ארכיון יומי: 8 באוגוסט 2017


La vie Juive a Mogador-Logement

brit-la-vie-juive-a-mogadorLogement

Je ne peux parler de cette question que dans la limite de Mogador, actuellement Essaouira, si l'on veut dire son nom de toujours en Arabe, car on est partagé sur la dénomination de Mogador.

Il y a plusieurs légendes qui courent sur l'origine des deux noms. Je ne citerai que celles qui sont les plus répandues.

On prétend que le Sultan qui a fondé la ville, Sidi Mohamed Ben Abdallah, en fermant la ville d'Agadir, port principal du Sud, lança une pioche pour choisir la parcelle du terrain sur laquelle on posa la première pierre. Alors par hasard, quelqu'un émit un mot considéré néfaste – Y a Khali ! (Qui a deux sens : 1. Ah mon oncle maternel ! 2. C'est la ruine !) Alors on passa à un autre endroit, cette fois la pioche fut lancée juste à l'endroit qui apparut tel un paysage de carte postale.

D'autres disent qu'une apparition se présentait chaque fois sous l'image d'une femme qui allait d'un point à un autre, jusqu'à l'endroit où est tombée la pioche en dernier. Juste à ce moment quelqu'un a interpellé son ami en disant : Eh ! Embark ! – Ce qui veut dire "chanceux" ־ et là, on construisit la ville.

Mais pour être plus terre à terre, le nom d'Essaouira, qui veut dire image, peut s'appliquer à la ville de Mogador à cause de son aspect extérieur. Pour accéder à la ville on grimpe d'abord sur une colline qui surplombe la ville distante de six kilomètres, de là on domine la vue générale et quand il fait beau elle apparaît comme une tasse dans sa soucoupe, avec ses minarets blancs et ses hautes constructions blanchies à la chaux, entourées de hautes murailles crénelées. Le tout est plongé dans la mer calme et bleue ou houleuse et toute blanche d'écume pendant l'équinoxe quand elle est démontée. Alors là, elle a vraiment l'aspect d'une carte postale en couleurs, et les premiers touristes ou visiteurs ont dit : cela est beau comme une carte postale.

Le nom de Mogador, lui a été donné par les Français, (car comme on le sait, le plan de la ville a été conçu par un architecte français, qui s'appelait "Cornut"), à cause d'un saint enterré à deux kilomètres de la ville appelé : Sidi Mogdoul.

Comme je vous l'ai déjà dit, la ville a commencé par une espèce de château fort entouré d'une haute muraille. Ensuite les Juifs venus des autres villes se sont agglomérés d'un côté de la ville donnant sur la plage de Safi. Car la ville avait deux plages : une du côté de la route de Marrakech et l'autre de celle de Safi. Celle de la porte de Marrakech, s'étendait à perte de vue et si on le suivait à pied on arrivait à Agadir.

Après quoi, on a entouré le quartier juif qu'on appelait Mellah d'une autre muraille ; quelque temps après on construisit des maisons spacieuses du côté sud, que l'on a appelé Jdida ou nouvelle. Car la première partie est appelée Kdima (ancienne). Au bout on a la suite du Mellah. Des Arabes sont venus s'agglomérer eux aussi, au nord de la ville. Mais il paraît que les Arabes avaient protesté et n'ont pas voulu habiter après les Juifs. Alors le Sultan avait ordonné que l'échange soit fait entre Arabes et Juifs, ce qui fait que les Arabes sont venus occuper le Mellah d'alors et les Juifs sont allés occuper les logis arabes. C'est pour cela qu'on trouve encore les noms des rues du Mellah en Arabe comme, Derb El Hadj Taïbi, qui était obscure comme un four ou Derb Zouînat "jolies femmes" le quartier des belles péripatéticiennes.

מנהגי יהודי מרוקו-קבי יוסף בן נאיים זצ"ל…אסרו חג

אלהא דמאיר עננינוהג בחכמה

  • מנהג דכל מי שיש לו איזה צרה, שאומר אלהא דמאיר ענני. וזאת אזכרה שרב אחד במחז״ק פאס יע״א תיקן בבהכנ״ס שלו שלא לומר בתפילת יום הכפורים ענינו אלהא דמאיר, ענינו. ענינו אלהא דבר יוחאי, ענינו. וטעמו ונימוקו דוכי ח״ו אלו הצדיקים אלוה שלהם לבדו, אחרי ימים אינה ד׳ לידי שראיתי להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ פתח עינים, במם׳ ע״ז דח יח ע״א, שב׳ עמ״ש בש״ס אימא אלהא דמאיר ענני ומתנצל וכו', וכתב וז״ל: מזה נשתרבב המנהג בכל גלילותינו דעל כל צרה שמתפלל האדם אומר אלהא דר״מ ענני, ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של ר״מ, וכתב הרמ״ע במאמר חקור דין, סוף ח״א, שהכוונה במה שכיון ר״מ ענני באותה כוונה, עיי״ש ובמפרשי. ובזה פירש הרמ״ע שם, אשרי יושבי ביתך, הם עצמן ביתך מרכבה, כמ׳׳ש זה אלי ואנוהו, אשרי אדם עז לו בר, שמבטיחו במסילות אשר בלבבם של יושבי ביתך, זה תוכן דבריו. והשתא הנוהג כר באומרו אלהא דמאיר ענני, טוב שיכוון בדעתו שייענה באותה כוונה שכיון ר״מ, במ״ש הרמ״ע. ומכאן אתה למד שמה שנהגו לומר שמכוונים לדעת רשב״י וכיוצא וכן בתורה ובמצוות, מנהג טוב נאמר בו אשרי עכד״ק. וכעין זה אנו אומרים בעת הוצאת ס״ת בנוסח הרי אנחנו מקבלין קבלת התורה והרי אנחנו מקבלין אותה לדעת רשב״י ולדעת ר״א בנו ולדעת יותם בן עוזיהו ולדעת האר״י ז״ל. הכוונה על מה שהיו הם מכוונים.
  • אסרו חג
  • מנהג במערב היהודים החונים על חוף הים וכן בשאר הערים החונים על הנהרות, נוהגים לצאת ביום אסרו חג הפסח ויושבים על שפת הים ועל הנהרות ורוחצים רגליהם וידיהם ממימי הים והנהר. ושמעתי טעם לזה שעושים זה זכר לקריעת ים סוף, לנס שנעשה לאבותיהם ועברו בתור הים ביבשה. ומזה נמשך המנהג שיוצאים ביום אסרו חג כל בעלי בתים ויושבים בשדות ופרדסים ואוכלים ושותים ושמחים, הכל עושים לזכר הנסים שעשה להם הקב״ה שהיו יוצאים לשדות ליבש הלבנים והצילם הקב״ה וגאלם.
  • מנהג במוצאי חג הפסח הנשים מקבלים קמח לעשות שאור, או מקמח של המצות שמחביאים אותו מקודם הפסח, לעשות ממנו שאור ללוש העיסה שלאחר הפסח. או עושים שאור מקמח של חמץ, ונותנים בקערה כדי להתחמץ, להיות שאור להחמיץ העיסה. ונועצים תור השאור ההוא פולין עדיין ירוקין בקליפתן, ושיבולי דגן ושעורים בקש שלהם, ותמרים שלמים ומטבעות בסף, והכל לסימן טוב. תמרים להיות השנה מתוקה, פולין ירוקין להיות שנה טובה וירוקה מכל מיני ירקות, מטבעות להרויח מעות בשנה ההיא. ובכל בתים כוס תלוי בשלשלת מועד לכל חי שאחר המות, מדליקין אותו בשמן זית לעילוי נשמה. בלילה הזאת נותנים בו חמשה רייאלי״ם כסוף, לסימן טוב להרויח מעות בשנה ההיא. ובלילה הזאת צועקים אנשים בשווקים וברחובות, כל אחד אומר לחבירו תרויח, וכן חבירו מברכו תרויח. ויש בני אדם שלומדים ארבעה קפיטלים ראשונים מם׳ משלי, שיש בהם דברי מוסר. ויש בני אדם שצועקים ואומרים שלשה פסוקים אלו: משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. כי בי ירבו ימיר ויוסיפו לר שנות חיים

כל ימות הפסח נותנים על גבי השלחן שאוכלים בו ובפרט בליל מוצאי החג, לימוני״ס תפוחי זהב ליתיני״ס, האלרנז, עשב הנקרא בבוני״ז, שיש בו ורדים וריח טוב. .וטעם הדבר בכל שמות הללו, רמוז בהם שם נם בנוטריקון כי למוני״ס, למו נס. ליתי״ן, ליתי נס. רזוני״ס, ראו נס. באבוני״ז, בבוא נם. ונותנים על השולחן קערה מליאה חלב, וכל מי שיבוא יטעום מהחלב. ונותנים על השולחן מיני מתיקה ותמרים, מגדנות ומרקחות וקערה מליאה תמרים. ומי שיבוא לבית איש או אישה נותנים לו חמשה תמרים או ארבעה או שלשה או שנים, ולצד הפחות אחת — מי שאין ידו משגת. ויש משפחות שמטבילין התמרה בדבש או בחמאה. ויש משפחות שאינם מוציאין מן הבית שום דבר בלילה הזה וכשנותן לו תמרה אומר לו לאוכלה שם, וגם הגרעין יניח אותו שם, כדי שלא יוצא דבר. וכל אחד מנהג משפחתו בידו, יש שעושין לביבות ויש שעושי! כוסבוסו ומחלקין לקרוביהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031