  במיטתם,. אך בפועל, ההסתייגות מהנוצרים היתה חזקה יותר מאשר מהיהודים. לואי דה שנייה ,l.m.Chenier1722־1795), שכיהן בתור קונסול צרפת במרוקו בין השנים 1767־1785, כתב, שהשנאה לנוצרים גדולה מזו שכלפי היהודים, כי הם אוכלים חזיר ודם של בעל חיים שנטרף. כלפי הנוצרים היתה עוינות משום שחשדו בהם שהם מרגלים למען מדינה זרה. לכן סוחרים ומיסיונרים נוצרים נדדו בדרכים כשהם מחופשים ליהודים. כך נהגו הצרפתי 1799 Rene Caillié־1838 שסייר במרוקו בשנים 1824־1828; הגרמני גרהרד רוהלפס (,Rohlfs1831־1896), שביקר שם ב־1861; הגרמני אוסקר לנץ (1925-1848, Lenz), שסייר במרוקו בשנים 1879־ 80«18 והקצין הצרפתי דה פוקו(C. de Foucauid) שביקר במרוקו ב־1883־1884. חוא ביקר בעיר דבדו והתחבא בביתו של ר׳ משה מרציאנו מראשי הקהילה, כי חשש שמא יתגלה בתור נוצרי ויואשם בריגול. למרות שאיכסנוהו תיאר את היהודים במלאח במלים בוטות. היו מקומות שנוצרים הלכו בהם רק בליוויו של מוסלמי, והיו ערים שליהודים הותר לגור בהן אבל לא לנוצרים – למשל בעיר ששואן במערב הרי הריף. לכן כדי להיכנס לעיר היו נוצרים לובשים בגדי יהודים.

בתחילת המאה ה־20 פעלו בפאס רק כתריסר נוצרים. בערי החוף ובערים שבהן חיו ספרדים רבים היתה עוינות המוסלמים גדולה. לפי מקור ממשרד החוץ הבריטי ב- 1892, איימו מוסלמים שישחטו את 6,000 הנוצרים שחיים בטנגייר.

אנשי הדת המוסלמים טיפחו את היחס השלילי כלפי הנוצרים והיהודים, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בהתנגדותם לסחר עם יהודים ונוצרים. במאה ה־19 הוציאו אנשי הדת פסקי דין נגד יבוא סחורות מאירופה, בגלל החשש של מגע עם חזיר.

דו קיום של יהודים ומוסלמים

הדו־קיום בין מוסלמים ליהודים התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים, נוסף על קשרי כלכלה. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כמו המימונה, נהגו גם מוסלמים לבקר אצל היהודים. מוסלמים היו מבקרים בבתי כנסת, והיו שעשו כן כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים היה נהוג לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו וכנסים לבתי הכנסת. דוד אלקיים (1855־1940) כתב, כי כאשר ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, חגג בר מצווה לבנו, הוא תרם לעניים מוסלמים כמו לעניים יהודים. בסלא היה נהוג שמוסלמי שרצה להכיר נערה לנישואין היה פונה ליהודייה שתבקר בבית אותה נערה, במסווה של מוכרת, ותמסור לו פרטים עליה. לפי עמדת ההלכה כפי שקבעה הרמב״ם, הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, בניגוד לנוצרים (תשובות הרמב״ם, מהד' בלאו, סי׳ תמח). הדבר הקל על שיתוף פעולה בתחומים שונים, וחכמים הבדילו בין הנוצרים למוסלמים. ר׳ משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996) נשאל האם כסף שערבי שכח אצל יהודי מותר שלא להחזיר לבעליו ולתת אותו לצדקה, באשר לפי דברי רב יהודה (סנהדרין עו ע״ב) אין להחזיר אבדה לגוי. החכם חייב החזרת האבדה, והבחין בין גויים עובדי עבודה זרה ובין ׳הישמעאלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם׳(׳מורשת משה׳, סי׳ פז).

בין היהודים והמוסלמים היו השפעות הדדיות בתרבות החומרית, באומנות, במנהגים ובאמונות עממיות. יהודים וביניהם צדיקים היו פונים למוסלמים. צדיק בשם סעדיה אדאתי ביקש מיהודי מלילה להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעת פטירתו. יהודים לא נענו לבקשתו והצדיק פנה לעזרתו של מוסלמי. זה הודיע לו שאחרי פטירתו תתחולל סערה וסלע יכסה את קברו, וכך היה. גם היום רבים באים להשתטח על קברו. מוסלמים היו מאמינים בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נפלאות, והיו חולקים כבוד לחכמים ולשלוחי ארץ־ישראל. בעתות בצורת, מגפות ומכות מידי שמים היו פונים ליהודים להתפלל כדי לפתוח את שערי השמים ולהפסיק את המכות. אך לעובדה זו נספח תיוג שלילי: הסיבה לכך שאללה שומע לתפילות היהודים, היא שהוא רוצה להיפטר במהירות מהם ומריחם הרע.

היו יהודים שהאמינו בכוחם המאגי של המוראבטון, הצדיקים המוסלמים. יש במרוקו קברים של מוסלמים הנערצים גם על ידי יהודים, וקברי יהודים הנערצים על ידי מוסלמים.

חכמים הכירו את הלהטים והלחשים של הערבים. למשל ר׳ יוסף משאש (1892־ 1974) כותב שבעת המלחמה ב־1912 נגד צרפת שחטו הערבים ׳תרנגול שחור והזו את דמו על המזוזות ועל המשקוף ובצירי הדלתות עם קטורת מכמה עשבים וסמים והרבו להטיהם ולחשיהם על כל שער.

בתחום התרבות האינטלקטואלית הסתגרה כל עדה מאז ימי הרמב״ם ואילך, והקשרים בין חכמי הדת משני המחנות היו נדירים. אחד מאלה היה ר׳ יששכר אצראף מסלא, בן המחצית השנייה של המאה ה־19, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. ר׳ אבנר ישראל הצרפתי (1827*1885) שכתב ב־1879 על עברה של פאס, מזכיר כי הוא שאל שני חכמים מוסלמים האם ידוע להם על ייסוד העיר, והם השיבו לו. בזמן החדש היו תזמורות מעורבות של נגנים יהודים ומוסלמים.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני

השירה העברית במרוקו

ראוי לציין עוד, כי השירה, בגלל הפונקציות הדידאקטיות שלה, משמשת כעזר למדעי־הדת, במסגרת ההוראה הרבנית המסורתית: ואילו מבחינה אחרת, המשורר הוא בראש וראשונה משכיל, תלמיד־חכם, זאת אומרת בקי בתלמוד, משפטן, דרשן ומורה, שחיבור השירה הוא לגביו עיסוק צדדי; כל משכיל הוא גם משורר, אך לא ייתכן משורר שאיננו משכיל.

הערות המחבר :  המסורת היהודית ייחסה את צמיחתו של הפיוט לחוק יוסטיניאנוס (553) שאסר על לימוד תורה. והשווה א׳ מירסקי, ראשית הפיוט, ירושלים תשכ׳׳ה, עמי 47-46, וכן שירמן, הפיוט העברי והימנונות הכנסיה הנוצרית, בתוך קובץ מאמריו, לתולדות השירה והדראמה העברית, עמי 28-27. אך המחקר בשנים האחרונות מוכיח, שצמיחתו של הפיוט נבעה מהתפתחות פנימית ולא מכוח גורם חיצוני. ראה למשל עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמי 10.

  1. ז״פ סארטר, המספר כיצד גילה את הספרים ואת התאווה לקריאה(P. Sartre, Les Mots, Paris 4^43 .1964, pp), נושא מעין נאום הגנה בזכות ׳מדע׳ הספרות. תוך כדי כך הוא חולק כבוד ליהודים — עם הספר המובהק — למרות, או דווקא בגלל, טענת האנטישמים,שלפיה היהודים מתכחשים ללקחי הטבע ולשתיקותיו.

מ׳ בלאנשו אומר, כי מחבר כותב על מנת שלא למות, כדי להתמסר לאלמותיות היצירה: זהו שקושר את האמן לעבודתו. באשר לסופר המשכיל, היהודי־הדתי, אין המניע לכתיבה שונה במהותו, אך הכתיבה עצמה מקבלת אצלו משמעות שונה ומימד אחר. ׳לכתוב על מנת שלא למות׳, פירושו לגביו לכתוב כדי להיות ראוי לעולם הבא, לזכות בנצח, באושר מתמיד, ולהיות בן אלמוות: הוא ישיג זאת לבטח בזכות מעשיו הטובים, אבל גם בזכות ׳מעשהו׳ המקורי, רוצה לומר יצירתו — פרי למדנות, השראה ונסיון, שהם דתיים ביסודם. מסירת דבריו לדורות הבאים, מסר שישקף מסורת ספרותית, שקיבל מדורות שקדמו לו, היא לו חובה קדושה.

אקדים לניתוח שיבוא בהמשך ציטוט־עדות מיצירה מאוחרת יחסית, מתוך הספרות הרבנית במרוקו. זו יצירה מעניינת במיוחד, כי היא מלמדת הן על חרדתם של אנשי האורתודוכסיה הרבנית בתקופת שינויים, שמקורם בחדירת התרבות המערבית למרוקו ולפנים חומות המלאח, והן על השפעת התרבות הזו על התרבות המקומית הדומינאנטית, זו של המגרב. המדובר בקובץ השירים ׳היטיבו נגן׳(על־פי תהלים לג, ג), מאוספו של רפאל בן מכ׳לוף אדרעי בן מכנאס, שנדפס בשנת תרפ״ט (1928). בדיקת העמוד הראשון של ה׳הסכמות׳ מספקת הנחיות מדויקות לגבי תוכן היצירה ועיקר הבעיות, שהעסיקו את הסופר ואת מנהיגיה הרוחניים של מכנאס, היינו שמירה על אמונת ישראל והגותו תוך שימור זהות המסורת הפיוטית היהודית ותכליותיה. יותר מאשר בכל תקופה אחרת, ריחף עליהן אז איום השפעות זרות, שפעלו בעיקר דרך אמצעי המוסיקה והשיר.

 

הערת המחבר : עם הפרוטקטוראט הצרפתי נפתחו שערי המלאח, והיהודים החלו יוצאים אל מחוץ לשערי הרובע. אורח החיים האירופי, ההגות והתרבות המערבית פרצו לתחומי הקיום היהודיים. היהודים השתחררו בחסות צרפת מהסטאטוס המשעבד של ה׳ד׳מה׳, אך בד־בבד גם מכבלי הדת ושלטון ההלכה. תהליך זה גרם דאגה רבה למנהיגיה הרוחניים של הקהילה.

 

אחת מתכליות היצירה תהיה, אם כן, להרחיק את היהודי מן השירה החילונית, ותהא היא ממקור ערבי, מקומי או ממקור לערבי מיובא מאירופה, שיוקרתו מרובה ופיתוייו גדולים עוד יותר. יוצעו לו בתמורה ־הימנונים ומזמורים בעברית, על־פי הנעימות הנושנות, הנפוצות בסביבתו. בעמוד הפתיחה של הספר אנו קוראים:

שירות ותשבחות חדשות, לזמני ששון ומועדי קידש וחגי נדבה, בנגינה טובה, רוחשות ליקוב״הו. – לשם יחוד קודש אבריך הוא –  ושירי התקוה ושבחי צדיקים, ותחינות ובקשות… גם לזכות הרבים אספתי באמרים שירים עריבים, חדשים גם ישנים, כמלקט שושנים, אמרות טהורות, הנוהגות באשמורות ובשליש רגלים עם הבקשות, של שבת לקמים בחצות…

״סכמה הראשונה, של ר׳ יעקב טולידאנו, כתובה בפרוזה חרוזה. נביא ממנה כמה ר־פטים בעלי עניין מיוחד:

ראה זה חדש הביא לנו האי צורבא מרבנן… החכם הותיק כהה״ר רפאל אדרעי הי״ו מחברת השירים אשר שר לה׳ בתהלותיו… לזכות צעירי עמינו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ושירי עגבים בשירי קודש המלהיבים את הלבבות, לעבודת הית״ש(= היתברך שמו) וכמו שידוע לרז״ל גודל מעלת הרגיל בשירים ותשבחות שזוכה לעבוד את ה׳ בשמחה…

בחברה של ההסכמה השנייה, ר׳ יהושע ברדוגו, מסב את תשומת־לב הקורא לשפעתה המזיקה של השירה החילונית על הצעירים בני דורו:

בזמננו זה בעוה״ר (־בעוונותינו הרבים) רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל בהגרי מצד זה, ועשיו אחיו בא מצדו, ורבה העזובה היינו שכוחה בשירי קידש, על טהרת לה״ק (=לשון הקדש)…

תולדות השירה העברית בספרד – חיים שירמן

%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%93לאחר הקרב ההיסטורי שמוטט את ממלכתם של הוויזיגותים, התחיל פרק חדש בתולדותיה של ספרד ואף בתולדות יהודיה. מבחינה מדינית וכלכלית הלך מצבם של יהודי ספרד והשתפר, ברם עברו עוד מאות שנים עד שהתעוררו מקפאונם והתחילו לפעול לפיתוח תרבותם. במשך תקופה ארוכה לא הראו יהודי אנדלוסיה שהם שואפים להגיע למעמד של עצמאות תרבותית. כל מה שידוע לנו עליהם מעיד על צניעותם והתבטלותם לפני אחיהם שבמזרח. באמצע המאה התשיעית כבר היו היחסים בין יהודי אנדלוסיה ומרכזי המזרח ערים למדי. בזמן ההוא התקשרה קהילת לוסינה המכובדת והחשובה עם רב נטרונאי, גאון סורא (860-853) וקיבלה ממנו את הקדום שבין סדרי התפילות הידועים לנו, ׳מאה ברכות׳. לתוצאות חשובות הביאה חליפת המכתבים בין רב עמרם בן ששנא (871-858), יורשו של רב נטרונאי בסורא, ליהודי ברצלונה. הם קיבלו ממנו סדר תפילות שלם, ששימש בסיס להתפתחותו של הסידור והמחזור לפי מנהג ספרד, והיה על כן בעל חשיבות גם להתפתחותו של הפיוט המקומי.

                הערות המחבר : סדר התפילות המיוחס לעמרם גאון פורסם במהדורה מדעית על ידי ד׳ גולדשמידט, סדר רב עמרם גאון, ירושלים תשל״ב. סדר זה, שהוא, כפי שנאמר בפנים, מסד למנהג התפילה הספרדי, השפיע השפעה עזה על סדרי התפילה של כל העדות. החיבור כולל פסקי הלכה של גאוני בבל שונים בענייני תפילה, והכיל במקורו בלי ספק גם נוסח מלא של תפילות קבע. בהעתקות המאוחרות תוקנו נוסחים אלה על פי מנהג מקומות המעתיקים, ואין בידינו דרך לשחזר את הנוסח שקבע אותו המחבר הראשון.

 שלא כבבל, שהתנגדה לשימוש בפיוטים בשעת התפילה, נראה שבספרד נתקבלו שירי הקודש ברצון. אגב, שני הגאונים הללו משבחים את למדנותם הגדולה של חכמי ספרד. מבבל נשלחו לספרד גם טפסים של התלמוד, וההעתקות שהותקנו מהם בספרד זכו לשם טוב בין יודעי דבר. מן הזמן ההוא הגיע אלינו גם שמו של תלמיד חכם ספרדי, אלעזר בן שמואל מקהילת לוסינה, שזכה לתואר הכבוד אלוף או ריש כלה, החליף איגרות עם הגאונים רב פלטוי ונטרונאי, ואפילו נסע בעצמו לבבל וישב שם עשרות שנים. אם נצרף את הידיעות המועטות עליו לידיעות האחרות הנוגעות לחייהם הרוחניים של יהודי ספרד באותה תקופה, תצטייר לפנינו עדה חרוצה ורצינית שמביטה בענווה וביראת כבוד אל המנהיגות של יהודי המזרח. תלותה במרכז הבבלי נמשכה, אגב, הרבה זמן גם לאחר שנתעוררה הכרתה העצמית. היא נתקיימה לאורך המאה העשירית, עד שעת פטירתו של רב האיי גאון(1038), אחרון חכמי בבל הגדולים. מכל מקום מסתבר שבמשך מאות השנים שבהן לא נתבלטה יהדות ספרד, היא התבגרה והתפתחה בהדרגה. היא קלטה ועיכלה את תורתם של בתי־המדרש הבבליים — עד שהתחיל שגשוגה הגדול באמצע המאה העשירית. התפתחותה באה אז במהירות מפליאה. ברם בהיווצרותה של התרבות היהודית־הספרדית החדשה היה חלק חשוב גם להשפעה הערבית.

הערת המחבר : ראוי לציין שהתנגדותה של בבל לפיוט לא היתה מוחלטת ועקבית, ויש כעת בידינו שפע של ידיעות על אמירת פיוטים בתקופת הגאונים אפילו בבתי־הכנסת המרכזיים של בגדאד. למן סוף המאה התשיעית ידועים לנו גם פייטנים חשובים שפעלו בבבל. גאוני בבל התנגדו כנראה להמרתם של נוסחי הקבע של התפילה, בפי החזנים, בנוסחים מפויטים, אבל לא התנגדו להרחבות פייטניות במקומות מסוימים בתפילת הקבע. אהדתן של קהילות ספרד לפיוטים היא במידה ידועה הרחבה של המנהג הבבלי, על פי דגם שעוצב בקהילות צפון אפריקה.

ג. יהודי ספרד ותרבות ערב: גילויים של התבוללות

דווקא בתקופה זו שבה הסתגרה יהדות ספרד בתוך עצמה — במאות השמינית- העשירית — זכו הערבים, תחת שלטון העבאסים, לשגשוג כביר. בניגוד לנטייתם של חכמינו להתבדלות, סופרי ערב פיתחו אז נטייה בולטת לאוניוורסליות ותתעניינו בכל דבר. בכך נתגלה כוח עלומים סוער ששאב עידוד גם מתנאי החיים הנוחים ומהרגשת הבטחון והאושר שבאה לערבים לאחר התפשטות שלטונם בחלק גדול של העולם. לא לאורך ימים יכלו היהודים להתעלם מעושר זה של חיי הרוח שהתפתחו סביבם, אם כי בוודאי רבים מהם היו מעדיפים להישאר גם להבא מחוץ להשפעות הזרות. ראשונה נכנעו לקסמי התרבות החדשה רק בודדים, משכילים שנמשכו למדעים כלליים כגון התכונה, הרפואה, מדעי הטבע וכו'. הם כתבו חיבורים בתחומים אלה בלשון הערבית וספריהם לא נועדו על פי הרוב לקוראים יהודים. אלא שתסיסה רוחנית עזה השתלטה אז על המשכילים ואילצה אותם להתמודד עם תרבות ערב בכללה. אפילו היתה כוונתם לדחותה — צריכים היו להכירה לשם כך, ואף להשתמש בשיטותיה כדי להילחם בה. גם התגבשותן של כתות יהודיות מרובות בתחום השלטון המוסלמי הביאה לזעזועים בחיק היהדות המסורתית. החשובה שבין כתות אלה, כת הקראים, סיכנה את היהדות במשך מאות שנים. גם המוסלמים פתחו בתעמולה מקיפה להפצת אמונתם ופיתחו חכמת דת משלהם. כתביהם, לא פחות מחיבורים פילוסופיים ואנטינומיסטיים מסוימים שנכתבו בעת הזאת, הולידו את הצורך בתגובה, ומי שרצה להתווכח צריך היה לפני כן להרחיב את השכלתו שלו. והנה נתברר למשכילים היהודים שלגבי אותם עניינים שעליהם התכוונו לכתוב לא היה המילון העברי מפותח די צורכו. נוסף לכך רצו, אחדים מהם לפחות, שגם לא יהודים יבינו את דבריהם. כללו של דבר, הלשון הערבית כבשה לה מקום נכבד, החל מן המאה התשיעית, גם בספרות היהודית. בלשון זו ערך יהודה אבן קוריש (במרוקו) את מחקרו המעניין על לשון התרגום — הוא הנסיון הראשון בתחום הבלשנות ההשוואתית בספרות ישראל. בלשון זו ניסח יצחק ישראלי איש קירואן לא רק את ספריו בתחום הרפואה והפילוסופיה אלא גם את פירושיו על ׳ספר יצירה׳ ואת הערותיו בנושאים מקראיים. לשיאה הגיעה ספרות זו במזרח, כשאחד מגדולי הגאונים, רב סעדיה, השתמש בלשון הערבית בחיבורו העיקרי ׳האמונות והדעות׳, הדן מבחינה פילוסופית במהותה של היהדות. מלבד ספר זה כתב הגאון עוד עשרות חיבורים ערביים אחרים, המקיפים את כל תחומי הספרות והמחשבה היהודית (המקרא, שאותו תרגם ופירש, ההלכה, הבלשנות, השירה, הפולמוס וכו׳).

שלוחי ארץ-ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון-אפריקה / אפרים חזן

קינות על שד"ריםאפרים חזן

 

לא רק שירי שבח לכבוד שד" רים נכתבו בצפון -אפריקה אלא גם קינות על שלוחים שנפטרו תוך כדי שליחותם. מסע ברחבי צפון אפריקה באותם זמנים היה כרוך בסכנות מרובות. השד" רים עשו בדרכים משובשות, במסעות שנמשכו חודשים ושנים, ועימם סכומי כסף ניכרים שגבו בקהילות. הם היו מופקרים לליסטים ולפורעים, ושד" ר לא – אחד נפל קורבן למעשי שוד, או קיפד את חייו תוך כדי שליחותו . מותם של שד" רים אלה , הרחק מארצם ומביתם תוך מילוי שליחות של מצווה, נחשב למות קדושים ,

וקינות נקשרו עליהם . אביא להלן שתי קינות על מות שני שד" רים : ר' עמרם דיוואן ור' אליעזר גאלימידי.

ר' עמרם דיוואן , מחכמי ירושלים , יצא פעמיים בשליחות חברון למארוקו – 1773 1763

בשליחותו השנייה, בהיותו במכנאס , חיבר ר' דוד חסין לכבודו שיר-שבח נלהב , המביע את הידידות העמוקה שנתקשרה בין השניים :

נפלאת "אהבתך נשגבה

בוערת כאש להבה

במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי

ידידותך חושקת

נפישי, תמיד שוקקת

אודם פטדה וברקת / נם נזם זהב וחלי.

כאשר הגיעה השמועה על מות רבי עמרם תוך כדי שליחותו השנייה במארוקו , כתב ר" ד חסין קינה מרה על ידידו . הקינה מתייחסת אל הנפטר כאל ידיד, ובעיקר כאל שלוח נאמן של ארץ – ישראל . מפאת חשיבותו של רבי עמרם ומקומו המרכזי בתודעתם של יהודי מארוקו , מובא השיר במלואו להלן.

– אזיל דמעה

 קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א

אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה

חסרא ארעא / דישראל גברא רבא

 

נהי נהיה / תאניה ואניה

בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא  מילות קריאה של צער בארמית )

האניה / להשבר חשבה                                   חסרא

 

ימררון /  בכי עדת ישורון

יעדרון / מהם שמחות ורון

על עיר חברון / איכה בדד ישבה                      חסרא

 

דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה

כי סר צלה / חשך ונעתם הלה

תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא                  חסרא

 

והוא על נ / דיבות יקום יחנה

מאת בני / ישראל צדקות נותני

מצוות קונה / עובד האל מאהבה                      חסרא

 

דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו

ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו

ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא                      חסרא

 

בשליחותו / זריז עומד על משמרתו

ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו

חניתו / לבני הישיבה מקרבא                         חסרא

 

נקי דעת / זכה וברה נובעת

ומכרעת / תבחן אזן שומעת

וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה                 חסרא

 

אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן

ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן

ונעמן / במדבר בערבה                                חסרא

 

היא דינא / נחית לעמקא דדינא

שם טוב קנה / שליחא דרחמנא

באמונה / ידו היד המרבה                            חסרא

 

רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים

חזיה יומי / לבר אלהין דמי

לית ליה טימי / כמרגניתא טבא                   חסרא

 

נפלו אימים / עלי ומעי הומים

צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים

צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה       חסרא

 

עמרם נבחר / נקי כצמר צחר

כבן שחר / אורו נבקע כשחר

טוב ממסחר / דכספא ודהבא                     

חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא

 

זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה

זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה

ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא

ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה

 

ביאורים ומקורות

1 אל. . . טוב על-פי ש"א ב : כד.

2 חסרא. . . רבא ארץ- ישראל חסרה אדם גדול, על-פי בבלי מגילה כה ע"ב.

3 נהי. . . ואניה – לשונות של קינה, על- פי מיכה ביד : איכה ביה.

4  בייא בייא – מלות קריאה של צער בארמית ; וראה : בבלי יומא סט ע"ב .

ארץ צביה – ארן- ישראל , על-פי דני ' יא : טז.

 5 האניה להשבר חשבה ציור לגודל הצער, על- פי יונה איד.

7  יעדרון – אחרי מות רבי עמרם גדול הצער ואי-אפשר לשמוח ולעלוז .

8  חברון – הנפטר היה שלוח חברון . איכה בדד ישבה – על-פי איכה א "א.

9  דורש אין לה על-פי יר' ל : יז . קרית. . . חבלה – גדול צערה של חברון , על מות בחיר בניה

ושלוחה הנאמן .

10סר צלה – הוא רב עמרם . ונעתם הלה – קדר ואפל אורה של חברון .

11  תרים קולה – תתן קולה בצער וביגון . איו. . . ולבא – על-פי זכ' חיי.

 12 והוא. . . יחנה – טורח הוא הרבה על נדיבות לבם של בני הקהילות.

 13 צדקות נותני – נותני צדקות, וזו סמיכות הפוכה.

 14 קונה – הבורא, כלומר מקיים מצוות הבורא מאהבה.

15  דור. . . ופרנסיו – על-פי בבלי סנהדרין לח

16 – ואנשיו – כל הפרנסים ובני הקהילה. שוקקים. . . ופרושיו – שומעים דברי פירושיו ודרשותיו

בשקיקה ובחשק רב.

17 – אמירה נעימה יהובא אמירתו ניתנת בחן ובנעימות, על-פי בבלי שבת קה ע"א.

18 – בשליחותו – שהיה שד" ר מארץ-ההראל .

19 – ותשובתו . . . ביתו – שבין שליחות לשליחות שב לביתו שבארץ-ישראל הרמה והנישאה, על-

פי ש"א ז : יז .

20 – חנייתו . . . מקרבא בכל מקום ששהה קירב אליו את בני התורה ואת הלמדנים וכיבדם, על

דרך בבלי הוריות ו ע. ב.

22 – ומכרעת – דעתו מכריעה את הכף בחילוקי-דעות. תבחן אוזן שומעת – השומע דבריו

מקבלם, על-פי איוב יביא.

23 – וקולעת. . . בה דברים נכונים ומתאימים וקולעים. הלשון על- פי שו' כ : טז .

24 – אב רחמן אב אוהב הוא למשפחתו . כדרדע וכלכל והימן בחכמתו . על-פי מ"א ה :יא.

26 – ונעמןמישחק מלים עם השם הפרטי המקראי )כגון : בר' מו :כא( , וכוונתו כי נעים הוא רבי

עמרם למכיריו .

במדבר בערבה – מישחק לשון , על-פי דב' א :א, כלומר, ערב הוא בשעת דיבורו .

27 – הוא. . . דדינא על-פי ב"ק נג ע.א. דיין היורד לעומק הדין ולעיקר העניין .

28 – שם טוב קנה על-פי אבות ב, ז , קנה שם טוב קנה לעצמו . שליחא דרחמנא שהוא שלוח

ארץ- ישראל, לפיכך נקרא שלוחו של הקב"ה. ומכאן הקיצור שד"ר )פענוח אחר : שלוחא דרבנן

. – שליחם של חכמים( , וראה הערה 1

29 – באמונה. . . המרבה – על-פי שמ' יז : יב.

30 – רב טביומי מחכמי התלמוד. משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים.

31 – חזויה יומי על -דרך דניי ז :ב. חזויה. . . דמי – דומה הוא במראהו למלאך אלוהים.

32 – לית. . . טבא – אין בו חסרון , כמרגנית טובה ויקרה.

33 – נפלו . . . הומים על-פי תה' נהיה. וציין בזה גודל צערו.

34 – צדיק תמים – על-פי בר' ו : ט. ארץ העמיס – כינוי לחוץ-לארץ, בפי חז"ל .

35 – זו . . . שיבה על-פי המדרש לבר' טו :טו )ב"ר סג : טז( והלשון על-פי בבלי עירובין נא ע"א. זהו

גורלו של רב עמרם, שלא ישוב לארץ- ישראל.

36 – עמרם. . . כצמר מישחק לשון בין השם עמרם למלה עמר – שהוא צמר בארמית.

37 – כבן שחר דומה הוא לכוכב, על -פי יש' יד : יב. אורו נבקע כשחר – על-פי יש' נח :ח .

38 – טוב. . . דהבא על-פי משלי גיד ; טוב הוא ממסחר של כסף וזהב.

39 – חולק. . . הבא – מסיים בברכה לנפטר : חלק טוב יינתן לו לעולם הבא.

40 – זך , צור, אהיה – כינויים לקב"ה, שהוא מלך ממית ומחיה – על-פי נוסח התפילה בברכת

מחיה המתים.

41 – יהיהיתקיים.

42 – ברא כאבא – יזכו הבנים להיות גדולים בתורה ובמעשים כאביהם הנפטר. על-פי בבלי עירובין

ע ע"ב.

43 – לא. . . עזיבה – יזכה ויחיה עד זקנה ושיבה. סיום בברכת הנפטר ובברכה לבנים.__

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר