בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן   

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

רבי חיים בן דיוואן זצ"ל

כאשר חלה ר׳ חיים במחלה קשה עשה אביו תיקון מיוחד וביקש שהוא ימות במקום בנו ואכן ר׳ חיים החלים ממחלתו ולאחר מספר ימים נפטר הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן ליד העיר וואזן.

ר׳ חיים פעל רבות במרוקו בהחדרת אמונה ויראת שמים, עודד ותמך בנזקקים מכל שכבות הצבור, תרומתו והשפעתו על הקהילה היו כה רבות עד כדי כך שסביב ציון קברו מתנהלים כל הארועים בחייו של האדם מבקשה לבנים, הודאה על ברית מילה, בר־מצוה בקשה לזווג ותפילות הודייה על זווג מוצלח וכוי.

החזרת הגניבה

אימי מספרת שהצדיק שומר את הבאים להשתטח על קברו. פעם ניסה שומר הקבר לגנוב אוכל ובשר מאחת המשפחות, בזמן שהיו ישנים, רבי חיים נגלה אל השומר וציוה עליו להחזיר את הגניבה ואף לבקש סליחה מהמשפחה, ואכן עוד בשינתם החזיר להם את הגניבה למחרת בבוקר בקש מהם סליחה וסיפר להם על חלומו.

הבטחת פרנסה לשומר המערה

עוד תושבי המקום מספרים שהשומר הערבי התאונן לפני הצדיק על כך שאין לו כדי פרנסתו לכבוד חג הקורבן הממשמש ובא, בעודו שח את שיחו שמע לפתע פעיה של כבש, השומר הביט אחרי הקול וראה כבש נאחז בקרניו, השומר הערבי נדר נדר שהכבש ישחט במקום קבורת הצדיק ושהוא לא יזוז מהאתר כל עוד נשמתו בו.

    אין כל ספק שהצדיק הטביע את חותמו במרוקו בחייו, ואף סביב מיתתו נקשרו סיפורים רבים, קבלה מפי אבותינו תושבי הכפר שבזמן שירד הצדיק לטבול בנחל בוורגן נבלע בקדושה וטהרה ומלאכים התעסקו בקבורתו.

מקום ציון הקבר

דרומית לעיר מרקש מהלך שעה וחצי נסיעה, ישנה עיירה קטנה הנקראת וורגן. נחל חוצה את העיירה, ובסמוך לנחל מסעדה גדולה, משם יוצאת דרך עפר המוליכה לקברו של הצדיק, אנשי המקום יודעים להדריך את המבקש להגיע למקום, שהוא מהלך נסיעה של 10 דקות מהמסעדה בדרך עפר מגיעים לציון הקבר.

במקום נמצאים חדרי אירוח, בית כנסת, חצר מטופחת  הנשמרת ע״י שני ערבים זקנים, ובסמוך קברו של הצדיק המצוי בתוך חדרון קטן.

הכנסת האורחים במקום לבבית ביותר יונקת ממידותיו של הצדיק הקבור במקום.

זכותם תגן עלינו

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

רבי ישראל נג'ארה נמנה עם שורת הדמויות הגדולות שקמו לשירה העברית בתולדותיה הארוכות. גדוּלה זו עמדה לו בשל רמת יצירתו כשהיא לעצמה, אלא גם בשל מיקומה המיוחד של הציר המתמשך של תולדות השירה העברית בהתפתחותה.

אף שציר זה ארוך מאוד, יש בו מהויות מעטות שניתן לכנותן " אסכולות " : הפייטנות המזרחית, הספרדית, הצרפתית-אשכנזית ואולי האיטלקית. במידה רבה של צדק ניתן לראות את נג'ארה כתחנה נוספת בהיסטוריה הזאת. אולי אחרונה, לפני העת החדשה.

כמו בכל ההתחלות, גם בשירת נג'ארה יש מסורת ויש חידוש. בעצם, אין תופעה תרבותית שיש בה רק חידוש. גם בירת הקודש הספרדית, שף שחידושיה היו ראדיקליים, ניתן למצוא את החוב שחבה לפייטני המזרח .

המרכיב המסתורי הוא הבסיס שעליו נבנים חידושים. כדי להעריך נכונה את חידושה של אסכולה יש לבודד תחילה את המרכיב המסורתי הפעיל ברקמתה החדשה. המוּדעוּת ליסודות אלה יכולה לסייע לזיהוי הכיוונים העיקריים שאליהם שואפת האסכולה החדשה וצרכני שירתה בראשית דרכה.

צריך להקים ולומר, שעם כל ההערכה להיקף יצירתו ולעקרונות האסתטיים החדשים העולים ממנה – רבי ישראל נג'ארה הוא יותר בבחינת שמואל הנגיד בדורו מאשר דונש בדורו. כמה מסימני ההֶכר של האסכולה החדשה בולטים כבר ביצירתם של משוררים שפעלו דור או שניים לפניו.

הם מיוצגים בקבצים שנדפסו או הועתקו באמצע המאה ה-16 במזרח, עוד לפני שנולד רבי ישראל נג'ארה. כדי להעריך אפוא את חידושיו של נג'ארה באופן מובהק, יש לבדוק תחילה את יצרתם של משוררים אלה.

מכל מקום ברור, אפילו מעיון רופס, שבני הדוק ההוא מסורתיים יותר ממנו באופי שירתם. אולם אף שחידושיו של נג'ארה בולטים יותר לעין, והם גם צוינו כך בכמה מחקרים, בבדיקה מעמיקה אנו מוצאים שהמסד של במורשת הספרדית איתן גם בשירתו. 

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

והרי טבעי הדבר שכך יהיה, לפי שלא רק ר׳ ישראל עצמו היה מעריץ גדול של משוררי ספרד, אלא גם הקהל שלו היה אמון על מסורת שירית זו! היא היתה למעשה המסורת השירית של כל יהודי המזרח בעת הזאת ואף קודם לכן. התאמה גמורה זו של שירת נג׳ארה עם הטעם הספרותי של קהלו היא שהבטיחה את התפוצה הגדולה של שיריו ואת ההערצה הגדולה אליהם בדורו ולאחר דורו.

הדברים שלהלן נאמרים על־פי התבוננות בקורפוס עצום בממדיו. מורשתו של נג׳ארה, על־פי מה שעומד לפנינו בדפוס, מקיפה, בקובץ ׳זמירות ישראל׳, כ־350 שירי־קודש. באוסף ׳שארית ישראל׳, שטרם הודפס במלואו, יש למעלה מ־400 שירים נוספים, שמתוכם נדפסו עד כה כשליש. התייחסות מכלילה אל קורפוס גדול כזה פתוחה כמובן לביקורת מוצדקת, כי כל מה שייאמר בה — יימצאו דוגמאות בודדות שיוכיחו את ההפך ממנו. אף־על־פי־כן עבודה שיטתית מאפשרת קביעת עובדות מהימנות המשקפות את אופיו העיקרי של החומר.

קשריה של יצירה שירית אל אסכולה מסוימת ניכרים במספר סימנים ודאיים: הלשון, הצורות, כלומר התבניות ועקרונות השקילה והחריזה, וסוגי השיר. על אלה אפשר להוסיף סימנים נסיבתיים, כגון: תכנים מועדפים, ציורים קבועים, מוטיבים רעיוניים וכיו״ב. את כל אלה אפשר לבדוק על־פי נוכחותם, תכיפות הופעתם ומרכזיותם בשירים הנתונים, לעומת העדרם או הופעתם־בהם של יסודות אחרים. נבדוק אפוא בקצרה את יצירתו של נג׳ארה ביחס אל הקורפוס הספרדי מן הבחינות הללו.

א. ענייני לשון

הלשון בשירת ר׳ ישראל היא בעיקרון אותה לשון מקראית המוכרת לנו היטב מן השירה האנדאלוסית. על נקודה זו עמדו רוב החוקרים שדנו בשירתו. אף שהיו משוררים קודמים לו שניסו ל׳בגוד׳ בלשון השירה הספרדית, כגון: משולם דאפיירה^, או קלונימוס בר קלונימוס," אין ישראל נג׳ארה ממשיך בקו הזה אלא שומר אמונים למסורת הלשונית הקלאסית, שדגלה בעיקרון של שימוש בלעדי בלשון המקרא. אמנם יש בפיוטיו סטיות שבאקראי מאוצר־המילים המקראי, והוא נזקק לעיתים ללשון חז״ל (בדרך־כלל לשם מישחקי מילים), אבל סטיות כאלה אנו מוצאים גם בשירת הספרדים באנדאלוסיה, במיוחד בשירת־הקודש שלהם.

על היסודות הללו מוסיף נג׳ארה לעיתים רחוקות מאוד גם צירופים ארמיים ידועים, שמקור רובם בתורת הסוד שרווחה בזמנו. שימוש במונחים טכניים, בעיקר מתחום הפילוסופיה, על־פי לשון המתרגמים, יש כידוע גם בשירת ספרד המאוחרת. נם העובדה שיש לנג׳ארה מספר שירים בארמיתאינה יוצאת־דופן, שהרי גם פייטני ספרד הקלאסיים כתבו לעת מצוא בארמית.^, הואיל והשירה היא בראש ובראשונה אמנות של לשון, הרי שהמצע המשותף בתחום הזה בין האסכולה החדשה ובין השירה העברית בספרד מעמיד את דרכו של נג׳ארה ושל בני־דורו ביחס של תלות בולטת אל האסכולה הספרדית. נאמנותו של נג׳ארה בתחום הזה למסורת הספרדית ניכרת גם בשימוש התכוף שלו במטבעות לשון שמשוררי ספרד השתמשו בהן במשמעויות יחודיות כגון: ואם (גם אם): גויה (גוף חי); זמן (גורל)

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳

 הם ישבו בדין, פסקו והשיבו לשאלות בהלכה, אולם נותר לנו רק הלק קטן ביותר מעזבונם הספרותי, והם כמעט ולא הוזכרו בסיכומים שעניינם תולדות החכמים, או בספרות המחקר. לפיכך אף בתיאור מקוטע של החכמים הללו יש להשלים את ידיעותינו על קהילת אלג׳יר וחכמיה, ולסייע ליצור רציפות היסטורית שתמלא את החלל, המצוי היום בידיעותינו על קהילת אלג'יר, בין המאה הט״ו לבין המאה הי״ח.

ר׳ שמעון בר צמח דוראן (השני)

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעל באלג'יר רבי שמעון בר־צמח שהיה נינו של מחבר התשב״ץ. הוא היה המעתיק הראשון של התשב״ץ, הספר הועתק על ידו בחדש טבת שנת רצי"א למען בנו צמח שהיה תלמיד באותה עת. רבי שמעון בן צמח המשיך גם במסורת הפיוט של יהודי ספרד, מיצירתו זו שרדו פיוט לשבועות ותשע קינות.

תשובותיו ופסקיו לא נאספו בספר, לפיכך קשה ביותר לתאר את דמותו ותקופתו. את מעט המידע הננו שואבים מתוספות והערות קצרות שלו ושל בנו, שנדפסו בשולי העמודים בחיבוריהם של בני משפחת דוראן שקדמו לו בזמן.

מאחת ההוספות למדים שאחד מרבותיו היה רבי אהרן דודו מצד אביו, שבפניו תקן ספר־תורה על פי פסק אבין. בהוספות הללו יש גם ידיעות אודות המאה הט״ו על פי מסורות של בני משפחת דוראן. מהן הננו למדים לראשונה על תקנה בעלת חשיבות מרובה שהותקנה כ־100 שנה לפני זמנו על ידי הריב״ש והרשב״ץ, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בעניני הקהל;

 כי עזבון של נפטר שאין לו יורשים עובר לידי הקהל, נוהג זה נתקבל אחר כך בכל קהילות ארצות האיסלם וכי ר׳ שמעון דוראן ובית דינו הכשירו את היהודים הגרים באהלי קידר לבוא בקהל.

לרבי שמעון הייתה השפעה רבה על הקהילה באלג'יר, לפיכך הצליח לבטל את המנהג לקדש על היין בבית־כנסת בלילות שבת. למנהג זה התנגדו כבר בעבר סבו זקנו הרשב״ץ וסבו הרשב״ש, ולא הצליחו לבטלו, אולם את אשר לא עלה בידם, הצליח להשיג נכדם ונינם רבי שמעון.

מן המקורות המועטים מצטיירת לנו דמותו של רבי שמעון כאחד ממורי ההוראה והדיינים התקיפים שקמו באלג'יר. בזכות תקיפותו הצליח להשכין שלום בין בעל לאשתו. האישה מרדה בבעלה, רבי שמעון סירב להישמע לטענותיה לכפות על בעלה לגרשה, וכשראתה כך השלימה עם בעלה.

 הוא היה תקיף גם ביחס לנושאי התפקידים הציבוריים, כאשר נטרפה בהמה, רצה לנדות את השוחט ולבטל את מינויו, אבל לא כל חכמי העיר הסכימו עמו. כן היה מלקה או גוער בכל מי שקנה ״ לבן ״ שהובא ממקום בשם ״ מתיגא ״, מחשש תערובת חלב אסור ״.

 הוא ענש מנאפת בגילוח הראש, החרים אותה ואת הנואף, ומסר את שערה לשמש שיוליכנו בחצרות ובשווקים. במעשה זה נכח אחד מן השרים המושלים באלג'יר אשר שוחד על־ידי רבי שמעון. בנו צמח ציין את הנם שרבי שמעון לא נקנס על מעשהו על־ידי השלטונות, אשר התנגדו לבצוע ענישה מסוג זה על־ידי הקהילה היהודית 

 יחד עם ר׳ שמעון שמשו בהוראה באלג'יר במחצית הראשונה של המאה הט״ז בנים נוספים של מחברי ״ יכין ובוע ז״. אחד מהם היה רבי שלמה בן – שמעון אשר אין לנו ידיעות על כתביו, אולם מצויות בידינו הערותיו, שנוספו לתשב״ץ וליבין שמועה.

ר׳ משה ורבי יוסף אצבי

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעלו באלג'יר שני חכמים אחים, רבי משה ורבי יוסף אצבי. מוצאם היה כנראה מן התושבים הוותיקים באלג'יריה, זאת הננו למדים מעדות של רבי שלמה דוראן, תלמידו של רבי יוסף המכנה את רבו ״ החסיד ״, ומוסר שכל הנהגותיו היו על־פי הרמב"ם, בעוד שיוצאי ספרד באלג'יר נהגו גם על־פי פוסקים אחרים.

לפי פסקי הרמב״ם התיר רבי יוסף אצבי לשתות חלב שחלבו גוי שאין ישראל רואהו, בנימוק שחלב גמלים היה נדיר ויקר באלג'יר לפיכך אין חשש שיערבוהו בחלב כשר ״. גם רבי יוסף הכשיר את היהודים שגרו באהלי קידר לבוא בקהל בלא לחשוש לממזרות.

אף בעניינים אחרים פסק להיתר. רבי יוסף ורבי משה אצבי השתתפו בהתייעצויות של חכמי העיר ביחס לשאלות שהתעוררו בענייני טריפה והובאו בפני מספר חכמים לדיון. רבי משה אצבי היה בן דורו של רבי אברהם אבן טוואה ובין השניים התעוררו חילוקי דעות חריפים במספר עניינים הלכתיים. מרבית ידיעותינו על כך מצויות בכתב יד של ״ ספר נפך  ״. רבי משה חיבר פיוטים המצויים בקרוב״ץ ובמחזורי אלג'יר.

ר׳ צמח בן־שמעון ( רצב״ש ) 19

פעל באלג'יר במחצית השנייה של המאה הט״ז, רצב״ש למד תורה מאביו רבי שמעון ומשאר חכמי תקופתו: רבי אברהם אבן טוואה, רבי משה אצבי ואחיו רבי יוסף אצבי. עזבונו הספרותי מצוי בעשרות הערות והוספות קצרות, רבות עניין וגדושות מידע, שרבי צמח הוסיף לרשב״ש ולשני חלקי הספר יכין ובועז

על אביו ראה לעיל, סבו היה רבי צמח בן הרשב״ש. בהוספה לרשב״ש אמנם מתעורר קשי מסוים בגלל שרבי צמח חתם על הסכמתו לתשובת בנו רבי שלמה בן צמח דוראן, צמח בן שמעון בן הראב״ש. כלומר בן רבי אהרן בן שלמה (רשב״ש), ראה: חוט המשולש, א: ז.

אולם קרוב לודאי שבראשי התיבות ראב״ש האות צ שבכתב היד התחלפה לאות א וצ״ל רצב״ש, וראיה לכד בהקדמתו של ר׳ שלמה בן צמח לספרו חשק שלמה, משם מסתבר בבירור שהוא צאצא ר׳ צמח בן הרשב״ש ועיין בשושלת היוחסין להלן בעמי 49.

חלק מתשובותיו מצוי בסוף חלק שני של יכין ובועז. את פעולתו הספרותית החל בגיל צעיר כאשר פירש שיר של רבי יצחק אבן גיאת.

רצב״ש יצר קשרים עם ר׳ נחמן סונבאל בפאס ופנה אליו בשתי שאלות בשאלה אחרת של איסור והיתר (אכילת חגבים) ערך רצב״ש בירור כיצד נוהגים באזורים אחרים של אפריקה הצפונית. הוא חקר יהודי זקן שבא מנדעא ( דרעא ) ותאפילאלת, וכן פנה אל רבי יהודה הכהן מתוניס שמסר לו ידיעות על מנהג אכילת החגבים בתוניס, ג'רבה ותראבלס ( טריפולי של לוב ) וסביבותיהן.

רצב״ש שימש כמורה הוראה ודיין באלג'יר. בנו, רבי שלמה, סיפר עליו שנהג כמנהג אביו, רבי שמעון, והיה גוער ביהודים שקנו תוצרת חלב שהובאה מחוץ לעיר, ״ואני מעיד שראיתיו ז״ל שהיה משבר להם הכלים ומשליכם ארצה, והיה שולח שליח בית הדין פעם אחר פעם למחות בהם ולהתרות בהם, והיה מענישם וקונסם ממון למאור, עד שראה שהדור דור שווא, ולא היו שומעים לו העלים עיניו מהם…

 מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידיך. בעניינים עקרוניים לא העלים רצב״ש את עיניו וכאשר נראה היה לו שהציבור גרם עוול למורו רבי אברהם אבן טוואה, יצא בפסק ארוך ומנומק נגד מעשי הקהל עד שמסרוהו למלכות בשל כך. בשנותיו האחרונות נחלש גופו וראייתו נחלשה.

 לפיכך מיעט בכתיבת תשובות, ובנו רבי שלמה השיב לשואלים מבסכרא, תלמסאן ונקאווץ, ורצב״ש הסכים לתשובותיו. בנו השני היה רבי שמעון דוראן אשר כתב את אחת מההקדמות לספר עומר השכחה. רצב״ש נפטר בשנת שנ״א 1591 ^.

מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "

נקבצו ונערכו סביעתא דשמיא

לפי שמות בסדר א-ב על ידי

שמעון ואנונו

ארבעה כרכים

הקדמה

ילאה העט יתום דיו הקולמוס, בבואנו לתאר אותם דמויות רבות יחס חכמי ורבני יהדות ספרד, צפון אפריקה, תורכיה והמזרח. בידם ניתנה – על ידי ההשגחה העליונה – המשך העברת התורה שבעל פה כשהיא שמורה מכל משמר, אל במקביל גן עושה בנחלתם ובבית גנזם – פירות ופירי פירות.

דמויות הוד והדר, ענוותנים, חסידים ומעוטרים במידות, יראי ה' ושומרי מצוותיו קלה כבחמורה, גדולים בכל חלקי התורה – ענקי רוח שסוככו בגודלם על בני עמם והנהיגוהו בכל תהפוכות ומהמורות הזמן הבוגד.

למי הכוח לאזור עוז ולגשת למלאכת המבוא שיכניס את הקורא לעולמם של " ארזי הלבנון ". על כן – בהשתחויה, בקידה ובבקשת רשות מכל אותם עובדי ה', ארזים חסונים ונהדרים, ניגש אני לערוך מבוא, מועט הכמות ודל הדפים, אך יש בו להאיר את עיני הקורא הממוצע ולהציע לפניו בקוים כלליים ביותר את המגרות בהן פעלו " ארזי הלבנון "..

נחל בתיאור אותם ארצות וערים מרכזיות בהם חיו ופעלו " ארזי הלבנון ", למעט ארצות שלא שימשו בתקופה בה אנו עוסקים – באלף השנים האחרונות – מרכז לתורה וליצירות הרוח. נמשיך לתאר את תרומתם של " ארזי הלבנון " בתחומי היצירה העיקריים ביותר, למעט תחומי יצירה אחדים ( פיוט ודקדוק ), שעל אף שהיוצרים הגדולים בתחומים אלו היו רק מחכמי " ארזי הלבנון ", הרי שהעיסוק בהם הצטמצם לחכמים בודדים בלבד בכל דור.

ונסיים, ויהיה זה בבחינת " סגירת מעגל " בתיאור זיקתם העמוקה של " ארזי הלבנון " לארץ ישראל, נחלת אבות, אליה השתוקקו בכל לב ושאפו להגיע, התפללו והורידו כנח דמעה לזכּות בטוב ירושלים. רבים מחכמי " אזי הלבנון " זכו להטמן ברגבי ארץ הקודש, אולם אלה שלא זכו – בןןדאי מודים ומשבחים לה' בגן עדנם על שיבת ציון ובניין הארץ. ויהי רצון שזכותם תעמוד לנו ונזכה לראותך בקרוב בבניין אריאל בעיר קדשנו ירושלים ת"ו.