קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

החל במאה השמונה עשרה התפשטו בני משפחת שוראקי בקהילות היהודיות העיקריות שבצפון אפריקה. יצחק שוראקי, מורהו של שלמה ידידיה צרור הגדול מאלג'יר, פרסם באוראן ספר שאלות ותשובות, ואילו מסעוד שוראקי הרביץ תורה במידיאה.

הרב יהודה עיאשה מתארו כאיש רחב לב, נמרץ, אמיץ וגדול בחכמה, " סיני ועוקר הרים ". לאחר שהוא מהלל בלשון זו את מעלותיו, הוא מוכיחו בגילוי לב על הריתחה שבמזגו.

בדור זה, במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, חי גם הרב יעקב שוראקי מגיברלטר, שפרסם פסק הלכה בשנים 1725, 1735, ו-1739.

לסיומם של ציונים חטופים אלה לקרותיה של משפחה יהודית מצפון אפריקה עלי להזכיר עוד את השם מרדכי שוראקי או שריקי, שהיה מן הסתם נכדו של אליהו ובנו של סעדיה, אשר התפרסם בכינוי חזן פחה.

הוא עזב את טלמסן ונעשה ממקורביו של סולטאן מרוקו, סידי מוחמד בן עב אללאה, שחי בין 1757 – 1790, ומספרים כי בהשפעתו נקט מדיניות ליברלית והנהיג תיקונים מדיניים ומִנהליים, שבזכותם אכן שב השלום לשכון בדרומה של מרוקו.

סידי מוחמד בן עבד אללאה חתם על חוזים מסחריים עם דנמרק, אנגליה, שבדיה, צרפת וּונציה.הוא שיגר משלחות דיפלומטיות לצרפת, לספרד ולתורכיה. הוא בחר בצרפתי אחד, קוראלו, שיבנה את העיר מוגאדור, שתוכננה במיוחד להושיב בה מוסלמים, יהודים ונוצרים בכפיפה אחת.

מרדכי קנה לו את אמונו של סידי מוחמד בן עבד אללאה עד כדי כך, שנעשה לא רק יועצו אלא גם וזיר הכספים שלו. בתואר זה ארגן מחדש את מערכת המסים והמטבע והגדיל את הכנסות הממלכה.

סידי מוחמד מת ב-9 באפריל 1790 בגליל רבת ( רבאט ). בנו מולאי יזיד, שכמה וכמה פעמים התקומם על הסולטאן כדי לתפוס את השלטון, נקרא לשוב מן ההרים, שבהם מצא לו מקלט. יורש הכסא נתקף חמת נקם לאמיתה.

הוא פתח ברדיפות עזות על היהודים והנוצרים, שדד ובזז, סחט דמי כופר והרג כל מי שניצב לו לשטן על דרכו ברחבי ממשלתו. במיוחד התנכל ליהודים מבני פמלייתו של אביו, כגון הרב מסעוד בן זכרי : הוא תלה אותם ברגליהם בשער העיר מכנאס, ומשך שבועיים ימים יכול היה המון העם לחזות שם בייסוריהם.

חשבון מיוחד היה לו למולאי יזיד עם מרדכי : הוא התנכל לנפשו ולזהבו. הוא אסר אותו במכנאס והבטיח שתהיה לו נפשו לשלל אם אך יהפוך עורף ליהדות ויתאסלם. מרדכי סירב ומת מות קדושים על המוקד.

קהילת מכנאס, שנטלה את ירושתו, נרדפה קשה, והוא הדין בקהילת מראכש, אשר בה מת לבסוף אותו עריץ, ששיקע את ארצו באש ובדם, מות נבלים, בפברואר 1792.

הנה כך דבקו הורי במסורת עתיקה זו של אנשים, ששרו בלשון התנ"ך, או אפילו כתבו בה שירים, ולפעמים ידעו לחתום עליהם בדמם. אבי, כמו שקורה לפעמים בצפון אפריקה, היה בעל שׂער צהבהב המתקרב לאדמוני.

הוא היה בן למשפחה מרובת ילדים, והמשק לא היה מספיק לכלכל את כולם. הוא השיג תעודה של בית ספר יסודי בעין טמושנט בה נולד; מיד לאחר מכן היה עליו להשתכּר למחייתו כשוליה לרצען, אחרי כן כנער קצבים, עש שהזדמנה לו שעת כושר כלשהי והוא שלח ידו במסחר, בדגנים, ובגידול גפנים.

הוא לקח לו לאישה את בתו הבכירה של אברהם מאיר, מלֵחה, והעמיד משפחה בה הייתי אני הילד התשיעי. אישיותו העמוקה של אבי באה לידי גילוי במחצית הראשונה למאה הזאת, בתחום הפעילות התורנית והמוניציפאלית.

ארבעים שנה עמד בראש הקהילה היהודית העשירה של עין טמושנט, ומשך עשרות שנים נבחר חזור וחזור למועצת העיריה. עושה היה את תפילתו קבע, וימיו משכו חיותם משלוש התפילות המסורתיות, שבכל יום ויום.

לבד מזה היה קורא נאמן במזמורי תהלים, שאותם ידע בעל פה, ויומם ולילה היה משמיע אותם בלי לאות, בכל רגע של פנאי. ספר התהלים שלו מצוי ברשותי; מרוב משמוש וקריאה הפכו דפיו כקלף שקוף. כיוון שבגיל צעיר ביחס נעשה ראש לקהילתו.

נתן מחילו לבניית בית כנסת יפה ורחב ידיים, אשר בצלו דגלתי. בפעם האחרונה ביקרתי בו בשנת 1963. אין ספק, שהוא נמנה עם מקומות התפילה ההרמוניים ביותר בבנייתם, שבנו היהודים מסביב לאגן הים התיכון.

היה שם לוח זיכרון מוקדש לזכרו של אבי. כיום אין עוד זכר לכל אלה, שהרי בינתיים נעלמה לדמרי הקהילה היהודית, שמנתה כאלפיים נפש, ובית הכנסת היפה שלי, שהקסים את ימי ילדותי, הפך להיות בית תרבות ערבי.

הזיכרונות הראשונים השמורים עמי נמשכים אל בית הכנסת הזה, שאליו היה אבי מוליך אותי בשבתות ובמועדים, ומעולם לא עורר בי תחושה של " עוול תורה ". בתוך כך היה עולם מלא מתמוטט סביבי. המערב, שכה מעטה הייתה השפעתו על הדור של אבות אבותי, כובש היה בסערה את הדור החדש.

אחי ואחיותי הגדולים כבר השתייכו כל כולם לעולם חדש זה, שעתיד היה לסחפני, אם גם לא ניתק אותי משורשי, מחלת ילדותי לא מנעו אותי מלעזוב בגיל אחת עשרה את כפר מולדתי וללכת לבית הספר התיכון של אוראן, בו עתיד הייתי לקבל משך שבע שנים, כתלמיד הפנימיה, חינוך ותרבות, שבזכותם נעשיתי בן בית במכמוני המזרח והמערב כאחד.

עם זאת היה עלינו להתמודד עם משפטים קדומים אנטישמים, שלא חסרו אצל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ואשר כמה מוסלמים נתפסו להם במידה של חדווה, גם אם לא האמינו בהם יותר מדי, לפי שחרדים היו יותר לעמוד בפני הזרם, החזק הרבה יותר, שהמטיר על ערבים כלימות ובוז.