מורשת יהדות מרוקו

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב. 

השאלה פותחת : " קהל שהסכימו וחתמו ", ובהמשכה אנו מוצאים " " שהרי מושבע ועומד הוא ( הכוונה לשמעון ) בהסכמת שני הקהילות לשרת ולעבוד שלוש שנים רצופות…."

בפתח השאלה מכנה השואל את שתי הקהילות " קהל " והוא מסיים את השאלה " " בהסכמת שתי הקהילות " ברור שאין כאן שתי קהילות הצוררות זו את זו, אלא שתי קהילות החיות בהרמוניה.

רבי משה מטראני, המבי"ט, ( 1500 – 158/0 ) , מחכמיה של צפת ומגדולי הפוסקים.  רבו של רבי יום טוב צהלון.

משה מטראני נולד בעיר סלוניקי שביוון. אחרי שרכש השכלה תורנית מקיפה אצל דודו באדריאנופול, עלה לארץ בגיל 18. הוא השתקע בעיר צפת וכבר בגיל 25 הפך למרביץ תורה בקרב עדת יוצאי קאשטילייא

בזמן זה, הגיע גם הרב יעקב בירב לצפת, והמבי"ט התקרב אליו והיה לתלמידו המובהק‏‏^. משעזב הרב בירב למצרים נשאר עימו בקשר מכתבים ורכש מעמד בכורה בצפת.

דבר זה השתנה בשנת 1536 עם הגיעו של רבי יוסף קארו לעיר. זה תפס את עמדת הבכורה, ואפילו, עם חידוש הסמיכה ההיסטורי, הוסמך בידי הרב בירב עוד לפני שהוסמך המבי"ט.

בין שני הגדולים קרו מקרים של אי-הסכמה, המבי"ט האשימו כי הוא דיבר אליו בצורה מבזה "להקל בכבודי לזלזל בי כנגד בני עמי", ואומר לו "קנטורין וחירופין והוצאת שם רע".
הרב קארו השיב לו:"אתה רוצה להתייהר בפני עמי הארץ להראות שאתה גדול מאיתי" והטיח בו האשמות חמורות על פגמים בהתנהגותו כדיין. עם זאת, השניים ישבו יחדיו בדין וגם חלקו מחמאות ותארי כבוד זה לזה באותו זמן.

הרוב הלך אחרי הרב קארו, שהוערך יותר בידי הציבור (ועד היום שמו מפורסם מהרבה משמו של המבי"ט).

עשרות שנים נמשכו החיכוכים בין השניים, אך נראה שבערוב ימיו של הרב קארו היה פיוס מסוים. אחרי מותו ראה אותו המבי"ט בחלומו וסבר שהוא בא להוסיף לו שנות חיים. בחמש השנים עד פטירתו שלו עמד בראש יהדות צפת.

בנוסף לספרי השאלות ותשובות שלו, שהשפעתם גדולה עד היום, כתב גם על מוסר, תפילה ותשובה. בנו הרב הגדול יוסף מטראני התייתם מאביו בהיותו ילד בן 7 ואמו מסרה אותו לרב שלמה סאגיס ראש הישיבה בצפת ובנו של הרב המקובל יוסף סאגיס שלימדו תורה. בנו זה היה גדול בתורה ומונה לרבה של כל טורקיה וספרי השו"ת שלו כשל אביו מפורסמים ונחשבים מאוד.

אסמכתא נוספת להרמוניה שבין שני הקהלים מצאתי בשיר, שנמצא על נרתיק ספר התורה בבית הכנסת הקדמון בחלב, מסוף המאה השש עשרה. וזה לשון קטע מהשיר :

מקום ספרים / שבעה סיפורים /  ( שבעה היכלות לספרי התורה )

 מאוד הם מאירים / לנורא עלילות

ותיבות שלושה / ( שלוש התיבות המרכזיות של בית הכנסת : התיבה שבאגף העתיק, התיבה שבחצר והתיבה אשר באגף החדש, מול היכל הספרדים )   / עשויים כמקשה ( הכוונה לצורה האומנותית היפה של התיבה )

 והמה ירושה / לשתי הקהילות. (מוסתערבים וספרדים)

בהקשר זה מן הראוי לדון בסוגיית בתי הכנסת בחלב. לא ידוע לנו בבירור, אם הקימו מגורשי ספרד בתי כנסת מיוחדים לעצמם. אדרבה, מה שידוע לנו הוא, שהם נזקקו לבית הכנסת הגדול – הקדמון, המיוחס ליואב בן צרויה – ורק במחצית השנייה של המאה השש עשרה, כאשר בית הכנסת צר מלהכיל את המון המתפללים, נבנה אגף חדש, האגף המזרחי ובו " היכל הספרדים ".

ניתן לשער, שגלים של מגורשי ספרד הגיעו לחלב במשך עשרות שנים, שכן ידוע, שהמגורשים נדדו ממקום למקום עד שהגיעו לישיבת קבע.

מדוע נבנה " אגף מזרחי " לבית הכנסת הגדול, ולא הקימו להם הספרדים מבנה מיוחד לקהל הספרדי ? על שאלה זו ניתן להשיב תשובות אחדות : ראשית יש להזכיר – והדבר כבר נאמר לעיל – כי בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כל כך כמו במקומות אחרים.

שנית ייתכן ולא ניתן להם רישיון מטעם השלטונות לבנות בית כנסת חדש, ונאלצו לכן להסתפק בהרחבת בית הכנסת הקיים. נימוק שני זה הוא דחוק, שכן בדמשק ובשאר מקומות קיבלו רישיונות. השערה נוספת היא, שהקהל הספרדי נצמד לבית הכנסת הקדמון מפני קדושתו.

מסורות ואגדות שונות סופרו על בית כנסת זה, המפורסמת ביותר מייחסת ליואב בן צרויה, שר צבא דוד, את בנייתו : " והיה יואב בן צרויה נושא על כתפו האבנים הגדולות ומעלה על הסולם, כדי ליתנם בכותל של בית הכנסת.

יום אחד בכה יואב ואמר : אפשר שהקדוש ברוך הוא יניח בית המקדש אשר שלמה עתיד לבנות וישרה שכינתו בית הזה אשר אני בונה ? מיד יצאה בת קול ואמרה : " יואב יואב ! עתידים שני בתי מקדשות ליחרב וביתך יהיה קיים " !

ערכה של אגדה אינו באמיתות ההיסטורית, אלא בהשפעתה על המאמינים בה. יש לשער, איזו הרגשת ייעוד הרגישו יהודי חלב, כשנכנסו לבית כנסת קדוש זה שלא נחרב. גם " כתר תורה " הידוע לנו בשם " כתר ארם צובה ", שהיה מצוי בבית הכנסת ושנכתב על פי האגדה בידי עזרא הסופר, הוסיף למקום נופך של קדושה :

" ויש שם בבית הכנסת מערה וקבלה בידינו ששם אליהו הנביא נגלה ומדליקים שם נרות בעת צרה ". זאת ועוד : ידוע, שבית הכנסת זה הציל, פעמים אחדות, את הקהילות מטבח, כאשר שימש לה מקלט בטוח מפני הפולשים, שנהגו כבוד בקדושת המקום.

כל האגדות והמסורות האלה העלו את ערכו של בית הכנסת הקדמון ועשו אותו " מקדש מעט " בעיני כל יהודי, ואף קהל הספרדים בכלל זה.

מדוע נבנה האגף המזרחי בבית הכנסת הגדול רק במחצית  השנייה של המאה השש ערה ? קשה לנו לדעת. ייתכן, כאמור לעיל, שרק אז גדל מספר המתפללים שהתעורר הצורך באגף נוסף לספרדים. ייתכן שרק אז ניתן רישיון בנייה מטעם השלטונות וייתכן דם שהדבר קשור במשפחה ובאישיות ספרדית חשובה, שהגיעו לחלב רק באמצע אותה מאה – הלא היא משפחת לאניאדו והרב שמואל לניאדו, " בעל הכלים ".

הרבה סיפורים ואגדות נתרקמו מסביב לאישיותו דגולה זו, שהעמידה אחריה עשרה דורות של רבנים ותלמידי חכמים בארם צובה, בצפת, במצרים, בבל ובירושלים.

המסורת החלבית מספרת, כי יהודי חלב שלחו את עשיריהם לצפת, להביא אליהם את מרו רבי יוסף קארו להיות להם לראש. ועינם, כי לא יוכל למלא בקשתם ועל כן הנהו שולח להם את רבי שמואל לניאדו, איש אשר כגילו.

אגדה אחרת מספרת על עושרו של " בעל הכלים " בזה הלשון : " ובובאו לחלב דרך ים בספינה, מת אחד מהסוחרים הנוסעים ומכרו את סחורותיו, ונפל המקח על הרב ז"ל. ובתוך הסחורה נמצא אבנים טובות ונתעשר והוציא הוצאות מרובות לטובת האר"ץ ותקן תקנות גדולות באר"ץיע"א.

לא נוכל לדעת מהו היסוד ההיסטורי של אגדות אלה. ייתכן והן נולדו מאורח יותר, כדי לפאר את שם המשפחה, מעין שבחי הבעל שם טוב, וייתכן שיש בהן גרעין של אמת.

מתי הגיעה משפחה זו לחלב ומה מקורה ? על כך כותב צאצא המשפחה, רבי רפאל שלמה לניאדו, מחבר " בית דינו של שלמה ". בספרו " כסא שלמה " הוא מספר, שמשפחתו יצאה מן הגירוש. הוא מזכיר את שאלות ותשובות הרא"ם – רבי אליהו מזרחי (הרא"ם; 1435 – 1526), רב טורקי, אחד משלושת מפרשי רש"י העיקריים :

שבהם נאמר : " ואחשוב גם כן שהחכם רבי שמואל לניאדו היה אז במעמד ואיננו עתה ". הרא"ם היה משנת 1495 " חכם באשי " בתורכיה ונפטר בשנת 1526. יש להניח, שרבי שמואל הנזכר הוא סבו של " בעל הכלים " והיה אז עדיין בתורכיה.

לא נדע לבטח מי הוא אשר הגיע ראשון לחלב. אולי היה זה אביו של " בעל הכלים ", רבי אברהם, שהגיע לחלב עם בניו. רבי אברהם לניאדו זה נפטר בשנת שמ"ה – 1585, ואילו בנו, " בעל הכלים ", נפטר בשנת 1605.

לא נגזים אם נאמר, שהמשפחה הגיעה לא יאוחר מאמצע המאה השש עשרה והטביעה את חותמה על חיי הקהילה כולה, במשך יותר מעשרה דורות

רבי דוד ומשה – מתוך ספרו של יששכר בן עמי – הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית

ירושלים – תשמ"ד

35.135 ״יהודי אחד בא מאוריקה מדי שנה בשנה. בחודש טבת מביא בהמה לשחיטה. באותה שנה בא עם אשתו וגיסתו. קנו ארבעה כבשים. שחטו את הראשון. היה טרף, השני — טרף, השלישי — טרף ורק הרביעי היה מותר לאכילה וזה היה ביום ששי. אותו יהודי היה קורא תהילים.

מסרתי לו שמארבעת הכבשים שהוא הביא רק אחד היה מותר, כשר. מסרתי לו שאם אין לו באותו יום במה להחליף את שלושת הכבשים, יכול להביא פעם אחרת. גיסתו כעסה. היה לה בן יפה־תואר. אני חילקתי את הכבש הכשר לשתיים. מחציה מסרתי לאותו יהודי ואת המחצית השנייה חילקתי לעניים. אותה מחצית שחילקתי לעניים הספיקה כאילו היה בה אותו משקל של ארבעה כבשים. את המחצית השנייה נתתי לאותו יהודי לצורכי שבת. באותו לילה בן הגיסה התחיל לגסוס.

היא התחילה לצעוק. באו וסיפרו לי וביקשו ממני לעשות משהו. עניתי שאני לא אלוהים. חזרתי לישון. הצדיק העיר אותי וביקש שאני אלך אליה. הלכתי ואמרתי לה: אתמול ביקשתי ממך להביא כבשים אחרים לשחיטה וסירבת. עכשיו את צריכה לחדש את הנדר. מחר תביאי לי שחיטה. אם אין לך כסף, אני אלווה לך עד שתשלחי את הכסף מקזבלנקה, ואם את שוב מסרבת, דמך בראשך. את אחראית על מה שיקרה. באותו לילה נתנה לי ארבע מאות ריאל. לקחתי. הלכתי ליד המציבה של הקדוש.

התחננתי לקדוש ואמרתי: אדוני הקדוש! אנשים אלה באו במצב־רוח טוב. תן להם שישובו לביתם במצב־רוח טוב. הנה אדוני הכסף של השחיטה שלהם. חזרתי לאותה אשה ופתאום התעורר הבן וביקש שהיא תתן לו לשתות תה. הוא היה בן חמש. היא צעקה מרוב שמחה. למחרת בבוקר נסעתי לכפר הקרוב. קניתי כבש בשלוש מאות חמישים וחמישה ריאל. נשארו לי ארבעים וחמישה. קניתי ערק, סולת. אשתי אפתה לחם״.

36.135 ״מחודש טבת עד חג הפסח נהגתי לנסוע לקזבלנקה כדי להביא את הכסף לעניים מאנשי הוועד שטיפלו בענייני הקדוש. כך הבאתי כסף בליל חג הסוכות, חג הפסח וראש השנה. כל אחד מהעניים מקבל מעטפה שלו, עם הסכום המגיע לו. זה היה הכסף שנאסף בקדוש. הכל נכנס לקופה אחת. זו היתה קופת העניים של שבעת הכפרים״.

37.135 ״פעם אחת גססה פרדה של יהודי אחד מהכפר וארזאזאת. רצו לזרוק אותה לכלבים. בא יהודי בשם מסעוד ביטון ז״ל. שאל אותם ואמר להם, שאם הס יתנו מחצית ממחירה לרבי דוד ומשה, הפרדה תחיה. וכך היה. הפרדה קמה לתחייה. ׳בללאה ובסידנא׳, בכסף הזה בנו חדר״.

38.135 ״שבע פעמים מכרו האנשים [מועמדים לעלייה] את רכושם ואני לא מכרתי. לא היה לי החשק למכור. החלטתי להמשיך לחיות שם עד יום מותי. יום אחד, באה אשתי ואמרה לי שכל יהודי הכפר מכרו את רכושם ועומדים לעזוב, ואתה ממשיך לחלק מנות בשר לעניים? עניתי שהודות לכוח של ר׳ דוד ומשה גם אני אעלה ארצה. והוא, עליו השלום, בא לי בחלום ואמר לי: בעזרת ה׳ אתה תעלה לירושלים. כך קרה. ׳בללאה ובסידנא׳. אנחנו נשארנו עם שלוש המשפחות האחרונות שעזבו את הכפר. אני אפילו החלטתי להשתקע בקזבלנקה, ולבוא מדי שנה בשנה להשתטח על קברו של הקדוש הזה ולא לעלות. לבוא כל הילולה לשבת, כי לבי לא נתן לי לעזוב ולהיפרד״.

39.135 ״פעם א שה אחת ענדה טבעה. מרוב שמחה ומתוך התלהבות בריקודים נפלה הטבעת מאצבעה. כולנו חיפשנו. האשה הלכה לאנשי הוועד ואמרה: אתם מספרים על ניסים? אני ביקשתי אותה לשבת במקומה בשקט. מוסלמי אחד היה בעל פרדה והוא נהג להשכיר אותה לעולי רגל לקדוש, מהכפר אגוים אל מקום הקבורה של הקדוש. באותו יום, מצא את הטבעת ליד רגליה של הפרדה. הרים את הטבעת והלך לדרכו. אותה פרדה לא יכלה לזוז לכיוון ביה המוסלמי. כל פעם שהדא מכר^יח אותדז במכור! ללכת לכיוון הכפר, היא הולכת לכיוון ההפוך. בסוף בא המוסלמי אל האחראי וסיפר לו שהוא מצא את הטבעת, וכשהוא רצה לעזוב את המקום הפרדה סירבה. לקחתי את הטבעת והחזרתי אותה לאשה. היא שילמה אלף ריאל למוסלמי, והתחרטה על מה שעשתה, שלא האמינה שאפשר למצוא את הטבעת. היא שמחה והביאה סעודה. זו היתה טבעת כבדה ששקלה כחמישים גרם״.