ארכיון יומי: 23 באוגוסט 2017


טללי אורות-ספר דברים – פרשת שופטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר דברים – פרשת שופטים.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

             "שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דברים טז יח).

ש-ע-ר-י-ך –  שבעת השערים הנמצאים בפנים והם:

שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים והפה = 7 "קנה המנורה" המסמלים את 7 הספירות.

 "בן אדם, מה לך נרדם – קום קרא לאלוקיך" (הפתיחה לסליחות).

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים, בכך שנראה, נשמע, נדבר ונריח,

רק בדברים המותרים ע"פ התורה, ובפרט בחודש א-ל-ו-ל.

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…,

ושפטו את העם משפט צדק…".

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין צדק תחתון.

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', {בכך} שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים {לפי} המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק"  {רבנו אוה"ח הק' דברים טז, יח}.

 

"ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה.

אחרי כן, יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה"

          "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כו – כז).

השיפוט לפי המשפט העברי – ערובה לקירוב הגאולה.

פרשת שופטים כוללת 41 מצוות, ודנה בארבעה נושאי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל,  האמורים והאמונים להנהיג את הציבור על פי חוקי התורה הק'.

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף וכו'" (דברים טז, יח – כ; יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דברים יז, יד – כ).

ג. הכהונה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם…". (דברים יח, א-ח).

ד. הנבואה: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך ה' אלוקיך…" (דברים יח, טו-כב).

ניתן לחלק את התפקידים לשני זוגות: הכהונה והנבואה פועלות בתחום הקודש. המשפט והמלוכה בתחום החול.

התנ"ך שלנו שזור מתחים רבים בין הרשויות הנ"ל, היות ותפקיד הנביא היה, להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו. הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן: בין שמואל הנביא לשאול המלך, בין נתן הנביא לדוד המלך, בין ישעיה הנביא לנכדו המלך מנשה, וכן בין ירמיה הנביא למלך צדקיהו דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא היה מוכן להקשיב לירמיה ומרד במלכות בבל, בניגוד לדברי ירמיה אותם קיבל בנבואה מה'. גם הכוהנים התערבו במלוכה כשלא נהגה כשורה. דוגמא לכך היא, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי את יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג).  עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, ולספור את תכולתה. (מלכים ב יב, ז – יח). כמו כן, אליהו הנביא המוכיח את המלך הרשע אחאב.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת  מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דברים רבה ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

"צדק צדק תרדוף – למען תחיה וירשת את הארץ…" (דברים טז כ).

"כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים –

        להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" {רש"י).

רש"י הק' אומר על הפסוק: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' נותן לך" – כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" (שופטים טז' כ'). לדעת רש"י, לא מספיק שהדיינים ישלטו בחושן משפט, אלא שיהיו "כשרים".

 רבנו אוה"ח  הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "צדק צדק" – פירוש, הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזר אחר היותר ראויים מהם". רבנו מסתמך על המדרש: "שיהא אדם רודף אחרי בית דין יפה ( תנחומא שופטים סימן ח).

רבנו אוה"ח הק' מספר על חברו הדיין המקודש רבנו משה ברדוגו ע"ה, "שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו" (רבנו אוה"ח הק' דברים א, טז).

כלומר, חיי עם ישראל בארץ, תלויים במשפט צדק על פי דיני התורה.  גם הנביאים הזהירו על משפט צדק כדברי הנביא ישעיה: "דרשו משפט… שפטו יתום, ריבו אלמנה", ורק אז נזכה לקיום נבואת הגאולה באחרית הימים: "ואשיבה שופטיך כבראשונה… ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" כדברי הנביא ישעיה. (ישעיה א' כו – כז).

להפטרת שחרית של היום הקדוש – יום הכיפורים, חכמינו בחרו את הפרק מישעיה הנביא הדן במשפט צדק, ובפרט כלפי החלש: "ישאלוני משפטי צדק – קרבת אלוקים יחפצון. למה צמנו ולא ראית…? {תשובת ה'}: הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע… הכזה יהיה צום אבחרהו…? {הצום הרצוי בפני ה'}: הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז – יבקע כשחר אורך… והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה – תשווע ויאמר הנני" (ישעיה נח ב-ט).

כאשר מורידים את שתי האותיות המרכזיות – רפ – מהמילים "שו-פ-טים ושוט-ר-ים", מקבלים את המילה המשותפת שוטים, דבר הרומז לכך שכאשר השופטים והשוטרים רפים במלאכת השיפוט והשיטור, ואינם מקיימים את הכתוב: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג טו), הם הופכים להיות שוטים, ובכך מעכבים את הגאולה, כפי שרואים בתפילת שמונה עשרה, בה רמוז תהליך הגאולה כדברי הגמרא:

 1.ברכת הארץ = "ברכנו/ברך עלינו". השבח לא-ל שארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

  1. 2. קיבוץ גלויות = "תקע בשופר". הודו לה' כי טוב – מיליוני יהודים נקבצו ועלו לארץ קודשנו, והיד נטויה.
  2. משפט עברי = "השיבה שופטנו כבראשונה – ויועצינו כבתחילה". השבח לבורא עולם שהשיפוט בדיני קידושין וגירושין נעשה בבתי דין רבניים ע"פ חוקי התורה. כמו כן, קיימים בתי דין לענייני ממונות ע"פ התורה, אבל זה דורש הסכמת הצדדים.

בתפילה הזו אנו מבקשים שהסנהדרין יחזרו למקומם וידונו לפי התורה כמו בימי משה. היועצים הם  מנהיגי הדור.

כיום, השיפוט בבתי המשפט במדינת ישראל, מתנהל לצערנו לפי חוקי העמים. החוק במדינת ישראל קובע, שכאשר אין תקדימים משפטיים בנושא הנדון, רשאים השופטים לדון לפי "היקש", ורק אם אין "היקש", רשאים הם לפנות למשפט העברי.  כיום, מנסים במשרד המשפטים לשנות את החוק הנ"ל ע"י הקדמת המשפט העברי ל"היקש", וכן הקמת מאגר תקדימים משפטיים בדיני ממונות ע"פ המשפט העברי, כך שגם שופטים שאינם בקיאים במשפט העברי, יוכלו למצוא בנקל את החומר הרלוונטי לנושאים המשפטיים בהם הם דנים.

תקוותנו ותפילתנו שכל מערכת המשפט תפעל לפי חוקי התורה, דבר שיוביל לגאולתנו ככתוב: "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

על השאלה, מדוע בתפילת העמידה נאמר "השיבה שופטינו כבראשונה", ולא נאמר "השיבה שופטינו ושוטרינו כבראשונה" כמופיע בפסוק הראשון הפותח את הפרשה, ניתן לומר: שם מדובר בימות המשיח עליהם נאמר: "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח – ושפט בצדק דלים… וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא, ג – ד), כך שאין צורך בשוטרים, היות והמשיח יטפל בכל. 

"מי שאינו נוהג כשורה בדינים שבין אדם לחברו – הרי הוא מערער על כסאו של הקב"ה". כך אמר ר"י פוניבז' הרה"ג מנחם שך ע"ה בשיחה לתלמידי הישיבה ביום ח"י אלול תשמ"א ("מראש אמנה" פרשת שופטים).

אמר רבן שמעון בן גמליאל: "אל תהי מלגלג בדין, כיון שהוא אחד מג' רגלי העולם, וכמו ששנו חכמים: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת, ועל השלום. ורבנן אמרו: קשה הוא כוחו של דין, שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד. שנאמר: "צדק ומשפט – מכון כסאך" (דברים רבה ה א). כלומר, כסא הכבוד עומד על משפט צדק.

הרב שך אומר: רשב"ג אומר שאין קיום לעולם ללא משפט צדק. רבנן מוסיפים על דבריו: המשפט הינו מרגלי כסא הכבוד. כלומר, הפוגם במשפט צדק, מערער את כסא הכבוד כאילו הוא חושב שאין ה' מצוי, חלילה.

"כי תבא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך…" (דברים יז, יד- כ).

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

הנושא השני בפרשתנו הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים ככתוב: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיך לשמור את כל דברי התורה הזאת". (דברים יז, טו – כ). בעצם, מלך מושלם כזה הוא מלך המשיח.

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצוות מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות להם את בית הבחירה.

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וכו'". (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך – זו מצות עשה, כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה כל הישר בעיניו". הרמב"ן: "… והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה…". (דברים יז, יד).

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה". (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

תרגום אונקלוס על הפסוק: "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דברים יב ה). "… לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו גם בימינו, לתבוע ולדרוש את בניין בית המקדש.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

רבנו "אור החיים" הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו אוה"ח הק' מנסה ליישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קודשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה ה' למלך עליהם. כדרך אומרו "וה' אלוקיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".\

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב עם רב ממך –

 לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך" (שופטים כ' א').

רבנו אוה"ח הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה  למלחמה ביצר הרע,

לקראת הימים הנוראים הבעל"ט..

 רבנו אוה"ח הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" שכל כולו אש וגופרית המטייל בתוכנו, ואינו מרפה מנפשנו. וכן נגד "עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לעניין מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא". לכן, מחליט רבנו "אוה"ח הק' להסביר ברוח קודשו את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ולהלן דברי קודשו: "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר "כי תצא למלחמה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ולהלן דרכי המלחמה ביצר הרע לדעת רבנו אוה"ח הק':

  • סוס" רומז ליצר הרע המוכן למלחמה תמידית כמו סוס השש אלי קרב, בניגוד לאדם שהוא מאופק יותר. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי שלמה המלך: "סוס מוכן ליום מלחמה – ולה' התשועה" (משלי כא' לא').

       "מצודת דוד" ורלב"ג מסבירים את פשט הפסוק הנ"ל כך: על האדם להאמין שתשועת הניצחון תלויה רק          

   בקב"ה, ולא יעזרו לאדם סוסי מלחמה המסמלים עושר, כוח, טנקים וטילים וכו'.

  • "רכב" גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה גן חיות מהלך כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם כצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, האריה – הגבורה, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.
  • "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.
  • "לא תירא מהם – כי ה' אלוקיך עמך"- משה רבינו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי ה' אלוקיך עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

         רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים   

        לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).  בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוקינו.

"תמים תהיה – עם ה' אלוקיך" (דברים יח' יג').          

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו אוה"ח הק').

הקב"ה מציב תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט בבואנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דברים יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות. אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, ולהאמין רק בקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, בכל מה שקורה לנו.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני ואהיה תמים".

 יוצא איפוא, שהביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

א. רבי יצחק מקורביל – מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצוות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכה לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו". 

 דעת רש"י מבוססת על פי הזוהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם ה' אלוקיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם ה' אלקך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך…". (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצוות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות. להלן דברי הרמב"ן בהשגותיו הנ"ל על הרמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

ד.  רבנו "אור החיים" הק' מסביר: אם "תהיה תמים עם ה' אלוקיך" ותאמין בו בשלמות,  שכרך יהיה: שתהיה תמים ושלם בכל אשר לך, ולא יחסר לך דבר. כלומר, הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם ה' אלוקיך" אחרי. רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

פועל יוצא מכך: אם  אני, את, אתה – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא).

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה'.

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם ל"מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל.

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

פועל יוצא מדברי קדשם: בגלל חטאינו שכאילו אין אלוקים חלילה, הקב"ה שולח כנגדנו כנופיות טרוריסטיות שמעולם לא היו עם, כמו הפליסטינאים ממזרח, חיזבלה בלבנון, חמס בדרום, ודע"ש  שהגיעו משום מקום.

לסיכום: הביטחון הכלכלי, הרפואי והביטחוני, תלוים באמונתנו התמימה בקב"ה בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". על הפסוק  "וצדיק באמונתו – יחיה", (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח,

 אומר רבנו "אור החיים" הק': רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

 כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי ה' אלוקיך" הרומז לכלל המצוות.

"אראנו נפלאות" – רזא דגלגולא,

לרבי ישראל בעל שם טוב ותלמידו המגיד ממזריטש.

"צדק צדק תרדוף"

 משפט צדק בסוד הגלגול – לאור פירוש רבנו אוה"ח הק' על תורת הגלגול.

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין. תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד ברובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו" והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא. את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה. הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם. (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. במקור, הסיפור קצר יריעה, והוא סוגנן ועובד מחדש ע"י).

מהו גלגול!

 אנו מאמינים שמוות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו "אור החיים" הק' לפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח  האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו אוה"ח הק' דברים יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפסוק "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ". (בראשית א כו). להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים… ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים… ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה… ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם. כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר, ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר. וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה, והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו, והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

מוסר השכל: שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר. Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.  רבי יששכר בן נז'י. יחיא בן מסעודה ע"ה. דניאל בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה שנהגה לצום שבוע ימים. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

יהדות מרוקו- הווי ומסורת-רפאל בן שמחון – סגולות לשמירה על הילד

פרק שיש – סגולות לשמירה על הילדהווי ומסורת

נגמרו הטכסים ועימם החגיגות. הילד שבא עתה לעולם יביא, כך מקווה המשפחה, אושר ומזל טוב להוריו ולסביבתו. אך יש לעשות גם כן הרבה מאמצים על אנושים, כדי לשמור עליו ממוקשי השטן האורבים לו מכל עבר. יש להיזהר מכוחות האופל ולנקוט נגדם את כל האמצעים, הן על ידי קמעות ולחשים פולחניים, והן על ידי ביקורים תכופים אצל קברי הצדיקים. כל אלה נלחמים ברוחות ושדים ןבכל מרעין בישין. השיטות הידועות והמוסכמות ללוחמה בחיצוניים ובכל המזיקין למיניהם הן העאדאת ( מנהגים ). יש המכנים את העאדאת, בשם " קבלה בידינו ", אם תשאלו אותם מדוע הם נוהגים כך ? יענו לכם מיד, שזאת " קבלה בידם ".

הערת המחבר.  קבלה בידם – מין אמונה, נוהג, נדר – עאדא בערבית. יהודי מרוקו רגילים לקיים מנהגים קבועים ובמועדים קבועים וגם נזהרים לקיימם, והם נקראים עאדאת ( בריבוי ). יש להבחין בין מנהגים כלליים לבין מנהגים משפחתיים או מקומיים.

מנהגים כלליים – מנהג ארצי או כלל יהודי ארצי במדינה ; מנהגים משפחתיים אך ורק בקרב המשפחה ולפעמים גם בקרב משפחות במדינה ; מנהגים מקומיים אך ורק בקרב בני שבט אחד או מספר שבטים שבאזור.

המנהגים.

הרבה מנהגים זרים, מהם תמוהים מאוד, נתווספו לאלה שהיו כבר קיימים. מנהים שלא היו מכוונים בוודאי לתורת משה, חדרו למללאח מבלי שהרבנים יוכלו למנוע קלקלותיהם, ומן הדין לראות בהם דווקא השפעה זרה, השפעה של אמונות ומנהגים שבאו בירושה ממעבה הדורות.

האמונה במזיקים שלידתם מעירוב דמים של אח ואחות שמתו מיתה משונה, הביאה מאמינים אלה לחפש להם מפלט ושיטות מיוחדות כדי להילחם בהם, כי החיים מוקפים איומים של כוחות הנסתר, של יצורים רוחניים חסרי גוף ובלתי נראים. כך במשך הדורות, סוגים שונים של " הקדמת רפואה למכה " אומצו כאמור, כגום קמעות, ביקורים על קברי הקדושים או תחבולות מתוחכמות שאת המעט הידוע לנו ננסה להביא.

התינוק מוחלף בתינוק שד.

חייו של יהודי במללאח, עמוסים היו מלידה עד מוות, מנהגים ואמונות מקומיים, וכן גם ברפואות עממיות. ילדים קטנים ובעיקר תינוקות, נהגו להשכיבם על קברי הצדיקים ולהשאירם שם למשך שעות ולפעמים גם ללילה שלם כשהאם, ניצבה מרחוק משום שקיימת אמונה עממית, שאם התינוק חולה ללא סיבה מספקת ומצבו מחמיר, סימן שהשדה " אתאבעא " ( הרודפת ) החליפה אותו בתינוק שד.

חילוף התינוקות מתרחש, כאשר האם באופן פזיז יוצאת מחדרה ומשאירה את עוללה לבד, או שהיא מוציאה אותו לפני תום ה " ארבעים ", ועוברת על יד " אסקקאייא " ( מקום ממנו שואבים מים ). אזי היא חוזרת עם ילד אחר לגמרי. התינוק ממעט לינוק, מרזה מיום ליום, יורד במשקל ולא מתפתח.

במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת קבר שכוח של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה,סימן שהוא מן העולם הזה של עלי אדמות. היא ניגשת מיד, נוטלת אותו ואומרת : " לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים ". ואם הוא לא בוכה, אז הוא שייך לשדים וימות. קיימים גם מצבים אחרים בהם פונים לקברים ידועים ולא שכוחים – קברי צדיקים. מניחים את בתינוק על הקבר, במקרה שהוא ינק " לגייאל ", דהיינו : ינק מאימו כשהיא בהריון, ( אומרים : תינוק זה " רדע לגייאל " – תינוק זה ינק רעל ). מקרה נוסף הוא כאשר באופן פתאומי התינוק נחלש, מפסיק לינוק ללא סיבה ומצבו מחמיר. אז חוששים שהוא נחטף על ידי השדה התאבעא והוחלף בתינוק שד, לכן חלה. במקרה הזה, לוקחים אותו לבית החיים, מניחין אותו על קבר אחד הקדושים ומשאירים אותו כשעה  – שעתיים. האם פונה לקבר ואומרת : " אם התינוק הזה הוא שלי והוא מהעולם הזה, מה טוב, ואם לא אני אקבור אותו על ידך.

לא קונים מצקת.

אמצעי אחד לעקיפת תמותת התינוקות הוא המצקת. היו משפחות שקבלה בידן לא לרכוש מצקת. אם הם זקוקים לה במטבח, שואלים אותה מהשכנים או שקרוב משפחה מתנדב לרכוש אותה מכספו ומגיש אותה כמתנה לאותה משפחה, הסיבה לכך היא שלמשפחה נולדו פעם תאומים ואחד מהם מת.

הם קברו אותו עם המצקת שהייתה להם בשימוש בבית, כדי שהתאום המת לא יחפש את אחיו. מאז אותה משפחה מחליטה לא לרכוש מצקת לעולם בטענה שזה : מאסי מליח ( אין זה סימן טוב )

הערות המחבר :  לג׳י, עמי 106: האם-מביאה להם מנחות ומניחה אותן על הקבר! בן-עמי, מפעלי המרכז לחקר פולקלור, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ה, ירושלים 1973, עמי 111-110¡ ראה גם בן-עמי(קדושים), עמי 91: אמא של תינוקת חולה השתטחה על קברו של ר׳ יצחק הלוי, והשכיבה את תינוקה על הקבר ואמרה לו:״ אם התינוקת… ראה הסיפור 2.300 בעמוד 432; נוכחות השדים, עמי 4.

     נוהג בחכמה, עמי קג-רכג; התחדשות, כרך ג׳ עמי 87: גם אצל בני העדה הכורדית קיים מנהג דומה: אם נפטרו בשנה אחת שניים מבני המשפחה, נוהגים לקבור ביצה עם המת השני. ביצה זו, כפיוס לכוחות העליונים.יש עדות שנהוג אצלם: שאם נפטרו שני אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה, שוחטים תרנגול וקוברים אותו בבית־העלמין למרגלותיו של הנפטר השני.

יהדות המגרב-מסורות ומנהגים במחזור השנה-רפאל בן שמחון

נשיאת כפיםיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

במרוקו הכהנים הנושאים את כפיהם, הן בימי חול והן בשבתות וימים טובים, חייבים להיות כהנים נשואים, הבחורים הרווקים וכן נערים אינם נושאים כפיים כמו שנוהגים בארץ. לעומת מרוקו, בלוב אין הכוהנים נושאים את כפיהם בימי חול, כי אם רק בשבתות וימים טובים.

הוצאת ספר תורה

הוצאת ספר תורה, היא כולה חגיגה גדולה. אחריה באה הקריאה בתורה, בה מעלים שבעה עולים, אבל אצל יהודי מרוקו נהוג להעלות יותר משבעה עולים.

במיוחד כאשר יש שמחה (ברית־מילה, בר־מצווה או חתונה), אז עושים ״מוספים״. העולה להפטרה (מפטיר) שרים עליו את השיר הבא:

קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה, לספר תורה,

ומפטיר יפטיר ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת מכל מלאכתו.

ליהודי לוב שמות מיוחדים למספר עליות לתורה: עליית רביעי נקראת ״מדליק״ והעולה לקטע זה מביא לבית הכנסת שמן למאור.

בכמה בתי־כנסת מכורה עלייה זו של ״מדליק״ לצמיתות ועוברת בירושה מאבות לבנים. עליית שישי נקראת ״סמוך׳ ועליית שביעי נקראת ״משלים״. (ילקוט מנהגים עמי 371).

ראוי לציין, כי בעיר מכנאס קיים מנהג מוזר עוד מקדמת דנא, והוא: אין ״חזרה״ של שליח־ציבור לא במוספים ולא בתפילת מנחה, שיהיה חול, שבת או גם חג, אין חזרה של שליח ציבור. החזרה עושים אותה רק בראש השנה ויום כפור כמובן. לא פעם התפלאו אורחים זרים שנזדמן להם להימצא במכנאס ולהתפלל עם הציבור בבית־הכנסת, וגם לוותר על החזרה. לפעמים היו גם ויכוחים קשים בין האורחים־רבנים שלא יכלו לעבור על״הסדר״ הזה בשתיקה, אולם דבר לא עזר.

שניים מקרא ואחד תרגום

בגמר תפילת שחרית נהגו היראים ואנשי מעשה להישאר בבית הכנסת ועברו על פרשת השבוע: שניים מקרא ואחד תרגום. היו שנהגו לעבור על הפרשה עוד ביום שישי בבוקר אחר התפילה. רושמי המנהגים נתנו סימן לדבר: ואלה שמו׳׳ת בני ישראל , כלומר־בני ישראל קוראים שניים מקרא ואחד תרגום.

ידועה איגרתו של רבי יהודה קןראייש לאנשי פאס שבה הוא מתרה בהם, על הפסקת קריאת הפרשה באחד מקרא ושניים תרגום…האיגרת כולה כתובה בערבית….להלן הפתיח שלה…
مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 
בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به

עזרת נשים

ברוב בתי־כנסת במרוקו לא היו עזרות נשים, משום שהנשים, במיוחד הצעירות המודרניות לא נהגו לבקר בבית־הכנסת, רק הנשים הזקנות ואלה בלבד, ביקרו רובן ככולן, לא ידעו קרוא וכתוב. הן היו מבקרות בשבת, רק כדי לראות ספר תורה, לנשק אותו ולבקש רחמים בעד צאצאיהן וקרוביהן. גם לא נשארו עד גמר התפילה. מיד אחרי ספר תורה חזרו כולן לבתיהן, מעטות היו מוסיפות להישאר, על־כן נהגו להתרכז ולעמוד צפופות כולן בכניסה לבית־כנסת, לפעמים עמדו כולן בחצר הבית בו היה נמצא בית־הכנסת ופטפטו ביניהן.

מתחילת שנות החמישים החלו להוסיף ״עזרת נשים״ לכל בית־כנסת חדש שנבנה וגם דאגו שכל עזרת נשים תהיה מסודרת וגם מודרנית, כי רובן של הנשים היום הן בעלות השכלה וגם עברית יודעות ורובן הולכות ומבקורת בבתי־כנסת.

סעודת הצהרים של יום השבת

החמין

במרוצת הדורות, נהגו בכל תפוצות ישראל לענג את השבת במאכלים נאים וטעימים, וכן במשקאות מבושמים, וזוהי השבת, בה ״צריך אדם לתקן תבשיל טעים ביותר ומשקה מבושם ביותר״. התבשיל המיוחד הנהוג בכל עדות ישראל בשבת, הוא החמין. אצל יהודי המגרב, הוא נקרא  א-שכ'ינה – והיא מאוד חביבה על יהודי מרוקו עד שנוהגים לומר בהגה המקומית: " יהודי בלא שכ'ינא, פחאל סלטאן בלא מדינה " דהיינו: ״יהודי ללא שכ׳ינא, דומה למלך בלי מדינה״.

הכנת החמין המרוקאי

החמין המרוקאי עשיר בחומרים, להכנתו משתמשים בעיקר: בתפוחי אדמה, ביצים, חומוס, אורז, שמן, בשר שמן, פלפל שחור, זעפראן, פפריקא ועוד כל מיני סוגי תבלינים. בעלי יכולת הוסיפו גם ״רגל קרושה״ כדי לתת טעם טוב יותר לתבשיל האהוב. את האורז שמים בתוך שקית־בד או בתוך כלי חרס זעיר. כל החומרים עם הכלי הזעיר מכניסים לתוך קדרה מחרס, הנקראת " אל –קדרא "  (סיר החמין) ושולחים אותה לתנור הציבורי כשהיא סגורה בצורה הרמטית. יש שהוסיפו עוד כמה תוספות, הכל לפי מצב הכלכלי של המשפחה.

עקרת־הבית כיסתה את סיר החמין במיכסה וקשרה סביבו רצועת־בד, לאחר שטבלה אותה בבצק מאוד דליל, כך זה יצר מין דבק חזק וסגר טוב את הסיר, כי אחרת החמין עלול ״לאבד את הטעם הטוב״ או כל התבשיל ישרף ולא יהיה אפשרי לטעום אותו. קשירת המיכסה לסיר והדבקתו אליו, שמרה גם על חום החמין ולא התקרר אחרי שהחזירוהו מהתנור הציבורי. גם שמרה על הסיר שאף יד לא תיגע בו, והכוונה ל־טררראח המחזיר את ה־חמין מהתנור הציבורי לבית היהודי מפחד, שאולי בדרך יפתח הסיר וינגוס ממנו או אפילו ״יקח את חלקו ממנו״.

בג׳רבה, הטמנת החמין הייתה נעשית בצורה מרוכזת, באחת המאפיות. כל משפחה היתה מביאה את סיר החמין שלה ביום שישי אחר הצהרים למאפיה. ביום שבת בעל המאפייה הוציא את הסירים החוצה וכל משפחה באה אחרי תפילת שחרית, בשעת הצהרים ולקחה את החמין שלה מוכן.

צריכת ביצים בשבת

לאכילת הביצה שבחמין של שבת, סיבה מיוחדת: ״נהגו לאכול ביצים מגוגלות בסעודת הצהרים של שבת, כי הן זכר אבילות על משה רבנו ע״ה שנפטר בשבת״.

Contes populaires racontes par ls juifd du Maroc-Dr Dov Noy-Histoire de trois enfants

contes-populairesHistoire de trois enfants

David Assouline -narrateur

Il était une fois un roi riche et prestigieux. Un jour, on lui rapporta qu'une femme, qui vivait dans son pays, avait mis au monde des trumeaux. Il se mit dans une colère terrible et s'écria: "Je ne veux pas de trumeaux dans mon pays!"

Il fit appeler l'un de ses esclaves et lui dit: "Prends un cou­teau bien aiguisé et tue les trois enfants. Tu mettras les trois cadavres dans un drap, puis tu déposeras le tout dans une tombe ouverte. Là, tu attendras ma venue. Puis tu fermeras la tombe"

L'esclave, qui avait bon coeur, se rendit chez la mère des enfants et lui dit: "Sache. que le roi a ordonné de tuer tes enfants".

La mère le supplia: "Prends trois de mes moutons et mets-les dans un drap blanc près de la tombe et si le roi te donne l'ordre de les enterrer, exécute son ordre en sa présence."

L'esclave liésita: "Et que ferai-je, si le roi découvre que je l'ai trompé? Il donnera immédiatement l'ordre de me couper la tête". Mais la mère réussit A le convaincre et il fit ce qu'elle lui avait demandé.

Lorsque l'esclave informa le roi qu'il avait exécuté son ordre, celui-ci le crut et lui dit: "Va enterrer les cadavres".

L'esclave enterra les trois moutons et, heureux, alla informer la mère des trois enfants que le stratagème avait réussi. La femme se rendit immédiatement chez le menuisier et lui dit: "Fais-moi une caisse qui puisse contenir trois années de nourriture pour trois enfants. Je veux mettre cette caisse à la mer; elle doit donc être forte et imperméable à l'eau. J'ai grand besoin de cette caisse. Si tu la fais de suite, tu auras double salaire".

Le menuisier accepta la commande et pour terminer son travail plus vite, il fit appel au concours de plusieurs autres menuisiers.

Quand la caisse fut terminée, la femme y mit les enfants et la nourriture et la confia à la mer. Les vagues emportèrent la caisse et les enfants se mirent à manger la nourriture et gran­dirent.

Quand les enfants eurent atteint l'âge de trois ans, ils consta­tèrent que les réserves de vivres étaient épuisées. Ils décidèrent de se frayer un chemin vers l'extérieur. Heureusement, la caisse se trouvait tout près de la côte au moment où ils gagnèrent leur liberté. Ils coururent donc tout droit vers la plage et se chauffè­rent au soleil. L'un des enfants se leva et dit: "Je vais voir si je peux trouver quelque chose à manger". L'enfant se mit en route et après un certain temps, il vit une jeune fille assise dans une grotte. Il lui demanda: "Pourquoi es-tu assise à cet endroit som­bre? Va et sors vers la lumière du monde".

La jeune fille répondit: "Je suis assise ici parce qu'il n'y a pas de jeune fille qui veuille me remplacer. Chaque année, mon père, le roi, doit sacrifier une jeune fille au lion et s'il ne le fait pas, le lion dévorera tous les habitants de la ville. Cette année le choix est tombé sur moi".

Lorsque l'enfant entendit cela, il fut très étonné. Il demanda à la jeune fille: "Pour quelle raison devez-vous chaque année faire le sacrifice d'êtres humains? J'essayerai de faire quelque chose". Puis il demanda: "Quand viendra le lion?"

"A minuit", répondit la jeune fille.

L'enfant retourna chez ses deux frères et en route, il cueillit des figues et des dattes. Il les partagea avec ses frères, mais ne leur dit rien au sujet de la jeune fille et de ce qu'elle lui avait dit.

Le soleil se coucha et la nuit vint. Les enfants n'ont pas de couverture. Comment les protéger du froid de la nuit? L'enfant qui avait vu la jeune fille leur dit: "Je vais chercher quelque chose pour nous couvrir. Peut-ctre trouverai-je une maison où nous pourrons habiter tous les trois".

Les deux frères étaient d'accord: "Va et essaye de faire quelque chose. Peut-être réussiras-tu, comme tu as déjà réussi à nous trou­ver à manger".

L'enfant alla tout droit vers la jeune fille et lui dit: "Cette nuit, je vais tuer cette bête sauvage". Puis il prit son couteau, l'enfonça dans son pouce gauche, mit du sel sur la blessure pour qu'il ne s'endorme pas et reste éveillé toute la nuit. Et tout le temps, il rassure la jeune fille en disant: "Quand viendra le lion, je le tuerai avec l'aide de Dieu".

A minuit, l'enfant entendit le rugissement du lion. Lorsque la bête sauvage s'approcha, l'enfant lui barra la route: "Pourquoi veux-tu dévorer cette jeune fille?"

En entendant la question, la bête sortit immédiatement l'épée du fourreau pour en transpercer l'enfant. Mais celui-ci esquiva le coup et le lion trébucha et tomba. L'enfant s’empara de l'épée et l'enfonça dans le coeur du lion.

En voyant cela, la jeune fille, au comble de la joie, rentra chez elle au château du roi. Lorsque celui-ci vit sa fille, vivante et en bonne santé, il fut très étonné. "Par quel miracle es-tu parvenue à rentrer à la maison?"

Et la jeune fille raconta à son père ce qui était arrivé.

"Où est ce garçon, qui a fait preuve de tant de courage?" de­manda le roi.

"Je n'ai même pas eu le temps de lui demander où il habitait", répondit la jeune fille.

Le roi fit alors transmettre à tous les habitants de son pays ce message: "Celui qui a fait preuve de courage extraordinaire et a tué la bête sauvage, obtiendra la main de ma fille et sera l'héritier du trône".

De nombreux hommes se présentèrent et déclarèrent qu'ils avaient sauvé la jeune ,fille. Mais le roi les présenta à sa fille et celle-ci déclara: "Non, ce n'est pas celui-ci, ni celui-là. Aucun de ces hommes n'a tué le lion."

Le roi fit alors défiler tous les habitants de sa ville devant sa fille, mais celle-ci les renvoya tous. Le roi demanda alors: "Est-ce qu'il n'y a plus d'hommes dans notre ville?"

On lui répondit: "Non, il ne reste plus que trois enfants, aban­donnés au bord de la mer."

La jeune fille dit alors à son père, le roi: "Fais les venir. Peut- être l'un d'eux a tué le lion."

On amena les trois enfants devant le roi. La jeune fille re­connut immédiatement le petit héros: "C'est lui, s'écria-t-elle, c'est lui!"

Le roi ordonna de donner aux enfants à boire et à manger. Il nomma l'un d'eux Ministre des Finances, au deuxième il con­féra le titre de prince et l'enfant qui avait tué le lion, il le mit sur le trône de son empire.

De nombreuses années passèrent. Un jour, une femme âgée vint trouver le roi et lui dit: "J'avais trois enfants et je les ai confiés aux vagues de la mer, parce que le roi qui t'a précédé, avait donné l'ordre à l'un de ses serviteurs de les tuer tous. J'ai imploré le serviteur d'avoir pitié d'eux et de moi et de tuer trois moutons à la place des enfants. Aujourd'hui, mes filles ne veu­lent pas travailler et leurs maris les ont renvoyées et moi, je suis sans revenus."

Les enfants reconnurent immédiatement leur mère, mais ils ne le lui dirent point, de peur que le bonheur subit ne lui cause une émotion trop forte et entraîne sa mort. Ils lui dirent: "Dans neuf jours, nous ferons un procès à tes filles et à leurs maris. En atten­dant, installe-toi au château comme si c'était ta maison."

Les trois frères profitèrent de chaque occasion pour s'entretenir avec leur mère et lui demandèrent des détails sur ses trois enfants disparus. C'est ainsi qu'ils apprirent que chacun des trois enfants portait une marque sur son corps — l'un en avait une sur le front, l'autre sur la poitrine et le troisième sur le cou. Les trois frères se firent alors connaître à leur mère et lui montrèrent les marques.

La joie de la mère fut immense. Elle n'avait pas seulement retrouvé ses enfants, mais elle était aussi une femme honorée, à présent que ses trois fils remplissaient de hautes fonctions et que l'un d'eux était installé sur le trône.

Les trois frères firent alors installer leur mère, leur père et leurs soeurs dans une magnifique maison située dans la cour du châ­teau et tous vécurent heureux jusqu'à leur mort.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 81 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031