ארכיון יומי: 19 בנובמבר 2017


המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

לעתים אלה הם צירופי לוואי תואר, שבהם השם הפרטי הוא גרעין הצירוף: |רשע — כינוי גנאי המצטרף לשם פרטי: 1) פחאל ראיי די בלעם הרשע = כמו העצה של בלעם ־־־שע (ח׳ צ158). 2) פכהום מן יד המן הרשע ־ הציל אותם מידי המן הרשע (ח׳ צ122).

כאשר הצירוף מורכב מתארים אחדים, הוא נרשם על פי התואר הראשון של הצירוף: אדון – תואר כבוד או חלק ממנו הבא לפני שם פרטי: 1) זא לקבורה די אדוננו המלומד בנסים רבי חנניה הכהן ־ בא לקבר של אדוננו המלומד בנסים… (ש״ח 80). 2) אדוננו הרב הגדול רבינו האר״י ע״ה (ש״ח 108).

  1. כל הצירופים נרמזים שוב בסוף הערך של כל אחד ממרכיבי הצירוף. הצירופים הכבולים בסוגריים מרובעים [ ], והצירופים החופשיים בסוגריים צומדים { ]. רישום הצירופים החופשיים בדרך זו מאפשר הפניה מתאימה לדוגמה בערכים השונים. |אבל] abil (פ) 1 אדם השרוי באבל: פיהא… נחמה לאבלים l-lábilim = יש בה [בנטיעת העצים] נחמה לאבלים (ח׳ צ123). [סדר אבלים]. |דור: 1) פדאך אדור כאמל = באותו הדור כולו (כ״י 2836, דף 99א). 2) אדור דרשעים מא יזיס מנו כיר = דור הרשעים לא תבוא [=תצמח] ממנו טובה (כ״י 2836, דף 30א). [לחכמים דדור],צבור sebborl — קהל, עפי״ר קהל המתפללים: יצללי ערבית מעא צבור = יתפלל ערבית בציבור [מילולית: עם הציבור](ק״מ ג, יג). [טורח צבור, שלוחי צבור, שליח צבור, תענית צבור, תפילה בציבור] [לקופה דצבור). |גדול: (הספד גדול, כבוד גדול, כוח גדול, מוסר גדול, ממון גדול, נס גדול, סוד גדול, עשיר גדול, צער גדול, קהל גדול, שכר גדול. הארה גדולה, נעימות גידולות}. פירוש הדבר שהשם גדול נמצא רק בצירופים החופשיים האלה. כדי למצוא את הדוגמה המלאה יש לחפש בגרעין הצירוף.

הפועל: . מבנה הערך של הפועל: השורש הוא הערך של הפועל העברי, בין שהוא פועל הנוהג על פי דרכי התצורה העברית, בין שהוא פועל המשתלב במשפט על פי המבנה התחבירי הערבי, דהיינו בעזרת פועל העזר הערבי kan (ראה דקדוק, §§123-121). ליד הערך (השורש) מובאת צורת עבר נסתר של הבניין המתאים. הדוגמות כוללות את כל התבניות המצויות בפועל. הסדר הפנימי ברישום הדוגמות הוא עבר, עתיד, ציווי. סדר הגופים — גוף ראשון, שני, שלישי ביחיד זכר ונקבה, ברבים זכר ונקבה. כל אחד מהגופים עשוי לכלול צורות הפותחות בפועלי עזר, צורות שלילה וצורות עם כינויי מושא. הפעלים עצמם מובלטים באות שמנה: |ג־נ-ז — נגנז: בזזאף דלמצאחף נגנזו ־ הרבה ספרים נגנזו (ע׳ 79).-ד: באס יכוך מתבודד מעא די כלקו ־ [הבעש״ט נהג להסתתר בהרים] כדי שיתבודד עם בוראו(ש״צ א 2).

בפועל שנשתקע בערבית, דהיינו שורש עברי שסיגל לעצמו את דרכי התצורה הערבית (ראה דקדוק, §§119-108),יש כוכבית ליד הערך (השורש), בדומה לרישום השם. במקרים אלה אין דוגמה לכל אחת מצורות הנטייה, כי אלה הם למעשה צורנים ערביים, ולכן הסתפקתי בדוגמות אחדות המייצגות חלק מצורות הנטייה: |*ג-ז-ל — גזל: חראם בן אדם יגזל חתא שי חאזא קלילה = אסור שבן אדם יגזול אפילו דבר פעוט ערך (ח״ב, עמי 33). !*ב-ד-ק — בדק: 1) כל מא בדקתי דסכאכן = כל הסכינים שבדקת (ש״ח 89). 2) כא נדבחו לבהאיים ונבדקוהום= אנו שוחטים את הבהמות ובודקים אותן(ש״צ ג 25). 3) ידא זוולהא ובדקהא וחב ירדהא מא יבארכס עליהא ־ אם הסיר אותה [את המזוזה] ובדק אותה, ורוצה להחזיר אותה, לא יברך עליה (מ״ב ס, יב). 4) זררבו ובדקו וצאב… =־ הוא ניסה אותו [את האיש], ובדק אותו ומצא [שהוא נאמן](ק״מ מ, דף סב ע״א).

כאשר אותו שורש מופיע הן כפועל עברי והן כפועל משוקע, הוא מובא בשני ערכים: |ז־כ-י — זכה: יכון זוכה לטולאן לעמר = [המַשכים לביה׳׳כ] יזכה לאריכות ימים (מ״ב סו, יט ע״א). |*ז-כ-י — זכה: זכאת ZKAT חתא ראתו = זכתה לראות [מילולית: עד שראתה] אותו [את בנה](ש״צ ב 1).

אורה של ירושלים-פרקים ממסכת חייו המופלאה של שר התורה והיראה מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

ובר לבב

סיפר אחד מעובדי מחלקת הכשרות בירושלים שנולד לו בן בשעה טובה, והיה צריך לבחור סנדק לנמול, והוא החליט לכבד בסנדקאות את הרב הגאון הרב יצחק קוליץ זצ״ל שהוא הרב הראשי האשכנזי שהיה בירושלים, ולא התעוררו לו ספיקות בכלל – האם רבנו יקפיד על כך וכדו', והאם בכדי למנוע אי נעימות וכן מתיחות ובושה מרבנו, כדאי לתת למשהו אחר ולא מהרבנות! לא התעוררו לו ספיקות כלל, כי רבנו לא היה משגר שהוא נעלב מזה שלא חולקים לו כבוד, כלל וכלל לא.

וכן זכה רבנו לכבוד חכמים ינחלו, שמרן הראש׳׳ל הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א כשהיה צריך עזרה בפתירת תיקים בעניני אישות, לא מצא אלא את רבנו, ושלח לו כמאה תיקים בענינים אלו, כגון: בעניני עגונות פסולי חיתון, וככל היוצא מפיו נעשה, מתוך סמיכה על פסיקותיו של רבנו, ללא עוררין. ורבים שהיו מתייעצים עם רבנו בענינים אלו, אחר שהיה הראש״ל מעיין בדברי רבנו, היה מורה להם שיעשו כאשר פסק להם הרב משאש ולא ישאלו רבנים אחרים.

וכ״כ עליו רבי מאיר אביטבול ראש מכון אוצרות המגרב בראש חוברת שהוציא לאור לקראת יום עיון במשנת רבנו שארגן במלאת יב׳ חודש לפטירת רבנו ״כנס זה הוא לכבודו של אדם גדול שברח מהפרסום והכבוד כבורח מן האש״. רבי חיים אמסלם שליט״א בהספד שנשא עליו בישיבת כסא רחמים, המליץ על רבנו את הגמ׳ במס׳ מגילה כח. שאלו תלמידיו את רבי זירא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני. שגם רבנו שום משרה לא השיג על ידי התנצחות.

 

מתוך נימוקי ועדת הפרס ע״ש הגר״י טולידאנו זצ׳׳ל.

על הספר תבואות שמ״ש חאו׳׳ח שזכה לפרס ע׳׳ש הגר״י טולידאנו זצ״ל. …לאחר עיון בספרים הוחלט פה אחד לתת את הפרס לכבוד הרב הגאון שלום משאש שליט״א, ראש אבות בתי דין והרב הראשי לירושלים ובעבר הרב הראשי וראב״ד קזבלנקא.

… בספרו זה מתגלה לנו המחבר במלוא קומתו כגדול בתורה ובפסיקה בחריפות רבה ובבקיאות יסודית ומעמיקה, הדן בכל בעיא ומקיפה לכל רוחותיה לכל פרט מהענין הנדון, הוא מביא מקורות מראשונים ואחרונים, עושר רב של ידיעות ושל מקורות הוא מוסר לצבור התורני עדי הגיעו למסקנה ברורה ולפסק ההלכה, יופי מיוחד הוא יופי המליצה וענות החן הנסוכה על פני על שורה ושורה בספרו כדרכם של רבני המערב שהמחבר מגדולי גדוליהם. ענין מיוחד יש בהקדמה לספרו בו הוא מביע המחבר רגשותיו ובה הוא מגלה אוצר כ״י באמתחתו המחכים להדפסתם.

מתוך הסכמת הראשון לציון על ספרו, ומתוך שאר מכתבי רבני המערב נוכחנו לדעת כי המחבר תפס עמדה נכבדה מאד בארצות מרוקו, כי רבני הערים כפפו קומתם בפני גדולתו של המחבר דנן. לא פלא הדבר ששמו הוזכר המועמד המתאים ביותר לכהן כרבה של עיה״ק והמקדש, ושאר המועמדים הסירו את מועמדותם בהכירם בגדולת המחבר דבר שנדיר בימינו. ראוי הוא המחבר וראוי ספרו זה להוקרה ולהכרה בדמות פרס עירית תל־אביב ע״ש הרב טולידאנו זצ׳׳ל, ברכותינו להרב המחבר שיזכה לפרסם במהרה את שאר חיבוריו בהלכה ובאגדה בין אלו שישנם בכתובים אצלו ובין אלו שעתיד לחבר.

על החתום, נציג הרבנים הראשיים לת״א-יפו ראש המועצה הדתית הרב פנחס שינמן שליט׳׳א

גם בשנת תשד״מ זכה הרב בפרס הרב מימון על ד׳ חלקי ספריו תבואות שמש.

מתוך נימוקי ועדת השופטים בירושלים על הספרים תבואות שמ״ש ארבעה חלקים, שזכה לפרס ע״ש הרב י.ל. הכהן מימון זצ״ל. … אחרי עיון ודיון מקיף מכמה וכמה הבטים ובחינות, הוחלט פה אחד להעניק את פרס לכבוד הגאון הרב שלום משאש שליט״א, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים בירת הנצח, על ארבעת חלקי ספרו תבואות שמ״ש.

… כבוד הרב הראשי לשונו עט סופר מהיר, וידיו רב לו בכתיבה, סגנונו ברור ובהיר, ומשפטי תשובותיו בנוים מעשה אומן, בשנת תשכ״ב הוציא לאור ספרו ״מזרח שמ״ש״ בשנת תשל׳׳ט נדפס חאו׳׳ח מספרו הגדול ״תבואות שמ״ש״ בשנת תש״מ יצא חלק יורה דעה ובשנת תשמ׳׳א חאה״ע, ועוד באותה שנה יצא לאור עולם גם חלק רביעי הוא חלק חשן המשפט. תשובותיו של הרב כאמור ערוכות ובנויות בטוב טעם ודעת, כל נושא מקיפו המחבר מכל עבריו, אינו מניח בו שום פנה וזוית שאינו נוגע בה ואינה באה על פתרונה המלא, המחבר מעלה במצודתו דברי מרבית גדולי הפוסקים שדנו או נגעו באותו נושא, מתפלפל בדבריהם, מדייק ומדקדק בהם לרוחב ולעומק, מקשה ומתרץ, חולק ומסכים… תשובותיו של הרב שלום בנויות ועשויות כפי שיטת חכמי ספרד הראשונים, שאינם פונים לדרך הפלפול, אינם יוצרים דין מכח קושיא והכרח תירוץ, אלא כל כולם מיוסדים ומאוששים על קרקע איתנה, על דברי הפוס׳ ראשונים ואחרונים. כל תשובותיו שבארבעה חלקי ״תבואות שמ״ש״ הם הלכה למעשה שנשאל הרב והשיב לשואליו… על שני חלקי ספרו כלומר אבן העזר וחושן משפט נוסף נופך חן וכמעט רוב המקרים הנדונים בשני החלקים הללו אינם בירורים מופשטים. וכו׳ אלא הם עניינים שנדונו בפני כבוד הרב בשבתו כאב בית הדין, אם בדרגא ראשונה והסכימו עמו חבריו וכו׳ ובמקרים שהוגש נגדו ערעור אושר ע״י ביה״ד לערעורים שם, לשבחו יאמר שהוא נוהג כבית הלל שעליהם אמרו חז״ל שענותנום היא שהם שונים גם דברי שכנגדם], ולא עוד אלא ששונים דברי ב״ש תחלה, וכך נהג כבוד הרב, מביא הוא דברי החולק תחלה ואח״כ מנתח את דבריו, פורט אותם לפרטים מגלה ומצביע על מקום אי הדיוק שבהם לדעתו, ומסיק את מסקנותיו.

… אין כבוד הרב משאש פותח תקופה בתורת חכמי המערב, תורת המערב, תורת חכמי המערב שרשים עמוקים לה במעבה הדורות, מהרי״ף והר״י מיגאש בסוף ימיו, הרי״ף והתשב׳׳ץ, ומאות רבות של גדולי עולם, ואנו תקווה שלא יהא הרב חותם תקופה, אלא תמשיך ותתפתח תורת חכמי המערב גם כאן בארץ ישראל, בעקבות הראשונים, ובאותו מסלול ודרך שהתוו הראשונים.

כבוד הרב הציב לו יד בפרק שירה, בכמה מספריו נדפסו כמה שירים פרי רוחו של הרב, הם בנויים במיטב החן והרגש, מלאי כמיהה וערגה לתשועת ה׳, וראויים הם להשתבץ כאבני יקר בתוך שורות נדבכי שירת ספרד אשר מעולם. אנו מברכים את כבוד הרב שכשם שזכה לזכותינו בספריו ״מזרח שמ״ש״ וארבעת חלקי כרכי תבואות שמ״ש, כן יזכה לזכותינו ביתר חמשת ספריו הנמצאים עדיין בבית גנזיו, והם ״בית שמ״ש״, ״אוצרות שמים״, ״וחם השמ״ש, ״שמ״ש ידע״, "שמ״ש ומגן״. לפיכך הוחלט פה אחד להמליץ לפני הנהלת יד הרב מימון להעניק השנה את הפרס על שם הגרי׳׳ל הכהן מימון זצ״ל, לכבוד הרב הראשי לירושלים הרב הגאון שלום משאש שליט״א.

וע״ז באנו על החתום היום ח׳ תמוז תשד״מ

      הרב יוסף קאפח                              שמואל הכהן וינגרטן                                הרב שילה רפאל

חבר ביה״ד הגדול לערעורים                                                                          חבר ביה״ד האיזורי ירושלים

השירה העברית שלפני תקופת ספרד-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית.חיים שירמן

ו. השירה העברית שלפני תקופת ספרד

מותר בוודאי לומר כי הופעתם של שירי האסכולה הספרדית מסמנת מפנה בתולדות הספרות העברית, אולם יש לקבוע שמשוררים חדשים אלה לא ניתקו לחלוטין את קשריהם עם העבר. הם קיבלו כמה וכמה מהישגי קודמיהם כמות שהם, או בשינוי מה לאחר שהתאימו אותם לטעם תקופתם. המדובר כאן בעיקר בסגנונה, בצורותיה ובנושאיה של ספרות הפיוט. אין צורך להזכיר כי בניגוד לשירת החול, לשירת הקודש העברית היתה היסטוריה ארוכה ורצופה שנמשכה ממזמורי התהילים המקראיים עד לפייטני המאה העשירית במזרח ובאירופה. בשירה זו נתגבשו עם הזמן מסורות שונות. השרידים המעטים של שירה עברית חילונית שנשתיירו בספרים החיצוניים קרובים עדיין באופיים ובצורתם לשירה המקראית. על כן לא קל להכריע אם יש לראות למשל בספר חכמת בן סירא יצירה המסיימת את תקופת הספרות המקראית או בשורה לפתיחתה של תקופה חדשה. בין שנחליט לכאן או לכאן תהיה קביעה זו מלאכותית, כמו רוב החלוקות מסוג זה. אולם מעל לכל ספק הוא שראשיתה של שירתנו בימי הביניים קשורה בהתגבשותן של תפילות הקבע, הלא הם הטקסטים הבסיסיים ששימשו כשלד של הסידור והמחזור של עם ישראל. הקדומות שבין התפילות הללו כבר היו ידועות בזמן המשנה — וביניהן נודעה חשיבות מיוחדת לתפילת שמונה־עשרה, המכונה גם ׳התפילה׳ בה״א הידיעה, או ׳העמידה׳.

 התפתחותה של שירת הקודש הושפעה במידה מכריעה מיחס ההתאפקות והצניעות הקיצונית של חז״ל אל כל מה שקשור ביצירה עצמית: גישתם זו הטביעה את חותמה על כל ספרות ישראל לאחר תקופת המשנה. החכמים לא היו מוכנים להציג את מה שיצרו מדעתם בתרומתם האישית לספרות ישראל, כנראה מתוך הנחה שכל מה שהיה ראוי להיאמר כבר נאמר והועלה על הכתב לפניהם. לפיכך אם השמיעו דבר מה חדש, צריך היה אותו דבר להסתמך על מה שאמרו הקדמונים, הווה אומר: לפרשו, לבססו, לחזקו. ההינזרות מחיבורם של ספרים חדשים הביאה את חז״ל לגזור על ׳דברים שבעל פה׳ שלא ייאמרו בכתב (בבלי, גיטין ס ע״ב), דרישה חמורה וקיצונית, שבסופו של דבר הגוזרים אותה לא יכלו לעמוד בה.

לפי גישת חכמינו, כל הספרות הכבירה הכלולה בתלמודים ובמדרשים לא היתה אלא ספרות פרשנית, שתכליתה היתה להבהיר את דברי המקרא מצד אחד ואת דברי המשנה מצד אחר. אלא שהחיבורים הללו היו רק בחלקם ולמראית עין פירושים: לאמיתו של דבר הוכנס אליהם, על סמך קשר אסוציאטיבי, שפע של חומר שלא היה קשור כלל באותה פרשנות. כך היה אף דינה של שירת הקודש הקדומה. הואיל והצורך להביע את המיית הלב טבוע בנפשם של כל הבריות, נתנו לו מוצא כבר בני תקופת האמוראים והסבוראים, אלא שהם לא חיברו פיוטים העומדים ברשות עצמם, אלא שילבו אותם כעין תוספת בין הברכות של תפילת שמונה־עשרה. במרוצת הזמן גדלו והתרבו התוספות הללו ואף עלו באורכן בהרבה על אורכו של גוף התפילה. כמו כן נקבע לאותן היצירות הפיוטיות מבנה קבוע שהיה גם מסובך למדי: אצל הפייטנים נתגבשו כללים לא רק לגבי כמות הפיוטים, מספר טוריהם ושיטות החריזה והאקרוסטיכון הנהוגות בהם, אלא גם לגבי תוכנם ואופיים. על בסיס תפילת שמונה־עשרה בגלגוליה השונים נתחברו קומפוזיציות פיוטיות שנודעו בשמות ׳קרובה׳, ׳קדושתא׳ ו׳שבעתא׳. גם תפילות אחרות שימשו כבסיס למערכות פיוטים — אף הן, בעלות מבנה קבוע — כגון היוצרות, פיוטי המעריב וכר. בזמן קדום נכתבו גם שירי קודש לימים הנוראים ולימות הצום, שנודעו בשם ׳סליחות׳ והיו כמעין תוספת לפסוקים מקראיים מתאימים, בראש ובראשונה לפסוקים על י״ג מידות החסד של הקב״ה בשמי לד, ו-ז. שירת קודש חדשה זו התרחקה תוך כדי התפתחותה יותר ויותר מדוגמאותיה שבמקרא; אמנם שיטת התקבולת המקראית לא נעלמה לחלוטין בפיוט, אך מצויים בו יותר מיני מקצב שונים המיוסדים על מספר קבוע של מלים או של הטעמות בכל טור וטור. נוסף על כך מתחילים הפייטנים להשתמש גם בחריזה; ואם כי חדירתה אל השירה העברית נמשכה מאות שנים, הרי בסופו של דבר השתלטה היא לחלוטין על הפיוט וטורים חסרי חרוז היו לתופעה יוצאת מן הכלל.

[1]         המחבר מדבר כאן כנראה בתפילות מסוימות, נשגבות במיוחד, כגון ׳תקיעתא דבי רב׳ וכדומה, הנזכרות בתלמוד. אבל קטעים אלה אי אפשר להגדירם כ׳שירת קודש׳ במובן המדעי של הצירוף: אלה קטעי פרוזה גבוהה, הדומים בעקרון לשכבות הקדומות של נוסחי התפילות. אין שירי קודש מובהקים נזכרים בספרות התלמודית. ציון ה׳סבוראים׳ כאן מטעה במידה מסוימת, מפני שהסבוראים פעלו בבבל, בעוד ששירת הקודש הקדומה היא ארץ־ישראלית טהורה. המחבר מדלג כאן על הדיון בקטעי השירה הנמצאים זעיר פה זעיר שם בתלמודים. לקטעים אלה ראה: א׳ מירסקי, ׳השירה בתקופת התלמודי, בתוך: הנ״ל, הפיוט, ירושלים תש״ן, עמי 57 ואילך. שירים קצרים אלה — ברובם הספדים על המת, קצת שירי חתונה ושירים ספורים לעת מצוא — הם ׳חילוניים׳ מצד ייעודם, כלומר אינם קשורים לתפילה. הם מלמדים לדעת שבתקופת המשנה והתלמודים פעלו בא^שראל הקדומה משוררים רבים שליוו ביצירות שיר קטנות את חיי הבריות, בתחנות העיקריות של קורות־חייהם. משוררים צנועים אלה ניתקו את השירה העברית מן הדגם המקראי, ועיצבו לשירתם פואטיקה חדשה, פשוטה יותר בלשונה ומסודרת יותר מבחינת צורותיה. גם הפיוטים הקדומים ביותר שנותרו בידינו מדברים בשם תפישה פואטית זו.

[1]         על ראשית התהוותה של שירת הקודש העברית(ה׳פיוט׳), ראה: ע׳ פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל״ה, עמי 47 ואילך. לפי המקובל כעת במחקר, פיוטים מן הסוגים הנדונים בפנים נתחברו לכל המוקדם החל מן המחצית השנייה של המאה הרביעית, כלומר סמוך, מצד הזמן, לעריכת התלמוד הירושלמי.

Les institutions d'éducations juive au Maroc-Michel Knafo

Les institutions d'éducations juive au Maroc

L'éducation occupait la première place dans l'activité publique juive dans les deux domaines de la transmission des valeurs religieuses dans les Talmud Torah et de la culture générale dans le réseau des écoles de l'Alliance Israélite Universelle. Il faut retenir que tous les enfants recevaient une éducation religieuse, dans les grandes villes comme dans les villages les plus reculés. Dans les écoles primaires suivant les méthodes pédagogiques modernes et dans les "hadarim" selon les méthodes d'enseignement traditionnelles datant des générations passées. Même les plus démunis apprenaient au moins la Torah et les prières. Nombre d'organismes, dépendant des communautés ou recevant des subsides de l'étranger, s'occupent de cet enseignement. Le réseau d'Otsar Hatorah entretient sept établissements, incluant vers 1960 quelques 6,000 élèves, 70% de son budget était assuré par le Joint.

Le réseau des écoles de l'Alliance date de 1862. Son enseignement dispense à la fois un enseignement moderne et un enseignement juif. En 1960, le réseau comptait 83 établissements dont 19 furent nationalisés par les autorités marocaines. Prodiguant un enseignement primaire, secondaire et une école normale d'instituteurs. La langue d'enseignement est le français, mais une grande place est désormais réservée a l'arabe. Il ne fait aucun doute que les écoles de l'Alliance ont ouvert une fenêtre à la culture occidentale préparé leurs anciens élèves à l'insertion dans la fonction publique et le secteur privé moderne. Parallèlement, les élèves reçoivent des rudiments d'éducation juive et religieuse.

Ce sont des anciens élèves de l'Alliance qui ont enseigné l'hébreu dans l'association des amoureux de la langue hébraïque "Hobébé hassafa". Il existait une commission de l'enseignement de l'hébreu dont l'objectif était l'enseignement de la langue aux adultes, également prodigué par des anciens élèves de l'Alliance. En résumé, le réseau des écoles de l'Alliance a été, et est, une œuvre grandiose qui a joué un rôle déterminant dans l'élévation du niveau d'éducation du judaïsme marocain.

L'autre pôle est le réseau des Talmud Torah dont la mission est l'étude des matières sacrées et de la langue hébraïque – à côté de l'enseignement du français et des matières générales.

Le budget était couvert conjointement par les communautés, le Joint et Otsar Hatorah. Parallèlement le Joint a financé la création d'écoles maternelles et de jardins d'enfants.

Le réseau de l'ORT a créé 3 établissements d'enseignement professionnel pour garçons et filles, avec comme matières principales la menuiserie, le textile, la cordonnerie et la tôlerie pour les garçons; et pour les filles, la couture et l'enseignement ménager. Le nombre des élèves de ces écoles en 1960 était de 400 garçons et 400 filles. De même, l'ORT organisait des cours d'enseignement professionnel dans divers métiers. A Casablanca, l'Alliance possédait un établissement d'enseignement professionnel, "l'Ecole Professionnelle Juive" qui enseignait le travail des métaux, le dessin industriel, la soudure, le tournage et la menuiserie. Il convient de souligner particulièrement l'œuvre éducative des Hassidim du Habad, les émissaires du rabbi de Loubavitch qui sont installé partout et qui font preuve d'un remarquable dévouement.

Quelques 5,000 étudiants se trouvaient dans leurs 46 établissements, du jardin d'enfants aux grandes Yéchivot (pour les garçons de 14-15 ans), la langue d'enseignement est l'hébreu et les matières enseignées uniquement religieuses. Toutefois, pour les filles il y avait un rudiment d'enseignement professionnel. La majorité des livres d'études étaient imprimés en Israël à Kfar Habad évoquant en termes religieux l'Etat d'Israël. Les autorités marocaines faisaient preuve d'une grande tolérance, permettant l'arrivée de maître religieux de l'étranger, ce qui n'est pas très habituel dans les autres pays

Au total en 1960 on estimait le nombre des élèves de l'enseignement juif à quelques 45,000 dont 32,000 dans les écoles primaires. Une partie des instituteurs étaient affiliés au syndicat professionnel national. Il existait aussi une association d'étudiants juifs avec 270 membres anciennement affiliée à l'Union Nationale des Etudiants du Maroc. Il convient souligner que tous les chiffres avancés datent de 1960 et depuis lors grands changements se sont produits.

La jeunesse juive

Dans les premières années de l'indépendance du Maroc, la jeunesse juive marocaine a poursuivi le processus d'occidentalisation commencé depuis des décades.

Ce processus s'est élargi, incluant des couches de plus en plus larges, arrivant jusqu'au fond des mellahs. L'influence des écoles de l'Alliance dans ce processus était déterminante. En 1956, se sont ouvertes devant ces jeunes de nouvelles opportunités dans le service public, les finances et le commerce. D'autres se sont dirigés vers les études universitaires où les débouchés, choisissant de préférence les disciplines de médecin et ingénieurs étaient les plus prometteurs. Le travail éducatif n'était pas confiné aux seules écoles. Il faut y ajouter les mouvements de jeunesse, locaux et sionistes pionniers qui ont aussi contribué à l'élévation du niveau d'éducation des futurs citoyens. Il y avait aussi un mouvement scout, les Eclaireurs Israélites de France (E.I.F) englobant des milliers de jeunes directement lié au centre du mouvement en France.

קהלת צפרו- תעודות – רבי דוד עובדיה זצ"ל

 

התקפ"ט – 1829

החוט המקשר בתעודות שרבי דוד עובדיה זצ"ל  מביא בשני הכרכים, חלקן רק בעברית, וחלקן בערבית ותרגום לעברית…

לפי כמות המרכיב העברי בערבית הכתובה, אתה כבר יודע/מנחש מתי תעודה זו או אחרת נכתבה, אם בזמנים הקדומים, מעל ל-150 שנה או בסביבות המאה העשרים, שהן מתובלות במילים עבריות יותר…

ראו נא כמה קל לקרוא ובעיקר להבין, ללא דגשים וללא ניקוד…
מיותר לציין שבכל התעודות מופיעים משפטים מן המקורות, דבר אשר מעיד על בקיאותו של הכותב על התמצאותו בנבכי המקורות השונים….

עטרת ראשי הרב הכולל מר אבי, כבוד הרב יהודה אלבאז ישמרהו צור משגבי, ואתו עמו את עצמי ובשרי וליקר הדרי החכם השלם הדיין המצויין עצום ורבי כבוד הרב עמור אביטבול ישצ"ו

אחרי דרישת שלומכם וטובתכם כראוי ונשי"(נשיקות) יד קדשכם ורב אחאי מר שמואל דורש, אלדאבא קאלכום רבי חיים אס האד למתעאמייה די תעאמיתו עליה די טחנתו סחפא ועגזתו עלא מוד כא תערפו אילא אזמעא תקאדאת ווידא בר מינן מא דפעלוסי לכמס מייא יום ששי.

ערפו בר מינן אילא מסאוו הווא ובנו לאיין בלחראם חלף קאדם לעדול ולקאדי מן סרזו ומא למרא יזיב אוכרא אידא מא כמלוסי למאל יום ששי יקתלום בליסא ורבי חיים מסכין הווא ובנו מן לבארח די רא באיין מא כלטו פלוס והומא גיר יבכיוו הווא ובנו אשר על כן לכייר וג'מיל די תעמלו הווא ווקפו מעאכום הרב אברהם בן עזוז מאמאן יצ"ו.

וירפדלכום אתמנייאת והרב אברהם בן כבו דהרב דו מאמאן ינזל אצלו וקבדוהום באס מא כאן בלמעאמלא אוו באיזה אופו שיהיה ועתקו האד זוז דנפות לאיין מא בקא פיהא קלאם ותחדידהא הווא האדא ומא הנא יבשת ותחסב מא תיבסי מן ענד אלאה דבחו עלא עבדלא ועלא חמו ועבד לכאלק ועלא וולאד אזבלי ומא קוורסי כמה שמסיק תעלא.

ולדאבא ייא בוי האדיך לברא די ספאדלי וכא תקולי יגיע רץ ובידו אגרת פיהא דברים טובים לא ידענו מה טיבה כאן ברא דטלוק אוו דאס אידא די תחדיד. למאל כבר אתחדד ולעיקר הווא אתמנייאת די באס תעתקונא ולא תקייסו חתא קייאס פהאד אסי ערפו באיין אידא בר מינן מא ווקפתוסי ראה סי מא כאן וידיו הרבי יצחק אביטבול קאלי באיין כבר בא הרץ מאתמול וסאפדו לקאייד עז"א ומסא ותוצלכום בריווא די ידין רבי חיים להרב אברהן בן עזוז מאמאן.

ולילכום כא ידמם פיהא עלא האדסי, ועלא דמת פרי חדש סיבנאה פסדודיו די ידין כבוד הרב עמור והווא מקפול מא חבסי ינחל ולמסאחף  לעיקר הווא ידידנו מהרי"ף אשר אני דורש בשלומו כלפו עליה יסלף חקהום מעלה מטה ודי כס יכמלו רבי חיים ויוצלך שטר די אליהו בן יתאח ואולאד תזאז נהאר לכמיס יוצלוך ונץ דלחם אידא טאחת סי טוזיעא ראני נסאפדו וקול חידין הרב אברהם מאמאן די כא יקול ימסי כיף יעמל ללמסיא וויכלי עמו ימות בר מינן יוקף חתא תנדולו עלא סאיין סאפדלכום ווידא חב ימסי בסלאמא וגדא נוואזבו באורך ואתם שלום הצעיר.

עמרם אלבאז ס"ט

תרגום תעודה מספר 14

אחרי דרישת שלומו ונשיקת יד קדשכם, ורב אחי מר שמואל דורש שלומכם, כעת אומר רבי חיים מיאמאן איך העלמתם עין ממני, כמו מי שטוחן סאה ומתעצל על קב, עליכם לדעת שהשבוע עובר ואם בר מינן לא ימסור לשר ימש מאות מתקאל יום ששי, אז כלתה הרעה על אב ובנו, רבי רפאל, כי השר נשבע עצל הערכאות והקאדי ואסר על עצמו לעלות על אוכף סוסו, אם לא יקח הסכום, כי אם השר היה נשבע ובשבועתו אסר אישתו עליו.

היה יכול לקחת אישה אחרת, גם אם לא יקח הסכום. ( אצל ערבי היה נהוג שאם ישבע ב " כרר אתאלאת " נאסרה עליו אישתו אם השבועה לא תתקים ויכול לישא אישה אחרת, וכאן לא נשבע אלא שלא ירכב על אוכף ולזה אין לו תקנה )

ואם עד יום ששי לא יקח את הכסף, יכול להרוג אותם במכות. ורבי חיים המסכן ובנו כבר מאתמול כשראו שהכסף לא הגיע, בוכים ומבכים, אשר על כן, החסד שתגמלו אתו הוא שתעמדו על זה, ותצרפו אתכם הרב אברהם בן עזו מאמאן ישמרהו צור ויסתרהו ויקח בעיסקה חפצי ערך, והרב אברהם בן רבי דוד מאמאן ימשכן קרקעותיו ותקח גם כסף בעיסקה או בדרך אחרת  ותצילו השני נפשות הללו.

ולא נשאר מה לעשות כי אם לשלם את הקצבה שקצב השר, וכאן כל השערים ננעלו יבשה הארץ, ומן השם תהיה רווחה, כי כבר שחטו על עבדלא ועל חמו. ועבד לכאלך ועל משפחת אזבלי, ולא הועיל. כמה דמסיק תעלא.

ואותו המכבת ששלחתם והודעתם בו שיגיע רץ ובידו אגרת שיש בה שבורה טובה לא ידענו מה טיבם של דברים הללו, האם אגרת שחרור או דבר אחר, אם על קצבת הקנס כבר נקצב טכעת העיקר הוא, כסף ההצלה, אין עצה ואים תבונה תדעו שאם בר מינן לא תעמדו על זה, לא יהיה שום דבר וידיד נפשי רבי יצחק אביטבול הנגיד, הגיד לי שהרץ כבר הגיע אתמול.

והשר ידי ה' שלח אותו בחזרה. ומכתב מידיד נפשי רבי חיים אל אברהם בן עזוז מאמאן אליכם, יגיע לידכם, במכתבו מתחנן לכם על זה, ועל עניין הספר פר"ח מצאנוהו בספריית ידיד נפשי רבי עמור, סגורה לא יכולים לפתוח והספרים , העיקר שידידי מהרי"ך אשר אני דורש שלומו הטילו עליו שילוה חלקם מעלה מטה ומה שיחסר ישלים רבי חיים ויגיע לידך שטר של אליהו בן יתאח, והבצים יגיעו לידך ביום חמישי.

כמו כן חצי הבשר אם אמצא מי שיהיה נמנה על כבש או עז אשלח לתגיד לידיד נפשי הר באברהם מאמאן שחושב לנסוע, איך יעשה את זאת, ולהניח דודו, רבי חיים, שימות, תחת יד השר, עליו ליטפל עד שתשיגו את מה שביקש מכם, ואז יכול לנסוע לשלום, ומחר אכתוב לו באורך ואתם שלום הצעיר.

סוף תעודה מספר 14

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר