ארכיון יומי: 30 במרץ 2013


ד"ר אלישבע שטרית

ד"ר אלישבע שטרית

כל הכתבות וההסברים וכמובן הציורים הנהדרים מפרי עטה של ד"ר אלישבע שטרית

תמונות מחיי היהודים במרוקו 
ועבודות נוספות
ד"ר אלישבע שטרית
מתפרסם לראשונה באתר דעת • תשס"ד • 2004

כל הזכויות על הציורים ועל הטקסטים שמורות לאומנית

הכנות ללידה ראשונה
"תקתע אל חרוק"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר נכנסה אישה לחודש התשיעי של הריונה הראשון , נהגה אמה לכנס את נשות המשפחה ואת החברות הקרובות בביתה או בבית הבת ושם הן היו תופרות, סורגות, רוקמות, למעשה, מכינות את כל הדרוש לקראת לידת התינוק הראשון. הטקס הזה מכונה "תקתע {="גזירה" "חיתוך" אל חרוק" כנראה בד, או בדים}. פעולות אלה היו מלוות בשירת נשים ובסעודה משותפת. אגב, הצבעים של הבדים או של הצמר שבהם השתמשו היו אך ורק צהוב, כחול (על גווניהם) ולבן….

בחול המועד של חג הפסח , נהגו בקהילות יהודיות שונות לכנס את ילדי המשפחה המורחבת, ולעתים גם את ילדי השכנים, בחצרות אחד הבתים או בגינה ושם בישלו הילדים בעצמם את הארוחה. מאחר שהמנהג היה נפוץ ייצרו יצרני הכלים כלים וכיריים מיניאטוריים, במיוחד למטרה זו. המנהג כונה בכינויים שונים, לעתים אין יודעים את משמעותו. באזור קזבלנקה הוא כונה "מינדרה" באזור הסוס, "נזהה" , במראקש הוא כונה "תמסרוקת", שמשמעותו שותפות, ואילו בפאס הוא כונה "חלוטה" (יחדיו? בשותפות?). בדרך המשחק והעשייה הוקנו לידים ערכים שונים. ביום תשעה באב למשל, היו מוצבים דוכנים רבים לממכר כלים קטנים ומשחקים שונים שהיו עשויים מחמר. ההורים קנו אותם לילדים על מנת שישברו ויגרמו לילידים לבכות ביום ט' באב זכר לחורבן.

טקס התחד'יד

אחת התופעות שהיו נפוצות, עד להתפתחות הרפואה המודרנית ושמירה על כללי היגיינה, הייתה תמותה של נשים אחרי לידה ושל תינוקות בני יומם. בקהילות יהודיות שונות התפתחו מנהגים וטקסים שונים שנועדו ל"שמור על הילד והיולדת". בציור שלפנינו מובע טקס שהיה נהוג בקרב יהודי מרוקו והוא מכונה "תחד'יד" ["חדיד"- ברזל]. לאחר הלידה נהגו לכנס בבית היולדת מתפללים , חלקם ישב בחדר שבו נמצאו היולדת והתינוק (בגומחא מיוחדת ) וחלקם ישבו מחוץ לחדר. על פי מסורת אחת הם נהגו לקרוא פרקי תהילים ועל פי מסורת אחרת הם נהגו לדקלם "שירים" בערבית המכונים "לערובה". בזמן הקריאה היה אביו של התינוק מסמן בחרב, בסכין או בכל כלי חד אחר על גבי הקיר מעין "גבול" שמטרתו "לעצור" את המזיקים למיניהם שיכולים להזיק ליולדת ולילד. כן נהגו לתלות קמיעות שונים להרחקת המזיקים ולשמירה על הרך הנולד ועל אמו.

חתן החמש

לא בכל שנה נהגו לערוך חגיגה לציון יום ההולדת אלא רק במלאות שנה לילד, חמש שנים וכשהוא בר מצווה. כאשר היה בן חמש שנים נהגו לערוך "חתונה" לילד עם ילדה קטנה. את הילד הלבישו בבגד לבן או בבגד רקום (תלוי באזור המגורים) . היו מקומות שבהם "כתבו כתובה מדבש" ו"החתן" היה צריך ללקק אותה ( בדומה ללוח הקריאה הראשון). ככל הידוע "הנישואין" האלה לא חייבו את המשפחות. אולי הייתה החתונה הסמלית הזו מעין סגולה לשמירת הילד מפני מזיקים, שכן, כידוע תמותת הילדים הייתה גבוהה.

אישה יושבת

 

אישה

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

דמותה של המשוררת פריחא בת ר' אברהם בן אדיבה, או בשמה הספרותי "פריחא בת יוסף". 

ציור זה מביע את דמותה של משוררת עבריה ממרוקו, פרחא בת ר' אברהם בן אדיבה, אשר נהרגה על קידוש ה' בפרעות בעיר תוניס בשנת 1756. 

פרחא נולדה במרוקו ברבע השני של המאה השמונה עשרה. היא הייתה בתו של המשורר ר' אברהם בן אדיבה, אך אימצה לעצמה את השם הספרותי "בת יוסף". מתוך הכתבים המעטים שנותרו ממנה אנו יודעים, כי כתבה פיוטים, שירים וחיבורים רבניים שונים. היא למדה אצל אביה, ר' אברהם, שאף הוא היה משורר. ככל הידוע היא הייתה האישה היחידה שכתבה שירה עברית בצפון אפריקה. 

באמצע המאה השמונה עשרה ברחה המשוררת ביחד עם בני משפחתה ממרוקו לתוניס, בעקבות פרעות ומהומות שמיררו את חייהם של יהודי מרוקו באותה התקופה. אולם בשנת 1756 פלשו לתוניס חיילי האימפריה העות'מאנית, שהיו מוצבים באלג'יריה, ועשו פרעות בתושביה של תוניס, יהודים ולא יהודים. חלק מבני הקהילה היהודית מצאו מקלט בטריפולי שבלוב וחזרו אל תוניס לאחר שוך הקרבות. ר' אברהם בן אדיבה הצליח לצאת את תוניס יחד עם בנו, אך שניהם לא יכלו לקחת אתם את פריחא. כשחזרו לתוניס ערכו חיפושים אחריה אך לשווא. ר' אברהם הבין , שבתו נהרגה על קידוש השם בפרעות. כדי להנציח את שם בתו, שהייתה "תלמיד חכם", הוא הפך את חדר השינה שלה למקווה טהרה ואת החדר שבו הוצבה ספרייתה לבית כנסת עם ארון קודש במקום הספרייה. מאז הקמתו ועד להריסתו בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, הפך בית הכנסת למוקד עלייה לרגל של נשים וצעירות יהודיות בתוניס, שהעלו תפילה, שזכותה של פריחא תגן עליהן ותביא מרפא למכאוביהן. שמה של פריחא הפך לשם של קדושה בפי היהודיות של תוניס, ואגדות רבות נקשרו בו ללא קשר עם האירועים שהביאו להקמת בית הכנסת. אתר ההנצחה נהרס בגלל עבודות השיקום הנרחבות שעיריית תוניס החליטה לעשות ברובע היהודי של העיר. 

בציור מובא קטע מכתב ידה המקורי וכן חלקים מתוך כתביה, ובכלל זה אכרוסטיקון של שמה ושם אביה.

 

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

חפצי הנדוניה המכונים בפי חז"ל כלי הנדוניה, כללו כמה פריטים שכל כלה , בין אם הייתה ענייה או עשירה, הייתה חייבת להביא לבית בעלה. כלים אלה נועדו בעיקר לשימושה: 

מזרן ושמיכה מצמר אשר שמשו אותה בימי הנידה. 
א. שטיח ארוג מצמר המכונה "חנביל". 
ב. דלי מנחושת,"סטלה" לשימוש האישה בבית המרחץ. 
ג. זוג פמוטים מנחושת "חסק". 
ד. מכתש ועלי, "מהרז". מגש לתה ,"טבלה" עם קנקן התה. 
ה. כלי מיחם מנחושת להרתחת מים,"קפטרייה דל נחש". 
ו. לוח עץ לכביסה "לוחה דה סבון" 
ז. גיגית גדולה מנחושת ,"טאס דנחש" לכביסה ולרחצה. 
כן הביאה את בגדיה. היו מקומות (קזבלנקה) שבהן נהגה הכלה להביא כר ארוך מצמר המכונה "מנסד" כריות עגולות רקומות ועוד. 

כלי הנדוניה הוצגו לפני הציבור והדיינים, שתפקידם היה לרשום את הפריטים השונים. טקס זה כונה "קיום אצורא".

ליווי הכלה – הכנסת כלה

הכלה עוברת מביתה אל בית חתנה. שם תפגוש לראשונה את בעלה בביתו. מאחוריה הולכות ומפזזות חברותיה וקרובותיה. בני המלאח – ("מלאח"=כינוי לרובע היהודי במרוקו, שהיה מוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים מוסלמיים) – סרים מהדרך ומאפשרים לכלה לעבור בהדרת כבוד. ברחוב מצויים רק הגברים ולמרות סקרנותם אין הם משירים מבט אל הכלה , מפאת כבודה. הנשים מציצות מפתחי הדלתות או החלונות מאחר שהן לא נהגו להימצא מחוץ לביתן בשעות היום, קל וחומר, בשעת בין הערביים, כי "כל כבודה בת מלך פנימה".

טקס החינה

בחירת בן/בת הזוג נעשתה באמצעות שידוכין, כאשר הורי הזוג , ליתר דיוק, האבות הם אלה אשר קבעו. על פי רוב נהגו להשיא את הבנות כשהן צעירות מאוד. עד לטקס החינה אסור היה על בני הזוג להתראות. בטקס שהתקיים בבית הורי הכלה הם נפגשו לראשונה.

טקס החינה

הטקס מכונה על שם צמח החינה שהוא אחד משיחי הכופר הגדלים במצרים, בהודו, בצפון אפריקה ועוד, ושממנו מפיקים תמרוק לצביעת השיער או הציפורניים בצבע אדום או צהוב.

הכנת השמלה הגדולה

הכנת "השמלה הגדולה"

השמלה הגדולה" מכונה גם "שמלת הכלה", אף על פי ששימשה את האישה אחרי נישואיה בכל השמחות והחגים. ייתכן, כי לפנים שימשה לחיי יום יום, שכן ציירי המאה הי"ט ציירו יהודיות ברחוב בתלבושת זו. שמלה זו היא אולי השריד היחיד מחפציהם המסורתיים של יהודי מרוקו- פרט לתשמישי הקדושה- המשמש עד היום הזה. בנות משפחות מסורתיות נוהגות ללבוש אותה בעיקר ב"ערב החינה", שלפני החתונה.

היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי הערים בולט בעיקר בלבושם, שנשתמרו בו שרידים מובהקים מן הסגנון הספרדי המהולל, עד המאה ה- 20 כמו בשאר מקומות הגולה נשמרו בקפדנות צורות העבר המפואר, צורות שתושבי המקום המוסלמים – מהם רבים שגורשו אף הם מספרד אחרי מלחמת הריקונקוויסטה – נטשום מזמן. במשך הדורות דבקו צורות אלה למסורת היהודית , ובעיני היהודים והסובבים אותם כאחת התייחדו ליהודים בלבד. תלבושת הפאר של היהודייה העירונית, "השמלה הגדולה", היא דוגמא מובהקת של המסורת הספרדית. על כך מעידים לא רק הצורות כי אם גם המונחים

אשה לובשת את השמלה הגדולה

גיזרת החצאית הגדולה, לדוגמא, המכונה "זלטיטה", באה מן המלה הספרדית "ז'ראלדאטה", שפירושה "סובבת". שלושת חלקיה העיקריים של "השמלה הגדולה" הם: החצאית , האפודה והחושן. שלושתם עשויים קטיפה ורקומים זהב.

הטבילה במקווה

הטבילה במקווה התקיימה בליל החינה. את הטקס ליוו קרובות משפחה וחברות. את המקווה נהגו לקשט ולבשם. בתום הטבילה נהגו להשליך על הכלה פרחים. כל אחת מהנשים לקחה חלק בהלבשת הכלה , בסירוק שערה ובבישומה. כל הטקס לווה בתופים , במחולות ובזג'אראת.

 

 

 

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

עזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

ההיסטוריה היהודית של עזה.

יישוב יהודי בעזה ידוע בסוף ימי החשמונאים. בתקופת המשנה והתלמוד – המאות השלישית והרביעית לספירה הנוצרית – נוסדה בה קהילה יהודית. בעזה נמצאו שרידי בית כנסת ועליו כתובת מהמאה ה- 6. ר' ישראל נג'ארה היה רב בעזה. נתן העזתי מכריז בשנת 1660 על שבתאי צבי כמשיח. החיד"א היה בעזה בשנת 1753. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת. בפרעות תרפ"ט חרבה הקהילה היהודית בחברון ובעזה. אחרי מלחמת ששת הימים חזרה הנוכחות היהודית בעזה, ובשנת תשס"ה – 2005 נעקר הישוב היהודי מעזה על פי החלטת ממשלת ישראל.
התוכן
תחילת הישוב היהודי בעזה
בתקופת המשנה והתלמוד
בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס
גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
במאה ה- 15
במאה ה- 16-17
התאוששות הקהילה במאה ה- 18
כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה

תחילת הישוב היהודי בעזה
ההיסטוריה היהודית של עזה מתחילה בשלהי ימי החשמונאים. אלו העדויות הראשונות על יהודים הגרים בעזה. כחמישים שנה ארכו ימי שלטון החשמונאים – עד לכיבוש הרומי של הארץ, כאשר גאביניוס, מושל סוריה מטעם פומפיוס, החל משקם את עזה באתר חדש, מדרום לעזה הקדומה אך מרוחק כמוה מן הים (כארבעה קילומטרים). היה זה בשנת ג' תרצ"ט, 61 לפני-הספירה. לציון שיקומה של העיר – ואולי גם לציון כיבושה מידי היהודים – הפעילו תושביה ספירה מיוחדת של השנים, מעין לוח שנה עזתי.

בימי הבית השני ומעט אחר-כך, נחשבה עזה עיר עוינת ליישוב היהודי בארץ-ישראל,גם מצוות התלויות בארץ לא חלו עליה, בהיותה "עיר נוכרית". 

בתקופת המשנה והתלמוד
בתקופת המשנה והתלמוד – המאות השלישית והרביעית לספירה הנוצרית – חל שינוי מהפכני במעמדה ההלכתי של העיר, ואף נוסדה בה קהילה יהודית גדולה למדי. עד לפני מספר שנים אפשר היה לראות על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה, את הכתובת "חנניה בר' יעקב" ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה, עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר. 

מי שהיה נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, אשר חקר רבות את ההיסטוריה היהודית של הארץ, ובתוך כך גם את עזה, העלה בספר "שאר-ישוב" את ההשערה שבמקום זה היה בית-כנסת יהודי קדום מהתקופה הרומית או הביזאנטית. ממצא ארכיאולוגי חשוב זה שנתגלה בשנת תר"ל, 1870, הושחת זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה של תשמ"ז, 1987, בידי ערביי עזה. 

על חוזקו של היישוב היהודי בעזה ניתן ללמוד מהניסיון הכושל של קונסטנטינוס הגדול להשליט על עזה את הנצרות. בשנת ד' פ"ד 324 לספירה, היה קונסטנטינוס לקיסר הנוצרי הראשון שעלה למלוכה ברומא. עם עלייתו לשלטון החלו מיד אנשי הדת ואנשי החצר הנוצרים בהשלטת הנצרות בכל ארצות שלטונו. כדי להרבות את השפעתה של הנצרות על אומות העולם, ובעיקר על היהודים, ניגש קונסטנטינוס לבניית כנסיות רבות ככל האפשר בכל הארץ. אחד המקומות הללו היה עזה. קונסטנטינוס ניסה להקים כנסיה בעזה, אבל הודות לקהילה היהודית החזקה במקום – נכשל במשימתו. קונסטנטינוס ויתר, ובמקום להשליט את הנצרות על עזה, החליט לשקם את חורבות עזה-מיומס – "עזה ים", ולהקים על חוף הים עיר עצמאית נקייה מיהודים.

תוכניתו של קונסטנטינוס לא התקיימה. לאחר פרק זמן קצר התיישבו היהודים גם בעזה-ים. לא קשה להבין מדוע: עזה הייתה באותן שנים עיר הנמל העיקרית של דרום הארץ, וכשיש מסחר יש סוחרים, וכשיש סוחרים יש יהודים. כך קמה בעזה-ים קהילה יהודית גדולה שעסקה במסחר בנמלה הסואן

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

המלכים שלפניו רוקנו את קופת המלך, ועבד אללאה זקוק היה שלקם מחדש את אוצרותיו. ושמואל נדרש לשלם את החוב. משלא יכול, נתפס הוא ואחיו. אך כאמור, נראה שנשתחרר מתפיסה זו, וחזר לכהונתו כנגיד. בכל אופן, בין השנים תק"ח – תקי"ו נפטרו לעולמם שמואל ויהודה אחיו.

מי מילא את מקום שמואל בנגידות לא נדע בבירור. נראה שעד שלא שקעה שמשו של שמואל עלתה שמשו של רבי משה בן מאמאן ( הנגדי רמב"ם ). בשנת תצ"ו הייתה לו תפיסה אך ניצל ממנה. ומשנת תק"ב נראה שהיה בין מנהיגי הקהל, כי עם תפיסת חחים בן אמוזיג קרא הכרוז מטעם המלך " כל מי שיש לו משהו מנכסיו יבוא ויראהו ( לרבי משה בן מאמאן ) משמע שמילא תפקיד ציבורי מטעם המלך כבר אז.

אחיו של שמואל.

אנו יודעים על שני אחים שהיו לו : מרדכי ויהודה. על מרדכי אין בידינו אלא ידעה קצרה אחת " שמואל שלח לאחיו לתפוס את דנאל טולידאנו, וכן היה, שבאו אחי שמואל ותפסו לדניאל, ויהי היום הוציא אחד מהאחים שטר חוב לזכותו נגד דניאל, וטוען דניאל שניכה מהשטר חוב הסך ממנו באונס.

שם האח בעל השטר הוא כפי שמפורש בהמשך התשובה – מרדכי. מתשובה סתומה זו אנו למדים, שגם מרדכי אחיו היה כנראה סוחר אמיד בנכסי, אם כי לא מצאנו שתפס שם עמדות ציבוריות. הוא גר כנראה במכנאס, כיוון שהתביעה שלו נגד דניאל נדונה במכנאס לפני רבי חיים טולידאנו.

יהודה, אחיו השני, דר דירת קבע בעיר רבאט הסמוכה לסאלי. ביתו ברבאט היה כנראה כארמון עם גינה גדולה מסביב. היה נגיד בקהילת רבאט סאלי, ונקרא שיך יהודה. כנראה מונה למשרה זו על ידי אחיו או בהשתדלותו. וכך אומר ר"א דיאבילה " רבי יהודה בן לוי…ונהג שררה ורבנות על הקהל מצד אחיו "

היה לו נכסים במכנאס, שעיקר קרקעות וחזקות. קרוב לוודאי שגר שם לפרקים. כשנתפס אחיו שמואל בשנת תק"ב, נתפס אף הוא ברבאט על ידי יעקב, אחיו של הנגיד דאז, דוד בן קיקי. תביעתו לפיצויי נזיקין שנגרמו לו באותה תפיסה נדונה בהרחבה בספר " באר מים חיין ", ונמשכה משנת תק"ג עד תקי"ו.

שאז נחתם גזר הדין, ויהודה כבר לא היה בחיים. ודאי שיהודה אף הוא התמסר למסחר, עם אחיו, וסביר להניח שניהל את עסקי המשפח ברבאט סאלי, ושימש כמקשר עם אזור החוף הדרומי ונמליו.

בני שמואל אבן יולי הנגיד.

שמואל גר רוב ימיו במכנאס. איננו יודעים את זהות אשתו הראשונה אם הייתה ממכנאס או מעיר אחרת. כך או כך היו לו ממנה כנראה שני בנים, יצחק ושלמה. יצחק כנראה עסק גם הוא בסמחר, באופן עצמאי. מצויים היו שטרות לחובתו ולסכות העשיר הידוע יעקב בן מימון.

במכנאס יש בית על שמו. רכושו זה כנראה סיגל הוא בעצמו. איננו יודעים אם מילא תפקיד ציבור כל שהוא. יצחק השאיר בן, יוסף – שיר שאותו. יוסף זה מתגלה כבעל יוזמה, בונה חנויות, ופעיל מאוד בהשגת פשרה בין יורשי שמואל מצד אחד, לבין קבוצת נושים התובעת תשלום חובותיו של שמואל. דומה שבנו הוא רבי יצחק, שהיה מחכמי ונכבדי הקהל בשנת תקע"ח.

שלמה, הבן השני, אין לנו ידיעות על פעילותו. לעומת זאת אנו יודעים על משפחתו. עם אשתו – לידיסייא. הייתה לו רק בת אחת שהייתה קטנה, כשנפטר בשנת תקמ"ב – 1782. בת זו – קלארה שמה, נישאה כשהיא קטנה עם החכם הצעיר והמיוחס, רבי חיים מאימראן בן הרב משה מאימראן. בן בתו של הרב הדיין יעקב טולידאנו ( מהרי"ט 

הכניסה לו ממון רב, דבר המראה ששלמה היה עשיר. רבי חיים מת כשאשתו עדיין קטנה, בתשרי תקמ"ו. לפי מנהג החלוקה צריכה הייתה לחלוק את ממונה – ממון אביה – עם יורשי הבעל. כדי לעקוף חלוקה זו לימדוה למאן בבעלה לאחר פטירתו, כיוון שעדיין קטנה הייתה.

פרשה זו עוררה סערה בין רבני העיר. כעבור שנתיים נישאה בשנית עם שלמה בוסידאן מנכבדי העיר, הולידה לו בנים ונפטרה בשנת תקע"ט. שלמה בוסידאן זה הוא כנראה נכדו של הצדיק הנודע, שהכל משתטחים על קברו, והוא מפורסם בנסים, רבי דוד בוסידאן.

אף הוא אפוא מיוחס היה, כבתה כן האם, אשתו של שלמה לוי, לידיסייא נישאה בשנית בשנת תקמ"ח, שש שנים לאחר מות בעלה.

לאחר מות אשתו הראשונה, נשא שמואל הנגיד את אשתו השנייה, ריינא. וילדה לו את חביב ויעקב.

על חביב איננו יודעים כמעט ולא כלום. הייתה לו רק בת שנישאה בחייו למסעוד טובי, וילדה לו שתי בנות, ונפטרה בחיי אביה חביב. שתי הילדות ירשו את סבם חביב, ונישאו לגברים, האחת לרבי אהרן בן עלו והשנייה למשה אזראד.

גם על יעקב, הבן השני של שמואל איננו יודעים כלום. הוא האריך ימים אחרי כל אחיו. בשנת תק"ע, לפחות היה עדיין בחיים. יעקב היה עשיר וקנה מכמה  מיורשי אביו את חלקם בחנויות ואחר כך מכר את הכל, כולל חלקו הוא ליוסף הלוי, בן אחיו יצחק.

כנראה שהניח אחריו בן ושמו שלמה. ריינה אשתו של הנגיד, נישאה שנית אחרי מות שמואל בעלה, למשה מאימראן, וילדה לו את בנה אברהם מאימראן, שהיה אח מן האם לחביב ויעקב לוי בני שמואל, וירש אתם את מחצית נכסי שמואל שהגיעו בחלק אמו.

רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה-השמד השביעי-חלק ראשון

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השביעי

ענין ויכוח היה בין המלך האדיר והחסיד מלך אלפונסו מספרד עם טומאש החכם המחודד.

אמר המלך לטומאש: בואך לשלום לחצרות גדולתנו, ובעצתך תנחני  ותצילני מבא בדמים או להזיק לעם היהודים! כי זה ששה ימים בא אל מקו­מנו משרת מושיענו, הגמון אחד, ודרש לרבים כי היהודים לא יוכלו לחוג חג נקרא בלשון העברי פסח כי אם בדם נוצרי, ואף על פי שראיתי באיש ההוא סימני שטות יותר מסימני חכמה, מה אעשה? כי העם האמינו דבריו ובאו לבקש משפט ורמסו חצרי! וכמעט שנחשבתי בעיניהם לאיש נכרי או  יהודי, באשר לא עשיתי נקמה ביהודים, כאשר נתאמת במוחם המזוהם השבוש ההוא. ואף על פי שדבר זה רחוק הוא מן השכל בתכלית, חפץ הייתי שאדע מה להשיב לשוטים, כי הם עם רב, ולא אוכל לדחותם על נקלה, וידעתי שידעת בדת היהודים, בקבלתם ובמנהגם, ואתה תדע אם יש שרש בדתם מענין זה או בחבור הנקרא אצלם תלמוד, והוא פירוש הבריבייא, ואתה נכנסת בחדריו, כפי המסופר ממך, ועינינו ראו. ואם יש בהם עון כזה — אגרשם מארצי, ואם שקר — אשים נפשי להצילם, כי עבדי הם.

שנית, הודיעני סבת נפילת היהודים מימי קדם, ולא תאמר כי מה לי בענייני היהודים! ויש לי בזה סוד, באחד מן הימים אודיענו אליך. והנה לא מצאתי נפילתם לא בדרך טבע ולא בדרך עונש, כי ראינו ושמענו עמים רבים  שפשעו וחטאו יותר מהם ולא נענשו, אבל להפך כי הצליחו הצלחה גדולה! והנה בזמן המלך לטינו היו עובדים למזל שבתאי, והמלך לטינו הרס היכלו, ובנה היכל ללוציפיר, ולקח כהני שבתאי, ושרפם על מזבח לוציפיר׳ ולוציפיר הוא ככב נגה, והצליח לאטינו ועמו הצלחה. ועוד היום כתבו המספרים האמי­תיים, שיש באיי הים הרחוקים עבודת נוגה, ושם היכל בנוי, וצלם מוטל  ופניו ומעלה, ובו כצורת גיד, ומביאים בתולה ושוכבת על אותו צלם ומקב­צים טיפי הדם היורדות, ולשים בהן עיסה, והאוכל ממנה קדוש יאמר לו. והנערה ההיא לא תנשא עוד לאיש,אבל נשכרת היא לזנות לכל הבא, וכל מה שתרויח הנערה חציו למזונותיה וחציו למשרתים בהיכל ההוא, ונשכרת בד­מים יקרים, מפני שכל הבא עליה נתקדש לעולם. וסמוך לאי ההוא יש עבודה  זרה אשר קרבנה שבעה עכברים ושבעה עטלפים, ושמענו כי העם ההוא אוכל את דשן הארץ, ומעולם לא כבשם מלך ושר! ואחר המלך לאטינו בא מלך אחר ברומי, והרס מזבח לוציפיר, והרים היכל למזל שבתאי, ומצינו שהרומיים משלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וכבשו מקומות שלא  כבשם אדם מעולם, והם יושבי אלימאנייא ובורגונייא, הם הגבורים אשר מעולם.

 וכן מצינו תושבי דיניש שהיו עובדים ללבנה, וכן כל עם קארווטי, ועם כורזמין ובושמין היו עובדים לשמש, ואנשי כשדים היו עובדים לאש. ויש באיי הים משתחוים ליסוד הארץ, ומן הדין היה שישימו אותם תחת 5 הארץ לשיעלה אלהיהם עליהם. ובזמן קדום מקומות היו בארץ כשדים מש־ תחוים לתרנגולת, ומהם לצורת תיש, ומהם לצורת חמור, פרד וסוס יחדיו, ויש שמשתחוים למי שיפגעו בבקר בצאתם מפתח ביתם, ובלש מוצלחים הצלחה עצומה. ובעיר הגדולה רומי, אשר אנשיה פקחים, קם מלך אחר שמו יאנוס, והצליח במלחמותיו, והעם חשבוהו לאלוה, וקראוהו: אלהי האלהים! והצליחו הצלחה לרוב. וכאשר האמת שהיהודים על עונם נענשו, למה היה עונש גירוש? כי לא מצינו אב שבנו חטא לו וגרשו, אבל הוכיחו והוא בביתו וארמונו, והנה היהודים נקראו בנים לאל, כמו שכתוב בספר הבריבייא, עד שבא מושיענו אשר עליו אמר דוד: ״ה׳ אמר אלי בני אתה״.

עוד אשאלך ותודיעני, אם היהודים חטאו — מה חטא המקום הקדוש אשר  בירושלם? ומוסכם לכל הכתות כי הוא הקדוש. היהודים אומרים כי הוא המקום אשר התחיל האל בריאת העולם, ושם קבלת התפלות לכל חי. והיש­מעאלים קוראים אותו שער השמים, והנוצרים אומרים כי משם עליית הנש­מות לגן עדן, ושם מקום הנבואה לנביאים, ושם נולד מושיענו, כמו שאמר דוד: ״מטה עזך ישלח ה׳ מציון מרחם משחר״ וגו'.

וכאשר נאמר כי לא על צד העונש נפלו. אלא בסבה טבעית, נדעה בינינו הדברים הצריכים למלחמות, והם ארבעה: האי — הפקחות והתבונה לתחבו­לות והמצאות תבוניות. ומוסכם לכל הכתות כי היהודים פקחים וערומים מכל האומות, אם כן לא נפלו במלחמות להעדרם. הב' — הגבורה והכח. וטיטוס אויבם ספר עליהם מגבורותם, ומכללם אמר כי שלשה בחורים אחים  העמידו שער אחד משערי ירושלם שלשה ימים פתוחה יומם ולילה נגד כל מחנהו להכעיסו, עד שנתבייש וקבץ כל עמו והוכיח אותם, ונאספו כלם והתאזרו, ועם כל זה נפלו ממחנהו רבים אין מספר, ובאו הבחורים תוך השער וסגרו הדלתות, ואין בכל מחנהו מי שיעכב ההסגר. הג' — העושר להכין מזונות אל המחנה. והיה מן היהודים מי שהתנדב לתת חטים למחנה היהודים  שתי שנים. ואשר אני רואה מגדולת עשרם, שכאשר בא עליהם מלך ורצו להשלים עמו היו נותנין לו כל כסף וזהב שבהיכל לשיסלק מלחמתו מעליהם, ובשנה הב׳ בא מלך אחר, ואומר הכתוב שהיו נותנין לו כל כסף וזהב שבהי­כל, כי לא אמר שהיו נותנין השאר, וזה מבואר בספרי מלכיהם, אשר נראה  כי בשנה אחת היו משלימין כל מה שחסרו בשנה הקדומה, ואילו יקרה כזה בספרד לא היה העם יכול להרים ראש שבע שנים. הד' — רבוי העם. וכתב ניקולאו די לירה, שהיו ביהודים שולפי חרב מיהודה שש מאות אלף, ומאנשי ישראל מושכי קשת ומחזיקי רומח שמונה מאות אלף, ולא ימצא רבוי כזה  בכל מלכי הגוים יחד. ולעם אשר כזה לא מצאתי בדרך הטבע סבת הנפילה.

תשובת טומאש: מלך אדיר וקדוש! דברים מתמיהים אנכי שומע היום, ונפלאתי מאד איך נכנס בלב נבון וחכם כמוך דבר רחוק מן השכל עד שאין זר יותר ממנו, שאף על פי שאומר שהוא אינו מאמין, למה הוצרך אדוננו השאלה עליו? גם תושבי העיר, והם ספרדים נבונים ופקחים שבאומות, הא­מינו הבלי זקנות משיחות כשטוות לאור הלבנה ועלילות עריצים, יבקשו עילה למלא חסרונם בעמל אחרים, ולא מצאתי להם התנצלות אלא כי גם יש בזה שנאת הדת! לכן יבקשו להפיל היהודים העם השפל מאשר ימצאו, ולא יאמינו מה שבפיהם, אבל יקחוהו למה שבלבם, ואין בהם תבונה בבקשה זו, כי גואלם של אלו חזק הוא, ולא מפני אהבתו אותם כימי קדם, אבל מפני  שטבע האל המשגיח להשגיח ביותר שפל, ויותר משגיח בו ממה שישגיח בדבר הגבוה. וטעמו של דבר מבואר, כי הדבר השפל והנמוך קרוב מאד אל ההפסד, ורחמי האל על כל מעשיו, אינו רוצה שיאבד אחד ממיני ברואיו, אפילו מין הנמלה או הזבוב, וכל שכן היהודים בעלי דת ואם בטלה, ואשר קרבם האל בימים הראשונים, וסובלים היום גלות מר לשמור מה שחושבים  שהוא רצון האל.

ועל שאלת מלכנו אומר, כל מאכל שלא הורגל בו האדם כאשר יביאוהו לפניו ימאסנו וטבעו ישקצנו, שאם יאמרו לנוצרי שיאכל מבשר הכלב או החתול — ירוק ויברח משם, כמו שבורח היהודי מאכילת החזיר או החלב! והנה בשר החזיר נאות הוא למזג אדם וטבעו, ולמה יברח!־ ואם מפני שהוא  משוקץ ומטונף במאכלו — למה יאכל התרנגולת האוכלת התולעים שבאשפות וכל מין שקץ? והחלב הוא המשובח שבחי, אלא מפני שלא הורגל לאוכלו! וכן מפני שחל עליו מאמר האל.

 וכל שכן זרות אחר, והוא שיהא ליהודי אומץ לב שירצח אדם לקחת דמו, והוא בתוך עירו וממשלתו, אשר אם ימצא יע­שוהו חתיכות. וכל שכן זרות אחר, שענין הרציחה הוזהרו היהודים מאד בדתם. ומה נאמר ממורו לבבם, שאם ימצאו ברחוב מאה יהודים ויבוא נער קטן נוצרי ויאמר: קום על היהודי! יברחו כלם. ואם יוציאו שופטיך אדם להריגה במשפט ודין — יברחו כלם משם, כי אין טבעם סובל ראות הריגה אפילו משונאיהם. וזה מפני שקללם האל, כמו שאמר הבריבייא: ״והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף״.

 והנה היהודי ראינו שאינו אוכל דם  משום חי, ואפילו מן הדגים, שאמרו התלמודיים שלא יקרא דם, אסרוהו לשתותו, והוא מאוס בעיניהם מאד, מפני שלא הורגל בו, ואפילו שראה כמה עמים אוכלים הדם, וכל שכן שימאס דם האדם, שלא ראה שום אומה שיאבלנו. ויראה מלכנו דבר זה, שאם יאכל יהודי מן הככר ויצא מן השנים דם  עליו, לא יאכלנו עד שיגרתו. וידוע שיותר נמאס לאדם דם אחרים מדמו, ואפילו דמו ימאסנו מפני שלא הורגל בו. ומה שנצטוו היהודים שלא לשחוט בסכין פגום, אינו אלא להצילם מאכילת דם, מפגי שחרדת הפגימה גורמת שהדם הולך להציל את הלב, כי הוא המלך, ושוב אינו יוצא! ולכן יותר מהרה יתעפש החי ששחט הנכרי ממה שישחוט היהודי, מפני ששחיטת הגכרי לא הוציאה כל הדם שבחי, והעפוש נמשך מן הדם. ודבר זה מבואר, וכן נסיתי.

השיב המלך: חמסי עליך, טומאש, כי הבנת ממני שאני מאמין מה שמע­לילים על היהודים, ולחרפה נחשב לי הדבור כזה. ומה ששאלתי ממך הוא מפני שאדע הטענות אשר אמרת להשיב את העם הסכל ולישב דעתם. ועל  מה שאמרת איך אסור להם הריגת אדם, יש להשיב כי זה הוא יהודי ליהודי, אבל יהודי ההורג את הנוצרי לא נחשב לו לאדם, סמך לזה מה ששמעתי שאומרים התלמודיים, שאם שור של ישראל הרג של נכרי פטור.

תשובת טומאש: אדוני ומלכי! ויכוח היה לי בזה עם שר אחד מבני אבראבאניל, בא משבילייא ארץ מולדתו, ואמר, כי המכיר בלשון העברי לא יקשה לזה, כי הבדל יש ללשון נכרי או לשון נוצרי או גוי, כי הנכרי הוא שהתנכר ליוצרו ואינו מאמין בעיקרי הדת, אבל הנוצרי כיון שמאמין בחמש העולם והפלאות וההשגחה לא יקרא נכרי.

אמר המלך: ואם אנו מאמינים השלוש איך לא נחשב נכריים בעיני היהו­דים?           

אמר טומאש: כבר הראני החכם הגדול ההוא פירוש מגדולי הקדמונים ביותר משש מאות שנה, וזה לשונו: המאמין מציאות האל והחדוש והנבואה ושכר ועונש הרי הוא בעל דת! והנוצרים מאמינים בכל אלה, ואם יאמינו בשלוש אינו מפני כפירת האחדות, כי אם מפני שאמרו כי הוא הוא האח­דות, ולכן יקראו בעלי דת, ואין לנו רשות כפי הדת להרגם ולא להזיק  ממונם כל זמן שאין לנו מלכות וממשלה ואינן כבושין תחת ידינו, ואם אינם עושים המצות אין להם אשם, כי לא נצטוו בהם אלא העם אשר יצא ממצרים, ורוב המצוות תלויות בזה השרש.

עוד אמר לי אותו האברבאניל, כי כאשר נאמר שאין הבדל בין נוצרי לנכרי עדיין יש תשובה מפורשת, כי הנה התלמודיים אומרים: גזל הגוי אסור. והחמירו עליו יותר מגזל הישראל, ואם כן איך נאמר כי שור של ישראל שהרג של נכרי פטורי לכן על כרחינו צריך שנאמר אחד מב׳ דברים! או שיש הבדל בין נכרי לגוי או שבענין השוורים הוא שאמרו פטור, מפני שהוא  נזק ממון לממון, והיהודי אינו יודע בטיב השמירה כמו הגוי שהוא בעל מקנה תמידי.

ועוד שאפילו נאמר שנזק שורו של ישראל מותר, לא התיר שיזיקנו בידו או יגזול ממונו, כל שכן שיהא מותר להרגו, שאם גם בזה היה מותר היה לו לאמרו, כיון שהוא החדוש הגדול. אמר המלך: שמחתי מאד בדבריך, ויותר-מדברי האבראבאניל, ומה מאד  תשמחני אם תמשכנו שיבוא אצלנו לחצרות גדולתנו. ומעתה תרעומת יש לי נגד עמנו, שכיון שיש ליהודים חקים ומשפטים צדיקים ומדות חשובות, כמו הנדיבות והצדקה והרחמנות, והיותם עם פקח— למה ישנאו אותם? וכן לא יעשה מי שאוהב האמת! ועל הרחמנות דרש לפני הגמון גדול ואמר, כי הקורא ליהודי כלב — טועה, אבל יקראנו חזיר, לפי שיש בו מדת החזיר לא  מדת הכלב.

וראינו בנסיון שכאשר יכה אדם כלב אחד כל הכלבים רודפים אחריו לנשכו נוסף על מה שהכוהו, ואילו החזיר כאשר יטילו צרור לאחד מהם וצועק, כל החזירים צועקים עמו. וכן היהודי אם יבוא בבית תפלתנו ויגנוב הקאליס מיד כל היהודים ימהרו להצילו, החייט הולך לשר פלוני אוהבו, והצורף— אל הדוכוס, וכן כולם! אלו — במהר ומתן ואלו— בתחנונים ולא ינוחו עד יוציאו היהודי מצרתו, וראוי להחשיב זה בין המדות המעולות.

תשובת טומאש: לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי, ואין מי שישנא אותם כי אם כללות העם, ויש להם בזה טעם. האחד — כי הי­הודי הוא בעל גאוה ומבקש תמיד להשתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים  דחופים מגוי אל גוי! אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם. ואמר החכם, שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה כל ימי עולם. ויראה אדוננו הנסיון בזה, כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו היו באים כעבדים וגולים לובשי בלויי הסחבות, ועמדו שנים רבות שלא לבשו בגד יקר ולא הראו שום התנשאות, ובימים ההם אם שמעת, אדוננו, שהיו מעלילים עליהם אכילת הדם? שאלו קרה בזמנים ההם היה נכתב בספר דברי הימים למלכי ספרד, כדרכם הישר והטוב, לקחת ראיה למה שי­בוא, אלא ודאי שבזמן שלא נתנו מקום לקנא בהם אהובים היו, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים אשר להם הכנסה אלף כפולות לשנה, לכן מעלילים עליהם אולי ימשך לגרשם מן המלכות. ומגאות היהודים באו בעיר טולידו  לשררה כל כך עד שהם היו מכים בנוצרים, ומכריזין גדולים שבהם, שמי שיכה לנוצרי יוסר בדיניהם, ועליהם אמר שלמה: ״תחת שלש רגזה ארץ — תחת עבד כי ימלוך״. טעם שני לשנאתם, כי היהודים כשבאו למלכות אדוננו היו עניים והנוצרים עשירים, ועתה הוא להפך, לפי שהיהודי הוא פקח ובעל  תחבולות לקרב תועלתו! ועוד שעל דבר הרבית נתעשרו מאד, ויראה אדוננו שלשה חלקי הקרקעות והנהלות אשד בספרד כלם הם היום בידי היהודים, וזה מצד הרבית הכבד.

אמר המלך: טעמים אלו של טעם הם לקרב השנאה, אעפ״י שיש ליהודי התנצלות מה, כי מי הכריחו לנוצרי שיקח מהיהודי הרבית. וגם אני חשבתי  טענה אחרת, והוא התרחקם מלאכול ומלשתות עם הנוצרי, ואין דבר מקרב הלבבות הרחוקות כהרגל האכילה אלו עם אלו, עד שיש מקום באיים שאין שבועתם אלא על הלחם שאכלו יחד. ונשבע אני במושיענו אשר המליכני, שפעם אחת עלה חרוני להכרית זרע היהודים או לגרשם, מפני ששמעתי שאם יפול שרץ בכוס של יין שהיהודי שותה שישליכו השרץ וישתו היין, ואילו נגע אחד ממנו באותו כוס ישפכו היין, כנראה שבעיניהם נחשבנו לעם טמא.

תשובת טומאש: אין ליהודים בזה אשמה אלא על התלמודיים, ששמו כבלי ברזל לרגליהם והחמירו בעניינים עד שלא השאירו מחיה, האמת שהבריבייא אומרת: ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״, ולא הבינו שזה  מדבר על הזבחים והנסכים שהיו עושים לשמש ולירח קודם שבא ישו לעולם, באו התלמודיים ואמרו, כי כל יין שנתנסך לאיזו עבודה חוץ ממקום מקדשם אסור, והחמירו עוד שאעפ״י שלא ידעו שנתנסך שעל הספק יהא אסור.

אמר המלך: אתה אמרת שהאשם על התלמודיים, ואני אומר שאינו אלא  לשומעים דבריהם, מכל מקום נודע אצלי עתה כי היהודים בענין היין מצד דתם באו.

אמר טומאש: כן הוא בלי ספק, וכבר קרה לפני המלך אביך שאמר לרופא יהודי אשר לו: שמעתי שאנו בעיניכם טמאים, לכן נשמרתם מנגיעתנו ביינכם, יהי כן האל עמכם! השיב הרופא: אתה אדוננו חולה ואין לי עסק  אחר אלא בקשת בריאותך, יביאו מים לרחוץ רגלי אדוני כי הוא מועיל, ואחר כך אבוא אל השאלה. ואחר שרחץ הרופא רגלי המלך שתה מן המים ההם. אמר המלך: כבר השבת על שאלתי! אמרו השרים: ואין אנו מבינים!

אמר הרופא: איזה יותר טמא מה שרחצו בו רגלי אדם או מה שנגע בידו או בפיו? אם הדבר מצד טומאה — איך שתיתי מי הרחיצה? אמר המלך אלפונשו: הטיב הרופא, ובלי ספק מפקחי היהודים היה! אמר המלך לטומאש: מה עצתך לבקש על היהודים שלא יאבדו בין עמי? השיב טומאש: עצתי שתכריז במלכותך, שכל הנחלות שבאו ליהודים מכח הרבית שיחזרו לבעליהם, וזה כפי ראות שופטי הארץ. ועוד, ששום יהודי לא ילבש משי, ועוד, שישאו חותם אדום לשיכירו שהם יהודים.

השיב המלך: עצתך היא הנכונה, ואין אני תמה אלא איך התיר להם תור­תם גזל כענין הרבית? השיב טומאש: חלילה שתורתם התיר להם, אבל היהודים בעלי חמדה ועשו פירוש להנאתם, כי הבריבייא אומר: ״לנכרי תשיך״, והנכרי רוצה לומר מי שאינו מאמין שום אמונה, ואומר: ״ולאחיך לא תשיך/ ואנו עם היהודים אחים אנחנו, שכן אמר הנביא: ״הלא אח עשו ליעקב״, והם הודו האחור, ואמרו: ״כה אמר אחיך ישראל״.

אמר המלך: כמה רחוק פירוש זה ממה ששמעתי שיש בין היהודים כתאחת במצרים שאומרים ש״לנכרי תשיך״ רוצה לומר אפילו ליהודי, ״ולאחיך לא״ רוצה לומר אחיו ממש.

ובהיות המלך בענין זה באו אנשים לפני המלך ואמרו, שמצאו הרוג בבית איש יהודי, ושלהוציא דמו הרגוהו. אמר המלך לטומאש: אתה תשיב לאלו  הטפשים, כי ירא אנכי שמא תעלה חמתי עליהם. אז השיב טומאש בכל מה שאמר למלך וגער בהם תכלית הגערה, ובסוף דבריו אמר: כבר ידע המלך החולי המניע אתכם ושהדין עמכם, שהיהודים הארורים לקחו ממונכם ונח­לתכם, והוא כבר צוה שיחזרו נחלתכם לכם, ומי שהכביד הרבית עליכם שיחזירהו, ולא ילבשו משי ולא לבושכם. ודי לכם בתועלתכם, ולא תבקשו  מה שהוא קלון לכם, ולא תלכו אחרי ההבל ותהבלו.

אז העם כולו נפלו על פניהם ואמרו: יחי אדוננו המלך אוהב משפט! אמר המלך: עמי אתם! בני אתם! הנני נשבע בזבח מושיענו שלא תקבלו שום נזק בלבד שתאמרו לי ענין ההרוג! אמרו העם: מה נדבר ונצטדק ואדוננו חכם כמלאך אלהים ויודע מכאובינו, כי היהודים אכלונו הממונו, ובעד הרבית לקחו אפילו את בקרינו, עד שלא נשאר במה לחרוש שדותינו, ובקשנו אולי יגרשם אדוננו ממלכותו.

אמר המלך: כפי זה, היהודי לא הרג את הנוצרי, אבל אתם הרגתם אותו, וראוי שתווסרו במשפט. אמרו העם: חלילה לאדוננו! אבל מצאנוהו הרוג ברחוב העיר בלילה, ואמרנו לרואים שבועתנו להוליכו לבית הקברות, והשלכנו אותו בבית  היהודי, ושלשה חשובי העיר יש לנו לעדים.

ובאו העדים לפני המלך, ופטרם מפני שבועתו. והמלך שמח מאד, כי ראה בחוש מה שמעלילים על היהודים, וצוה שיכתב בדברי הימים. גם טומאש שמח מאוד, כי נפל שכלו באמיתת הדברים                                                                

אמר המלך לטומאש: הנה באת להאיר עיני, ושכר גדול תטול מאת האלהים בעולם הבא! אמר טומאש: והלואי אקבלנו ממך בעולם הזה! אמר המלך: מחר נשוב לשאר השאלות, ואולי תטול גם ממני, ובתנאי שתביא לפני האבראבאניל ההוא אם הוא בתוך עירנו, ואם אינו במקומנו תכתוב אליו משמנו.

השיב טומאש: ישמח אדוננו בדברו עמו, ומה גם עתה כי הוא מזרע מלוכה.

השיב המלך: זה שקר, כי את אשר ראינו כל זרע מלכות יהודה נכרת כאשר בא נבוכדנצר עליהם, כי ירא שמא יתעצם העם עם זרע המלוכה.

השיב טומאש: יודע לאדוננו, כי כאשר בא נבוכדנצר על ירושלם מלכים אדירים באו שם לעזרו מיראתם אותו, כי משל בכחו על יצורי עולם, ואם משנאת היהודים בדתם. ובראשם עלה המלך אישפיאן, אשר מלכות ספרד נקראת על שמו — איספאנייה, וחתנו עמו, הנקרא פירוס, ממלכי יון. ופירום זה ואישפיאן השחיתו והכניעו עדת היהודים עם כל תקפם וגבורתם, והם  אשר לכדו את ירושלם. והמלך נבוכדנצר, כאשד ראה עזרתם, נתן להם חלק בשלל ובשביה, כחקי המלכים. עוד ידע אדוננו, כי בירושלם שלשה מחיצות היו מצפון לדרום, ומן חומת העיר שכלפי המערב עד המחיצה הראשונה היו יושבים כל בעלי מלאכה, ובראשם שוחקי הסמנים, מפני שהיו צריכין לעבודת המקדש, ואמר הנביא עליהם: ״הילילו יושבי המכתש״; ומן המחיצה הראשונה לשנית היו יושבים כל לומדי ספר והסוחרים! כי החכמים צריכים לסו­חרים יותר ממה שהסוחרים צריכים אליהם, וזה אינו אלא כי אם מפני שה­סוחר אינו מבין חסרון החכמה, ואילו החכם מבין בחסרון המעות! ומן המ­חיצה השניה לשלישית היו יושבים כל זרע המלוכה, משפחת דוד והכהנים משרתי מזבח. וכאשר נחלקה ירושלים בין המלכים האלה, לקח נבוכדנאצר  השני מחיצות וכל עם שבסביבות ושאר המדינות והוליכך לפרס ומדי, והמ­חיצה השלישית נתן לפירוש ואישפיאן. ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל השביה לספרד הישנה, היא אנדאלוזיאה, ולעיר טולידו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא, וגס משם הלכו לגרנאדה. ובחרבן הבית השנית היה קיסר ברומי שהיה מושל בכל העולם, לקח מירושלם ארבעים אלף בתים משבט יהודה מירושלם ומן העיירות ועשרת אלפים משבט בנימין ומן הכהנים ושלחם לספרד אשר תחת ממשלתו בימים ההם. ורוב שבט בנימין והכהנים הלכו לצרפת ומעטים מבני  יהודה, באופן שכל היהודים אשר במלכותך הם זרע מלוכה, ולפחות רובן משבט יהודה. ואיך יפלא אדוננו אם ימצא משפחה מיוחסת לדוד?

השיב המלך: דברים אשר לא שמעתי הודעתני, ולולי כי מכיר אני את משפחתך הייתי אומר כי מזרע יהודים אתה, באשר ראיתי שאתה מליץ בעדם.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-תעודות על עלילת דם בירושלים בשנת 1870.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

תעודות על עלילת דם בירושלים בשנת 1870.מחקרי אליעזר

במאה התשע עשרה אירעו בירושלים מספר מקרים של עלילות דם. הראשונה בשנת 1838' השנייה השנת 1874, שהעלילו היוונים; אחריהם – בסוף 1870 – שבקשר אליה אנו מביאים כאן תעודה שעוררה הדים בארץ ובגולה. כ-4 חודשים לאחר מכן שוב עלילת דם – הפעם בזממם של אמנים ; האחרונה אירעה בירושלים בשנת 1896.

המעליל, יווני בשם ג'וריאס אברהם, גר בקרבת מאה שערים והפיץ שמועה, שהיהודים רצחו ילדה ערביה. התעודה המתפרסמת כאן נמצאת באוסף התיקים משרידי הארכיון של הקונסוליה הגרמנית בירושלים 1838 – 1939.

בעקבות עלילת דם הנגר חיים יעקב איש ירושלים ב-22 בדצמבר שנת 1870, פונה הוועד בכולל של העדות האשכנזיות לקונסול גרמניה בירושלים, בארון פון אלטן, בקשה, שיתערב אצל השלטונות התורכיים ויפעל להענשת מפיצי שמועות זדוניות.

הפרסום הראשון למקרה שלנו ניתן ב " איזראעליט " שיצא במינץ ( גרמניה ) בגליון מיום 1 בפברואר 1871, כלומר, למעלה מחודש לאחר המעשה, ובו נדפס נוסח המכתב ששלח על ידי העדות האשנזיות לקונסולים של גרמניה, אנגליה, רוסיה ואוסטריה ;

אולם הנוסח שם משובש ושונה בכמה פרטים מן המקור. לכן מן הראוי לפרסם את המקור, כפי שנשמר בארכיון.

המכתב לקונסוליה הבריטית שונה מזה שלפנינו ; כך יוצא מדבריו של שמעון בערמאן, שנתבקש על ידי נציגי כוללות ירושלים לכתוב באנגלית את המכתב אך הקונסול הנ"ל. ממקור זה אנו למדים פרטים על השתלשלות העניינים, החסרים במכתב לקונסול הגרמני.

בתוספת לסיפור העובדות מוסיף הכותב לקונסול הבריטי, כי ידועים סבלות בני עמנו בגלל עלילות הדם. רבים יאמרו כי עתה, במאה ה-  י"ט, האנושות יותר נאורה מאשר לפני 200 – 300 שנה; אבל למרות שהממשלה התורכית פרסמה פירמאן לאחר עלילת דמשק כי כל מעליל – דמו בראשו, בכל זאת היכה שופט תורכי אדם חולה מכות נמרצות, על סמך עדות של שני ילדים קטנים.

הדבר עור תסיסה בקרב האכלוסים הזרים, אשר עלולה הייתה לגרום בקלות לתוצאות איומות. בסיום המכתב נאמר, כי חיים הנגר שוחרר ממאסרו, אבל מהמכות שספג אין לשחררו.

א.ר מלאכי מספר, שהרקע לעלילה הייתה קנאת הנוצרים בעושרו, באשר הוא היה היהודי הראשון, שעסק במלאכת מזכורות מעצי זית בירושלים, דבר שגם הנוצרים עסקו בו. הם התנכלו להרע לו ואף פרצו לחנותו, שדדוה ושרפוה.

הוא תבע את הפורצים לדין, ולאחר שהפסיד, ערער. הנוצרים רצו לנצח עתה על ידי עלילה. תשובת הקונסול הגרמני פורסמה ב " איזראעליט ", בגיליון הנ"ל, ותורגמה העברי – בחורב ו' על ידי מלאכי. הקונסול הזדרז לענות. מכתבו נושא את התאריך 29/12/1870, כלומר שלושה ימים לאחר כתיבת המכתב של יהודי ירושלים.

דבר זה עצמו מעיד על תשומת לב וטיפול מיידי בנושא. מובן כי ה " יזראעליט " הגרמני משבח את הקונסול של ארצו ואת סגנו ד"ר קרסטן על טיפולם המיידי והמסור, לעומת נציגי שאר המדינות, שלא גילו עניין ותשומת לב לנידון.

גם " המגיד " והשבועון האנגלי מדגישים עובדה זו. שני העיתונים מסתמכים בפרטי הידיעה על ה " יזראעליט ".

כיצד מוסברת דאגתו המיוחדת של הקונסול הגרמני ?

מבחינה פורמלית חייב היה לדאוג לזכויותיה ולשלומה של אזרחית פרוסית, אלמנתו של רבי יהוסף שווארץ, אשר לביתה התפרצו השוטרים וערכו בו חיפוש. אולם יש לראות כאן גם את הצד המדיני. גרמניה הייתה מעוניינת לתפוש עמדה ולהתבסס במזרח התיכון. בהגנה על היהודים ראתה אחד האמצעים להשגת מטרה זו.

גם בעלילה שאירעה בירושלים כ-4 חודשים לאחר מקרה זה, כשפרצו שמונה ארמנים מזוינים לחצר עקיבא להרן, ודרשו להשיב ילד " שנגנב " על ידי היהודים כדי " לשחטו ". נקט שוב הקונסול הגרמני ביוזמה ופקד על סגנו ד"ר קרסטן לאחוז באמצעים נגד הארמנים.

אכן דאג הנ"ל למאסר האשמים – וזאת על אף העובדה, שהיהודים שנפגעו היו נתינים אנגלים ואוסטרים. הקונסולים של מדינות אלה לא נקפו אצבע.

יצויין כי במקרה של העלילה בשנת 1847 גילה הקונסול הבריטי ג'. פין יוזמה מיידית להגנת היהודים. הוא ביקר אצל מושל ירושלים מוחמד פאשה והזכיר לו, שחובתו לא רק להגן על היהודים נתיני בריטניה, אלא עליו למחות על כל פגיעה ביהודים אזרחי הסולטאן. הלורד פאלמרסטון הסכים לעמדתו של הקונסול.

סוף הפרק תעודות על עלילות דם בירושלים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר