מורשת יהדות מרוקו

מאבק ״הפועל המזרחי״ במרוקו וסערת הרבנים (1953-1949)

במרוקו היה המאבק בהנהלת עליית־הנוער סוער ביותר. הוא החל בשנת 1949, והונהג תחילה על־ידי אנשי ״הפועל המזרחי״ במקום. מטרותיהם ודרישותיהם היו דומות לאלה של תנועתם בארץ. הם דרשו בעיקר לאפשר להורי המועמדים לעלייה לבחור באמצעות השאלון שבכתב את הזרם החינוכי הרצוי להם בארץ. משלא נענו, הם הורו למרכזי תנועתם במרוקו שלא לשלוח קבוצות דתיות, אלא אם יסכימו נציגי עליית־הנוער לתנאיהם.

אנשי ״הפועל המזרחי״ והרבנים פגעו בתנועת ״דרור״ ושיבשו את התפתחות ״השומר הצעיר״ במרוקו בשל ניסיונותיהן של תנועות אלה לגייס נוער דתי לעלייה בקבוצותיהן במסגרת עליית־הנוער.

בראשית שנת 1952 עברה הנהגת המאבק לידי הרבנות במרוקו. רבנים אלה זכו למעמד משפטי חשוב, לסמכות רחבה שינקה את כוחה מהשלטון, ולהשפעה רחבה בציבור היהודי שם. הם פתחו במתקפה חריפה בעקבות תלונות רבות של הורים על חילון ילדיהם בארץ ובעקבות איומיהם כי יפנו לשלטונות המקומיים, אם הרבנים לא ינקטו צעדים דרסטיים נגד עליית־הנוער. העילה לפתיחת מתקפתם היתה סירובה של נציגות עליית־הנוער בקזבלנקה להעלות קבוצה דתית ולהבטיח לה קליטה דתית בארץ.

בראשית השנה הם הפיצו כרוזים ברחבי מרוקו ובהם אזהרה להורים, לבל יעלו את ילדיהם במסגרת עליית־הנוער עד אשר תובטח לנוער קליטה דתית. כרוזים אלה פורשו כ״חרם״ על עליית־הנוער. בחודש יוני הם התכנסו לכינוסם השנתי ברבט, ובכינוס נדונה גם פרשת עליית־הנוער. נציג השלטון המקומי שנכח בכינוס התבקש על־ידי הרבנים להתנות את הוצאת הדרכונים למועמדי עליית־הנוער בהסכמת הרבנים. השלטון המקומי נענה לבקשה, אך לאחר זמן קצר היא בוטלה בעקבות התערבותם של מנהיגים יהודים בעניין.

מאבק הרבנים ודרישתם הקיצונית לראות את הנוער ממרוקו כדתי ולקלטו במגזר הדתי בלבד החריפו את המשבר, והוא בא לידי ביטוי גם בשפל בעליית־הנוער ממרוקו. מנהיגי הפדרציה הציונית בקזבלנקה ניסו למצוא פשרה בין הצדדים. בדאגה עמוקה הם כתבו ארצה: ״זאת היא הפעם הראשונה שרואים את הרבנות נכנסת לאנדרלמוסיה כזאת באמונה כזאת וגוררת אחריה את הקהילות של כל הערים וזורעת מבוכה בכל המוחות״.

מאבק הרבנים ומאמצי מנהיגי הפדרציה לפשר בין הצדדים הועלו לדיון בוועד המנהל של עליית־הנוער ובהנהלת הסוכנות היהודית. קול ראה בתביעת הרבנים הקצנה דתית, שכן בראשית העלייה ההמונית הסכימו מנהיגי הציבור במרוקו לקליטת הנוער המרוקאי גם במוסדות ״מסורתיים״ ובמשקים לא־דתיים שיכבדו את המסורת. לטענתו, הגורמים להקצנה היו חוגים דתיים אנטי־ציוניים בארץ ובחו״ל וכן נציגי התנועה הציונית־הדתית, שביקרו במרוקו והשפיעו על הרבנים.

קול לא הכיר ברבני מרוקו במנהיגיו העיקריים של הציבור היהודי שם, ולכן סבר כי תביעותיהם אינן משקפות את רצונו האמיתי של אותו ציבור. לדבריו, המנהיגים האמיתיים הם פאול קלמרו מהנהגת הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואחרים, והם אינם דתיים. עמדותיו של קול זכו לתמיכה בהנהלת הסוכנות היהודית ובוועד המנהל של עליית־הנוער, והיו שהגדירו את מעשי הרבנים ״פשע לאומי״ ו״מסירה״ ותבעו נקיטת צעדים נגדם. אולם היו גם חברים בהנהלת הסוכנות שדרשו מעליית־הנוער להיות נאמנה לרצון ההורים ולפעול במרץ למניעת קליטתו של נוער דתי ממרוקו במגזר הלא־דתי. אחד מהם היה נחום גולדמן. הוא הביע דאגה עמוקה לנוכח איומיהם של מנהיגים חשובים ביהדות ארצות־הברית לפגוע במגבית היהודית, אם לא יורחבו מוסדות הקליטה לנוער הדתי.

הערת המחבר ראה: ישיבת הוועדה לעליית צעירים, 1.10.1952 , גצ״ד, 48/1 תשי״ג; הוועד המנהל(לעיל הערה 5) ״איננו יכולים לרמות את ההורים ולומר שאנו עושים דבר שאיננו עושים, ושאנו שומרים על חינוך דתי לילדים של הורים דתיים״, דברי נחום גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 10), ראה שם גם דברי שז״ר: הנהלת הסוכנות(לעיל הערה 5).

הלחץ הכללי הביא לתזוזה מסוימת. סכום כסף מהמגבית המאוחדת הוקצב להרחבת הקליטה במגזר הדתי. הנהלת עליית־הנוער הסכימה להקמת ועדת מיר במרוקו ולמינויו של סגן־מנהל דתי לנציגות עליית־הנוער שם. היא גם הסכימה להגדרה ברורה יותר של הנוער בארצות המוצא.

בראשית שנת 1953 הוציאו שלטונות מרוקו צו האוסר על קיום פעילות שאינה קשורה לפולחן הדתי בבתי־הכנסת. בחוגים הציוניים פירשו זאת כניסיון למנוע מהם פעילות ציונית, ובכללה פעילות של עליית־הנוער. היה זה ביטוי להחרפה נוספת בפרשה. במהלך אותה שנה גבר מאוד תסכולם של הדתיים על רקע המבוי הסתום: בפועל, לא הורחבו המוסדות הדתיים די הצורך, מינוי של סגן מנהל דתי לא יצא אל הפועל, ועדת מיון לא הוקמה, אל הזרמים המוגדרים התוסף הזרם ה״מסורתי״ למורת־רוחם של הדתיים, והשמועות מהארץ נמשכו. הדתיים האשימו את קול בהולכתם שולל."

המנהג בתאפילאלת

בתאפילאלת, עד למאה העשרים ועד בכלל, נהגו כך כשבטלו השידוכין: אם יוזם הביטול הוא צד החתן, אין הכלה מחזירה דבר מהמתנות ומהסבלונות שהביא לה, אלא מחזיקה בהם תמורת הוצאותיה למסיבת האירוסין שערכה למשפחה משני הצדדים. אם הכלה היא שחזרה בה, אזי מחזירה לו את כל הסבלונות והמתנות שהביא לה, אבל דברי אוכל וכסף שניתן לה במתנה אינה מחזירה. ואם הביטול מצד שניהם, מפשרים ביניהם ומחזירה לו חלק מהסבלונות.

ההורים שרצו לחייב בקנס את מי שיחזור בו מהשידוכין, היו מזמינים למסיבת השידוכין את רב העיר או תלמיד חכם, ובאמצע הסעודה מבקשים ממנו לחייב את הצדדים בקנס על־ידי קניין ושבועה. אבי הכלה או הרב עצמו בוחר לו מהמסובים שני אנשים להיות ערבים, אחד בעד החתן ואחד בעד הכלה. לאחר שהביעו את הסכמתם להיות ערבים, הרב מוזג שתי כוסות יין ומוסר להם ואומר:

בסימן טוב ובהצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין שלם מעכשיו וכו' שאתה פלוני ערב המשודך, אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודכת סך כך וכך. ואתה פלוני ערב המשודכת, אם חזרה בה משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודך סך כך וכך. ואומרים

 [הערבים] הן ושותים כוסותיהם…

הדברים לא הועלו על הכתב, אלא נשארו בבחינת דברים שבעל־פה. התחייבות זו נקראה בפי ההמון ״שבועה״. צורת ההתחייבות אינה עומדת בדרישות ההלכה, ולכן נדרש עיון באשר לתוקפה ההלכתי. אם הופרו השידוכים, בדרך־כלל לא נהגו לתבוע את הצד המפר לשלם, כי ראו בתביעה זו גנאי: נראה כאילו התובעים רוצים לאלץ את החתן לשאת את בתם על כורחו. אולם מי שבכל זאת תבעו, בית־הדין חייב את הצד המפר לשלם להם את הקנס. כנראה, תוקף החיוב היה מכוח המנהג.

המנהג במאזאגאן

במאזאגאן נהגו שאם חזר בו החתן, אין הכלה מחזירה כלום מהסבלונות ומהמתנות שהחתן הביא לה. בשנת תרע״ח (1918) אירע שם מעשה בחתן מהעיר פאס, ששידך שם נערה על דעת שהמגורים יהיו בפאס. הוא הביא לה מתנות כנהוג ואף הפריז בתשורות. הם לא עשו ביניהם שום תנאים, גם לא קנסות. אחר־כך חזר בו החתן וביקש שתחזיר לו את הסבלונות. הכלה סירבה וטענה כי לפי מנהג מקומה, כשהחתן חוזר בו, אין מחזירים לו את הסבלונות. הנושא הובא לפני הרבנים ר׳ רפאל אנקאווא זצ״ל מהעיר סאלי, ור׳ שלמה אבן דנאן מפאס.    

ר׳ רפאל פסק שאם הכלה תוכיח שכך הוא מנהג עירה, אינה חייבת להחזיר לו מאומה. אף־על־פי שהחתן אינו מהמקום, חלים עליו מנהגי המקום, ומנהג עוקר הלכה. ומאחר שהיא מחזיקה במתנות שהביא לה, הרי היא יכולה לטעון: קים לי [מקובלת עלי דעתם] של אותם פוסקים הסוברים שמנהג אינו צריך להיות מיוסד על­פי ותיקין [ = חכמים וישרים]. מה גם שהבושה לכלה בהפרת שידוכין בימינו, רבה מן הבושה לכלה בתקופה קדומה:

לפי המנהג שנהגו בזמנינו שמיום השדוכין ואילך, דרך המשודך לילך מדי יום יום לבית הכלה בכל עת וזמן, ולדבר עמה באהבה ואחוה, ויוצאין שניהן יחד לטייל ברחובות ושווקים והטארטיאות, ומתייחדים הרבה פעמים. ואם כן לעת עתה דקא הדר ביה, מה מאוד גדלה חרפתה ובושתה עד גדר כמאוסה היא בעיני בחורי בני ישראל, ולא תשיג כלל מי שישאנה כפי מעלתה.

כלומר, לפי הנורמה המודרנית הזוג המשודך מבלה הרבה זמן יחד, וסביר להניח שקיימו יחסים. לכן ערכה של הכלה ירד בעיני בחורים אחרים, כי לא ירצו לקחת בעולתו של אחר. לדעתו, יש מקום לחייב את החתן החוזר בו בתשלומי בושת, גם אם לא היה בידה משל החתן כלום [=גם אם לא היו בידי הכלה המתנות שהביא לה החתן]. מדבריו ניכרת הבנתו את המציאות ואת הדרכים שיש לנקוט כדי לשמור על כבודן של בנות ישראל, ולדעתו, יש להכביד על הבחורים בנושא זה כדי שיקשה עליהם להפר את השידוכין.

לעומת זאת פסק ר׳ שלמה אבן דנאן לטובת החתן: על הכלה להחזיר לו את כל מה שהביא לה. החתן אינו בן המקום ולא חשב להשתקע בו, ולכן הדעת נותנת שעל־פי מנהג מקומו שלו הביא לה את הסבלונות, ולא חלים עליו מנהגי מקומה. מה גם שמנהג זה לא נקבע על־ידי ותיקין. הוא מטיל ספק, אם אכן הונהג מנהג כזה ״דמעולם לא שמענו שיש מנהג הזה בעיר אג׳דידא [ = מאזאגאן], גם לא בעיר אחרת״. יתרה מכך, לדעתו אין להכביד על הרוצה לפרק שידוכין, כי פרידה עכשיו עדיפה מפרידה אחרי הנישואין:

הלא טוב מאוד שאם לא ישרה בעיניו שיבטל הקשר מעת השידוך שאין כאן אישות כלל, משיכנוס ואח׳׳כ יגרש אם יוכל. ואם כתובתה מרובה שלא יוכל לגרשה, אזי לעולם לא יהיה להם קורת רוח ורבה המריבה ביניהם. הלא תראה כמה מנהגים ותקנות הנהיגו ותקנו רבני המערב ראשונים ואחרונים, ומעולם לא עלתה על דעתם לתקן תקנה זאת, אלא הניחו הדבר על דין תורה. כי בהבטל השידוך אפילו מצדו אם לא ישרה בעיניו, יטול את שלו וילך לו.

כלומר החירות לביטול הנישואין היא לטובת שני הצדדים, ובכלל זה הכלה. לדעתו, משום כך נמנעו חכמי המגרב מלתקן תקנות בנושא, אף שתיקנו תקנות בנושאים רבים ומגוונים. ולכאורה דבריו תמוהים: הרי מצאנו תקנות שתיקנו בענייני שידוכין, וציטטנו אותם לעיל בשם היעב״ץ, מגדולי חכמי פאס במאה הי״ח. וניתן לפרש את דבריו: שזה מנהג שהנהיגו, ולא תקנה שתיקנו, וההוכחה לכך היא שבספר התקנות אין תקנה בנושא הפרת השידוכין, וגם המנהג שהנהיגו, בימיו כבר לא היה קיים." מדבריו ניכרת הבנתו את המציאות וניתוחה של הנורמה החברתית הקיימת. כבר הזכרנו לעיל שכמנהג מאזאגאן נהגו בערי תאפילאלת, וכנראה מפאת ריחוק המקום לא שמע עליו רבי שלמה.

לא כן הדבר אם הציבור מעדיף מישהו זר על פני אחד מבני המלך. ודאי שדעתו של הציבור אינה קובעת, מאחר שהמלוכה עוברת בירושה, והוא הדין לכל שררה. לדעתם, כך ניתן לפרש גם את לשון רש״י שה״מחלוקת״ שאותה הזכיר הייתה בין בני המלך, שכל אחד מהם רוצה למלוך, ולא שהציבור מערער על המועמד מכוח שררה ומציע מועמד זר שאינו מבני המלך. במקרה כזה גם רש״י יודה שערעור הציבור בטל, מאחר שהשררה היא ירושה. בית הדין הוסיף לטעון שדברי השולחן ערוך סותרים את חידושו של רבי חיים ברלין. הרמ״א כתב:

שליח צבור שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע״פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו.

הרי כאן נאמר במפורש שהשררה של שליח ציבור עוברת לבן, גם כשהציבור מתנגדים למינוי. והמקור לדברי הרמ״א הוא מתשובת הרשב׳׳א ח״א סימן שי, ומשמע שגם במקרה של מחלוקת, השררה תקפה.

אולם רבי חיים ברלין חש בקושי זה, והוא העמיד את דברי הרשב״א כך שהוא דן במצב שבו רוב הציבור רוצה בבן הממשיך, ומיעוטו מתנגד. במקרה כזה, הבן קודם מכוח השררה הנתמכת ברוב הציבור שבחר בו. הוא מסתמך על תיאור המקרה כפי שמופיע בשאלה, ולפיו מאה וחמישים אנשים מהציבור היו מסכימים שהבן יעזור לאביו, וכעשרה אנשים מתנגדים.

בית־הדין דחה פירוש זה בדברי הרשב״א, שאם כן ענייני השררה המוזכרים בדברי הרשב״א אינם לעניין: ״כלל גדול אמרו ז״ל בכל ענייני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם״, כי אם הרוב חפץ בו, גם ללא דין ירושה הוא יזכה במשרה ואין המיעוט יכול לעכב:

והגע עצמך בקהל שלא יש להם שום שליח צבור, ורובם הביאו איש אחד שהם חפצים בו להיות שליח צבור, והמיעוט של הקהל, הביאו איש אחר שהם חפצים בו. ודאי דאזלינן בתר רובא והרוב יכופו המיעוט. וא״כ מאי אהני דין ירושה לאותו הבן שהביא הרשב״א, שבנו קודם מדין ירושה […] והלא בלא זה הדין כך הוא, כיון שהרוב חפצים בו ודאי דאזלינן בתר רובא.

בית הדין אף הוכיחו מדיוק בדברי רמ״א בשולחן ערוך, שגם הוא הבין כך את דברי הרשב״א, שהצדיק את מינוי הבן מדין שררה. לדעת בית הדין, מספרי התומכים והמתנגדים המוזכרים בשאלה הם רק תיאור המציאות, ולא נועדו להכריע במחלוקת. מספר התומכים והמתנגדים אינו חשוב במקרה הנדון מאחר שיש לבן זכות השררה.

צד החוק

בראשית המאה העשרים פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק, המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים – הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה לדיני אישות, ירושות והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, והועמד בראשו נשיא אשר שימש גם כרב ראשי ליהדות מרוקו. הנשיא הראשון היה רבי רפאל אנקאווא, שישב בראש ההרכב בפרשה שאנו דנים בה.

גם בנושאים הנזכרים החוק הגביל את סמכותם של בתי הדין הרבניים רק ליהודים שהם בעלי אזרחות מרוקנית, כלומר כאשר אחד הצדדים הוא בעל נתינות זרה, סמכות הדיון עוברת לבית המשפט האזרחי.

המערערים טענו לחוסר סמכות של בית הדין הרבני, מאחר שהנושא הנדון הוא ״חברה קדישא״ ואינו דיני אישות דרושות. ולגבי ה״חברות״ נאמר מפורשות בחוק, שסמכות השיפוט נתונה אך ורק לבתי המשפט האזרחיים. יתרה מכך, גם לו הייתה סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני החברה, הרי במקרה דנן, כשחלק מהחברים הם בעלי נתינות זרה, לפי החוק סמכות השיפוט נתונה רק לבית המשפט האזרחי. המערערים טענו לפסול את בית הדין בפאס משום קרבת משפחה בין הדיינים לבין כמה חברים בחברה. בית הדין בפאס דן בטענתם זו ולא התחשב בה, ומכאן שהקרבה המדוברת היא בדרגת קרבה נמוכה, שלפי ההלכה אינה פוסלת הדיין מלדון, ואילו לפי החוק זו קרבה הפוסלת את הדיינים לדון. אחרת אין מובן איך בית הדין בפאס התעלם מטענה זו. בערעורם טענו עוד כי מאחר שלפי החוק בית הדין בהרכבו היה פסול לדון, הרי גם מה שדנו אינו דין, ולכן הפסק אין לו תוקף והוא בטל.

ייתכן גם שטענת המערערים לפסול מכוח החוק את מה שדנו הדיינים נובעת מן ההבדל בין ההלכה לחוק כאשר מועלית טענה מקדמית לפסול דיין לדון מחמת קרבה. לפי ההלכה רשאי הדיין לדון בטענה מקדמית זו שתבדוק האם קרבתו לאחד הצדדים היא בדרגה הפוסלת אותו לדון, ואילו החוק פוסל את הדיין להשתתף בדיון הדן בקרבתו אם היא בדרגה הפוסלת. סימוכין לאפשרות זו נמצא בהצעה של בית הדין הגדול לעניין צורת הדיון הראויה להתמודד עם טענה זו בהתאם לחוק:

על ענין השני של פסול חכמי ורבני פאס, ברור הדבר שלא היה להם לדון פסלותם בעצמם, רק לשתף עמהם רבן דיליגי נבחר על פי חק ווזירי, והגם שדאהיר הנז' של 17 מי,1919 לא דיבר רק בפסלות אחד מחברי בית דין צדק לא בכולם, יכולים הם דברי הדאהיר להתקיים, והוא שהרבן דיליגי הנבחר ימלא בזה אחר זה מקום כל אחד ואחד מהשלשה דיינים, ואחר שישאו ויתנו הוא ושנים מהנשארים על ענין פסלות השלישי, יחזור חלילה. ובזה היה כל אחד מחברי בית דין צדק דן רק פסלות חביריו ולא פסלות עצמו.

הערת המחבר: לפי שעה אין יודעים לי פרטיו של חוק זה, ונראה שמוזכרות בו דרגות קִרבה הפוסלות את הדיינים לדון, הגם שלפי ההלכה קִרבה כזו אינה פוסלת הדיין מלדון.

כלומר יוזמן דיין מחוץ לעיר שיצטרף להרכב, ובית הדין יערוך סבב של שלושה דיונים. בכל דיון ידון בפסלותו של אחד הדיינים שבהרכב, ותתקבל החלטה לגביו. אותו דיין שדנין בו לא יהיה נוכח בשעת הדיון, ואת מקומו ימלא הדיין האורח. זו הפעם הראשונה שמצאתי שבית הדין הרבני במרוקו מתמודד בשאלות הסמכות ובשאלות כשרות הדיינים לפי החוק, והוא נזקק לדון ולפרש את החוקים. ואכן בתחילת הפסק מובא דיון נרחב בחוקים הרלוונטים לנושא ורק אחר כך מובא דיון מההיבט ההלכתי. כפי שבית הדין כותב: ״מלבד מה שנוגע בנדון זה לדין תורה, צריכים אנחנו להתבונן בשני עניינים נימוסיים, והם רשות לדון, ופסלות בית דין צדק פאס״.

הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126

החלו אחי יוסף צועדים, והוא צועד בעקבותיהם. ובעודם בורחים ממנו קרא להם: ״האם לא תשקוני? מותש אני מרוב צמא!״. אך הם לא השקוהו, [ויתרה מזו]: שמעון שבר את החמת ואמר: ״אמור לחלומותיך הכוזבים כי ישקו אותך״. אחר כך ניגש שמעון אליו וסטר לו בפניו. זלגו דמעותיו על לחייו ואמר להם: ״באיזו מהירות שכחתם את ההתחייבות לאביכם, אחיי!״. אך הם לא שמו את לבם אליו, אלא הלכו מעמו והותירוהו לבדו. וכאשר השיגם ליד הר נישא, אמרו: ״נהרוג את יוסף ליד ההר הזה״. אז אמר יהודה: ״אל תהרגוהו  כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). גררו את יוסף אל בור עמוק על אם הדרך, והבור היה צר ומימיו מלוחים. [היה זה הבור אשר] חפר בזמנו שם בן נוח, ועליו הכתובת: ״זהו בור העיצבונות״. אחר כך הפשיטוהו מכל בגדיו, חגרו למותניו חבל ושלשלוהו פנימה, וכאשר קרב אל אמצע הבור, שחררו את החבל מידיהם למען ייפול וימות. בא אליו גבריאל, לקחו בכנפיו – בטרם יגיע אל תחתית הבור – ואמר לו: ״אל תירא ואל תיחת, יוסף, כי אלוהים עמך״. פרש גבריאל על פני המים אבן גדולה שהייתה בתחתית הבור, הושיב את יוסף עליה והביא לו מאכל ומשקה מגן עדן. אכל [יוסף] ושתה, ו[גבריאל] הלביש לו כותונת מגן עדן.

אחר הדברים האלה לקחו אחי יוסף גדי, שחטוהו, אכלו את בשרו, הכתימו את כתונת יוסף בדמו והביאוה לאביהם יעקב. באו אליו בוכים. אמר: ״מה קרה לכם? ומדוע איני רואה את משוש נפשי עמכם?״. אמרו: ״אסון כבד פקד אותנו; ׳יצאנו לערוך מירוץ בינינו והשארנו את יוסף על כלינו, ואז אכלו הזאב, אבל אתה לא תאמין לנו, אף כי אמת בפינו׳״(שם, 17). ועוד אמרו: ״זוהי כותנתו, אבינו״. כאשר ראה יעקב את הכותונת, צעק צעקה גדולה ונפל אפיים ארצה מעולף. בהקיצו אמר: ״הוי יוסף, חלומך על אודותיך אמת היה, וזהירות^, עליך לא הועילה במאומה״. אחר כך עלה על הר גבוה וקרא בקולו הרם ביותר: ״הוי חיות הטרף המזיקות וחיות הפרא הנעות ונדות! הנה יעקב איבד את ילדו, יוסף, ואסר על עצמו צחוק ושמחה; אוסר אני זאת גם עליכם; בל תשמחו!״. כן אמר [לבניו]: ״אין זאת כי לבכם השיאכם לעולל דבר מה, ואולם עליי לעמוד בעוז רוח, ואלוהים ישעי מפני הדברים אשר תתארו״(שם, 18). ועוד אמר להם: ״הביאו אליי את הזאב אשר אכל אותו״. אמרו: ״כן נעשה״. יצאו אל המדבר, צדו זאב זר, הביאוהו אליו ואמרו: ״הוא אכל אותו״. דובב אלוהים את הזאב והוא אמר: ״הוי נביא אלוהים, לא אכלתי את ילדך, שהרי בשר הנביאים אסור על חיות הפרא והטרף ועל העופות. זאב זר אני [בארץ זו], אשר איבדתי את ילדי ובאתי ממחוזות ארץ מצרים לבקשו. אז לקחוני ילדיך והטילו בי לנגד עיניך אשמת שווא, בדבר פשע שלא ביצעתי. בשם זה אשר דובב אותי לומר דברים אלה אני נשבע, כי אם תניח לי, אביא לך כל זאב בארצך, והם יישבעו לך בי לא אכלו את ילדך״. אז שחרר אותו יעקב.

שהה יוסף בבור שלושה ימים. ביום הרביעי באה שיירת מַאלִךּ בן דַעְר אלחֻ׳זַאעִי בדרכה לארץ מצרים. יצא מַאלִךּ לבקש מים באותו בור, וראה אור בוקע מהבור. שלשל את דליו ואז נתלה יוסף עליו. חש מַאלִךּ בכובדו, הביט באיש שהתלווה אליו ואמר: ״הפלא ופלא, הנה עלם!״(שם, 19). קרא למלווהו שיעזור לו, והוציאוהו שניהם מן הבור בריא ושלם. בעודם עוסקים בכך הגיעו ילדי יעקב ואמרו: ״עלם זה הוא עבדנו, אשר ברח מאתנו זה שלושה ימים, ועתה מצאתם אותו; אם רצונכם בו, נמכרנו לכם״. אמר לו מַאלִךּ [ליוסף]: ״האומנם עבד אתה?״. אמר: ״אכן כן״, וכוונתו בכך הייתה: עבד אלוהים. מכרוהו לו בשמונה עשר דרהמים, אשר התחלקו בהם ביניהם. וכאשר רצה יהודה לקבל את חלקו, בכה יוסף ואמר: ״הוי אחי, אל תיקח ממחירי דבר, שהרי עתיד אלוהים לשאול אותך על כך ביום הדין״. בכה יהודה, ולא לקח מאומה. אחר כך כתבו למַאלִךּ מסמך שבו נאמר כי שום צד לא יחזור בו מן העסקה. לקח מַאלִךּ את המסמך ומסרו ליוסף, והמסמך נותר אצלו עד שאחיו נכנסו אליו [בהגיעם למצרים מאוחר יותר], עתה אמרו לו [האחים למַאלִךּ]: ״זהו עבד גנב; כבול אותו אפוא למען לא יברח ממך״. כבל אותו והרכיבו על גמליו.

הלכו עד הגיעם למקום קבר רחל, אם יוסף, ויוסף לא התאפק, השליך עצמו על קברה והחל בוכה ומספר את אשר עשו אחיו. הרגיש מַאלִךּ בחסרונו, שב על עקביו לבקשו ומצאו מוטל על פני האדמה בוכה. סטר לו בפניו והוביל אותו  לפניו בכוח, ובהגיעם אל השיירה הרכיב אותו על הגמל ונסעו עד שנכנסו למצרים. אז אמר מַאלִךּ ליוסף: ״הוי עלם, רד כאן, פשוט את כותנתך ורחץ בנהר הזה״. וכאשר רחץ והיטהר במים, האיר העולם מיפי מראהו, ומעיניו בקע אור הנבואה והאמת והתפשט עד חומות מצרים, עד כי מצרים כולה התמלאה אור. התפלאו תושביה על כך, יצאו אל מַאלִךּ ושאלוהו על דבר העבד אשר קנה.

12 – يوسف – יוסף – הרוב במכה

בשם אלוהים הרחמן והרחום 1 א.ל.ר.

الر تِلْكَ آيَاتُ الْكِتَابِ الْمُبِينِ 1

אלה אותותיו של הספר הברור

אותותיו ראה סורה 2 :39 – האותות המעידים על אלוהים וכוחו, כפי שהם משתקפים בפלאי הבריאה. כך מכונים גם פסוקי הקוראן, כיוון שנועדו לשמש אות לבני האדם כי עליהם להאמין באלוהים.

 إِنَّا أَنزَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 2

הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין

הערת המחבר :כקראן ערבי: הפרשנים גורסים כי כל ספרי הקודש, כלומר התורה, הברית החדשה והקוראן, מקורם בספר שמימי נצחי (בסורה 4:43 הוא מכונה ״אם הספרים״), ואולם הקוראן שונה משאר הספרים בכך שהוא ניתן בלשון ערבית למען יהא מובן לבני זמנו של מוחמר.

نَحْنُ نَقُصُّ عَلَيْكَ أَحْسَنَ الْقَصَصِ بِمَا أَوْحَيْنَا إِلَيْكَ هَـذَا الْقُرْآنَ وَإِن كُنتَ مِن قَبْلِهِ لَمِنَ الْغَافِلِينَ 3

3 בגלותנו לך את הקראן הזה, אנו מספרים לך את הנאה שבסיפורים; לפני כן לא נתתָ דעתך לכל זה.

בגלותנו לך: פנייה אל מוחמד.

 הנאה שבסיפורים: המסורת מספרת שאלוהים גילה לנביא מוחמד את סיפור יוסף לאחר שהמאמינים בעיר מכה ביקשו מן הנביא לבדר אותם בסיפור מצודד את הלב שיהיה שונה מפרקי הקוראן שנגלו לפניו, ואשר הוגיעו אותם. מסורת אחרת גורסת שהיהודים ביקשו לבחון את בקיאותו של מוחמד בתולדות יעקב ובניו, ועל כן נגלתה לנביא הסורה על יוסף.

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם               משתחווים לי.

יוסף אמר לאביו: ר׳ בראשית לז 9 ואילך.

قَالَ يَا بُنَيَّ لاَ تَقْصُصْ رُؤْيَاكَ عَلَى إِخْوَتِكَ فَيَكِيدُواْ لَكَ كَيْدًا إِنَّ الشَّيْطَانَ لِلإِنسَانِ عَدُوٌّ مُّبِينٌ 5

5 אמר, בני, אל תספר את חלומך לאחיך פן יחרשו עליך רעה. הן השטן אויב מושבע הוא לאדם

وَكَذَلِكَ يَجْتَبِيكَ رَبُّكَ وَيُعَلِّمُكَ مِن تَأْوِيلِ الأَحَادِيثِ وَيُتِمُّ نِعْمَتَهُ عَلَيْكَ وَعَلَى آلِ يَعْقُوبَ كَمَا أَتَمَّهَا عَلَى أَبَوَيْكَ مِن قَبْلُ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْحَقَ إِنَّ رَبَّكَ عَلِيمٌ حَكِيمٌ 6

כך יבחר בך ריבונך וילמדךָ: את פשר סיפורי (החלומות), ויטה לךָ ולבית יעקב את מלוא חסדו, כשם שלפָנים נטה אותו במלואו לאבותיךָ, לאברהם וליצחק. הן ריבונךָ יודע וחכם.