ארכיון יומי: 7 בפברואר 2019


אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט לשבת-פרשת תרומה

הבקשות והפיוטים לשבת כוללים

בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.

״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.

32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).

דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.

הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.

      הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים.

הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית. יוסף שרביט-2004

באותה תקופה נחלקה העילית היהודית לשלושה זרמים : הזרם הצרפתי, שאנשיו ראו את עתידם בצרפת ויותר מאוחר גם בקוויבק אשר בקנדה ; הזרם הלאומי ציוני, שבחלקו היה מקורב למדינת ישראל ולפעילות הציונית ושמספר מנהיגים משורותיו עלו לישראל ; וזרם חסידי ההשתלבות במרוקו עצמאית ומקדמת אשר תקום בשנת 1956. רוב יהודי מרוקו, לרבות כמה מבני העילית, היו רחוקים מלקבל את השקפת העולם של ההשתלבות וחששו לעתידם הפוליטי, החברתי והכלכלי.

פול קלאמארו גילה ספקנות כלפי הניסיונות לקרב בין יהודים ומוסלמים, כפי שנעשו בקרב מפלגת " האיסתיקלאל ". בינואר 1956 הוא העריך שההחלטה לזרז את הענקת העצמאות למרוקו לא תשאיר כל ספק ביחס למדיניותה של ממשלת מרוקו כלפי העלייה – לדעתו לא תורשה עלייה המונית מאורגנת, משום שממשלת מרוקו הכריזה שהיא נאמנה להכרזת זכויות האדם והתיימרה להיות דמוקרטית. לדבריו, ממשלה כזאת תפרש את העלייה כחוסר אמון בה וכהוכחה שהיחסים בין במוסלמים והיהודים לא היו תקינים.

כמו אלפונסו צבע, גם פול קלאמארו דרש הגדלת מכסות עלייה. הוא אמר כי יציאת חמשת אלפים עד ששת אלפים יהודים בחודש הינה צו השעה, ובעיקר לגבי אנשי הכפרים, ששלושים – ארבעים אלף מהם היו נתונים בתנאי מצוקה קשים מנשוא.

אלא שנבואת הזעם של אלפונסו צבע ופול קלאמארו מיהרה להתגשם : תוך מספר חודשים נסגרו שערי העלייה ופעילות הפדרציה הציונית במרוקו נאסרה.

במהלך שנת  1956 נפגשו שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית – בשנים 1954 – 1968, ואיסר הראל, ראש המוסד, והניחו תשתית לתוכנית עלייה חשאית בסיוע "המסגרת" ,. שלמה חביליו פיקד על "המסגרת" בשנים 1955 – 1960 ואפרי רונאל בשנים 1960 – 1964. מפקד  "המסגרת" היה כפוף ישירות לראש המוסד בארץ .

מעצמאות מרוקו בשנת 1956 ועד לטביעת הספינה "אגוז" בינואר 1961 התנהלה העלייה ממרוקו בחשאי. "המסגרת" במרוקו התפצלה לכמה שלוחות :

1 – שלוחת ההגנה העצמית – שנודעה בכינוי "גונן" או "לביא" – הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות היהודיות מפני פגיעות. זרוע ההגנה העצמית גויסה לסייע לפעולות החשאיות לאחר שהסכנות לפגיעה ביהודים לא התממשו.

2 – שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות : לאיסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות והמהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.

3 – שלוחה שכינויה היה "הבאלט" פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של "בני עקיבא", "דרור", "השומר הצעיר", ו   "הבונים". מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של "המסגרת" לרבות בתחום העלייה.

4 – שלוחת "העורף הציבורי", שאנשיה היו מבוגרים יותר, שימשה גשר בין "המסגרת" לקהילות היהודיות וסייעה בגיוס הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.

5 – שלוחת העלייה – "המקהלה" הייתה השלוחה הפעילה ביותר, שנהנתה משיתוף פעולה של שלוחת  "גונן". היא שאבה את כוח האדם שלה מתנועות הנוער, משלוחת "גונן" ומגיוס מיוחד ממקורות מחוץ לצרפת. ככל הנראה הייתה שלוחה נוספת, "גסטון", שפעלו בה חברי תנועת הצופים היהודית במרוקו – חברי "שרל נטר" לשעבר – בנפרד מתנועות הנוער הציוניות.

פעולת העלייה החשאית בהברחת גבולות הי וביבשה נעשתה דרך שגרה בין השנים 1957 – 1961. במשך הזמן נוצרו דפוסי עבודה כמעט קבועים, במיוחד בכל הקשור ליציאה דרך צפון מרוקו : צעירים מתנועות הנוער, שהושאלו לעבודת "המקהלה", היו מבקרים בכפרים, בעיירות ובשכונות היהודיות בערים הגדולות יחד עם פעילים אחרים של "המסגרת", ומבררים מי הם המעוניינים לעלות לישראל. מקובל היה שצעירים אלה לא פעלו באזור מגוריהם כי אם באזורים שבהם אין מכירים אותם. החוליות האלה קיבלו מעמד של "ניידות" ב- 1959 – 1960. לאחר שהפעילים יצרו מגע עם מועמדים לעלייה הם הודיעו על מועד היציאה, על הסדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות  יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואילו המטען הכבד הגיע אחריהן. העולים הגיעו מאזורים שונים לתחנה מוסכמת מראש ושוכנו בבתים או בבתי מלון לזמן מה, לפעמים אף למספר ימים. בהגיעם סמוך לגבול של המובלעות הספרדיות של סיאוטה ומיליליה – לאזור הים התיכון או בגבול היבשתי, שותפו בפעולה לעתים קרובות גם מבריחים מקומיים. נתיבי ההברחה החשאית ממרוקו, ביוזמת השליחים הישראלים ופעילים צעירים מקומיים, עברו בין היתר דרך אלג'יריה, הנמלים הימי והאווירי בקזבלנקה, טנג'יר, תיטואן, דרום ספרד – אלחסירס, מלגה – וגיברלטר – תחת שלטון בריטי.

פעולת ההברחה של היהודים ממרוקו התנהלה בשני שלבים מרכזיים : הראשון, הבאת עולים לערי חוף הים התיכון בצפון אפריקה ; והשני, הברחת היהודים מצפון מרוקו לגיברלטר. צפון מרוקו היה עד שנת 1956 אזור ספרדי. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה הסכימה ספרד להעביר גם אזורים אלה לשליטת מרוקו, למעט סאוטה ומיליליה שנשארו אזורים ספרדיים. "המסגרת" במרוקו השתדלה להביא את היהודים לאזורי המובלעות הספרדיות.

"תעשיית הדרכונים המזויפים" זכורה בהצלחתה היוצאת דופן במרוקו. לאחר אסון הטביעה של ספינת  "אגוז" הוחל במבצע "יכין" – 1961, שהופעל במסווה של משרד הגירה לצפון אמריקה, היא"ס, בשיתוף פעולה עם המוסד, "המסגרת" והסוכנות היהודית.

הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.

יוסף שרביט-2004 –עמ' 137-134

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008

ברק יצא לקמפ דיוויד ביולי 2000 באווירה של משבר בתוך ממשלתו. נוכח סירובו של ברק לגלות לדוד לוי את תוכן ההצעות שנשא עמו לארצות הברית, הגיש שר החוץ את התפטרותו מהממשלה. ברק מינה מיד את השר לביטחון פנים, שלמה בן־עמי, לממלא מקום שר החוץ. לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד הודיע המלך מוחמר ה־VI על כוונתו לכנס בהקדם את הוועדה הבינערבית והבין־מוסלמית לענייני ירושלים, שהוא עומד בראשה. הוועדה התכנסה באגאדיר ב־28 באוגוסט 2000.

ברק שיגר את בן־עמי למרוקו כדי לקבל דיווח על דיוני הוועדה, וכן כדי להסביר למלך את העמדה הישראלית ביחס לכישלון ועידת קמפ דיוויד. פגישתו של מוחמר ה־VI עם ממלא מקום שר החוץ הישראלי נערכה בארמון הקיץ באגאדיר ב־4 בספטמבר 2000, ונמשכה שעתיים. ״אביך חסר לנו מאוד בתהליך זה,״ אמר בן־עמי למלך, ״אולם אני סמוך ובטוח כי תמשיך בדרכו של חסן ה־II ובגישתו העניינית לפתרון המשבר.״

לפני פגישתו עם המלך, נועד בן־עמי לשיחת הכנה עם שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה.

בשיחתו עם המלך הדגיש בן־עמי ש״ערפאת הגיע לרגע האמת״, וכי עתה דרושה הכרעה מדינית ואין להניח לתהליך השלום לגלוש לעימות בין־דתי. בן־ עמי דן עם המלך בהצעותיו של הנשיא ביל קלינטון לחלוקת ירושלים המזרחית, כאשר הרובע היהודי והרובע הארמני יהיו בשליטה ובריבונות ישראלית ואילו הרובעים המוסלמי והנוצרי יהיו בשליטת יאסר ערפאת. כן דנו השניים בהצעות המצריות לפתרון המשבר.

בתום השיחה הזמין בן־עמי את המלך לביקור בישראל, ואילו מוחמר ה־VI שלח באמצעות ממלא מקום שר החוץ דברי עידוד חמים לראש ממשלת ישראל, אהוד ברק.

אולם מאמץ מדיני זה לא הניב פירות. בספטמבר 2000 יזם יאסר ערפאת את האינתיפאדה השנייה נגד ישראל. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה ב־1987, ההתקוממות הפלשתינית החדשה היתה מלווה בשימוש בנשק חם ומספר ההרוגים בשני הצדדים עלה בהתמדה. בתגובה על כך הקפיאו מדינות ערב את שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל. טוניסיה ומרוקו סגרו את לשכות הקישור שלהן בתל אביב וכפו על ישראל להחזיר את נציגיה מטוניס ורבאט. הנציגות במרוקו מנתה אז שישה דיפלומטים ישראלים ברמות שונות. ישראל סברה אז שהחלטת מרוקו לסגור את נציגותה בישראל היתה ״משגה׳, והיא קיוותה שתנהג כמו קטאר שלא סגרה את הנציגות הישראלית בדוחא.

אך חרף המשבר ביחסים הפומביים, נמשכו המגעים עם מרוקו בערוצים החשאיים כרגיל. בפברואר 2003, כאשר נראה היה שגם האינתיפאדה השנייה אינה משיגה את מטרותיה, חלה הפשרה מחודשת ביחסי ישראל־מרוקו. סילבן שלום, שר החוץ בממשלת אריאל שרון, השקיע מאמץ רב בשיקום היחסים הקפואים עם מצרים ומרוקו. האקלים הפוליטי היה נוח לכך. במרס 2003 מיגרה ארצות הברית את כיסאו של שליט עיראק, סדאם חוסיין. איראן וצפון קוריאה הוגדרו על ידי ארצות הברית כחברות ב״ציר הרשע״. סוריה נכנסה למגננה דיפלומטית בשל חלקה במעשי טרור. הקיצונים בעולם הערבי ספגו מכה אנושה והאינתיפאדה הפלשתינית דעכה לאטה. שליט לוב, מועמר קד׳אפי, נסוג מכוונתו לפתח כושר גרעיני ומסר את כל סודותיו בתחום זה לארצות הברית ולבריטניה. ומה שחשוב יותר: מדינות ערביות מתונות הרגישו פחות מאוימות על ידי הקנאים המוסלמים, והיו מוכנות לפעול על פי מה שנראה להן כמשרת את האינטרסים הלאומיים שלהן. זה היה, אם כן, הרגע ליזום מהלכים ישראליים חדשים בכיוון מרוקו. וכך, ביולי 2003, ערך שלום כהן – מנהל מחלקת צפון אפריקה במשרד החוץ וכיום שגריר ישראל בקהיר – ביקור חשאי במרוקו. זמן קצר לאחר מכן, ב־27 ביולי, נועד סילבן שלום עם שר החוץ המרוקני במעונו של שגריר מרוקו בלונדון. השיחה ארכה למעלה משעה. מאז אותו מפגש קיימו שלום ובנעאיסה שיחות טלפוניות רבות ועדכנו איש את רעהו לגבי ההתפתחויות השונות באזור. מגעים חשאיים בין ישראל למרוקו נמשכו גם ברבאט ובירדן והכשירו את הקרקע לביקורו הרשמי של סילבן שלום ברבאט.

כפי שאירע ערב ביקורו של לוי, כך גם לקראת ביקורו של סילבן שלום הגיע מחמוד עבאס ב־28 ביולי לשיחות מדיניות ברבאט. עבאס היה בדרכו חזרה מוושינגטון, והוא התעכב בבירה המרוקנית כדי לדווח למלך על שיחותיו עם הנשיא ג׳ורג׳ בוש. נוסף על בקשותיו השגרתיות, היתה בפיו של ראש הממשלה הפלשתיני בקשה יוצאת דופן: הוא הציע למלך לפתוח מחדש את הנציגות המרוקנית בישראל. הוא נימק זאת בכך שנוכחות מרוקנית רשמית בישראל תסייע להקלה בתחושת הבדידות של הפלשתינים ותקל את קשריהם השוטפים עם רבאט.

שר החוץ יצא ב־1 בספטמבר 2003 לרבאט דרך רומא, כשהוא מלווה על ידי מנכ״ל משרדו רון פרושאור ועל ידי שלום כהן. היה זה ביקור ראשון של שר ישראלי מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. פגישתו של סילבן שלום עם המלך נערכה ביום שלישי ה־2 בספטמבר בארמון המלכותי בטטואן שעל חופי הים התיכון, והיא נמשכה כשעה וחצי. שר החוץ הגיש למלך איגרת מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שתוכנה לא פורסם. הוא גם בירך את המלך לרגל יום הולדתו.

בשיחה הביע המלך נכונות למילוי תפקיד פעיל יותר בתהליך השלום ועודד את ישראל לחדש את השיחות עם הפלשתינים, על פי מפת הדרכים שאושרה על ידי ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו״ם. כיו״ר ועדת ירושלים שליד ארגון המדינות המוסלמיות, האיץ המלך בשר החוץ כי ישראל תכבד את זכויותיהם של המוסלמים והנוצרים בעיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות. המלך הביע את תקוותו כי ביקור סילבן שלום יעודד מדינות ערביות נוספות לקיים דו־שיח ישיר ופומבי עם המדינה היהודית.

שר החוץ העלה על נס את תרומתה של מרוקו לתהליך השלום וביקש מהמלך להפעיל את השפעתו במדינות ערב המתונות, כדי שיאיצו בפלשתינים לנטוש את דרך הטרור ולעלות על מסלול השלום. ה״מסר״ העיקרי בפיו של שלום היה: טיפוח הקשר בין ישראל למרוקו יסייע גם לשיפור יחסי ישראל עם הפלשתינים. שר החוץ הזמין את מלך מרוקו לבקר בישראל, אולם לא נראה היה שהמלך ייענה להזמנה זו בעתיד הנראה לעין.

בכנס רב משתתפים שנערך בבית הנשיא בירושלים, בנובמבר 2005, לרגל ״יום יהדות מרוקו״, חידש הנשיא קצב את ההזמנה למלך מוחמר ה־VI לבקר בישראל. הוא אמר כי ביקור המלך בירושלים יעודד את אווירת הפיוס בין יהודים לערבים בארץ הקודש.

בשיחתו עם שר החוץ המרוקני ברבאט, וכן בשיחה נוספת עמו בעצרת הכללית של האו״ם בניו יורק, העלה סילבן שלום גם את נושא פתיחתה מחדש של הנציגות הדיפלומטית המרוקנית בתל אביב. אולם בנעאיסה הסביר שהתנאים לכך עדיין לא הבשילו. לעומת זאת סוכם על הקלות נוספות לביקור תיירים ישראלים במרוקו. בשיחתו של שר החוץ עם ראשי הקהילה היהודית ברבאט עלתה שאלת הביטחון, נוכח התקפת הטרור על מוסדות הקהילה בקזבלנקה, ב־16 במאי 2003. התקפת הטרור לא היתה מכוונת נגד הקהילה היהודית בלבד. שנים־עשר מתאבדים תקפו חמישה יעדים בקזבלנקה, ובכללם את בית הכנסת ובית העלמין היהודי. כל המחבלים נהרגו, ועמם נספו שלושים ושלושה אזרחים חפים מפשע. שלום הביע קורת רוח מרובה מכך ששלטונות מרוקו עושים כל שביכולתם כדי להגן על היהודים ולמען סיכול פעולות טרור נוספות במדינה. כמחווה כלפי מרוקו הבטיח שלום להמליץ בפני גורמי הביטחון הישראליים לבטל את האיסור הזמני על נסיעותיהם של תיירים ישראלים למרוקו. ב־ 11 בספטמבר 2003 רצחו שני טרוריסטים מוסלמים את הסוחר היהודי אלברט רביבו, בפתח חנותו במרכז המסחרי של קזבלנקה. אולם רצח זה לא שיבש את המגמה ההדדית לשיפור היחסים בין שתי המדינות.

כצפוי, חידוש המגעים הפומביים בין ישראל למרוקו עורר רוגז רב בכמה מדינות ערביות. אפילו שר החוץ הסעודי הכריז כי אל למדינות ערב להזדרז בתהליכי הנורמליזציה עם ישראל. ואילו הקנאים המוסלמים במרוקו טענו כי שום דבר חיובי לא יצא מביקורו של שר החוץ הישראלי ברבאט. האווירה ברחוב המרוקני היתה אף היא עוינת. משאל דעת קהל שנערך מטעם חברה אמריקנית, בניהולה של שרת החוץ האמריקנית לשעבר, מדליין אולברייט, העלה כי 90 אחוז מהנשאלים כפרו בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה עצמאית לצד מדינה פלשתינית. הם הביעו את דעתם כי לא ניתן יהיה לערוב לביטחונם ולרווחתם של הפלשתינים כל עוד מדינת ישראל תוסיף להתקיים.

אף על פי כן, במושב עצרת או״ם האחרון שלו כשר חוץ הקפיד שלום להיפגש בניו יורק עם שרי החוץ של מרוקו, טוניסיה ומאוריטניה, כחלק מהמאמץ השוטף שלו להעמיק את הקשרים בין ישראל והעולם הערבי.

סילבן שלום היה שר החוץ הישראלי האחרון שביקר ברבאט באופן פומבי. התפתחויות שונות בזירה הבינערבית, ובעיקר מלחמת לבנון השנייה, חייבו את מרוקו למשנה זהירות ביחס לביקורים פומביים של אישים ישראלים ברבאט. וכך, למרות הנסיגה הישראלית החד־צדדית מרצועת עזה, מחלתו של אריאל שרון ומינוי אהוד אולמרט תחתיו, העדיפה מרוקו לקיים את קשריה עם ישראל באמצעות הצינורות החשאיים בלבד.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008 – עמ' 25-22

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר