ארכיון יומי: 16 במרץ 2013


אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.

אלונסו די אספינה היה הראשון שסיוג ומיין את עבירותיהם של האנוסים. הוא מנה אותן והעלה את מספרן ל־25, ומנין זה הוא שהיה מעין מנין אב לאותם מניני עבירות שהקטיגור בבית־דינה של האינקויזיציה עתיד היה להאשים בהן את קרבנותיו. מנין זה ניתן לחלקו ולסווגו כך: (א) מצוות תורת משה ומנהגי ישראל, שמהם נזכיר נוסף על המילה: מתן שמן למאור, שמירת שבת! שבועה בנוסח יהודי! מנהגי־קבורה יהודיים! לימודים יהודיים שמלמדים תינוקות של אנוסים בבתי־כנסיות! ביטויים של אמונה ביהדות, ועוד. (ב) העבירות שאנוסים עוברים בדת הקתולית: השתמטות מלקבל את הסקרמנטים! עבודה ביום הראשון!

השתמטות מהזכרת שמו של ישו ושמה של אמו, מריה! ביטויי־גנאי נגד מריה והנצרות! אכילת ישר־כבש בפסחא! הליכה למיסה רק לשם הסנאה, ״כדי שלא יאמרו הבריות וכדי שלא יגורשו מן הכנסיה״! הימנעות מהתלית סימן הצלב! העמדת־פנים שילדיהם הנולדים הם בסכנת חיים, ובגלל זה עורכים הם להם טבילה בבית בלא טקס בכנסיה! הלואה בריבית לנוצרים וראיית מעשה זה ככפרה לעוון המרתם! אדישות כלפי גירושם מן הכנסיה! וידויי־שקר לפגי כמרים (הם מתודים על מעשים טובים בלבד)! גניבתו או נטילתו של לחברהקודש. (ג) הוא מוסיף נגדם גם טענות מסוג שלישי: נישואי קרבה יתירה! כפירה בכלל, והשקפה שאין בעולם הזה אלא להעלד ולמות! עבודודאלילים לפני איקונין משונים! חישובים אסטרולוגיים, כפי שכבר נרמז לעיל.

אם משוים אנו מנין זה של מעשים, שבהם הוא מאשים את האנוסים, למנין המעשים שהתובע בבית־דין האינקויזיציה מונה בהם, מזדקר לעין הדמיון המפתיע בין שני המנינים. על המנין שמנה בהם אלונסו די אספינה יש לומר שבולטת בו מגמה להראות ברבים באילו מעשים ומצוות דבקים האנוסים. ואין הוא מוגה את מצוות תורת משה בלבד, אלא הוא מדגיש עבירות בנצרות וכפירה בכלל, ואלו רבות ברשימתו מן המצוות שהאנוסים מקיימים. ואילו רשימת המצוות שתובע בית־דין האינקויזיציה מונה באנוסים בכתב־האשמה ארוכה היא בהרבה וגדולה מבחינתה היהודית, והיא כוללת שורה ארוכה של מצוות ומעשים כפי שייראה במקום אחר בספר.

אין אספינה מעלה את מידת הידיעות במצוות תורת משה. ועל־כרחנו אנו למדים כי מגמתו של אלונסו די אספינה, כשהוא מתאר את האנוסים, היא להבהיר יותר את דרכם ושיטתם בנצרות, והנזק שהם גורמים לה, כאילו יצא להתריע על הסכנה המרחפת עליה מדרכם זו שלהם. דרך כתיבתו מוכיחה כמה ראה את בעיית אמונתם הנוצרית כדחופה וכמחייבת פתרון מידי ודרסטי.

ומשציין ותיאר את הסכנה באי אלונסו די אספינה לעוץ עצה למאמינים ולהציע את תכניתו שלו לפתרון שאלת כפירתם של האנוסים בנצרות. הוא מיעץ לנוצרים להתרחק ככל האפשר מהם, שלא לגור בשכנות עמהם, כדי שלא לשקוע בכפירה יחד עמהם. ביון שכגורם לדרכם היהודית של האנוסים ראו את ישיבתם בשכנות עם יהודים, ייתכן שהוא אבי רעיון ההפרדה בין מקום־מגוריהם של אנוסים למקום־ מגוריהם של יהודים.

 רעיון זה מצא את ביטויו בהחלטת הקורטס בטולידו בשנת,1480 והדים מהוצאתה לפועל הגיעו לידנו מכמה משפטי־אינקויזיציה, וביטוי לכשלון ההפרדה בין יהודים לאנוסים נמצא בפקודת־־הגירוש. אך הצעתו עולה על כך, והוא מרחיק לכת ומיעיץ לנוצרים להתרחק מחברתם המזיקה של אנוסים. דומה כאילו רצה ליצור מעין נידוי חברתי נגדם מצדם של נוצרים, כדי למנוע את השפעתם הרעה, כביכול, על נוצרים טובים.

בספרו השני, שבו מיחד אלונסו די אספינה את הדיבור לשאלת הכפירה, סמוך לסיומו, הוא מלמד כיצד יש להתחקות אחרי כופרים וכיצד יש לחקרם. כמבוא לשיטתו הוא קובע שאם האפיפיור ציוה על חקירת מינות יש לנהוג על־פי שיטתו והוראותיו. הוא אומר לקסטיליה, שבה לא נמצא מוסד אפיפיורי לחקירת מינות, הוא מציע את שיטתו. והדרך שבה הלכו לימים חוקרי־המינות מראה עד כמה היה להם אלונסו די אספינה מורה ומדריך. כל החוקר בכפירתו של הזולת, החשוד בכפירה, מותר לו לחפש מודיעים ומוסרים (denunciatores). בהשקפתו זו רצה כאילו לקבוע שכל נוצרי נאמן יכול לשמש בכוח ״חוקר־מינות״ ולחפש כופרים. אבל בזאת תם למעשה חלקם, שכן הוא קובע כי את חקירת העדים יש לערוך בנוכחות שני אנשי־דת, ואם אפשר, שנוטוריון ציבורי יעלה את הודעותיהם על הכתב.

ומהי הצעתו זו אם לא מעמד של חקירת מינות במתכנת בית-דין אינקויזיטוריאלי?די לה לשמועה על מציאותה של כפירה כדי שתהא זו חובתם של ארכיהגמונים, הגמונים ״ארכידיאקונים, לחפשה ולגלותה. אם נחשד מישהו בכפירה יש לחקרו לפחות אחת לשנה, וחובתם של החשודים למסור את כל הידוע להם על אחרים שנתפסו לכפירה. אם הכופר מתודה מרצונו, אפשר להסתפק ביחס אליו בעונש קל כדי לכפר על עוונותיו, אך אם הוא מכחיש את כפירתו יש להוציאו מחוץ לציבור, כלומר להטיל עליו חרם, וכעבור שנה [אם לא חזר בו מכפירתו] – להענישו. חובתם של השלטונות החילוניים היא להקפיד על דברים אלה, ואם לא ינהגו כך יש להעביר את תופסי המשרות החילוניות ממשרותיהם. בעלי המשרות חייבים להישמע להוראות חוקרי־המינות, ואין הם רשאים להתערב בפעולתם. רשאים החוקרים לפעול במישרין ולתפוס בעצמם את החשודים במינות, ואם יש צורך אף להעלים את פרטי ההאשמות ולא להזכיר את שמות העדים. כשאין קיימת סכנה יש לפעול בגלוי ולפרסם ברבים את פרטי הכפירה.

מינות – מתוך הויקיפדיה

ביהדותמינות (מהמילה מין במובן סוג) היא כינוי שניתן לכל מי שסטה מדרך הישר או הדעה הישרה (האורתודוקסיה) שהייתה נהוגה באותה תקופה. על פי רוב שימש הכינוי לנצרות ולכתות גנוסטיות, ובתקופה מאוחרת יותר – לתנועת השבתאות. לעתים שימש המושג גם להתייחסות לאתאיסטים (המכונים אפיקורסים בלשון חז"ל), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לאדם בעל אמונה אחרת. רק בשלב מאוחר מאד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי לנוצרים שאינם ממקור יהודי.

הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח "עובדי כוכבים ומזלות" או בראשי תיבות עכו"ם וכך הם הדפיסו מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות". במספר מהדורות דפוס חדשות שיצאו לאחרונה שוחזר הנוסח המקורי.

תכנית זו מעידה כמאה עדים עד כמה ניתן לראות בה מקור־השראה לאינקויזיטורים של ימי טורקימדה, שהחלו לפעול כעשרים שנה לאחר שהעלה את שיטתו על הכתב. אך אין הוא מסתפק בהצעות ובעצות אלא מברר היטב אילו אמצעים יש לנקוט כדי לבער את כפירתם של אנוסי קסטיליה. ארבעה אמצעים הוא מציע 1. גירוש מן הכנסיה 2. שלילת הדרגות והכיבודים (אותם יש ליטול מכל אחד, בין אם הוא איש־כנסיה או תופס משרה חילונית, ואף הקיסר והאפיפיור בכלל אלה-אותם יש להוריד מכסאותיהם) 3. החרמת הרכוש! 4. רדיפת מינים בכוח הנשק – חובתם של השלטונות החילוניים להוציא להורג כל כופר!

 הזרוע החילונית היא שתוציא לפועל את ענשיה של הכנסיה. כופר שחזר בו מן הכפירה, ולאחר־מכן שקע בה שוב, דינו מאסר־עולם. עד לדור שני אין לתת לבני הכופרים ולתומכים בהם משרות ציבוריות.יש להרבות בענשים ככל האפשר, אף־על־פי שאין האלוהים מעניש פעמים. אלא שכאן מדובר בחטאים מרובים, ובחטאים הגוררים חטאים, ומשום כך החומרה. כל הנותן מחסה לכופר יוצא מן הכנסיה, ואין לתת לו משרה ציבורית, ואף אין הוא כשר לשמש כעד.כל התומך באנוסים הכופרים ועורך להם קבורה כדין מכנסיה יוצא מן מכנסיה, ולא תינתן להם כפרת עוונות אלא אם כן יוציאו הקוברים במו ידיהם את הגופות שקבלו וישליכו אותן בשדה.

הערת המחבר : הוא אף מפרט את המשרות : עורך דין – לא יוכל ללמד סניגוריה ; כומר מסולק מכל משרה ולא ייהנה מכל בניפיקין. מכאן שגם כמרים חשודים בסיוע לכפירת האנוסים.

Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos

 C'est precisement lorsque Moulay Sliman decida de construire cette mosquee qu'il fit expulser  les Juifs de leurs anciennes maisons "trouvant", dit un historien, "leur voisinage inconvenant pour le saint edifice" Cet ordre  fut adresse au gouverneur de la Provincede Tetuan, Abd ar-Rahman ben Abd al-Kader Achach, par une lettre ecrite de la main du sultan fin Jumada I 1225 (Mercredi 5 Aout 1807). Moulay Sliman y declare, egalement, faire donation a la communaute juive "en toute propriete de tout le bien connu sous le nom de al-Ryad (le jardin) dans la ville de Tetuan" 

A cet endroit, il y avait effectivement des jardins et quelques families juives y habitaient deja. Le gouverneur devait maintenant en faire selon les instructions du souverain: "un Mellah isole, separe des Musulmans comme tous les Mellahs". Tout Juif qui possedait une maison en ville devait la revendre aux Musulmans et avec le prix de cette vente, se faire construire une autre dans le Mellah. 

Le delai accorde aux Juifs pour quitter les maisons de la ville et reconstruire leurs nouvelles habitations etait de six mois: "Si cela venait a expirer", ordonne le sultan, "expulse-les de la ville, eloigne־les et qu'ils n'y retournent jamais plus pour y resider avec 1'aide de Dieu Tout Puissant! 

". Les Oulemas devaient etre convoques immediatement et mis au courant de ces dispositions: "car nous avons juge cela utile et bon; afin de les (les Juifs) mettre a l'ecart des Musulmans et de les empecher de s'approcher de leurs mosquees et de leurs demeures. C'est la l'un des premiers avantages que nous procure (la construction) de la nouvelle mosquee". Puis le sultan ajoute: "Louange a Dieu, puisse-t-il compter (cette mosquee) parmi les oeuvres eternelles et nous en faire tirer profit ici-bas et dans 1'au-dela, Amen! Prends garde qu'ils (les Juifs) ne sanctifient une de leurs maisons pour le culte ou qu'ils ne fassent construire une synagogue (dans le Mellah): il ne faut pas qu'il y ait deux directions de priere en pays musulman!. 

"II n'v aura pas deux directions de priere (kibla) en terre d'Islam" est une phrase qui revient assez souvent sous la plume des auteurs musulmans. En tous cas, la doctrine des legistes interdit la construction de nouveaux edifices du culte, juif ou Chretien, en pays musulman. Cette interdiction fut souvent a l'origine de graves persecutions contre les non- Musulmans. Mais comme il arrive en ces matieres les faits historiques contredisent frequemment la doctrine. Au Maroc, il semble que dans le passe, on etait plus intransigeant qu'ailleurs en ce qui concerne cette question. Aussi, generalement, la synagogue n'etait-elle qu'une chambre plus ou moins bien agencee, plus ou moins vaste suivant les moyens de son proprietaire (j'en ai pourtant connues de tres belles, quoi qu'anciennes et assez vastes pour contenir de deux a trois cents fideles). 

Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179. 

Ces chambres etaient reservees au culte dans des maisons particulieres: "Le Roy leur permet d'avoir des synagogues particulieres, ce sont des maisons ordinaires; car il leur est defendu d'avoir pour cela des maisons publiques, et dont !'architecture se fasse remarquer" (Simon Ockley Relation des Etats de Fez et de Maroc tr. fr., Paris 1726, p. 154). Au temps de Moulay Sliman cette "tolerance" n'etait meme plus admise officiellement. En 1811, trois synagogues furent brulees a Meknes: "… En effet, le gouverneur avait, par ordre du sultan, fait mettre le feu aux synagogues construites dans l'annee … la responsabilite incombe a des denonciateurs juifs qui ont rapporte au gouvernment que des synagogues nouvelles avaient ete construites. Or, selon leurs lois, nous n'avons pas le droit de les en informer, si on le fait, ils les demolissent" (G. Vajda, op. cit., pp. 97-98 et n. 1). Les autorites fermaient donc les yeux et il leur fallait une denonciation formelle pour sevir. Encore, selon toutes probabilites, ne s'agissait-il que de chambres- synagogues d'une maison particuliere.

Cependant, la segregation des Juifs, outre les difficultes juridico-religieuses qu'elle soulevait, ne fut pas, en general, favorablement accueillie a  Tetuan, surtout par la bourgeoisie musulmane d'origine andalouse qui avait toujours entretenu d'excellentes relations avec eux. Le sultan qui pressentait des difficultes de la part des Andalous, voulait les convaincre du bien-fonde et de 1'orthodoxie de cette disposition: "

Veille a ce que ces ordres soient strictement executes et qu'ils ne fassent 1'objet d'aucune discussion car ceci est une affaire purement religieuse" ecrivait-il au gouverneur, et il ajoutait menacant: "Si tu decouvres quelqu'un qui veuille contester ces dispositions ou les discuter, applique- lui un chatiment severe pour son peu de religion, pour la faiblesse de sa foi et de sa certitude".

 Quant aux Juifs eux-memes, le Grand-Cadi de Tetuan ecrivit un peu plus de trois annees plus tard, au debut de Muharram 1225 -25  Fevrier 1810 . Ils (les Juifs) accepterent cela et s'y engagerent apres s'etre inclines devant les instructions (la lettre du sultan).

Ils s'engagerent a ne pas faillir a leurs promesses et a ne pas rompre cet accord, a ne pas revenir sur les decisions et a ne pas les repousser. Ils accepterent 1'humilite et le mepris a tout moment… que la Grandeursoit a Dieu, a son Prophete et aux Musulmans et l'abaissement eternel aux ennemis de Dieu, les Infideles"

Il semble que Abd ar-Rahman Achach n'ait pas fait strictement appliquer les ordres du sultan et plusieurs families resterent en dehors du Mellah. Le souverain s'en apercut au cours d'un voyage d'inspection qu'il fit dans les ports du nord. Ce fut, semble-t-il, une des raisons de la destitution de ce gouverneur et son remplacement par un esclave noir du palais, officier de l'armee imperiale

Cette situation apparait plus clairement par la reprise de la question et la convocation des rabbins ainsi que des notables de la communaute par le Grand Cadi, trois ans apres la lettre du sultan dont nous avons donne plus haut quelques extraits.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.הגירוש 1

              סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

יעקב רותי, למשל, שימש שגריר של מלך הווטאצי של פאס בפני מלך פורטוגל ונציגיו במרוקו, ועימם היו לו קשרי ידיות אמיצים מאז כיהן ב – 1523 כמתורגמן בסאפי.

בעוד שאחיו התיישב בארזילה, הוא עצמו העדיף להתגורר בפאס ב 1536, לאחר שעזר למאמץ המלחמה של השליט של פאס וסיפק לו כ 1000 עצים רמחים. באותה שנה , הוא נכח לצידו של השליט של פאס, באחת המפלות הצבאיות החמורות ביותר של ממלכת פאס מידי החיילים הסעדיים. היה זה בדרך נס, כך כתב לאחיו, שהצלחתי להגיע לפאב בריא ושלם.

ב 1537 הגיע יעקב רותי לארזילה במטרה למנוע חתימת חוזה לשביתת נשק בין השריף של סוס ופורטוגל, שעלולה הייתה לפגוע ביוקרתם של מלכי פאס. הגם שלא עלה בידו לשנות את מהלך הדברים, הליח עם זאת להשלים את מו"מ לקראת חתימת חוזה שלום בין מלך פורטוגל ובין מלך פאס ב 1538 

ב 1539 נשלח רותי שוב בשליחות לליסבון במטרה לחתום על ברית צבאית בין ממלכת פאס לבין פורטוגל. הברית לא יצא לפועל, ובסופה של שהות בת שנתיים בליסבון הוא חזר למרוקו על מנת לקבוע, במרירות מסוימת, כי הפורטוגלים היו קרובים לויתור על אחיזתם בסאפי ובאזמור לטוב השריף של סוס.

מצבם של מבצרים אלה נעשה קריטי, אחרי שספגו התקפות בלתי פוסקות מצד צבאות הסעאדים , ובאותה מידה גם הורע מצבם בפיננסי מיום ליום. ב 1540 הטילו הסעדיים  מצור על אגאדיר, שנכנעה ב 12 במרס 1541. הייתה זו מכת מוות ליוקרה של פורטוגל, אשר החליטה לעזוב לאלתר את אזמור וסאפי כדי למנוע מחייליה תבוסות נוספות.

יציאה זו הייתה אמורה לבוא אחרי פינו הקהילות היהודיות משתי ערים אלה, פינוי שנועד להיות מעין מבצע הצלה לכל דבר. הדבר מפתיע למדי, שכן באותו זמן ממש החליט מלך פורטוגל על כינון האינקוויזיציה בליסבון ומינה את אחיו דון אנריקה, לאינקוויזיטור הראשי. באביב 1541 שיגר מלך פורטוגל את ההוראות הבאות למפקד אזמור, אנטוניו לייטא : יש להעלות בדחיפות, תוך יומיים, את כל יהודי העיר על אוניות. יש לעשות זאת מבלי לפגוע בהם, לגלות כלפיהם יחס טוב עד כמה שאפשר ולנקוט את כל אמצעי הזהירות כדי שנכסיהם לא יפגעו.

הוראות ברוח דומה הוא הפנה למפקד ארזילה, והמליץ לפניו לסייע במיוחד ליהודים העלולים להיפגע במהלך הפינוי. אך השתדלות זו של מלך פורטוגל ביחס ליהודים נתגלתה כקצרת טווח, שכן בינואר 1542 הוא ציווה על גירוש, תוך חודש, לפאס של כל היהודים הגרים בארזילה, כולל הפליטים מאזמור וסאפי.

השושלת  הווטאצית עצמה הייתה על סף התמוטטות כללית לאחר שמלך פאס, מולאי מוחמד, נפצע והובס בקרב בספטמבר 1546 על ידי הכוחות היריבים בפיקודו של מוחמד אל-שייך אל מהדי, אשר, לאחר שהוכרז כסולטן במרכאש ב 1545, נכנס לפאס ב 1549. 

תקריות והתנגשויות בין התושבים והמגורשים לא חסרו, כמובן, בכל אחד מהמרכזים העירוניים הגדולים של מערב המגרב במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה-16. בפאס המתיחות בין שני היסודות התדרדרה ב 1526 לעימות חריף ביותר, שנמשך כעשר שנים לערך, אך הן בפאס והן במראכש המאבק בין המגורשים לתושבים לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה " אתניזציה " של ההבדלים התרבותיים, שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

כפי שהיה ניתן לצפות, היו אלה התושבים שחשו עצמם מאוימים על ידי המגורשים שמקרוב באו, לפיכך, כבר לפני ההגעות של 1497 דנו אחדים מרבני התושבים בפאס בשאלה, האם מותר למנוע בעד המגורשים מלהיות נושאי משרת " נגיד " הקהילה, על ידי הטלת חרם על אלה מבין המגורשים שיסכימו למלא תפקיד זה. עד מהרבה נתברר, שהשאלה הינה תיאורטית ואף בלתי רלוונטית לחלוטין. היה זה המלך שקבע בדרך כלל מי ישא בתואר הנגיד.

כתוצאה מכך , כאשר במרוצת המחצית השנייה של שנות השלושים שימש יעקב רותי נגיד, הוכרה סמכותו הן על ידי התושבים והן על ידי המגורשים, אשר נטלו לידיהם את רסן ההנהגה בקהילה החשובה ביותר של במרוקו, דור אחד בלבד מאז בואם לארץ זו. ניצחון זה בא בעקבות הצלחה לא פחות מרשימה בתחום חשוב ביותר בחיי הקהילה : מנהגי השחיטה, שהובאו למגרב על ידי המגורשים, אומצו על ידי התושבים.

התושבים  קיבלו ללא קושי כללים אלו, שהיו פחות נוקשים ופחות בזבזניים מאלה שלהם. הם הסתגלו אליהם ללא עוררין עד לביקור שערך בפאס ב 1500 הרב שלום בן מסנות מתוניס, שביקר בחריפות את התושבים על שוויתרו על מנהגי השחיטה המקוריים שלהם, שלדבריו היו מעוגנים יותר במסורת, כפי שנקבעו על ידי הרמב"ם, מאשר אלה של המגורשים.

מולו התייצבו רבני המגורשים של פאס, ביניהם הרב משה חלוואה, אשר דחו בתוקף את טענותיו. משהרב התוניסאי עזב, הוויכוח נשתכח, ומנהגי השחיטה החדשים נפוצו ברחבי הארץ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר