מורשת יהדות מרוקו

3 – יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " לפרופסור אליעזר בשן

שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש היה ביקורתי על המנהג הנהוג בעת לידת תינוק.

שהיו שוחטים תרנגול זקן לכפרה על הילד היולד וחותכין ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית, עם שומים והבלים הרבה, ונראה כדרכי האמורי ודחקתי הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה בעירנו מאומה.

מנהג לשם כבוד אין בו משום דרכי האמורי.

היה מנהג בברית מילה להביא קטורת ומחתה של אש שהשואל הגדירה כדרכי האמורי. רבי יוסף ענה ש: כל שיש בו דרך כבוד, אין בו משום דרכי האמורי ( אוצר המכתבים ).

רבי יוסף בו נאיים מתלבט אם אין במנהג כדלקמן דרכי האמורי. וכך הוא מספר.

זכורני שבימי נעורי הייתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והייתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר תיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורים עד שראיתי דברים מתמיהין בתלמודינו – סנהדרין – והוא המנהג הזה היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות.

מנהג לשם רפואת אדם – כשר

רבי יוסף משאש לא שלל מנהג מוזר, אם הוא דרוש לרפואת אדם. החכם נשאל על המנהג שכדי לרפא אדם, היו עוקרים שן מכלב חי, וצולים על ילדים. השאלה האם אין בזה משום צער בעלי חיים. תשובתו שכל הדרוש לרפואת אדם אין בו משום צער בעלי חיים, אבל טוב שיעשו את הדבר על ידי רופא, שלא ישתגע הכלב ויזיק.  

מנהג שפיכת מים בחד השבועות.

היה נוהג שבחג השבועות נערים עולים על גגות הבתים ומזליפים מים על כל עובר ברחוב. רבי יוסף משאש התנגד למנהג :

היה בארץ מולדתי מכנאס בזמן הקודם אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת 1870 ליצירה עשו תקנה לבטל מנהג זה הנה היא כתובה אצלי והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה הן איסור סחיטת בגדים ביום טוב, איסור צערא דגופא דחבריו ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה ועוד איסור המחלוקת, ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון החכמים.

ניתן ללמוד ממקור זה שהייתה יוזמה לבטל את המנהג אבל הדבר לא הועיל, כי העם רצה בכך.

לעומתו רבי יוסף בן נאיים תומך בקיומו ואף נתן כמה נימוקים למנהג, ביניהם שהתורה נמשלה למים דכתיב " הוי כל צמא לכו למים ". נימוק אחר לזכר משה רבינו שהושלך למים וניצול. מסקנתו " דאין שום אחד ניזוק בזה "  

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו. 

וחותמים כבוד הרב מימון בן כבוד הרב יוסף בוסידאן וכבוד הרב אברהם בן סוסאן והכרנו חתימותיהן, וסבירה להו נמצא כתוב שוב בתלת כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא החכם אברהם בן סוסאן וכבוד הרב משה בן סמחון והגידו בתורת עדות גמורה ככל הדברים הכתובים לעיל ולא זו הלבד, אלא שהוא מהנה לתמידי חכמים מנכסיו וחסד לאברהם כל ימיו במתן ובסתר 

ולראיה שכך העידו העדים הנזכרים בפנינו בזמן הנ"ל חתומים פה תרי מגו תלת פה פאס יע"א וקיים וחתומים כבוד הרב מימון בוסידאן וכבוד הרב מאיר בן מרגי והכרנו חתימותיהן וחתומים עליהם כבוד הרב שמואל בן מלכא וכבוד הרב אלנקאר ונתקיימו החתימות לפנינו ולראיית האמת חתומים פה תרי מגו תלת וקיים, וחתומים כבוד הרב אברהם הלוי אלפאצינא וכבוד הרב יהודה הלוי בר יוסף ז"ל.

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בספר דרושים להרב הנזכר בדרוש שדרש לעצירת גשמים וזה לשונו שבשנת תקט"ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב ובשנת תק"ם לפ"ק בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים ים – גם למדה אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחודש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים.

והתענינו בחול המועד בעוונות ולא נענינו עד ערב ז' של פסח ירד מעט שלא הספקנו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום ב' שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם ושמן זית הגיע לסך בם – דת – את לרטל, והחמאה בסך הם לרטל וכל שאר הפירות ביוקר גדול

צמוקים ות – את לרטל, תמרים בם לרטל אגוזים אם למאה, שקדים בם – דת. דבש בם – ת לרטל, וכן כל דבר ודבר רבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעוונות ה' ירחם על עמי הארץ כן יהי רצון. ושם נמי כתב אני הגבר ראי עני בשבט עברתו.

אותי נהג וילך חשך ולא אור, דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ בשנת ח"ץ במאה החמישית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב בכל ערי המערב ואך בי ישוב יהפוך ידו בשנת תק"ם תקם פעמים צרה. וישא אברהם את עיניו בבכי יבואו פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה העטופים ברעב בראש כל חוצות.

כלו בדמעות עיני ואני בבכייתי אחריד כל חרד מי חרי האף הגדול הזה צרה שאין אחריה צרהכי רבה צרת הרעב על כל צרות שבעולם וכו….ושם נמי דרוש ב' לעצירת גשמים שדרשתי בביתה הכנסת הי"ג של התושבים במנחה בשבת בפרשת ויקהל פקודי בשנת תקמ"א לפ"ק להיות בעוונות קוינו לשלם ואין טוב אשר כילה הרעב את הארץ.

בימות החורף והגיעו החטים לסך ים – הם למוד ויוקר השערים בכל מידי דמיכל אין קץ ואנשים ונשים וטף רבו כמו רבו ויצאו בעוונות מן הדת ומכת המוות מתחלואי רעב כבדה עד מאוד ונשסו הבתים ואין קץ ודי לצרותינו צרות רבות ורעות ה' יאמר ודי לצרותינו.

והתחלנו לצום יום ג' י"ז לאדר, ובסוף הדרוש הנזכר כתוב בזו הלשון ותהלות לאל אחר שגזרנו תענית יום ב' סדר ויקרא שהוא היה ערב ראש חודש ניסן וכל הקהל של כל העיר התפללו ביחד תפלת שחרית בבית הכנסת הי"ג של התושבים בבכי יבואו ובלב נשבר ועלו לבית הקברות בערב יום.

ובלילה ליל ראש חודש ניסן היה ניסן עשה ה' נס להתנוסס והאל המושיע ענה אותנו וירדו גשמים הרבה בבקרים למטר עשה ולמחר יום שהטיל מטר מטרות עבור ה' שנת טובתו והלכנו לבית הכנסת הי,ג כל הקהל כולם וקרינו ההודאה להודות לה' בכמה מיני שמחות ופיוטים וזמירות והודאות לאל ההודאות.

ועשו כל הקהל שם שמחה גדולה שמחה ומשתה ויום טוב, אחלי יכונו דברי לפני אלוה יתעלה יגמור בעדנו לטובה וישבע כל העולם כולו מטובו וישמור שנה זו מכל דבר רע ויסיר חרפה ורעת מן העולם ויתן שובע בעולמו ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, ובא לציון גורל במהרה בימינו כן יהי רצון, ובכתב יד מוהר"ר עמנואל אחיו מצאתי שבשנת האמנת"י ליצירה בכסלו עשו תענית הפסקה ששה ימים הוא ואחיו מהר"ר אברהם הנזכר זיע"א. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

החמור ״היהודי^,, שהשליך מעליו את כל משאו

קדר ערבי אחד העמיס על חמורו כדים, קדרות וכלי חימר אחרים, כדי להביאם למכירה בשוק. באמצע הדרך החמור עמד והתעקש שלא להמשיך בדרכו, על אף מכות המקל שהערבי הנחית עליו. הערבי, מרוב חימה ורוגז, המשיך להכות החמור ואמר לו: ״יא חמאר, אתה עיקש כמו יהודי, יא וולד ליהוד״ (אתה חמור עיקש, כמו יהודי, יא בן יהודים). למקום הזדמן יהודי סנדלר ותרמילו על גבו. הוא נעלב מזה שהערבי קורא לחמור ״יהודי״. ״הירגע קצת״ אומר היהודי לערבי ״אני אלחש משהו באוזנו של החמור ותראה שהוא יתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, ומבלי שהערבי ירגיש הוא הוציא מתרמילו מרצע מחודד כמו מחט, עשה כאילו לוחש משהו באוזני החמור, ותקע לו עמוק באוזניו את המרצע.

מרוב כאב, החמור התחיל לקפוץ, הפיל את כל המשא שהיה על גבו וכל כלי החרם נפלו ארצה ונשברו כולם. הערבי שואל היהודי ״מה עשית לו?״ הוא עונה לו ״החמור אמר לי שאינו רוצה להיות יהודי, ומאד נעלב מהכינוי יהודי שאתה אמרת לו, ועל כן רצה לברוח מפניך, רץ והפיל את כל המשא שהיה על גבו״. הערבי אומר לו ״מעולם לא שמעתי שחמור מבין מה שאומרים לו״. היהודי עונה לו ״אתה העלבת אותו כשקראת לו חמור בן יהודים. הוא אינו רוצה להיות חמור יהודי״. הערבי הפסיד את כל סחורתו, שנשברה לרסיסים, על כנותו החמור בשם ״יהודי״.

הבד שנספג כולו במים

בימי מלחמת העולם השניה כל המצרכים היו בקיצוב, ובמיוחד בדים ובגדים. הדרך היחידה להשיג משהו היתה מסחר בשוק השחור, שהעונש עליו היה כבד מאוד. ערבי כפרי אחד ירד לעיר הגדולה והביא עמו פרה למכור אותה בסתר. מכר הפרה לקצב אחד וקיבל בעבורה סכום הגון. כספו בידו, הלך לשוק הבדים וקנה (בשוק שחור) מאת ערבי אחד שישה מטרים בד לבן לתפירת ״תסאמיר״ (כעין גלימה שלבשו הערבים הכפריים). בשוק הבדים היו תמיד תופרות יהודיות. כל אחת יושבת ליד מכונת התפירה (הידנית) שלה. הערבי הגיע לשוק ולא מצא אף תופרת אחת.

יהודי אחד, שחסר לו הכל לצרכי שבת, בא אליו ושואל אותו ״מה אתה מחפש?״ ״אני מחפש את רחל התופרת, שתמיד תפרתי אצלה את הבגדים שלי, כי היא תופרת טובה״. היהודי עונה לו: ״א. רחל שאתה מחפש היא אשתי. ב. היום – יום שישי, התופרות היהודיות לא באות לשוק, כי יש להן הרבה עבודה בבית לצרכי שבת״. ״אז מה לעשות״ שואל אותו הערבי ״ואני צריך ה״תסאמיר״ באופן דחוף, כי אין לי מה ללבוש״. היהודי אומר לו: ״יש לך שתי אפשרויות, או שתחזור ביום ראשון בבוקר ותמצא את אשתי רחל, או שתיתן לי הבד ובצאת השבת אשתי תתפור לך את הבגד, ותמצא אותו תפור ומוכן ביום ראשון בבוקר״. הערבי, בתמימותו, קיבל את ההצעה השניה. מסר הבד לידי היהודי, וביקש ממנו שאשתו תתפור לו הבגד באופן דחוף, והוא יחזור ביום ראשון לקחת את הבגד.

היהודי, שחסרה לו פרוטה לצרכי שבת, מכר את הבד גם כן בשוק שחור, וקנה כל מה שצריך לו לשבת. ביום ראשון בבוקר, היהודי הבלתי מוכר לערבי היה יכול למעשה שלא ייראה בשוק בכלל וייעלם מהאופק, אלא כדי שהערבי יגביר את אמונו בו הוא הופיע בכל זאת בשוק.

ראה את הערבי, אמר לו, ״צבאח אל-כ׳יר״ (בוקר טוב). הערבי שואל אותו ״איפה אשתך רחל, ואיפה הבגד שהזמנתי?״ היהודי עונה לו ״אין לך מזל, קרה כאן מעשה מוזר. אשתי רחל, הטובה והישרה, ידעה, בהיותה מומחית, שבד זה בזמן הכביסה הוא מתכווץ מאד, וברובו נספג במים, מה היא עשתה? שמה הבד לתוך קערת מים למשך כל השבת כדי שגם לאחר הכביסה הבגד לא יהיה קטן עליך. והנה במוצאי שבת, כשבאה להוציא הבד מהמים, מצאה רק המים, והבד נספג כולו, כאילו לא היה. אשתי לא תבוא היום לשוק, כי היא לא מרגישה טוב, אבל בוא אתי לזה שמכר לך הבד, כי הוא רימה אותך, ניצל את תמימותך ומכר לך בד ממין גרוע ביותר״.

שניהם הלכו לאותו ערבי שמכר הבד, היהודי אומר לו ״אל תפחד, אני יודע שמכרת לערבי זה הבד בשוק שחור, אני לא אלשין עליך בפני המשטרה. אבל תאמר לי, בהיותך מומחה לענייני בדים, בד מסוג זה אם שמים אותו בתוך המים, בכמה אחוזים הוא נספג ומתכווץ?״ ענה לו המוכר: ״שישה אחוזים על כל מאה מטרים״. היהודי אומר לערבי הכפרי ״עכשיו אני מבין. האדם הזה מכר לך דווקא את שישה המטרים שנספגים בתוך המים. עכשיו, אשתי נקיה מכל פשע. תסתדרו ביניכם״. למוכר הבדים, שפחד מהלשנה בפני המשטרה, לא היתה לו ברירה אלא להחזיר לקונה את מלוא כספו ששילם בעבור הבד. היהודי, במעשה רמיה זה, זכה מההפקר, מכר את הבד וקנה כל מה שהיה צריך לשבת. זו אחת מ״תאחראמייאת״ (תחבולות) היהודים לצרכי פרנסתם.

על זה אומרים הבריות: על צרכי שבת אל תטריח את עצמך, השבת עצמה תדאג לכך. הערבי התמים קיבל את התירוץ וחזר לכפרו בלי בד, והיהודי עשה שבת כהלכתה. על זה אומרים בצדק: ״פרנסת היהודים – על חשבון הערבים״.