ארכיון חודשי: פברואר 2013


פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

 

היהודים תחת שלטון הממלכה השריפית.

פרק חדש בקורות מרוקו קשור בעלייתם של המלכים השריפים. ( השושלת מכונה בשם שריפית על שום טענתם שהם מתייחסים אל אבות האסלאם ) מעמדו של שלטון זה ואי יציבותו השפיעו על תולדות היהודים , עתים במישרין עתים בעקיפין, לפי שהיו תלויים לא מעט בחסדי המלך. יש לזכור כי בניגוד לשכנותיה במזרח כגון אלג'יר ותוניס, לא נשתעבדה מרוקו לאימפריה העותמנית.

על אף ניסיונותיהם של העותמנים לנגוס חבלי ארץ ניכרים ממלכת מרוקו. ואולם הלחץ על מרוקו השריפית בא גם מצד הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים והצרפתים שלטשו עיניהם אל חופי מרוקו בתקופות שונות, וביקשו לקנות בה דריסת רגל. כל אלו תרמו לשלטון הבלתי יציב בימי השריפים, שלטון החייב להיאבק על חייו מול אויבים קשים.

ואולם קשה מכל הייתה מכת המריבות והמרידות הפנימיות בתוך חצר המלכות. אלו היו מרובות והכבידו על התפתחותה הפנימית של ממלכת מרוקו. בנסיבות אלו קשה היה שבעתיים סבלם של היהודים, והגם שעריצות השלטון לא כוונה רק כלפי היהודים אלא כלפי כלל האוכלוסייה המקומית, סבלו היהודים גם בגלל החוקה המפלה, היא חוקת הד'מי, שהופעלו כנגדם משום שהיהודים אינם כופרים אך גם אינם בני דת האסלאם.

כך למשל נאסר עליהם לנעול מנעלים ולרכב על סוסים, חייבים היו לפנות דרך בפני מוסלמי, ועוד. יהודים סבלו מפרעות והתעללויות ולא רבות הן תקופות שלווה בחיי היהודים. ואולם עלינו לזכור כי באותו פרק זמן יכולים היו יהודי מחוז אחד להיות קורבן לפרעות או לנגישות מיסוי כבד, ואילו אחיהם שבשאר המחוזות הוסיפו לישב בשלווה. כך יובנו נדודי רבי יעקב אבן צור שעוד נשוב ונדון בהם להלן.

מבין השליטים השריפים נתעכב מעט על דמותו של מולאי איסמאעיל, השליט העריץ בתקופתו של רבי יעקב אבן צור, אשר שלט בין השנים 1672 – 1727. עריץ זה הצליח אמנם להשליט סדרים בממלכתו, אך היה מלך אכזר ואלים מאין כמוהו, שופך דם נקי ובעל תאוות בשרים כבירה.

מפעל הבניה הקשור בשמו כרוך ניסיונו להעתיק את הבירה למכנאס אותה ביקש לבנות במתכונת תפארת ורסאי, תוך חיקוי הדגם המלכותי של לאוי הארבעה עשר. לצד אלו יש לציין, כי השליט הנלחם הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, הפגין פקחות מדינית, החלטיות מלווה בביצוע מהיר וחדות ראייה שבעזרתם הביא רגיעה יחסית לארצו, ובמיוחד יש לציין את הצלחתו בביעור קיני השודדים.

בכל הנוגע לתולדות היהודים, נראה כי לצד גזירות המיסוי הכבדות והמעיקות, היה גם צד נוסף והוא השגת ביטחון יחסי תוך אפשרות תנועה חופשית ברחבי הממלכה. אף זאת יש לציין כי היהודים עלו לגדולה בחצרו ושימשו בה בתפקידי מפתח. כן יש לציין כי מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני איסמאעיל בגביית המסים וההיטלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי רצח של איסמאעיל עצמו במקרים אחדים.

אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. עם מותו של מלך זה החלו שלושים שנות מהומה של מלחמות ירושה, האנרכיה וחוסר היציבות גברו, והמצב הכלכלי החמיר לבלי נשוא. מצבים קשים אלו ניכרים היטב בספר השאלות והתשובות של רבי עקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " שהוזכר לעיל.

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

il-etait-une-foisIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

LES ASSISES DU POUVOIR AU MAROC

Comment définir le pouvoir du sultan au Maroc?

Qu'en était-il des Juifs?

Minoritaires, ils eurent à payer cher pour leur rôle de bouc émissaire de service pendant les périodes de crise et de famine, et notamment suite au décès d'un souverain. En période de troubles, le pillage des quartiers juifs était quasiment de mise : il en fut ainsi durant les bombardements de Mogador en 1844 ou durant les émeutes de Fès en 1912 par exemple. A quelques exceptions près, les souverains alaouites ont eu des relations d'affection envers leur communauté juive qui leur était dévouée sans condition. Les sultans pouvaient en tout temps compter sur l'intégrité et les talents de nombreux notables juifs dans le domaine de la diplomatie et du commerce. 

En ce qui a trait aux Juifs berbères, il est bon de mentionner que la fonction de rabbin se transmettait de père en fils tout comme s'il y avait un certain mérite des ancêtres à léguer cette charge, ce qui n'est pas sans rappeler le statut du chérif musulman. Le plus clair du temps, le Juif dépendait d'un seigneur ou caïd.

Revenons à l'autorité du sultan

Le sultan bénéficiait d'une aura religieuse incontestable : « Le pouvoir appartient à Dieu seul. Il le donne à ceux de ses serviteurs qu'il choisit » (Coran, 12-56). Par le biais du Makhzen, le sultan s'appuyait sur toutes les composantes susceptibles d'avoir un pouvoir politique et dans un sens, il constitua l'arbitre suprême capable de donner sa légitimité à tel ou tel groupement. Les sultans qui ne furent pas fermes se contentèrent souvent de demander que l'on ne transgressât pas la loi coranique, ce qui, dans certains cas, constituait une réponse ambiguë. 

Mais en bout de ligne, le sultan était Chérif, cadi suprême, chef des armées, administrateur en chef par le biais du Makhzen. Il arrivait qu'il consultât son entourage mais il requérait obéissance et fidélité. Il était supposé être infaillible. La tâche était loin d'être aisée car il fallait prendre en considération des groupements tribaux, religieux et  economiques, ainsi que differentes personnalites incluant les privilegies que sont les cherifs. Les dimensions du sacre, du religieux, du civil et du militaire se recoupaient en sa personne. Cependant, c'est a lui qu'il incombait de faire en sorte que ces forces demeurassent sous son controle. II etait ultimement responsable du maintien de l'ordre.

Le sultan pouvait-il disposer de la vie de ses sujets comme bon lui semblait?

Le sultan se sentait libre d'appliquer ou non le chatiment conforme a la sourate 5-37 du Coran : « La juste retribution de ceux qui se rebellent contre Dieu et son messager sur la terre et fomentent sur la terre le desordre est seulement d'etre tues ou d'etre crucifies, ou d'avoir les mains et les pieds coupes en sens alternes ou encore d'etre chasses de la terre. » En outre, il y a un hadith (parole attribute au Prophete) qui dit: « II est de votre devoir d'ecouter ceux qui vous commandent et de leur obeir, tant qu'ils ne vous ordonnent pas de faire quelque chose que Dieu desapprouve. S'ils 1'ordonnent, il n'y a plus qu'a executer et a obeir. » Bien que la legislation qui derive de ces prescriptions soit autrement complexe, il n'en demeure pas moins que dans les faits, la soumission aveugle au souverain a ete observee par ses sujets comme etant un devoir et que par ailleurs, bien des souverains se sont comportes en monarques absolus envers le peuple. Du temps du sultan Hassan Ie, le journaliste britannique Walter B. Harris decrivit ainsi la veneration vouee au souverain : « II etait facile de voir combien tous, depuis le plus grand des vizirs jusqu'au dernier des soldats, avaient crainte et aussi presque de l'adoration pour leur sultan. »

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

קטנה שלא ילדה במשך עשר שנים – האם רשאי הבעל לשאת אשה שנייה?

על פי הדין, אם אשה אינה יולדת במשך עשר שנים, מותר לבעל לשאת אשה שנייה בגיל הפוריות, למרות שבעת הנישואין התחייב לאשתו כי לא יישא שנייה אלא בהסכמתה. בעיה זו עולה בכמה מקרים. המגמה אצל החכמים היא להתיר לבעל לשאת אשה אף בניגוד לרצונה של אשתו הראשונה, משום שהוא רוצה ילדים. ואכן לפי מקור משנת תקי״ב (1752) היה מעשה בקטנה שנישאה ובמשך עשר שנים הפילה, ובעלה רצה לשאת אשה שנייה כדי שתלד לו. הראשונה סירבה להתיר לו, אבל לבסוף נשא אשה שנייה (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ נג).

במחצית הראשונה של המאה ה־19 נשאל חכם על קטנה שסירבה לקיים יחסי אישות עם בעלה, והבעל רצה לשאת אשה שנייה. תשובתו היא כי הדבר תלוי בהחלטת בית הדין, וכי למרות שחתם בעת הנישואין [שלא יישא אשה שנייה], ״יכולים בית הדין ליתן לו רשות לישא אחרת״, ואם רצה לגרש את הראשונה, אין לה תוספת אלא רק עיקר כתובה (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ קה).

בנושא זה היו חילוקי דעות בין חכמי פאס לחכמי מכנאס: חכמי פאס פסקו שאסור לו לשאת אשה אחרת, אלא יגרש את הראשונה [שאינה יולדת], ואחר כך יישא אשה אחרת. חכמי מכנאס היו בדעה שיש להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מבלי לגרש את הראשונה. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו, הצדיק את חכמי פאם, בתשובה שכתב בשנת תרל״ה (1875) (׳הלכה למשה/ אהע״ז, סי׳ מג). החכם הנ׳׳ל דן בנושא גם בתשובה שנכתבה בשנת תרנ״א (1891): מעשה בכלה קטנה שהלכה לבית אביה ושהתה שם במשך ארבע שנים, והבעל רצה לגרשה. החכם כותב כי ״הטוב והישר לפשר״, ואם סירבה לקבל גט, ״רשאי הוא לישא אחרת״(שם, אהע״ז, סי׳ סא).

האם מונים עשר שנים מעת שנישאה או רק מזמן שהייתה בשלה ללידה?

אחת השאלות שעלו היא האם מונים את עשר השנים מעת הנישואין עם הקטנה, למרות שאז עוד לא יכלה ללדת, או מהזמן שהייתה בגיל הבגרות והפריון – כלומר, לעתים מספר שנים לאחר שנישאה.

מעשה בנערה במחצית הראשונה של המאה ה־18 שנישאה שנתיים לפני גיל בגרותה, ואחרי עשר שנים עדיין לא ילדה. הבעל רצה לשאת אשה נוספת כדי להיבנות ממנה. נציג האשה דרש בפני בית הדין שידחה רצונו לשנתיים. אבל בפסק הדין, עליו חתמו חכמי פאס ר׳ יהודה בן עטר ור׳ יעקב אבן צור, הצדיקו את הבעל, ולא הסכימו לדחות את נישואיו בשנתיים (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כו). החלטה זו מבטאה את הרצון לעודד את הילודה, כבר בגיל צעיר.

שאלה דומה הופנתה לחכם כשלושה דורות לאחר מכן, בקשר לאדם שנשא קטנה כבת שש שבע. לדברי ר׳ יוסף בירדוגו ״חכמי פאס הראשונים פסקו שמונים [שסופרים] מעת הנישואין״, בהתאם לפסק הקודם (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ב).

חכמים דנו גם בשאלה על קטנה שנישאה ומחלה על כתובתה – האם מחילתה תקפה, וכן בנושאים אחרים הקשורים לגירוש הקטנה. התקלות שנגרמו כתוצאה מנישואי בוסר היו חוסר יציבות של הזוגיות, אי התאמה ומריבות בין בני הזוג, והדבר חייב התקנת תקנות להעלאת הגיל של הנערה הנישאת.

תקנות לגיל הנישואין

בתקנה שתוקנה על ידי חכמי מכנאס בתרס״ח (1908) נאמר:

בענין נשואי בנות בלתי מבוגרות שאנו רגילים בהם, ראינו שזה דבר רע בעיני אלקים ואדם… עוד זאת, אנו רואים בעינינו כמה תקלות יוצאות ממנו, ועל הרוב אינו מתקיים אותו זוג כי אם זמן מועט, ואפילו אותו זמן מועט שנשארים נשואים אין בו אלא חיי צער ומריבות בין משפחת הבעל ומשפחת האשה, ובפרט אם הבעל מבוגר יותר ממנה, והיא אינה נשמעת לו מקלות דעתה… לכן ראינו לתקן… שמהיום הזה והלאה לא תנשא הבת רק אם תהיה בת עשר שנים ויום אחד לפחות, ופחות מזה לא תוכל להנשא כלל זולת מן האנשים שכבר סיידו הבית לצורך נישואין… ובלעדם לא יוכל אף אחד לחתן בתו פחות מגיל זה שאמרנו(מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי שסז). מהעובדה שהחכמים תיקנו שגיל 10 יהיה הגיל המינימלי, ניתן להסיק כי בנות היו נישאות אפילו מתחת לגיל זה.

בשנת 1916 הגיש הרב יהושע בירדוגו מכתב למושל מכנאס, חתום על ידי מספר חכמים, ובו בקשה לקבוע את הגיל המינימלי לנישואין: 14 לבת, ולבן – 18. המושל ענה שהעניין אינו מסמכותו. המתנגדים לבקשה הגישו אף הם עצומה, חתומה על ידי 150 אישים. בסופו של דבר קבע ממשל החסות הצרפתי שהגיל המינימלי יהיה כפי שביקש הרב בירדוגו. ב־1937 הוציא המלך מוחמד החמישי הצהרה מלכותית נגד נישואי בוסר, למרות התנגדותם של רבנים.

במועצת הרבנים השלישית של חכמי מרוקו שהתכנסה בעיר רבאט בשנת תש״י (1950), הוחלט ש״גיל הבת לנישואיה הוא עד שתהיה בת חמש־עשרה שנה שלמות ולא פחות״. בהקדמה לתקנה נאמר: לפנים כמעט בכל ערי מרוקו שהבנות נשואות בקטני קטנותן אשר לא כברכת אלקים ״פרו ורבו״, ואף שלעת כזאת נשתנו הדעות בהערים הגדולות, עוד רעה חולה זאת בהערים הקטנות ובכפרים, בקטני הדעת אשר אינם שמיס לב לכל הנזקין הנגרמים בנישואי הקטנה, ובפרט לאיש גדול (מ. עמאר, תש״ם, עמי 273).

בג׳רבה נישאת הבת בגיל 14 כפי שכתב נחום סלושץ בביקורו שם בשנים 1906 ושוב ב־1928 (׳האי פליא׳, 1957, עמי 83). הנ״ל כתב על אמהות בגילים בין 13 ל־15 ובעל בן 18 בטריפולי(מסעי בארץ לוב, א, עמי 39, ב, עמי 97).

היה מעשה בג׳רבה במאה ה־20 ביתומה צעירה שקרוביה רצו להשיאה. ר׳ כלפון משה הכהן התנגד ופסק: ״אין ראוי להשיאה כעת, רק אחרי מלאת לה חמשה עשר שנה״. בתשובתו התייחס לעובדה שבדורות עברו היו משיאים בגיל נמוך, כמו 11. אבל עתה – ״שהדור חלש״ – אין להשיאה. בדבריו יש אידיאליזציה של דורות העבר, בהם נישואי בוסר היו רגילים. בטיעון ״שהדור חלוש״ – אין הכוונה לחולשה פיזית, אלא אולי הסבר לשינוי שחל בעקבות השפעות מודרניות, ״ואנו חלשים בשמירת המסורת״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ תמט).

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

 

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

הקשר בין מנהגי־מים אלה והיציאה לטבע קיים בקרב עדות שונות. על דרכם של האנוסים בפורטוגל נוכל לעמוד מתאורו של פרופי נחום סלושץ: ״בכל ימי החג נוהגים כל בני הקהילה לצאת לשדה ומסדרים חגיגה על שפת הנהר או הנחל.

יציאה לטבע קיימת במקומות רבים. ישנם אזורים בהם התפריט ביום המימונה קבוע. באזור תאמזרת שבסביבות מארקאש נוהגים לקחת ביצים שלוקות, תפוחי אדמה, לחם, כוסכוס עם ״אלקרדאס״ (אלה מעיים ממולאים של כבש שמכינים אותם כמו נקניק). כשתייה משתמשים ב״מאחיא

הכל סועדים ושותים יחד ואחר כך אומרים פיוטים ומרקדים ריקודים. מקום בראש תופס ׳שיר המים׳ ( כך קוראים לו ) עם ניגונו המזרחי היפה. השיר הזה מצטיין בנעימה מיוחדת, קדומה ומזרחית באמת, והוא נחשב לקדוש מאוד, ומחוץ לחג־הפסח הם מסרבים לזמרו״.

מנהג מעניין, שלא מצאתי לו הסבר, קיים בכמה קהילות: ביום המימונה נוטלים עצמות (האם אלו מסעודת ליל הסדר ? ) ומשליכים אותן למים.

ביום המימונה מוציאים אנשי דאדס בשעת התפילה את ספרי־התורה ומרקדים אתם. העשירים שבקהילה נהגו לפזר אגוזים, שקדים, תמרים, תאנים, והילדים הזדרזו לאסוף את הפירות בשמחה רבה. יהודי לאראש שבאזור הספרדי נהגו ללכת אחרי התפילה לגן ולברך את גרכת האילנות. גם אנשים שלא נהגו להתפלל כל השגה הקפידו לעשות זאת. בעל הגן היה נותן לכל אחד פרח או ירק.

יהודי מאראקש נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המלאה וברגע שהשוער פתח את הדלת שרו: ״פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה…״.

מסורת מעניינת הנהוגה אצל כמה משפחות היא להימנע מאכילת חמץ עד ליום המימונה (ולא בערב המימונה), ויש שנמנעו אפילו שבוע שלם לאחד חג הפסח לא לאכול חמץ. כי היו אופים לחם ללא שמרים, שמחמת דקותו נראה כמצה. בכך מבקשים להוכיח את אהבתם למצה, שקשה להיפרד ממנה.

זהו מנהג היכול להסביר את אכילת ה״מופליטה״ בערב המימונה, מאכל האופייני אך ורק לחג זה. יש כאן רצון להוכיח שאין השתוקקות ללחם גם אם מותר לאוכלו והמעבר העדין הזה דרך מאכל הדומה למצה משקף מחשבה מקורית ומעניינת.

מקור החג

בידינו מצויות כמה עדויות המוכיחות את קיום המימונה במאה ה־18, ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר. אדיסון, שהקדיש בספרו פרק לפסח במאה ה־17, לא הזכיר את המימונה, אך אין להסיק מכך שהיא לא הייתה קיימת אז.

מהו מקור המימונה ? לפי גירסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם ״מימון״, שפירושו בערבית אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במשנה, שבארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי־הארץ.

הסבר שני, נפוץ לא פחות, רואה במימונה שיבוש של המלה ״אמונה״. ואמנם, יש המשתמשים ב״אמונה״ במקום מימונה, ואמונתם היא שכשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כן עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את חודש ניסן לחג הפסח עצמו. הנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. ואף על פי כן מוסיפים להאמין לה וכדי להוכיח זאת לה׳ ולהפגין את אמונתם העמוקה, הם מציינים זאת על־ ידי חג מיוחד, חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף מייחס את המימונה לרבי מימון, אביו של הרמב״ם. לפי המסורת, נפטר רבי מימון באיסרו חג של פסח. ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המי­מונה לזכרו.

רבי אברהם כלפון, חכם מלוב מהמאה ה־18, מציין ״כי בשנת פטירתו של הרמב״ם שנת ד׳ תתקס״ח הגיעה השמועה על פטירתו לקהילות טריפולי בימי חג הפסח, וכל הקהילות רצו להתאבל עליו כהתאבל על אב או קרוב משפחה, ולאכול סעודת הבראה הנהוגה באבלות — לחם וביצה.

 אך מכיוון שכאמור הגיעה השמועה בימי חג הפסח ואסור להתאבל בימי חג, דחו את סעודת ההבראה למוצאי החג, וזהו היסוד למנהג לאכול את המימונה ״לחם וביצה קשה״— מובא בספר יהדות לוב, בהוצאת ועד קהילות לוב, ישראל תש״ך, עמי 379. כדאי להוסיף כאן שבלוב, ״באיסרו חג, נוהגים ללוש לחם עם תוספת כמון, כיכר כיכר לכל אחד מבני המשפחה. לפני משלוח הכיכרות לכבשן תוקעים ביצה בכל כיכר. את הלחם אוכלים עם הביצה הקשה… ללחם זה קוראים ׳מימונה׳״. ספר יהדות לוב, עמי 378 (ע״פ הרב פ׳ זוארץ).

הסבר רביעי: ״שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים אח ההלל משום: ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ?״ (סנהדרין ל״ט, ע״ב).

טעם נוסף המקובל על יהודי מרוקו הוא שרק לאחר החג הייתה אפשרות לבני ישראל, יוצאי מצריים, לראות ולבדוק את הביזה שלקחו מהמצרים ולכן כל אחד מברך את השני בברכת ״תארבאח או תאסעאד״

קנטרוביץ מביא במאמרו ״פסח בגיטו מרוקאי שני הסברים המתייחסים למימונה־ אמונה: המסורת מספרת להם כי ה״מימונה״ באה מן השם ״אמונה״ והיא נצטוותה מרבם אברהם אשריקי שנהרג ערב פורים על קדושת השם. לפני מותו ציווה את בני עדתו לקיים את המנהג הזה: כשם שמשמח אתכם הסדר בניסיו ונפלאותיו, כך תשמח אתכם סעודת ה״אמונה״ במוצאי החג״.

 יש המספרים כי ה״מימונה״ נוצרה עוד בשנת תרי״ג (1853) על־ ידי המקרה שקרה ערב החג הזה: בעיר אגדיר חי ר׳ משה עמאר. הוא היה איש מקובל ובקי בש״ס אף גם התפרסם בקרב הערבים ע״י שיריו השנונים והריגשיים שנכתבו בערבית.

 הם קראוהו המשורר האגדירי או מוסה עמאר. רבים חשבו אותו למשורר ערבי, כי גם בקרב הערבים ישנה משפחת עמאר. בשנת תרי״ג בחר ר׳ משה עמאר את מקום שבתו בעיר וויזאן, שבה קבורים רבנים קדושים. פעם השתטח המקובל הזה על קברו של צדיק.

זה היה בכפר קטן לפני חודש ניסן ומה גדל תמהונו, בשמעו קול קורא אליו בשמו: משה, משה, ויפן כה וכה ואין איש. ושוב שמע את הקול המצווהו לשוב מהר אל אגדיר, כי היהודים שם בצרה גדולה. ואחרים אומרים, שנרדם על־יד קבר צדיק אחד, וחלם את החלום הזה.

 ר׳ משה האמין בחלום, וימהר ביום המחרת לשוב אל אגדיר. וכשהגיע לשם ראו עיניו פרשים שחורים בגיטו וקצינם פוקד עליהם לאסור את נכבדי היהודים. כשראה הקצין את ר׳ משה עמאר, ירד מסוסו ונגש אליו, הושיט לו את ידו וקרא: מוסה המשורר, מה לך ב״חרת אל יהוד״ ?

ויען לו בחיוך: הן יהודי אנוכי ודורש כל חיי רק טוב לאחי היהודים. ויספר לו הקצין: כך יצאה הגזרה מן הפחה. וימהר משה ויתייצב לפני הפחה. הוא נתקבל אצלו בכבוד גדול. כשביקש מן הפחה להעביר את הגזירה שאלהו: מה לך וליהודים? הן משורר ערבי הנך.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

גירוש ספרד – ח. ביינארט

משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפתלואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".

הרקע

בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים – ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מדרך הישר, המינים.

באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת אלוהים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים בישו ובנוצרים זכו לתשומת לב.

בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש הנוצריים.

בה בעת, התחזקו שני מסדרים נוצריים חשובים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים של שנאת היהדות.

המשפט

ב-1236 שלח ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.

רבי יחיאל ברבי יוסף מפריז (נפטר בשנת 1260 או 1264), בעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. מכונה בפי בני דורו "החסיד".

תולדות חייו

נולד בצרפת בעיירה בשם ביאו. למד אצל רבי יהודה בן יצחק שירליאון מפריז. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורגרבנו פרץ ברבי אליהו מקורביל, חתנו רבייצחק מקורביל ועוד. שימש כראש ישיבה. לקראת שנת 1257 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע לשם ונפטר שם. בספר מובא בספר כפתור ופרח.(לרבינו אשתורי הפרחי עמוד תשצ"ו) כתוב שהוא התיישב בעכו ונפטר בחיפה. עם זאת על פי מחקר של פרופ' שמחה עמנואל זוהי טעות: עלייתו ארצה כשלה, והוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של רבי יצחק מקורביל,‏ זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה – בשבת,י"ד בניסן ה'כ' או ה'כ"ד.‏ בפריז אף נתגלה שבר מצבה שבו נותרו המילים:

אפשר כי זוהי מצבתו של ר' יחיאל עצמו ולא של מי מבני משפחתו, כפי שהיה מקובל אצל החוקרים שהיו סבורים כי ר' יחיאל נפטר בארץ ישראל

 דבריו של רבי יחיאל מובאים בתוספות במקומות רבים. פירושיו למקרא מובאים בפירוש בעלי התוספות על התורה.  מעט מתשובותיו מצויות כיום בידנו. רבי יחיאל אף כתב פירוש משלו למסכתות מסוימות בתלמוד הבבלי. בשנת 1937 (תרצ"ז) נדפס בירושלים פירושו של תלמידו למסכת מועד קטן. ידוע שחיבר ספרהלכה אך הוא לא הגיע לידנו.

רבי יחיאל מפריז, בהסתמכו על יהודה בן ברוך, מסר לראשונה על ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שמברך אבי הנער בהגיע הנער לגיל בר מצווה. רביאשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח"‏ מציין שרבי יחיאל דגל בחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית בירושלים, בהסתמך על הכלל ההלכתי שלפיו טומאה דחויה בציבור.

 בנו בכורו, יוסף, עלה לארץ ישראל, ותלמיד הרמב"ן שסייר בארץ ישראל העיד שקברו של "הרב רבינו בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש זצק"ל" מצוי למרגלות הר הכרמל.‏ בספר כפתור ופרח מופיע כי הוא היה חותנו של הר"י מקורביל, בעל הסמ"ק והמרדכי.

הוויכוח על התלמוד

משפט פריז

בשנת 1240 נאלץ רבי יחיאל לעמוד בראש חכמי דורו בוויכוח פומבי מול חכמי הנוצרים. ויכוח המכונה משפט פריז. נושאו של הוויכוח היה התלמוד הבבלי את הוויכוח יזם תלמידו לשעבר של רבי  יחיאל, המומר ניקולס דונין. בספר כפתור ופרח בעמוד תשצ"ו לרבינו אשתורי הפרחי מופיע השם ניקוליש די לירא דונין, שהצטרף למסדר הפרנציסקני, כתב ספרים אשר מגנים את התלמוד. בשנת 1236 כתב אגרת לאפיפיור ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויי הגשמה של האל וכן שמצויים בתלמוד  ביטויים קשים כנגד מי שאינם יהודים. כמו כן לחץ דונין על האפיפיור גרגוריוס התשיעי והמלך לואי התשיעי לשרוף את התלמוד.

בשנת 1239 קבע האפיפיור שכתבי התלמוד יוחרמו ויועברו לעיון. לואי התשיעי הסכים לקבל את הוראתו של האפיפיור ובלבד שיהודים יוכלו להגן על עמדתם. בשנת 1240 נערך הוויכוח הפומבי בין חכמי היהודים לבין חכמי הנצרות על אודות התלמוד. לצד רבי יחיאל בוויכוח עמדו גם רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילוןורבי שמואל משאטו טייר. רבי יחיאל וחבריו טענו שהביטויים השליליים בתלמוד כנגד מי שאינם יהודים כוונו כלפי הגויים עובדי העבודה הזרה בזמן כתיבת התלמוד. לביטויים אלו, כך טענו, אין שייכות לנוצרים בני זמנם. כמו כן טענו שללא התלמוד אין קיום לדת היהודית ואם הותרה היהדות בעולם הנוצרי כדת נסבלת הרי שיש להתיר ליהודים ללמוד את התלמוד. למרות טיעונים אלו הסתיים הוויכוח בניצחונם של המתנגדים לתלמוד. בשנת 1242, עקב הוויכוח הנ"ל, נשרף התלמוד ברחבי צרפת.

הקרבת קורבנות בארץ ישראל בזמן הזה

רבי אשתורי הפרחי (בספר כפתור ופרח, פרק ששי) מספר על יוזמה של אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריס, לחידוש עבודת המקדש: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי (לבריאת העולם. 1257 לספירה), ושיקריב קרבנות בזמן הזה". רבי אשתורי הפרחי מעלה את השאלה: "מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס", ומשיב שמותר לחדש את עבודת הקרבנות באופן חלקי גם בטומאה, על פי הכלל שטומאה דחויה בציבור. לא ידוע מה עשה רבי יחיאל מפריס להגשמת רעיונו.

ישיבה בפריז או ישיבת "פריז" בעכו

ידוע להיסטוריונים על אדם בשם רבי יעקב השליח. רבי יעקב השליח שמש כשד"ר  של הישיבה של רבי יחיאל מפריז. רבי יעקב השליח התפרסם בזכות רשימת קברי צדיקים בארץ ישראל שהכין בעת מסעותיו. בפתח רשימת הקברים מצוי הציטוט הבא:

אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם רבי יעקב השליח, נאמן מהרב רבינו יחאל מפריש אשר לו בשיבתו שלוש מאות תלמידים… והלך בכל גלילות ארץ ישראל… להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש

למקור היסטורי זה ניתנו מספר פירושים שונים ולאור הכתוב בו נחלקו ההיסטוריונים ביניהם לגבי מיקומה של ישיבתו של רבי יחיאל. יש שגרסו שישיבתו של רבי יחיאל הייתה בפריז ורבי יעקב השליח נשלח מפריז לארץ ישראל על מנת לגייס תרומות. הבעיה באפשרות זאת היא שתושבי ארץ ישראל היהודים היו עניים מאוד באותה העת. לאור זאת לא ברור מודע נשלח יעקב השליח לגייס כספים דווקא בארץ ישראל.

אפשרות אחרת היא שיעקב השליח נשלח מעכו לגייס כספים עבור ישיבתו של רבי יחיאל מפריז ששכנה  בעיר עכו. את התרומות קבץ מקהילות יהודיות באירופהובמזרח התיכון וגם בארץ ישראל גופה. החוקר אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל" אוחז באפשרות השנייה. את רשימת הקברות שהכין רבי יעקב השליח מסביר אברהם יערי כחומר תעמולה שנועד לסייע לרבי יעקב בגיוס התרומות.

לכאורה כינויה של הישיבה מדרש הגדול דפריש מלמד על כך שישיבתו של רבי יחיאל הייתה ממוקמת בפריז. כינוי זה מוסבר על ידי יערי בכך שהישיבה בעכונקראה על שם הישיבה של רבי יחיאל מפריז שנסגרה ועברה לארץ ישראל.

לשיטתו של יערי ניתן לראות דוגמה לכך ששמה של הישיבה משמר את שמה של ישיבה קודמת בשמותיהן של הישיבות הליטאיות שקמו בארץ ישראל במאה ה-20. ישיבות אלו משמרות את שמותיהן של הישיבות בליטא שחרבו בשואה (כך למשל ישיבת פוניבז' ועוד).

מכל מקום, על פי מחקרו של עמנואל שהובא לעיל, ר' יחיאל לא הגיע ארצה כלל, ועל כן ברור שלא הקים שם ישיבה.

על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:

רק מלך צרפתלואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה על דרכם.

את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף המקנא בן נתן.

המשפט התנהל בחודש יוני, שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש.

מראכש העיר-חביב אבגי

אבני זכרון לקהלת מראכש – חביב איבגי

מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822. 

ויהודים רבים מצאו את עצמם פליטים בלי בית, כיוון שנאסר עליהם לגור בקרבת שכיניהם הערבים. תחילה זה היה בתיטואן, שם החליט לבנות מסגד בקרבת כמה מבתי היהודים, וציווה להעביר את היהודים משם.

אמנם העניק להם גן כפיצוי להקים עליו את שכונתם, כי הוא האמין שעל היהודים לגור בנפרד רחוק ממגורי מוסלמים. יהודי רבאט וסאלי היו עדיין גרים בסמיכות לשכונות המוסלמים וגם בתוך השכונה עצמה, וגם שם הרחיקם לשכונה נפרדת.

אפילו הערבים לא ראו בעין יפה הרחקתם של שכיניהם מדורות, כי רבים מהם מצאו פרנסתם אצל היהודים. נראה שגם במראכש כזה היה המצב. אמנם בניית המללאח במראכש הייתה לעובדה כבר מתחילת שנת ישב"ע – 1652, ונמשכה כחמישים שנה לאחר מכן. במראכש שכונות יהודיות מעורבות, היו תמיד בסמיכות למגורי מוסלמים מסביב למללאח, זנאן בן זגרא, ברימה, טוארג, וקסיבת נחאס.

העברת היהודים ממרכזי האוכלוסייה לאזורים נפרדים, השפילה את מעמדם והורידה אותם לתחתית הסולם, מבחינה חברתית וכלכלית. הכניסה לגטאות, כפתה עליהם תנאי חיים אשר לא היו רגילים להם לפני כן. בערי החוף שם היהודים עשו חיל והצליחו, הצלחתם הייתה להם לרועץ, בכך שעוררה קנאתם של המוסלמים. הניצנים של חזרה לימי החושך התחילו לצוף, החל מראשית המאה התשע עשרה.

בשנת תקנ"ג – 1793, היה מרי נגד מולאי סלימאן בניצוחו של אחד המצביאים מולאי סלאמה, שהיה מורד באחיו. באו עד מכנאס בחליל שמנה כארבעת אלפים, ושם, כמו חרדת אלוקים נפלנ עליו וברח. חיל " המהאוסים " שלו הוכה שם שוק על ירך, חייליו של המלך הפשיטו אותם ערומים כביום היוולדם, היהודים גמלו להם טובה תחת רעה וזרקו להם בגדים לכסות את ערוותם.

למרות כל האמור לעיל, יחסו הטוב של מולאי סלימאן ליהודים לא האריך ימים, ומצבם לא היה מזהיר. השפעתם של צוררי היהודים לא פגה ולא חלפה, ויהודים עדיין נהרגו על קדוש ה'. נוסך לכך בשנת תקנ"ט – 1799, פרצה מגיפה במרוקו ויהודים ממכנאס וכנראה גם מערים אחרות, עזבו בתיהם ונסו אל מחוץ לעיר. בשנת תקע"א – 1811, ביום ד' כ' סיון, נשרפו שלושה בתי כנסיות במכנאס וארבעה ספרי תורה על ידי פורעים מאחת מערי המחוז.

המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.

המלך מולאי סלימאן מת בשנת 1822, ועל כסאו ישב בנו מולאי עבד ארחמאן, קשה לומר שגם בימיו של מלך זה או אחר שהכל התנהל על מי מנוחות. מבחינתם של היהודים הכל נמדד יחסי למלכות זו או לזו שלפניה.

בחצי האחרון של המאה הי"ט, התרחשן מאורעות שזעזעו את העולם היהודי, בשל רישומם הקשה יחסית. מולאי עבד ארחמאן גם הוא היה נחשב למלך נאור, אבל רצון לחוד ומציאות לחוד. המלך לא נראה שהיה בכוחו לשנות את מצבם העגום של היהודים.

לכאורה כלפי חוץ, מוצג מעמדם של השליחים הדיפלומטיים היהודים, כאזרחים בעלי זכויות, שתרומתם למדינה הייתה בעלת משמעות ממדרגה ראשונה, כך נראה לפחות בקשריה של מרוקו עם העולם החיצון. אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד.

וגם מלך כעבד ארחמאן הנחשב לחסיד, לא היה לו יכולת ולא רצון להסכים לשינוי במעמדם של היהודים. מפנייתו של קונסול צרפת למלך בטנג'יר, הקונסול ביקש ממנו להיטיב לבני חסות היהודים, והמלך השיב לפנייה זו :

" יהודי ארצנו המבורכת הם בבחינת " מעאהדון " ( בעלי ברית הכוונה, כנראה לתנאי עומר, לגבי ההגבלות שעליהם הסכימו המיעוטים יושבי מדינות ערב, כגון : מרוקו, מצרים, וסוריה. והם תנאי חסות משפילים ) אשר קבלו עליהם תנאי חוקינו הדתי.

בכל הקור למעמד העמים בני החסות קרי ( ד'מה ), וכל עוד הם מקיימים תנאים אלה, אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אבל אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות, לכם תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות, אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי.

יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם, אך אצלנו אין הדבר כך גם עם המציאות הזאת היהודים למדו לחיות ולתמרן עם הזמן, כמאמר החכם מכל אדם קהלת " עת לצחוק ועת לבכות ".

התערבות מבחוץ לא הטיבה עם היהודים. היהודים יושבי הארץ ידעו שהתערבות כזו רק תרע להם עוד יותר, לכן לא הם אלה שהיו בין יוזמיה. כפי שנאמר למעלה לא היה בהם חידוש, הכל היה מוכר וידוע ליהודים. ולמזלם הם למדו היטיב איך לחיות אתו.

מנהיגיהם עמדו בפרץ הזה דורות רבים, קרה לפעמים גם שילמו על כך בחייהם. וזה כמעט לאורך כל ההיסטוריה של היהודים במרוקו. את סבלם של היהודים ותחושותיהם מצאו ביטוי עז, בשירתם של פייטנים ומשוררים יהודים.

שירה זו, הייתה רוויה חצי לעג, על אלה הקוראים לנו בני חסות. איך משורר מיהודי מרוקו שלא עמד תוהה ושואל חסות ממה ? מי פה העבד " ומי החופשי ? המשוררים העברים גינו בשפתם המליצית והפיוטית, כל תופעה של התנכלות פיזית ורוחנית.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

הוחלט כי החלוקה לקהילות תהיה כדלקמן: עם קהילת התוניסאיים, המקומיים, ימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות. עם קהילת הגורנים ימנו כל היהודים שמוצאם הוא מן הארצות הנוצריות. חלוקה זו כללה את כל האביונים הנודדים שצריך היה להאכילם או להשיבם למקום מוצאם וכן את קבורתם בעת שהלכו לעולם. החלוקה הייתה כה קשה עד כי היהודים חילקו את בית העלמין שלהם לשני בתי קברות מחולקים על ידי קיר.

בעת החדשה

בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.

על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.

ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הנסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח – כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.

נוהגי הגורנים

הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס לא הצטמצו בקשרים מסחריים. היות שלא היו כמעט נישואין בינם לבין יהודי המקום הם נאלצו לנסוע לעיר מוצאם על מנת למצוא שידוכים.

כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בפיזה באוניברסיטה הנדסה ורפואה

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.

סיפור אחר עליו, המבליט את ראיית בני דורו אותו כצדיק שנעשו לו נסים, נמצא בכתב יד הנ"ל על גיליון " שיר ידידות " ונעתק להלן בנספח ב   יש להעתיק את הנספח כאן

גיליון בדף של כתב יד מיץ' 1273 בספריית הסמינר התיאולוגי, בניו יורק.

" גם אנכי איש צעיר לא אחשוך פי מלספר רב גדולה ותהלות ראש נשיא נשיאים כבוד הרב שמואל אבי זצוק"ל. מעשה נורא אשר אירע לו כפי מה ששמעתי מפי מגידי אמת לא פעם ולא שתים. והוא כי אמרו עליו ז"ל שבוודאי היה בו ניצוץ פינחס הכהן והיה כל ימיו מתקנא קנאת ה' צבאות שלא לחלל ברית קודש.

והוא שהנשיא זלה"ה היה נשיא עם כל מלכות מסר"א והיה עושה משנים על ידו בכל מדינה ומדינה. ובכל אגרותיו שהיה מעלה למשנים שלו שבכל עיר, היה מזרזם שיבדקו חיפוש מחיפוש שלא להתחלל ברית קודש

אף אם לא נקבל את הסיפור כפשוטו, ונראה בו סיפור שנתהווה לאחר זמן, כשהילה אגדית הספיקה לעטר את דמותו של הנגיד, הרי ודאי שגרעין ואף יותר מגרעין של אמת נמצא בו. בסיפור, בוצע גזר דין מוות ביהודי שחילל ברית קודש, ללא העמדה בבית משפט, וללא פנייה לשלטונות ובקשת רשותם. שמואל סיכן את נפשו ואת מעמדו וניצל רק בדרך נס. ספר אם זה היה יכול לקרות כך, אך בשנים אלו במצב של תוהו ובוהו בממלכה, הכל אפשרי.

ממנו נלמד על השתדלותו של שמואל לעמוד בפרץ ולגדור את הפרצות, ובכל זה הפריצות שהלכה והתפשטה בעיקר בחוגי העשירים בשנים הללו, שנים של תוהו ובוהו ומלחמות על המלכות. הוא נהג בעניין זה ביד תקיפה וחזקה, והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים.

הוא עצמו נהג בפרישות, בצניעות ובטהרה. בפעולותיו אלו שאב בוודאי עידוד וברכה מן חכמי הדור והמון העם שדבק בדתו, והם הוסיפו להעריכו ולהעריצו. דומה שמעשה זה אירע אחר שנת תצ"ה, כיוון שבשיר ידידות, אין שום רמז למאורע, ואילו אירע הדבר לפני כן לא יתכן שלא ימצא ביטוי להד לכך בשיר זה.

על פועלו של שמואל בשנים הקשות תצ"ז – תצ"ח, שנות הרעב הגדול, איננו יודעים מאומה. אנו יודעים רק שבסוף שנות הרעב, כשהיו בתים רבים שנהרסו ונחרבו, קנה אז שמואל כמה חורבות של חנויות וחצרות ובתים בזול.

ודווקא בשים קשות אלו היינו מעוניינים לדעת כיצד באה לידי ביטוי גמילות החסדים שלו ועזרתו לבני עדתו. ועוד מעניינן לדעת, למשל מה תפקיד מילא שמואל באותן רדיפות שנרדף רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים ". הרי בין שנת תצ"ב, שבה יצר לאור ספרו הראשון " חפץ ה' " לשנת תצ"ט, שבה ברח בן עטר ממרוקו, שמואל היה נגיד.

ורבי חיים בן עטר, מספר בהקדמתו ל " אור החיים " " נרדף דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה ונגידה בידי שר צר אכזרי….ולא שבו הרודפים קיוויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחרי רץ לצר ולצורר, וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיעה " 

ובמיוחד מה שמתלונן בן עטר על גובה המס שהטילו עליו, והרי הנגיד – אחד הקובעים בדבר, שהרי המס הוא עניין שהקהל אחראי לו. ובן עטר אומר " ולא שבת נוגש ומדהבה, ובאֶת שדרכו למדוד בגסה דנוני וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסך והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה ( כלומר העמידוהו בחזקת עשיר ), ואין חונן, וסוגרו דלתי תורה, כי האיש הבליעל הולך וחזק ויוסיף לחטוא איש ישראל ח"ו ".

במיוחד מעניין לדעת למי כיוון בן עטר במשט האחרון בכינוי " איש הבליעל ", " איש ישראל " החוטא, שנראה ברור כי מתכוון הוא ליהודי בעל עמדה שהיה מעורב ברדיפתו וצרותיו. ומי הוא זה ? קשה לומר שזה היה שמואל. אם דבריו מתייחסים לשנים שלפני שנת ת"ץ אפשר היה לומר שמכוונים למימון בן אפרים הנגיד, שהיו דעות שליליות עליו. אך בשנות התצ"א – תצ"ח הוא לא היה נגיד ואולי מתכוון לאיזה נגיד מקומי זוטר שהיה בסאלי או ברבאט.

עם חזרתו של מולאי עבד אללאה למלכות בשנת בשנת ת" ק – 1740, עדיין שמואל משרת כנגיד. הוא מוזכר בשטר מודעה שנעשה באייר תק"א כנגיד. אך באלול תק"ג כבר ניתן פסק דין אחר בתביעת אחיו נגד יעקב בן קיקי, על נזק שגרם לו בתפיסה, שתפס לו שמואל.

נראה שהדבר קרה בשנת תק"ג או בתק"ב. בזמן התפיסה היה הנגיד דוד בן קיקי, ולא שמואל. איננו יודעים כמה זמן היה נגיד דוד זה. כנראה תקופה קצרה ביותר. ונראה שתביעת יהודה לפיצויים לא הייתה אלא כשבני קיקי לא היו עוד בנגידות.

דומה שמיד אחר התפיסה, ואחרי תשלום החוב שהיה מוטל עליהם, חזרו שמואל ואתו עמו יהודה אחיו, למעמדם הראשון כנגידים. ודמות ראיה יש לדבר. בשנת תק"ח עדיין יהודה תובע פיצויים מידי יעקב. אך אין יעקב מוציא את קבלת הידות שבידו מן כסלו תצ"ח, על נזק שגרם יהודה לאביו.

ופסק הדין של חכמי מכנאס, םאס, סאלי, ועוד, ניתן רק על סמך העדויות שהציג יהודה. ואילו בשנת תקי"ו כשיהודה הלוי כבר נפטר לבית עולמו, והדיון בתביעתו נמשך על ידי בנו הצעיר אליהו, אז מציגים בני קיקי מספמכים לפסילת העדויות הקודמות, ובין היתר גם קבלת העדות משנת תצ"ה, המוכיחה שיהודה גרם נזק לראובן בן קיקי אביו.

פוטר ר"א דיאבילה את יעקב בן קיקי מתשלום הפיצויים. נראה שבחיי יהודה חששו להציג עדויות אלה, מפני שמעמדו היה אין כנגיד, ורק אחרי פטירתו – ובוודאי שגם שמואל לא היה אז בחיים – יכלו למצות את הדין ולטעון כל הטענות שבידם. נראה אפוא ששמואל הוחזר לנגידות אחר התפיסה עד מותו.

שמואל היה תפוס בידי השר מוחמד נגארי. עילת התפיסה של שמואל הייתה על רקע צודק פחות או יותר. חייב היה למלך חוב על " גפרית " שמכר לו, והמלך דרש את תשלום החוב. אוצר המלך עבד אללאה בשנת תק"ב – לאחר שחזר למלכותו – היה מדולדל. 

המקובלים במרוקו

 

 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

דוד חזן. ראה לעיל : דוד זאגורי.

דוד חסין. 1730 – 1790. גדול משוררי מרוקו בשיריו ניכרת השפעה קבלית. על רבי דוד בן אהרן חסין, יש שירשור ארוך במיוחד בנפרד שטרם הושלם.

דוד הכהן. נפטר י"ט בתמוס תס"ח. אב בית דין תיטואן. רבי יעקב בן צור מכנהו בקינתו " החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא דקדישא ( עת לכל חפץ ).

דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמה לספרו הוא מכונה המלך דו, מאור הגולה, ידיו רב לו בנסתר ובנגלה, ועוד. ספרו " משכיל לדוד " , הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח בעיר תוניס. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ"ך, זוהר ועוד.

לדעתי ( המחבר ) הוא מכיל מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת שכותרתה היא : הגהות על ע"ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית מדרשם של רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם בן מוסא, על ידי תלמידים רבי יעקב פינטו, שהיה רבו.

פעמים הרבה הוא מזכיר את " מורנו הרי"ף, והכוונה לדעתי, לרבי יעקב פינטו הנ"ל. כן אתה מוצא " עיין בההגהות דברי הראב"ם והרא"א והרי"ף ז"ל, והן אמת שלדברי הרב אברהם אבן מוסא ז"ל יקשו. ובהמשך שם שהרב הראב"םפירש שיחותיו להר"א אזולאי ז"ל.

כן הוא מזכיר פעמים אחדות את הרב מוסא י"ץ. לדעתי הוא הרב מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים " החכם הר"מ אוחיון נר"ו. או הר"מ דוד אוחיון נר"ו. מבני דורו נזכרים גם רבי אברהם פינטו ורבי שלמה אסולין. נפטר ליל יום הכיפורים בשנת תרי"ט – 1859.

אלה הם חיבוריו :

" משכיל לדוד " – חידושים על התנ"ך, ושאלות ותשובות על הלכות שחיטה ובדיקה, ופילפולים על מסכתות.

" מורה צדק ", נדפס בתוניס שנת 1828

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

 

 אל מעיין העדן – הרב א. עטיה

מכירת מעיל הצדק                         

כדי להבין איך אפשר לילוד אישה להגיע לדרגת קדושה וטהרה כזו גדולה כמו של ר׳ עמרם בן דיוואן זצ״ל, נוכל להבין מהסיפור כדלקמן, אשר שמעתי אותו מפי הרב אהרון מונסניגו שליט״א בעת ביקורי בציונו הקדוש של ר׳ עמרם  ביום הילולתו בט״ו באב התשנ״ו, והוא שמע אותו מפי

      אבותיו הקדושים תושבי העיר פאם:

       איש עני בן טובים תושב העיר פאם אשר בנו הגיע לפרקו והיה צריך לחתן אותו עם ילדה עניה ויתומה, ולא היה לאל ידו לשאת בהוצאות הרבות של החתונה ושיקומם.האיש העני לא היה לו נעים לדפוק על דלתי בני עירו ולבקש את עזרתם.

      מצא לנכון לגשת לר׳ עמרם בן דיוואן אשר היה עובר אורח בעיר פאם ולספר לו את מצוקתו הכספית אשר בו הוא נתון.     רבי עמרם הצדיק היה גם כן באותו עת במצוקה כספית ולא היה לו די כדי לעזור לעני המסכן, אך נכמרו רחמיו על העני אשר ברצונו להקים בית בישראל, מה עשה? מסר לעני את אדרתו אשר היתה מיוחדת לו לשבת, כדי למוכרה בפומבי לעשירי העיר החפצים לקנות את אדרתו הקדושה.

     וכך היה, הידיעה עשתה לה כנפיים בעיר וכל העשירים אוהבי התורה והמצוות הציעו ממון רב לקניית האדרת הקדושה של הצדיק, כל אחד לפי יכולתו. לבסוף אחד מהעשירים זכה בה, תמורת מחיר גבוה אשר הספיק לעני לערוך חתונה מכובדת לזוג המאושר כשהצדיק ר׳ עמרם עמד בראש הקרואים ושמחתו לא ידעה גבול על החסד הגדול אשר זכה בו לקיים מה שנאמר: עולם חסד יבנה. 

האדמה נפתחה כדי לקבור את רבי חיים בן דיוואן

כפי שאמרנו לעיל, שאחרי פטירת רבי עמרם בן דיוואן, בנו רבי חיים המשיך באותה שליחות של אביו בגביית כספים למען ישיבות חברון. כתוב ששנתיים אחרי פטירת אביו דהיינו בשנת התקמ״ר, קנה חצר ומכרה אחר כך באשג׳ן מקום קבורת אביו, כ״כ בא לקבל את עזבונות אביו הצדיק.

רבי חיים המשיך לנדוד מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד שהגיע למרחקים, מצפון מרוקו לדרומו, עבר את ערי צווירא ומראקש והגיע לכפר ווירגאן שליד אינראז דרומית למראקש, כשהוא תשוש ועייף מאוד, בגדיו מרוב טלטולי הדרך היו כבר בלויים וקרועים, כשכולו מותש וללא כוחות.

הצדיק רבי חיים היה נראה בעיני יהודי הכפר כעני הנודד לפרנסתו, שם חלה את חוליו אשר נהיה חמור מיום ליום וכל עוד שהיה מתגבר על מחלתו, היה ממשיך לספר ליהודי כפרי הסביבה על ערכה של ירושלים וקדושתה וממריץ אותם להשתדל לעלות לשכון כבוד בארץ הקדושה כשאר יהודיה השוכנים בתוכה.

כ״כ היה מרביץ תורה ומסביר את חיה הכמוסים לחכמי המקום התאבים לזה כמו שהיה עושה אביו רבי עמרם זצ״ל בערים מרכזיות של מרוקו.

אחרי שישב קמעא לנוח ירדה עליו השראה גדולה ומיד הבין שבמקום זה הוא יקרא לישיבה של מעלה, והתחיל להתכונן בקדושה ובטהרה.

לא הרחק ממקום איפה שעמד הוא שמע זרימת מים אדירה כמו מפל היורדת לאפיקי הנחל, מיד קם הצדיק וירד לנחל, ולאחר שפשט בגדיו טבל, עלה ונסתפג והתכסה כולו בתכריכין שהיו עימו, ובקדושה ובטהרה החזיר נשמתו לבורא עולם כיאה לצדיקים, בל נשכח שהיה עדיין לא נשוי.

האנשים שנכחו במקום סיפרו שהאדמה נפערה וגופתו של רבי חיים שקעה עמוק בבור שנפער, הנוכחים

במקום סיפרו על באר מים שהיתה מכוסה באבן גדולה, מהבאר היו הרועים שואבים מים לשוקת וממנה השקו את צאנם, באותו זמן כשהרועים הורידו את האבן מעל פי הבאר, פתאום נשמטה מידם והתגלגלה עד למקום הנפער שבו נשקעה גופתו של הצדיק רבי חיים ונחתה עליו כאילו יד אדם הציבה אותה בדיוק במקום. עד היום האבן הזאת מסמלת את ציון קברו.

הרועים שחזו בנעשה לא ניסו אף פעם להזיז האבן ממקומה, תושבי הכפר, שלהם היתה שייכת הבאר נקרא אִינְרָאז.

לילה אחד נגלה הצדיק בחלום לראש הכפר שהיה מוכר, שמו היה מובארק, ואמר לו קום, ולן אמור ליהודים תושבי תאחננת, איסני, ואמרגאן, שכולם נמצאים דרומה למארקש, ותאמר להם כי במקום זה על הגבעה תחת האבן הגדולה קבור יהודי, ושמו רבי חיים בן דיוואן, ודע לך כי אם תעשה בנאמנות שליחות זו מעולם לא תדע מחסור ומצוקה כל ימי חייך וגם לזרעך אחריך. הערבי התעורר מיד משנתו, והתחיל לקיים שליחותו בנאמנות וסיפר חלומו בדייקנות לכל היהודים שבסביבה על חלומות ועל מה שדרש ״הסייד היהודי״ ממנו לעשות.

יהודי הסביבה התקהלו בהמוניהם והתחילו ביניהם לאסוף כסף, הם הביאו חומרים וכלי עבודה והקימו על מקום קבורתו של רבי חיים מצבה מפוארת, ואחר כך החליטו להקים במקום גם בית כנסת, הכניסו בו ספרי תורה לארון הקדוש, ממש כמו הבית כנסת באשג׳ן שמול קבורת אביו רבי עמרם. ומיד אחרי בניית הבנינים הפך המקום למקודש עד מאד, והמונים יהודים פוקדים את קבר רבי חיים פעם אחת בשנה, בין הבאים לחגוג על קברו באים גם ערביות וערבים להשתטח על קברו המבקשים גם הם ומתחננים לםייעתא רשמייא שירפא מחלותיהם, ושמרו על קברו מכל משמר אז, ומכיון שכעת כל היהודים עלו לארץ, הערבים ממשיכים עד עתה לשמור ולטפח מקום הקבר.

אותו יום שבו נפטר ונקבר רבי חיים נקבע כיום ההילולה השנתית שלו, כאות שנשמתו חוגגת גם עמנו, וכולם נהרו לעבר קבורת הצדיק ואמרו: אנא! הראה לנו אות ומופת כמו אביך הצדיק רבי עמרם.

בגלל שאין עץ על מצבת ר׳ חיים היו יונות רבות שחנו ממש מעל הבניינים בקביעות היו אפילו מקננות מעל הגגות, זה גרם לחוגגים סיפוק רב והרבו בתפילה ובשמחה.

שוררת אחדות גדולה בין הבאים והנשים כדרכן תמיד מהלהלות בלשונן, ומי כמו היהודים תושבי הדרום יודעים לשחוט כבש לכל המשפחה? כמדומני שההילולא שם נמשכה לילה ויום, ומיד התחילו להתפזר לכפריהם ולעריהם כל העולים לקברו של רבי חיים בווירגאן, שם לא היו זורקים נרות בכמויות כמו אצל הצדיק באשג׳ן ר׳ עמרם, אלא האחראים על המקום היו קונים נרות גדולים לבנים, והיו מוכרים אותם במכרז לכל המרבה במחיר, הנרות ע״ש הצדיקים המוכרים נמכרו במחיר גבוה, והיה מקום להדליק אותם, אבל שום להבה לא היתה, ולא אבנים מסביב למצבה, הכסף שנגבה שימש לטיפוח ולתחזוק המקום ולהעמדת שומר לקבר.

השמועות הלכו ונשמעו על נסים ונפלאות שנעשו שם. וכלהסביבה היו מבטאים ״רבי חיים ״האריה״ ( אשבע ) ומשנה  לשנה החוגגים היו מתרבים ובאים, המעריצים של רבי חיים בן sיוואן זצ״ל הפיצו שמו למרחקים.

זכותו וזכות אביו תגן על כל עם ישראל אמן כן יהי רצון.

Alliance Israelite Universelle.. metiers juifs a Taroudant

Brit

La revue des juifs du Maroc

Redacteur : Asher Knafo 

Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle

3.1. Premier texte : metiers juifs a Taroudant

Dans ce rapport, le seul qu'elle a envoye de Taroudant meme, l'auteure decrit ou plutot evoque les metiers qui etaient pratiques par les Juifs a Taroudant. A de rares exceptions pres, ils ont ete exerces par eux probablement depuis des siecles, comme ils l'ont ete jusqu'a leur depart definitif en Israel en 1962 et 1963

La "misere noire" qu'elle decrit ne concernait cependant qu'une partie de la communaute. D'autre part, ne decrivant que ce dont elle pouvait se rendre compte directement, elle ne s'est interessee qu'aux metiers visibles ; elle ne se doutait pas des autres liens economiques qui associaient des Juifs et des Musulmans dans l'elevage du betail et dans d'autres produits agricoles.

 De meme, sa description des besognes des femmes juives ne prend pas en compte les couturieres qui travaillaient chez elles, equipees de leurs machines a coudre Singer. Par ailleurs, les effets de !'instruction moderne n'ont commence a se manifester pour quelques jeunes gens qu'apresla Seconde GuerreMondiale, quand ils ont pu acceder a des emplois de bureau en particulier.

Taroudant Mme Benozillo

Taroudant, ce 20 mars 1931

Madame Benozillo a Monsieur le President de 1'Alliance Israelite Universelle, Paris

Monsieur le President,

J'ai l'honneur de vous parler des metiers qu'exercent nos coreligionnaires de Taroudant. Dernierement, en faisant a mes eleves une lecon sur la profession de leur pere, j'ai ete frappee par les reponses tres peu variees que j'obtenais. Des mots marchand d'etoffes, marchand de sucre et de the, mercier, sellier et tamisier revenaient sans cesse au cours de ma lecon. Un peu curieuse de connaitre quels autres metiers exercent encore les Israelites de Taroudant, je suis allee cette semaine voir le souk.

La plupart des commercants et artisans juifs avaient des echoppes en dehors du mellah, dans des marches et fondouks, parmi les marchands musulmans. Seules quelques epiceries et une boucherie kasher etaient tenues au mellah meme.

כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

תעתיק – הרב יחיאל ביטון

תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק 

האד אסקוילא סכדית בעד מן לאלייאנס מא כאן ענדהא דאך לוקת דראהם קתאר. ובעד מן די מא כאנוס יקדרו ילאיימו לא תלמידים ולא מעללמין.

ליום פיהא זאייד נאקץ מייאת תלמיד וכרג׳ מנהא שי אלף דלפללאחא מעללמין מפררקין עלא אשאם, ארץ ישראל, טורקייה די ורופא, רוסיה, רומאניה, מאצר, תונס, ארכינטינא, וקאנאדא.

האד אסקוילא כה יתמששה עלא ייד מעללמין עלא לקאעידא די עללמיתהום לייאנצא פסקוולאת מצוובין עלא ועלם לתאפללאחת.

לכידמא דלארץ' די כא יכדמו כא יתגמע כול מא הווא רהט דלחרת.

צאחבין אצנעא מגמועין כא ישקרוהא לא מן גיהת אתרתיב ולא מן לכדמא.

פעאם 1895, לאלייאנץ שראת קדדאם תונס פדג׳ידיידא ואחד לארץ' קבירה די 1300 יקטאר בסום רבע מייאת אלף פראנק ועמליתהא דוואר – סקוילא פאש יתתעללמו תאפלללאחת ולאד ליהוד דצפון די אפריקה.

אססקוילא כא יתתמששא די כיף יחדאז עלא יד מעללמין קאדרין בזזאף. פיהא ליום 70 תלמיד די מנהום 7 מן אצוירא. לגאמיע דלמצארף עלא אססקוילאת די יפה ודגידיידא לחק פעאם 1908 אסך די מייא ורבעין אלף פראנק.

(לינפלוינחורה) אננפאעא למליחה דסקוילא די תאפללאחת די יפה ודגיידיידא נטקלית ללבעד ו' מן רוסיה, מן רומאנייא, גאיו יהוד מג׳בונין ומתבועין די אטליבה לקבירה

העוזבים את בית הספר, מופנים אל בעלי מלאכה מסורתיים ידועים ומשמשים אצלם כשוליות. הם מקבלים 0יוע כ0פי חודשי עד לתום שהייתם אצל בעל המלאכה. במקומות שאליאנס לא יכולה הייתה לאתר בעלי מלאכה מסורתיים שאינם יהודיים או שאינם מעוניינים לקבל את בני היהודים, אליאנס הקימה בית מלאכה גדול ללימוד מלאכות מסורתיות שהתנהל על ידה.

אבל בין כל מפעליה של אליאנס, ראו׳ לציין את בית ספר אליאנס שהוקם בירושלים. זכות גדולה היא לבן אנוש המגיע לירושלים. מחד בשל הטוב שהיא מעניקה לגרים בה ומאידך בשל השפעתה על האדם. מוסר ותבונה קורנים ממנה אל העולם כולו. 

בית ספר שנוסד על ידי האליאנס ובעזרת יהודי נדיב לב, בדרך כלל מחזיק בתוכו מספר רב של מלאכות מסורתיות, מאורגן כדבעי ולא חסר בו מאומה. יש בו מורים מאירופה שמלמדים את מלאכת הנגרות, הברזל, מכניקה, מכונאות, ציור, טוויה וצביעה על עץ. בהתחלה היהודים לא היו נחושים דיים לשלוח את ילדיהם ללמוד מלאכת יד, והיום, בכל מקום יש 20 תלמידים המבקשים ללמוד מלאכת

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

מתוך הספר " דמויות בתולדות היהודים במרוקו

 מראשית התיישבותם ועד ימינו " רבי רפאל ברדוגו

רבי רפאל ברדוגו 1747 – 1821

בן רבי מרדכי, נצר למשפחת מגורשי פורטוגל, המתייחסת לפי המסורת המשפחתית, לרבי בוסתנאי גאון, מזרע דוד המלך, ממשפחת זרובבל בן-שאלתיאל. משפחה זו נתנה לעיר מכנאס, בה השתקעה לאחר הגירוש, שושלת רבנים ומנהיגים, מדור לדור ועד לימינו, כשרבי רפאל מפורסם מכולם וזכה לכינויו"המלאך רפאל". עוד בשעתו נחשב לגדול רבני דורו. כותב עליו הרב יוסף בן-נאיים ״ונודעה גדולתו בכל המערב כי הצטיין והיה למורה גדול, וכל חכמי המערב שתו מימי תורתו בתשובותיו אליהם על שאלותיהם״.

רוב ימיו התפרנס בדוחק ואף־על־פי־כן, שקידתו על הלימוד מעוררת השתאות. בצוואתו הרוחנית לקהילה, עמד בעיקר על הערך העליון של הלימוד. על ערש־דוי, התיר לאחד מתלמידיו לספר היאך מצאהו באחד הלילות, בעיצומו של החורף, כשבא לשאול אותו: ״מצאתי אותו ער ולא ישן והוא לומד ויושב על כסא ופאת ראשו קשורה בחוט אחד בכותל כדי שאם תבוא לו שינה, בשעה שירכין ראשו לישון, החוט יתלוש שער הפאה ותכף יתעורר משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכסא ודלי מים מתחתיו כדי שאם יטה לישון יטבעו רגליו במים, יתקרר ויתעורר״. רבי רפאל בירדוגו ציין, שמא ייחשד בהתפארות, כי רצונו אך ורק שילמדו ממנו לעסוק בתורה, תמיד ללא רפיון, יומם ולילה.

משום טוהר מידותיו וקדושתו במשך כל ימי חייו, נקבר בהלווייתו בארון. הדבר היה לנס, כי שנה לאחר מכן ציווה שר העיר להוציאו מקברו, ונמצא הקדוש כאדם ישן על מיטתו, פניו כפני החמה. הוראת השר נתנה לאחר שרוגזו גאה, משנאתו ליהודים, כשנודע לו שנכדו האהוב נולד, לאחר שבתו השתטחה על קבר הצדיק, שהפך למקום עלייה לרגל.

רבי רפאל בירדוגו השאיר אחריו יצירה ספרותית ענפה בתחומי ההלכה, שאלות ותשובות, פרשנות המקרא, האגדה והתלמוד, דרשות, הספדים, דיני שחיטה ובדיקה ועוד. עדכון תרגום כתבי הקודש לערבית מוגרבית, ׳הסראח׳ נחשב לעבודתו המקורית. ה׳סראח׳ הועבר עד אז מדור לדור בעל פה בלבד. את ספרו ׳לשון לימודים׳ הקדיש למלמדים, כדי לתקן ׳השיבושים שמשתבשים המלמדים בפירוש התורה׳. למרות חיוניותו כספר עזר להוראה, לא הודפס הספר, עד למהדורה המדעית שהוציא לאחרונה לאור, פרופ׳ משה בר־אשר, בהוצאת מוסד ביאליק. הספר זכה לתפוצה רבה, גם בהעדרו של הדפוס, כאשר בכל דור הועתק הספר בכתב יד. נראה, כי זהו הספר המועתק ביותר בתולדות יהודי מרוקו.

כל ספריו, מלבד אחד, זכו להדפסה. הראשון ׳משפטים ישרים', שאלות ותשובות(קרקוב, 1891 השני, ׳מי מנוחות', ספר פירושים וחידושים על התורה, (חלק א׳ – ירושלים, 1905, חלק ב׳ – ג׳רבא, 1942 השלישי, ׳תורות אמתי, נימוקים וביאורים ל׳שולחן-ערוך׳, יצא לאור על ידי המהדיר רבי שלום משאש (מכנאס, 1939). הרביעי, ׳רב פנינים׳ ספר הדרושים (קזבלנקה, 1969). החמישי, פירוש לנביאים כתובים (ירושלים, 1990). נינו, הרב רפאל בירדוגו, הוציא לאור את הספר שרביט הזהב׳, פירוש לש״ס, בשני חלקים ירושלים, 1978-1975).

נוסף ליצירתו הספרותית, הצטיין בתקיפותו ונועזותו כדיין וכן בהנהגת קהילתו, והיה מאחרוני מתקני התקנות בעירו. תקנתו הנודעת ביותר, ׳תקנת הבחירה' בדבר ירושה בין בני זוג, התקבלה לאחר מאבק עיקש, תחילה בקהילתו בלבד, ולאחר מכן במרוקו כולה, רק בשנות החמישים, בשל אופייה המתקדם, הנוגד מסורת מקודשת קודמת.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר