חתונה במוגדור
תולדות הכתובה המאויירת
אני קרוב לודאי, אחרון השומרים על מסורת בת אלף שנים ההולכת ונעלמת: הכתובה המאויירת.
באופן תיאורטי החתונה היהודית היא פשוטה להפליא: מדובר, לגבי הגבר, במסירה לאישה שאינה נשואה ואשר מסכימה לכך, חפץ ממתכת יקרה תוך כדי הצהרה בפני עדים: ״את מקודשת לי בחפץ זה כדת משה וישראל."
למעשה, אם קיום מעשה פורמאלי זה מספיק כדי שהאישה תהיה מקודשת ולא תוכל להשתחרר, אלא בהליך מקובל של גט, הוא אינו מאפשר עדיין לבני הזוג להחשב כנשואים הלכה למעשה. צריך, לפי הלכה היהודית, שיתקיימו מעשים פורמאליים אחרים, כגון: קיום טכס שבע הברכות וקריאת הכתובה. ובל נשכח את העמדת החופה ושבירת הכוס.
הכתובה היא החוזה שעל פיו החתן מתחייב למלא את חובתו כבעל, לספק את הצרכים השונים של אשתו, להבטיח לה דמי מחיה אחרי מותו ולשלם לאשתו, במקרה של גירושין, תשלום שנקבע מראש, בדרך כלל בהתאם לגובה הנדוניא שהביאה עמה. חובות אחרות יכולות להיות מצויינות וכל הפרטים שהוסכמו בין הורי האישה (או האפוטרופסים שלה) לבין החתן: התחייבות שלא יקחנה לעיר אחרת או לארצות שמעבר לים (להוציא עלייה לארץ ישראל, שאין לאוסרה על יהודי כלשהו), התחייבות שלא יקח אישה אחרת על פניה (בארצות שהפוליגמיה הייתה מותרת), על פי איזה חוקים תהיה הירושה, ובאיזו מטבע ישולם התשלום של הגט וכו׳ וכוי.
החובה לכתוב כתובה היא כללית בכל הקהילות היהודיות ונראית עתיקה מאד. יש להניח שהייתה נכתבת על קלף או על שליל (כפי שמתחייב בגט עד היום) אבל אין יודעים מתי החלו לאייר אותן. נראה כי מסורת זאת בת יותר מאלף שנים, ואם אנו יודעים שהכתובה המאויירת הקדומה ביותר היא משנת 1010, ניתן להניח שאחרות קדמו לה.
מקום מציאתה של הכתובה הזאת (קהיר), הסגנון האיסלאמי של העיטורים כאשר הכתב עצמו מהווה את עיקר הקישוט, הקרבה למולדת היהדות ולמרכזים התלמודיים הראשונים שלה, מאפשרים לנו להניח שמנהג עטור הכתובה נולד במזרח התיכון, משם הוא מקרין קודם כל על הקהילות הספרדיות ואחר כך על קהילות אירופי הקשורות לנוסח הגרמני(האשכנזי), שהרי הכתובה העתיקה ביותר הידועה, אחרי זאת של קהיר, היא משנת 1391 (אוסטריה).
ברור הוא כי לארכיונים המשפחתיים היה סיכוי מועט לשרוד אחרי מעשי הטבח, הגירושים, השוד, האילוץ לשמד, העינויים וזוועות אחרות שנעשו בעיקר על ידי עמי אירופהצריך איפוא, לחכות עד למאה השבע עשרה ובעיקר למאה השמונה עשרה ולהבהובים הראשונים של הסובלנות, כדי שתצוץ מחדש הכתובה המקושטת לעתים באופן עשיר ביותר, בסגנון הרנסאנס, הבארוק, הקלאסי או הרוקוקו, הכל לפי המקום והתקופה.
על מנת להבהיר עד כמה הרחיקו לכת בפאר של הכתובה, די אם אזכיר כתובה פדואנית משנת 1670 שהאיורים בה תופסים מקום גדול פי ארבעה מהטקסט.
ואיזה איורים! בשליש העליון, חצי עיגול, בו הגפן מציגה לראווה את עליה, אשכולותיה ושריגיה מסביב למדליון אובאלי שבתוכו מצויירת ירושלים האידילית. ששה מדליונים אחרים, קטנים יותר אך מעובדים יותר מפארים את האישה – אשת החיל: תריסר ציפורים שוכנות על הגפן המושקית על ידי שתי מזרקות מונומנטליות שהמים פורצים מהן משלושה כיוונים שונים.
בתוך הפינות העליונות, מעל לחצי העיגול, שני מדליונים ריקים שהיו ככל הנראה מיועדים להכיל את ראשי התיבות של שמות החתן והכלה.
בשני השלישים התחתוניים של שטח הכתובה, עשרים וארבעה מדליונים מציגים בצורת שתי וערב, את שנים עשר השבטים ושנים עשר המזלות, כל זה מסביב לריבוע שנוצר משני עמודים קלועים הנושאים, מעל למפתן מרוצף, קורה ועליה המלים : בסימנא טבא ובמזלא מעליא.
ובתוך הריבוע, הטקסט הכתוב באותיות אשוריות, שעל פיו, משה בן שמחה לוצאטו לוקח לו לאישה את לורה בת משה אלטריני ומבטיח לה, לאחר מותו, דמי קיום של 2500 דוקטים מוונציה.
ההגזמה בעניין קישוט הכתובות הייתה כה גדולה באיטליה שכמה קהילות נאלצו לקבוע לגבי קישוט הכתובה, מחיר מקסימאלי שאין לעבור עליו.
המאה התשע עשרה, הבורגנית-תעשייתית, המסחרית, התועלתנית, הפוזיטיבית והחומרנית, מיהרה לטאטא מהאמנות ומהמסורת את שרידי הסנטימנטליזם הזה, וראתה בכתובה, חוזה פורמאלי גרידא, ככל שטר-מכר או חוזה שכירות.
ארצות אחדות, אמנם, שנוגעו אך מעט על ידי הקידמה הכלכלית, המשיכו לקיים מנהג זה, אם כי בצורה יותר פשטנית ולפעמים יותר פרימיטיבית. מרוקו היא מן הארצות האלה. ולא בכל מרוקו אלא רק במוגמר, שם נשתמרה המסורת, לכל הפחות עד שיצאתי מעיר זאת זה כחמש עשרה שנה.
במוגדור התוודעתי לכתובה המאויירת ושם ירשתי את מסורתה.
המאסטרו הגדול באמנות זאת היה ללא ספק (זמן רב לפני שפתחתי את עיניי בעולמנו זה) רבי דוד אלקיים המכובד, יהי זכרו ברוך. הכרתיו, הערצתיו, כבדתיו ואהבתיו במשך עשרות שנים ובכל זאת איני מסוגל לשרטט ביוגראפיה שלו כי מעולם לא התעסקתי בחייו הפרטיים, למרות שניתנה לי בכמה הזדמנויות (מעטות מדי) האפשרות להקל על סבלו.
זה היה אמן במובן המקסימאליסטי של המילה. הוא למד אך ורק במוסדות החינוך היהודיים, היה בעל שליטה מושלמת בשפה העברית כשהוא מחבר שירי קודש, וכיתובים של מצבות מחורזים, בנוסח משוררי ספרד, היחידים שהכיר. אבל, נוסף לכך הוא היה בעל מלאכה-אומן, מיומן, שגילה או המציא מחדש שיטות ותהליכים של יוצרי אמנות שהוא לא הכיר. הוא בנה רהיטים יפהפיים, מגולפים בתוך גוש עץ במיטב המסורת של אמני העץ מהעבר.
הוא היה חותך, מגלף, חורט, מפסל ומלטש את השיש כדי ליצור מרצפות, ומצבות קבורה שעליהם רשם בחריטה או בבליטה כתובות־קבורה שלרוב חיבר בעצמו. הוא עסק בצביעת בתים ובנינים בכל הסממנים שהיו אז באופנה, החל מדמוי-העץ ודמוי־השיש ששום סוד מעשייתם לא נעלם ממנו, גם לא התבליטים מאחזי – העיניים וגם לא כל הביצועים האמנותיים ויהיו המסובכים ביותר ( תמונתו של מסעוד אלמוזנינ ו).
ניצחונו הגדול היה בכתובה המאויירת. קרה אומנם שהוא השתמש בדקלקומאניות או במוטיבים קטנים מוזהבים שליקט פה ושם, אבל ידו ציירה בקלילות עמודי שיש, אגרטלים, גירלאנדות-וורדים, אותיות מוזהבות וארבסקות בעלות חן וקלילות שעלו בהרבה על אותם אמצעי עזר שבהם הוא העשיר אחדות מיצירותיו. הוא השתמש ללא אבחנה בצבעי שמן או מים, אבל כל יצירותיו ניחנו באפיון אסתטי שאין עוררין עליו, אפילו כאשר לא היה יכול להציג את מלוא כשרונו בגלל לחצים כלכליים או בגלל הנסיבות, או, אפילו, בגלל שידיו כבדו מזוקן.
יתרה מזו, הוא הכין בעצמו את הקלף שבו השתמש, בתהליך הפרימיטיבי ביותר, תהליך שניתן לי לראות אצל סופר סתם וכורך ספרים אחר.
מתוך
Ketouba, Le Mémorial de Mogador, Ot Brit Kodesh
הכתובה המודפסת – יצחק כנפו
מלאכת הכנת הכתובה, היא עבודה מייגעת שאני עושה מתוך שמחה כאשר מדובר בנישואין של קרובי משפחתי. הנאה נוספת, אמיתית, יש לי מכך, בגלל העובדה שאני מסייע במידת האפשרויות שלי, שהן צנועות יחסית, לשמר את האור המעומעם של מסורת זו ההולכת ואובדת לצערי הרב. הכסף, במקרה של כתובה, תופש מקום משני לחלוטין. כאשר חשבתי על כך, שצריך להפיץ מעט או, יותר נכון לומר, לחדש את השימוש בכתובה, חשבתי במיוחד על יהודי מרוקו, כי מנהג זה היה אוניברסאלי לכל הפחות עד המאה התשע עשרה.
אני מתכוון לכתובה המעוטרת, כמובן, כי הכתובה הפשוטה, נשארת בשימוש חובה אצל כל נאמני הדת היהודית. כשאבי היה בחיים, זוכר אני, היינו מקבלים מוינה שבאוסטריה (שלזינגר) כתובות מודפסות בצבעים עשירים ועטירות זהבים, עם ציור של קשתות כפולות, משהו בסגנון זה:
החלל שנוצר היה מיועד להכיל את הכתובה בעברית-ארמית מצד אחד והתרגום בשפת הארץ מצד שני. כאשר בדרך כלשהי הודיעו לשלזינגר שבמרוקו אין נותנים לכתוב את תרגום הכתובה הוא מיהר להדפיס כתובה חדשה אבל ללא העמוד האמצעי.
כתיבת תגובה