ארכיון יומי: 16 באוגוסט 2017


ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961 – מיכאל מ' לסקר

פרק שמיניישראל וה עלייה מצפון אפריק

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961

מיכאל מ' לסקר

בין עלייה וחיסול עצמי לאינטגרציה: ההנהגה היהודית במרוקו מאמצע שנות החמישים ועד ראשית שנות השישים — משברים בין־קהילתיים ואתגרים פוליטיים וחברתיים

מרוקו אסרה על חופש תנועת יהודיה במשך זמן רב, להבדיל ממצרים ומשאר מדינות המגרב בעידן הדה־קולוניזציה שמדי פעם הערימו מכשולים בפני העלייה אך לא בלמו אותה כליל. בעקבות זה נאלצו פעילים מישראל ופעילים מקומיים במפעל העלייה לרדת למחתרת. כמו שראינו בפרק החמישי, סיום הפרוטקטורט הצרפתי והספרדי הביא ימים של אי ודאות על יהודי מרוקו. הזיקה לשלטון הפרוטקטורט, בייחוד לאדמיניסטרציה הצרפתית, ולכל מה שהעניקו ליהודים ניכרה היטב בקרב היהודים העירונים. הייתה מידת מה של אופטימיות בקרב אנשים, והיא התבססה על כך שעדיין בנובמבר-דצמבר 1955 היו הצרפתים במרוקו. לאמתו של דבר, השכבה האמידה ראתה בהתפתחויות המתחוללות מעין קונפליקט תרבותי המוצב בפני בניהם. הבנים שלמדו בבתי הספר הצרפתיים של שלטון החסות ושל ׳אליאנס׳, לעומת הוריהם, לא מצאו הרבה מן המשותף עם המוסלמים המרוקנים. שונים היו פני הדברים בנוגע למעמד הבינוני, שהדור הצעיר שבו נטמע פחות בקרב הצרפתים. היו בהם שהביעו סולידריות עם המוסלמים, קבוצות אחרות בקרב המעמד הבינוני ורוב השכבה הסוציו־אקונומית הדלה היו עוינים אותם או אדישים כלפיהם, ובלא ספק מפוחדים אל מול ההתפתחויות הפוליטיות. על כל פנים, עמדת היהודים ב־1956-1955 לא הייתה עמדה אחידה כלל וכלל. באזמור, שבה היה המושל מתומכי הסולטאן המודח מולאי בן עראפא, היו היהודים מוכי פחד. בסאפי ובמזגאן טרם נרגעו היהודים מן הפחד שעוררו המהומות האנטי־צרפתיות בקיץ 1955, מהומות שהיו בעלות אופי אנטי־יהודי. דאגה רבה שררה גם בתארודנת ובטיזניט שבהרי מול־האטלס; התחרות עם המוסלמים בתארודנת הייתה קשה, והיהודים סולקו בהתמדה ממקצועותיהם, ושוב לא התקבלו בברכה בשווקים, שלשם באו המוסלמים והיהודים כאחת לסחור במרכולתם. אך עדיין היו מקומות, כמו אגאדיר, שבהם היה מצבם הסוציו־אקונומי של היהודים יציב יחסית.

 בקרב מנהיגי קהילות ומשפחות רבות התעוררה דאגה לעתידם של בני הנוער; האם הצעירים יגויסו לצבא המרוקני, וייעדרו מבתיהם לזמן ממושך, וייכנסו לעימותים בצבא עם לאומנים קיצונים המושפעים מן הסכסוך במזרח התיכון? האם יוכלו במסגרת הצבאית לקיים חיי פולחן יהודיים חופשיים ללא מגבלות או עוינות מקרב עמיתיהם ומפקדיהם המוסלמים ? מה יקרה למערכת החינוכית הקהילתית של ׳אליאנס׳, של ׳אוצר התורה׳ ושל ליובאביץ׳ ? האם המוסדות האלה יהיו כפופים שרירותית למשרד החינוך הלאומי, או מקצתם, על כל פנים, יולאמו ? התנאים המשתנים השפיעו פחות על פעילות ארגון הנוער היהודי הגדול ביותר   dejj מאשר על ארגונים אחרים, דוגמת תנועות הנוער החלוציות, שכמו הפדרציה הציונית המרוקנית לא יכלו לפעול במסגרת החוק לאחר העצמאות, ובעצם ירדו למחתרת. אבל היה חשש שייעשו ניסיונות לשלב את תנועות הנוער היהודיות הלא ציוניות בתנועת הנוער המרוקנית הלאומית, חשש שהתבדה לבסוף.

DÉPARTEMENT ÉDUCATIF DE LA JEUNESSE JUIVE 

 

מנהיגות  dejj הדגישה בכמה הזדמנויות את חשיבות היות התנועה ישות נפרדת, והביעה רצון לשתף פעולה עם תנועת הנוער המרוקני. דוגמה לשיתוף פעולה כזה הייתה פעילות הקיץ של אחד מבתי הספר של ׳אליאנס׳ בקזבלנקה שבה השתתפו כ־300 בני נוער יהודים, וכמספר הזה בני נוער מוסלמים. הפעילות בקיץ 1956 נעשתה בחסות מיניסטריון הנוער של ממשלת מרוקו. בהרי האטלס, ששם התקיימו פעולות קיץ של ארגונים יהודיים ומוסלמיים כאחת, היה שיתוף פעולה אף שלא אורגנה כל תכנית משותפת. ל־dejj היו קשורות גם ׳היחידות העממיות׳(Unités Populaires), קבוצות נוער ב׳מלאח.יחידות הקאדטים (לבני 16-13) התחזקו ב־1956 כאשר מועדוני הנוער בצפרו ובמראכש נסגרו, וחבריהם השתלבו עם הקאדטים. המועדונים במרכזי הערים הציעו הכשרה מקצועית ראשונית, ובשיתוף עם בתי הספר של ׳אורט׳, שכבר פעלו שנים רבות במרוקו, השתדלו לספק לצעירים מ׳אליאנס׳, מ׳אוצר התורה׳ ומבתי ספר יהודיים אחרים אפשרויות תעסוקה לעתיד. המועדון בקזבלנקה, למשל, שירת יותר מ־130 נערים, ובתכנית הסדנאות שלו השתתפו כ־1,000 צעירים ב־1956 .

בעת ובעונה אחת התארגן מחדש הסניף המרוקני של eif, שהיה מקור למנהיגות צעירה. יותר מ־1,500 צופים היו במאגר של שתי התנועות, dejjeif, עילית הנוער, המקור למנהיגות הקהילה בעתיד. מנהיגות ה- dejj ארגנה ב־1956 מרכזים קהילתיים יהודיים בערים קזבלנקה, אוג׳דה, פאס, מכנאס, רבאט ומראכש. מאות צעירים השתתפו בפעולות שהתקיימו במרכזים האלה. כדי להדק את הקשרים עם מנהיגי הקהילה המקומית, הגבירה מנהיגות  dejj את מעורבותה בחיי הקהילה, וקיבלה עליה אחריות לחיי הנוער והבוגרים כאחד. התקיימו דיונים והרצאות על בעיות היהודים, וגם מנהיגי נוער מוסלמי הוזמנו לדיונים האלה כדי להתמודד עם סוגיית קשרי יהודים ומוסלמים.

עם זאת התומכים הפעילים בדיונים, הנוגעים להשתלבות הפוליטית והחברתית של היהודים בחברה המרוקנית, היו צעירים שהתכוונו לבטל את סמכות המנהיגות הוותיקה. לאמתו של דבר, כמו שצוין בפרק החמישי, בעידן הדה־קולוניזציה נחלקה העילית היהודית לשלוש אסכולות. אחת שהושפעה מלימודים צרפתיים ואירופיים, וגם נכללה בה, בדרך כלל, השכלה גבוהה בצרפת, ושהדגישה את החשיבות המרכזית של התרבות האירופית בכלל והצרפתית בפרט; ככלל, חברי שכבה זו לא נטו לציונות, ובסופו של דבר, התיישבו בצרפת, בקנדה, באמריקה הלטינית ובבלגיה. בקבוצה אחרת נכללו בוגרי בתי ספר מודרניים, שעל אף החינוך שקיבלו ב׳אליאנס׳ הושפעו מן הציונות המודרנית־חילונית ומן הציונות הדתית. אף שכמה מחברי קבוצה זו היו רחוקים הן בגופם הן בתרבותם מן ה׳מלאח׳, סייעו רובם לפעילויות התנועה הציונית במרוקו, שהייתה קטנה אך דינמית, מלבד הציונות המסורתית של המוני היהודים — תנועה ששיתפה פעולה עם שליחי הסוכנות מאז שנות הארבעים. למרבה האירוניה, כמה מן הפעילים הבולטים בקבוצת עילית זו לא התיישבו מעולם בישראל. עוד אסכולה אחרת, שתמכה ב׳הסכמה׳  (Entente) מוסלמית־יהודית, צמחה במהלך שנות החמישים.

טללי אורות-פרשת "ראה" וראש חודש אלול. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

פרשת "ראה" וראש חודש אלול.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ראה – אנוכי נותן לפניכם היום" (דברים יא, כו).

ראה = לשון יחיד. פניה לכל אחד, לשאת באחריות מעשיו (בעל הטורים}.

ראה = ראיה רוחנית. "כדי להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון" (רבנו אוה"ח הק').

"ראה" = ר– אה א- לול ה– גיע. פרשת 'ראה' תחול לפני ר"ח אלול.

"ראה" =  מראה דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו, לקראת ר"ה.

"היום" = "יום תרועה יהיה לכם". רומז ליום הדין בראש השנה.

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי",

הפס' הנ"ל מבטא את ההדדיות בין הקב"ה המכונה "דודי", לאדם המכונה "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי", גם "דודי" יבחר בי, "ודודי לי".                                                       

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'… והקללה אם לא תשמעו".

       "ברכה וקללה" – הברכה או חלילה הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,                                            

                       תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה במשך חודש אלול.

שני הפסוקים הראשונים של פרשת "ראה", מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בביטוי: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה". השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דברים רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי…"}, אותה שעה {נאמר} – 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג, לח), אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה". כלומר, הטוב והרע הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.

"ראה" – משה רבנו פונה לכל אחד מאתנו, לכן הוא משתמש במילה "ראה" בלשון יחיד. השימוש במילה "ראה", מבטא מראות רוחניים, כדי "להבהירם בעולם העליון, ולהמעיט כל טובות העולם הזה" (רבנו אוה"ח הק').

פרשת "ראה" נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ראש חודש אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם", האם ברכה, או חלילה קללה.

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפסוק "דרשו ה' בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפסוק הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני:  "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר והתרחק כעשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא מתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו ה' בהימצאו…".

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

התשובה, היא אחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם, והמהווים בסיס לקיומו, בבחינת "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). לכן הקב"ה נתן לנו אפשרות לתקן {ראה בהרחבה על כך בפרשת 'ואתחנן'}.

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה, ובפרט בחודש אלול,

 כהכנה ליום הדין בראש השנה, בבחינת  הכתוב: "את הברכה – אשר תשמעו אל מצוות ה'".

"ראה – אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'. והקללה אם לא תשמעו" (דברים יא כז–כח).

רבינו "אור החיים" הק' שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי        'שמע', במשמעות  שמיעה, כמו 'והיה עקב תשמעון' בראשית פרשת 'עקב'.

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                 

 רבנו אוה"ח הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם…", כדברי קדשו.

לגבי השימוש בביטוי 'ראה' בלשון יחיד"אולי שלא אמר רמז זה, אלא ליחידי סגולה, אשר יכינו עצמם להשגה עליונה, כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה. וכנגד שאר כללות ישראל, אמר 'נותן לפניכם", כדברי קדשו.

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו: "ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' עמ' א' וגם שבת צב' עמ' א').

בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך". כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזוהר לפס': "ויפה דודי – אף נעים" (שה"ש א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבינו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זוהר ר"ע רע"ג).

רבנו 'בעל הטורים': ראה אנוכי = 'ראה' לשון יחיד. פניה לכל אחד מבני ישראל. במילה 'אנוכי', משה רבנו רומז לעשרת הדברות הפותחות במילה 'אנוכי', והכוללות את כל המצוות.

 רבנו אוה"ח הק' שואל עוד: מדוע השתמשה התורה במילת הקישור "את", בפס': "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה, התורה השתמשה בפסוק: "והקללה אם" לא תשמעו", במילת הקישור "אם".

רבנו מיישב את השאלה כך:  "אומרו 'את' – להעיר כי מלבד הברכה המושגת מדרך ה', עוד לו עמה יעוד הטוב. והוא 'אשר תשמעו', כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש, כאומרו 'שמעו ותחי נפשכם'. והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה… והוא מה שרמז באומרו 'את הברכה', כי תיבת 'הברכה' מציינת עולם שהוא מקור הברכה, וכולו ברוך. וריבוי 'את', לפירות הזכות שאוכל בעולם הזה. ודקדק לומר 'אשר תשמעו', גילה הכתוב שלא רצה הנביא לעשות הדבר בגדר הספק לומר 'אם', ואמר 'אשר', שהוא דבר מוחלט, כאשר קיוותה להם נפש צדיק. ותלה הכתוב הברכה בשמיעה. לפי שהשומע דברי אלוקים חיים, התורה מטיבה נפשו ומישרתו, כי יש בה סם חיים כאומרם ז"ל: 'המאור שבה מחזירם למוטב', לזה תלה הכל בשמיעה".

לגבי השאלה השניה, מדוע בקללה נאמר: "אם לא תשמעו"? רבנו מיישב כך: "המונע  עצמו משמיעת התורה, הרי הוא מקולל מעצמו. וזה הוא שיעור הכתוב 'והקללה אם לא תשמעו' – זוהי הקללה. ועוד לו, שיסובבנו לסור מכללות דרך החיים, כמו שגמר אומר 'וסרתם מן הדרך…'. ולא זו, אלא יחצוב לו  בורות נשברים כאומרו 'ללכת אחרי אלוקים אחרים אשר לא ידעתם" (רבנו אוה"ח הק'. דברים יא, כז).

המשורר והראב"ד של פס שבמרוקו – הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה, מיישב אחרת את השאלה: "למה בברכה אמר "את", ובקללה אמר "והקללה". היה לו לומר: 'את הברכה ואת הקללה', או 'הברכה והקללה' לבד".

בתשובתו, רבנו משווה בין מבנה הפס' בפרשת 'בחוקותי' בנושא הברכות והקללות, לכתוב אצלנו. הברכות מתחילות באות אל"ף – "אם בחוקותי תלכו…", ומסתיימות באות תי"ו – "ואולך אתכם קוממיות".  כלומר, את הברכות הקב"ה ישפיע עלינו מאל"ף ועד תי"ו. וכדברי קדשו: "ויראה לי שיובן במאמרם ז"ל {בפרשת בחוקותי, ע"פ תנחומא ראה ד} שבברכות {בפרשת בחוקותי}, התחיל באל"ף "אם בחוקותי", וסיים בתי"ו "ואולך אתכם קוממיות", שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו.

ובקללה התחיל באות וא"ו "ואם לא תשמעו", וסיים בה"א "בהר סיני ביד משה. בין וא"ו לה"א ולא כלום, ולא עוד, אלא שהם הפוכים". כלומר, אין קללה.

רבנו ממשיך ואומר: "לזה רמז כאן "את הברכה", רוצה לומר אל"ף – תי"ו היא הברכה. רצונו לומר שהיא באה עליהם מאל"ף ועד תי"ו, דהיינו "את". ו"הקללה" רוצה לומר וא"ו ה"א היא הקללה, רצונו לומר שאינה אלא מוא"ו עד ה"א. זהו אומרו "וה-קללה". זה נלע"ד הפעוט והדיוט דליה כוותיה מלרע". עד כאן דברי קדשו.

רבנו 'בעל הטורים' אומר: לגבי הברכה, הכתוב משתמש במילת הריבוי "את הברכה", בניגוד לקללה. כל זאת, כדי להראות שהקב"ה חפץ לברכנו. כמו כן, "את הברכה – מאל"ף ועד תי"ו, כדברי קדשו.

"היום – ברכה או קללה".

רבנו אוה"ח הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה. רבנו אומר שבכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

רבנו ממשיל זאת לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור,  כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא, שכל כולו מישור.

"בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד' א').

או"כי לי בני ישראל עבדים"? (ויקרא כה, נה)

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי – מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים…" (ויקרא כה, נה).

הגמרא במסכת (קידושין לו' עמ' א'), מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם בני ישראל נקראים בנים, או עבדים של הקב"ה?

רבי יהודה אומר שבשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת – קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלוקיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

רבי מאיר בעל הנס: "בין כך ובין כך, בנים אתם לה' אלוקיכם" והוא מוכיח את דבריו מפסוקים שונים: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כמו כן מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים.

 רבי מאיר אומר: התואר בנים ניתן לעם ישראל ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה', כדברי רבי עקיבא רבו האומר בפרקי אבות (פרק ד' ב'): "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו, שנברא בצלם, שנאמר: 'בצלם אלוקים עשה את האדם' (בר' ט, ו). חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם. חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם, שניתן להם כלי חמדה, שבו נברא העולם, שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי להם, תורתי אל תעזבו (משלי ד, ב).

רבי עקיבא מתאר ג' דרגות של חביבות: כל אדם חביב בפני האלוקים, מפני שנברא בצלם אלוקים. ישראל חביבים יותר, מפני שנקראו 'בנים אתם לה' אלוקיכם', בנוסף לכך שנבראו בצלם אלוקים. דרגתם השלישית היא: ניתנה להם התורה שהיא כלי חמדה.

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בנידון, בסוף המאמר}.

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר – המשמש כסנגורם של ישראל:

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהם: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך, זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה חסרה דבר וכו'.

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר, את חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי:

"אדרבה, ותן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם / ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

מוסר השכל: חשיבות מידת הפרגון בין אדם לחברו.

"בנים אתם לה' אלוקיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת,

    כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך,

ובך בחר ה' להיותו לעם סגולה" ( דברים יד' א-ב)

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים:

 בנים, עם קדוש, ועם סגולה. הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם לה' אלוקיכם – לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת בקרב עדות מסוימות בגולה.

 רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות היות "ועם קדוש אתה לאלוקיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

 רבנו אברהם האבן עזרא אומר: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אמא אחת ובנה, גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים. יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו ולחיות חיי רווחה אצל אביו. האימא למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ועבר לחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם לה' אלוקיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים…".

 הספורנו והחזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשונו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה  בקיום הנפשות לפניו יתברך".  

רבנו אוה"ח הק' אומר שאין להצטער הרבה על המת, היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך מקור חיים" (לו, י). רבנו אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק כך: "מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו אוה"ח הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לשוב אליו. וכדברי קדשו: "צריך לדעת מה הטעם סמך מאמר 'בנים אתם' למאמר 'תתגודדו'. נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים. ועל זה, אין לנו להתגודד ולשים קרחה…".

אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, עם תורה ומצוות בצקלונו, וזוכה לתקן את סיבת שליחותו לעולם הזה.

רבנו "אור החיים" הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

המסר החשוב: כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ולזכור שהעולם הזה, הוא רק פרוזדור ובר חלוף.  

חשיבות מצות הצדקה.

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון… נתון תיתן לו,

כי בגלל הדבר הזה – יברכך ה' אלוקיך

 בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים טו' ז'-יא).

התורה מקדישה ארבעה פסוקים בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא שנפתח את לבנו ואת כיסנו, בבחינת הכתוב: "פתוח תפתח את ידך לו". הזוכה לעזור לעניי ישראל, הקב"ה בכבודו ובעצמו, מבטיח לו ברכה בכל משלוח ידו, בבחינת: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 רבנו אוה"ח הק' אומר שהחלק המגיע לעני נמצא אצלנו כפיקדון. את זה לומד מהייתור של המלה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה, בבחינת: "כי פתוח תפתח את ידך".

איש לא יכול לקחת אתו דבר. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לאדם שיעזור לעניים ולדלים, בבחינת: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על יד הקב"ה.

רבנו יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת תור הזהב בספרד אומר: הממון שיש לנו, הוא רק פיקדון אצלנו בדמותה של תכנית חיסכון אותה הפקיד אצלנו הקב"ה. ברגע שננהג בהתאם ונעזור לדלים, החיסכון יגדל וישא פרי, ותקוים בנו ברכת הנביא מלאכי: "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י).

 אומרים אנשי הח"ן שמצוות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות רק לאותו יום.

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $,

בטח שתבצעו כל פרט ופרט מתוך ששון ושמחה.

בפרשתנו, מבטיח לכם ולנו לא אחר מאשר – הקב"ה בכבודו ובעצמו קונה הכל ואדון הכל.

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה, ובפרט לקראת הימים הנוראים.

 בכל התורה, מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר לבית המקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש עורר כל יהודי לשוב בתשובה, לאחר שהקריב קרבן וחזה במו עיניו בנסים גלויים בבית ה' (דברים טז יא).

רבנו ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה בהקשר לפסוק "והיית אך שמח": "והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה… הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו. ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה…" כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה).

הזהר הק' אומר על ברכת המזון מתוך שמחה: "ובגין דברכת מזונא חביבה קמי קודש אבריך הוא וכו', ומאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעה, בעי לכוונה לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא. ולשוי רעותיה דהא איהו השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא – הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא".

 תרגום: וכיוון דברכת המזון חביבה לפני הקב"ה וכו'. ומי שמברך לקב"ה מתוך ששבע, צריך לכוון לבו  ולעשות רצונו בשמחה, ולא ימצא עצוב – אלא שיברך בשמחה בסוד זה. ויעשה כרצונו שהרי הוא נותן עכשיו לאחר בעין טובה – וכמה שהוא יברך בשמחה ועין טובה – כך יתנו לו בשמחה ובעין טובה… (זהר, פרשת ויקהל. הדברים הובאו גם בכף החיים, סימן קפ"ג. אות ל"א בשבח ברכת המזון בכוונה ובשמחה).

רבנו חיים ויטל אומר שכאשר אדם עושה מצוה מתוך שמחה, החיצונים לא יכולים לינוק ממנה. לעומת זאת, כאשר המצוה נעשית ללא שמחה, החיצונים יונקים מאותה מצוה, דבר שגורם נזק לאדם מאותה מצוה, במקום תועלת.

"אעשה נפלאות"

לרבי מאיר בעל הנס = הבעלים של מפתח תעשיית הנסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

הרה"ג רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה כותב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר בעל הנס זכה לפרסום רב בקרב עם ישראל ואף זכה  להיות "בעל הנס" – "בעל המפתח לעשיית ניסים".

רבנו עובדיה עזריה מפאנו – הרמ"ע ואחרים אומרים, שכאשר אדם נמצא בצרה, ידור צדקה {לפחות ח"י מטבעות} לזכותו של רבי מאיר ויאמר "אלהא דמאיר ענני" ג' פעמים – ויתפלל לקב"ה שיענה לבקשתו כשם שנענה לרבי מאיר כאשר הציל את אחות אשתו מבית הסוהר הרומאי.

משמעות הביטוי "אלהא דרבי מאיר ענני" = בזכות אלוקי רבי מאיר ענני. כלומר, התפילה היא לקב"ה.

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה. רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו בקודש, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו בעין, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים.

תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה, אבל רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.

זכיתי ללמד בישיבת "מאיר בת עין" הצמודה לציון רבי מאיר. מידי יום בתום השיעורים, נהגתי לעלות לציון הקדוש כדי להיפרד בתפילה מרבי מאיר, ומאוד התפעלתי מרבבות יהודים שפקדו את הציון מידי יום ביומו. החוויה הזו ממשיכה ללוות אותי עד היום, וכאשר אני מבקר בטבריה, משתדל אני לעלות לציון, ובפרט בהילולה בי"ד אייר.

ביום הזה, תלמידי בתי הספר בטבריה משתתפים בתהלוכה המלווה בתזמורת המשטרה ממרכז העיר, ועד לציון הקדוש, מרחק  כמה קילומטרים לאורך חופה של הכנרת דמוית כינור, "המלווה" את התהלוכה בנגינתה על – כינור.

כאשר הגענו לארץ ישראל כעולים חדשים בשנות השישים, זה היה ערב ההילולה, כך שהגענו היישר להילולת רבי מאיר. עוד בהיותנו באנייה, נציגי הסוכנות היהודית ששיבצו את העולים לישובים השונים בארץ, שאלו את הורי: מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף ע"ה, ואת אמו"ר הצדקת, הרבנית זוהרה ע"ה, באיזו עיר הם מעדיפים לגור? תשובתם המיידית הייתה: בטבריה =  עירו של רבי מאיר בעל הנס, עליה נאמר: "טובה ראייתה" כדברי חכמים.

המשורר הרה"ג דוד חסין ממקנס שבמרוקו {1727-1792}, כתב מאות שירי קודש ובכללם השיר המצוין:

"אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה. אעברנה נא ואראה / אדמת קודש טבריה"

על צדיקי טבריה: רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, רבי עקיבא וכ"ד אלף תלמידיו, ובראשם רבי מאיר בעל הנס, רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, רב כהנא ורבי ירמיה, רבי יוחנן ורב הונא, רב אמי ורב אסי, הרמב"ם ומו"ר אביו הדיין הספרדי הרב מימון ע"ה תלמידו של רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה תלמידו של הרי"ף.

כמו כן, השיר "אפתח פי ברינה / לכבוד זה התנא / הוא רבי מאיר", המדבר על גדולת רבי מאיר בעל הנס.

מסופר על רבי דוד חסין ע"ה, שבנוסף לפרסומו כמשורר וכפייטן דגול, היה גם כאחד הגדולים בתורה.

כדי לשלב תורה עם דרך ארץ, רבנו ביקש מרבני העיר לעסוק בשחיטה, אבל לא נענה, היות והייתה חזקה של כמה משפחות על השחיטה.

משורר דגול כמו רבנו, פתר את הבעיה בצורה יצירתית. הוא חיבר ספר פיוטים בשם "מקומן של זבחים" בו חרז כל דיני השחיטה. בבוקר, התייצב בבית הכנסת בו התפלל הרה"ג רבי מרדכי בירדוגו ע"ה, והחל לשורר את חרוזיו. הרב בירדוגו התפעל כל כך, שמיד ציווה את פרנסי העיר לשבץ אותו כשוחט בין שוחטי פס.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר. Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.  רבי יששכר בן נז'י. יחיא בן מסעודה ע"ה. דניאל בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה שנהגה לצום שבוע ימים. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 81 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031