ארכיון יומי: 20 במרץ 2013


פעמים 82 – חכמת נשים

פעמים 82 – חכמת נשים

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה.  צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.

מי זוכה לדברים הרבה ?

בדרשה שנשא הרב משאש בתחילת הקיץ תשי"ג פתח הרב משאש באומרו שיש לתת את הדעת למילה " כל " שבראש דברי רבי מאיר – מה נתוסף לתוכן המשפט בתוספת מילה זאת ? לדבריו, המילה " כל " כאן ובכל מקום, באה לרַבּוֹת : רבי מאיר יכול היה לומר " העוסק בתורה לשמה " ובפתיחתו במילה " כל " ביקש להרחיב את הזכייה בדברים הללו ולהחיל אותם גם על מי שבמבט ראשון לא נראה היה שיזכה להם, ולמי הכוונה בכך.

עוד נראה, שבאה מלת " כל " לרבות את הנשים. שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה ( עיין שולחן ערוך

יורה דעת סימן רמ"ו סעיף ו ), אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה. כמו דבורה וחולדה שזכו לנבואה מפני חכמתן וצדקתן.

וכן אמש שלום, אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל, ומה גם ברוריה בתו של רבי חנניה בן תרדיון אשתו של רבי מאיר, וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שאלות ותשובות בשם אביה זיע"א. וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם, וחנה אחותו של רבי יצחק בר מנחם מבעלי התוספות ז"ל ועוד הרבה.

המסורת ההלכתית הכריעה שמצוות תלמוד תורה אינה מחייבת את האשה, והרב משאש מודה בכך ואף מצהיר בראש דבריו שכן הם הדברים. אך הוא מנתק את שאלת החיוב בתלמוד תורה משאלת העקרך והמעלה שבעיסוק בה.

לשיטתו, העיסוק בתורה הינו רב ערך ורב משמעות, בלא קשר להיות העוסק בה מצווה על כך. זאת ועוד, הרב משאש סבור כי הזכייה באותם " דברים הרבה " אינה דומה לשכרם של המקיימים את המצוות : " דברים הרבה " פירושם תוצאות " טבעיות " חיוביות הנובעות מאיכותה וממהותה של " תורה לשמה " 

הנשים שהביא הרב משאש כדוגמאות מופת מתחלקות לשלוש קטגוריות " דמויות מקראיות – דבורה וחולדה, דמויות מימי התנאים – אמש שלום וברוריה, ודמויות מימי הביניים – בנות משפחתו של רש"י – חיליט אחותו, בתו עלומת השם ומרים, אשת נכדו, רבינו תם.

לצידן מנה הרב משאש אשה נוספת מחוגו של רש"י – חנה, אחותו של רבי יצחק בר מנחם בעל התוספות . מניסוח הדברים מתקבל הרושם שהזיהוי של נשים אלו כלמדניות הוא דבר ברור ומוסכם, אך אין הדבר כן. למשל, חולדה אכן ידועה כנביאה, אולם הקביעה שהיא זכתה לנבואה בזכות חכמתה בתורה שנויה במחלוקת במסורת התלמודית.

על פי דעה אחת, בעלה, שלום בן תקוה, " היה מגדולי הדור, והיה עושה צדקות בכל יום ויום…ובזכות הצדקה שעשה שרתה רוח הקודש על אשתו. מסורת שנייה אינה מסבירה כלל מדוע זכתה חולדה לנבואה. מסורת שלישית אכן מציגה את חולדה כלמדנית : את המלים המתארות את חולדה הנביאה כ " יושבת בירושלים בַּמִּשְנֶה " ( מלכים ב כב, יד ) תירגם יונתן " יתבא בירושלים בבית אלפנא ", כלומר בבית המדרש.

אך גם יונתן, שהציג את חולדה כלמדנית, לא כתב שבגין זאת זכתה לנבואה. ברור אפוא שהרב משאש הכריע כאן הכרעה פרשנית ותרבותית, בכך שהעדיף לייחס לחולדה חכמה בתורה, כתרגום יונתן, המיוחס על ידי המסורת ליונתן בן עזיאל, ובכך שהציג חכמה זאת כסיבה לזכייתה להשראת שכינה. כיוצא בכך לגבי השראת הנבואה על דבורה.

בין שתי הדמויות שציין הרב משאש מתקופת התנאים, אמא שלום וברוריה, רק ברוריה מוצגת בבירור כלמדנית מובהקת בתורה. הרב משאש לא היפנה המקורות התלמודיים הרלוונטיים בעניינה, אלא לערך " נשים " באנציקלופדיה " אוצר ישראל ", ייתכן שהדבר משקף אמביוולנטיות ביחס לדמותה, כפי שעולה מן הסיפור התלמודי.

אותו ערך ב " אוצר ישראל " נושא אופי אפולוגטי מובהק, שעיקרו שיר הלל למעלותיה של האשה היהודיה. טמנם, בעל הערוך הודה כי " איזה מחז"ל חשבו את תכונת האשה פחותה מהאיש ", אך הוא טורח לתת את הרושם שהייתה זאת דעת מיעוט, וכי האשה זכתה להכרה חיובית רבה, הן בתנ"ך והן בקרב חכמי ישראל במשך הדורות.

ברם הכותב נקט עמדה שמרנית ביחס לתפקידה ומקומה של האשה, וביחס למבנה המשפחה : " הטבע הגביל את תכונת האשה לשבת בית, ולעשות בל הצרכים הפנימיים…על האשה לבשל לתפור ולארוג בעדה ובעד אשה ובניה, ועל הבעל לפרנס אותם על ידי מלאכה או עסק.

בהמשך הדברים נאמר, שבזכות היחס הנהדר שזכו לו וזוכות נשי ישראל משך הדורות, " לכן גם לא נשמע מנשי ישראל גם היום איזה נטיה לכת הנשים הדורשים משפט לעצמן ושיווי זכויות בכל ענייני המדינה כמו לאנשים.

על רקע מאפיינים אלו של המאמר מעניין לראות כיצד נטל משם הרב משאש את המידע הספציפי הנדרש לצרכו, והציג באהדה רבה מפני בפני שומעי ליקחו דעה כה חיובית ביחס לזכות נשים יהודיות לעסוק בתורה.

עד כאן ראינו כיצד הציג הרב משאש דוגמאות של נשים חכמות, שחלקן חיו בארץ ישראל בימי המקרא או התנאים, וחלקן האחר בצרפת של המאה הי"א והי"ב. אולם עיקר דבריו באותה דרשה מקדשים לנשים קרובות הרבה יותר אל מקומו וזמנו, והוא מביא בפנינו שני סיפורים שמצא בספר בכתב יד.

הסיפור הראשון.

ועוד ראיתי על ספר כתב יד כי בעיר אלג'יר בזמן הגאון מוהר"ר עייאש זיע"א, הייתה בתולה אחת גדולה בנוי בת איש עשיר, חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה. וקפצו עליה בני אדם רבים ונכבדים. והיא לא רצתה בשום פנים ואופן להיות לאיש, מטעם בן עזאי : נפשה חשקה בתורה.

מיקום האירוע המסופר הוא בעיר אלג'יר, וזמנו הוא בזמן הגאון מוהר"ר עייאש. משפחת עייאש הייתה משפחה רבנית ידועה באלג'יר, והמפורסם שבהם היה הרב יהודה בן יצחק עייאש, שכיהן כאב בית הדים באלג'יר בשנים 1728 – 1756. אפשר שלדמות זאת מכוון מחברנו. אם כך, שמנו של הסיפור הוא סמוך לאמצע המאה הי"ח.

גיבורת הסיפור היא צעירה בת לאב עשיר, וחכמה מאוד בתורה. יופיה, עושרה וחכמתה עושים אותה לשידוך מבוקש ביותר ורבים חפצים לשאתה, אולם היא אינה רוצה להינשא לאיש, מחשש שהנישואין יצמצמו ביותר את הזמן העומד לרשותה ללימוד תורה.

הדמות שהיא אימצה לה כמופת, ואשר מן הסתם לא הייתה מכירה אלמלא למדנותה, היא דמותו של התנא בו עזאי, אשר כל ימיו סירב להינשא, בטענה " מה אעשה, חשקה נפשי בתורה. בחברה היהודית המסורתית, מקובל היה שבת אינה מתערבת בבחירת בעלה לעתיד, ומקבלת את השידוך שמסדרים לה הוריה. בסיפור שלפנינו, בקיאותה של הצעירה בספרות התורנית נותנת לה פתחון פה לחרוג מן המוסכמות, על סמך מקור מן המסורת התורנית עצמה.

אביה לעומת זאת, ראה את טובת בתו כמותנית בחיי נישואין :

ויקבול עליה אביה לפני הגאון הנ"ל. וישלח אחריה וידבר על לבה דברים טובים. ולא אבתה לשמוע לו, מ " קל וחומר " מבן עזאי, שהוא אישה, ומצווה על פרו ורבו, ועם כל זאת אמר " ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה ", וכל שכן היא, שיאנה מצווה על פרו ורבו.

נסיונות אביה לשכענה לא הועילו, ומשנואש, פנה לרב עייאש – ודאי חשב שבתו הלמדנית תקבל מפי החכם את אשר סירבה לקבל מפיו. הבת נאותה להיפגש עם הרב, אך למדנותה איפשרה לה לבנות טיעון חזק, תוך שימוש באחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן – קל וחומר.

המסורת הרבנית רואה בציווי שבספר בראשית " פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, מקור לחובת הגבר להביא לעולם לכל הפחות בן ובת וממילא לחובה לשאת אשה. המסורת התלמודית זיהתה את הגבר כחייב במצוות " פריה ורביה ", כיוון שמציאת זיווג היא פעולה אקטיבית ומפני שמקובל בחברה שגברים הם היוזמים והאקטיביים.

הערת המחבר.

" האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש " – יבמות סה ע"ב. ההסתמכות המדרשית היא על המילה " וכבשוה " שבפסוק. אגב, לפנינו דוגמא מעניינת של המעבר מן ההכרה במציאות אמפירית ( על סמך ניסיון ) לתפיסה ערכית : מכיוון שבמציאות החברתית הגברים הם הפעילים, אזי החובה להוליד ילדים מוטלת עליהם. סוף ההערה.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות-מאת ידידיה בן רפאל מונסונייגו צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה

 

מאת ידידיה בן רפאל מונסונייגו

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה

 שיחו לבניכם ספרו / תנו לה פרי ידיה

 

את עז צדקתה תגלו / איש לאשר באהלו

עמי השמיעו הללו / בשערים מעשיה

 

נערה יפה כתרצה / את שם שמים קדשה

 הן לזאת יקרא אשה / לא יתן סגור תחתיה

 

יחידה מכל עלמות / תכלית מבחר השלמות

 חשבו עליה מזמות / לעקר מבצר חומותיה

 

יהירים לענות סרה / קדשו קראו עצרה

 כי טוב ברע היא המידה / בית אביה בנעוריה

 

דנוהָ בדינים קשים / גוי נבל קפת שרצים

 ענוהָ שני חדשים / ימי עניה ומרודיה

 

יחד הסכימו וענו / לקחת כפר מאנו

 לחובה נמנו וגמרו / אין מקים יריעותיה

 

דיני שמים הִצדיקה / בסבר פנים בשתיקה

ובדת צדק החזיקה / וחגרה בעוז מתניה

 

יתפלא כל איש עת יזכר / יחוג ינוע כשכור

 ישבה בדד עמק עכור / אם דלת נצור עליה

 

היא השיבה כי לשאולה / ירדו רודפי דת געולה 

רבים חללים הפילה / עצומים כל הרוגיה

 

מלכי ארץ כל לאמים / בכסף ומתן דמים

היו לפתחה משכימים / לשקד יום על דלתותיה

 

ונשותיהם יותר מהם / יגעו לא עלתה בידיהם

 נתנו כל מחמדיהם / בזהובים עטרוהָ

 

נלאו יגעו לפתותה / כל אחת נזמה חליתה

פשטה כל בגדי חמדתה / תמרוקיה מנותיה

 

סורר מורה הוציא חרבו / לנחרהּ כדג מגבו

היא כצאן לטבח יבוא / וכרחל לפני גוזזיה

 

סכין השחיז בא לקראתה / פרש צר לשבר מפרקתה

 פן ואולי תמיר דתה / ותזעק בחבליה

 

ובניעם שיחה השיבה / חס ליה לזרעיה דאבא

לאוהב דת העזובה / עמקי שאול קרואיה

 

נפשי אמסר על יהדותי / כי לא אחלל בריתי

מנעורי בצדקתי / החזקתי לא ארפה

 

יונה בנחת ושובה / צואר פשטה באהבה

חמדת עולם עזבה / ופרצת גדריה

 

יחיש מהר יתיז ראשי / חלילה לי זאת אעשה

 דת קדש איך תעזב נפשי / תשכח ברית אלהיה

 

גוי נבל מה פָרץ פרץ / מלק ערף עִקר שרש

  על זאת תאבל הארץ / יבכו כל תלמיה

 

ברב חרון אף וחֵמה / שניו יחרק בנקמה

דרך קשתו נמלא חמה / וכלה כל סעיפיה

 

שאר ידו נטה ירה / ויקימה למטרה

תכף עשאה גיסטרה / נתח אותה לנתחיה

 

חן תתמך ועדיי כלה / כי בת אשר היא סגלה

 ישבה על גבי מעלה / ראמה ישבה תחתיה

 

זכותה תגן תושיע / היא תשקיט ומי ירשיע

 הוד זרחה לנו יופיע / אורות שבעה נרותיה

 

קדש קדשים וכליל / ככסף צרוף בעליל

תשמח בתולה בחליל / שלם כל נתיבותיה

 

יונתי מנוח חן תמצא / עם הרוגי לוד במחצה

אבני מרמרא ושַישא / חומה היא נבנה עליה

 

צור נורא יבנה נא קדשו / יראו גויים ויבשו

נא גבור חושה / כי רצו עבדיך אבניה

 

נשמתה היום שלשים / בין אראלים ותרשישים

 תשב במקום קדושים / מקום ספיר אבניה

 

נורא קדוש חי וקיים / לה ישאו נהרות דכים

תשלח קצירה ים / ואל נהר יונקותיה

 

עיון זה הוא הראשון מסוגו העוסק במורשת הספרות היהודית על אודות סול חשואל,' הרוגת מלכות מטנג׳יר. סול הוצאה להורג בפאס בשנת 1834, על פי פסק הדין של בית המשפט המוסלמי באותה העיר. היא הובאה לבית המשפט בטענה שהתאסלמה כדת וכדין ולאחר מכן חזרה בה. היא הואשמה בחטא ה״רידה״, כפירה בדת האסלאס, נשפטה ונידונה כמוסלמית לכל דבר שכפרה בדתה.

על פי הפיוטים בעברית והקצות בערבית־יהודית, עמדה סול בניסיון כנגד אלה שטפלו עליה עלילת שקר והשתדלו בכל מאודם לשכנעה להתאסלם. היא נשארה נאמנה ליהדות לאורך כל הדרך, ובסופו של דבר מסרה את נפשה על קידוש השם. המורשת היהודית של הרוגת המלכות נידונה כאן על פי הפיוטים והקצות שחוברו עליה במרוקו. רוב החיבורים נכתבו בטווח של כעשרים שנה לאחר הוצאתה להורג, ומצויים עד ימינו בכתבי יד.

מחקר זה ספרותי בעיקרו, ומטרתו לדון ביסודות הספרותיים והתרבותיים שהבנו את מורשתה היהודית של סול. מורשת זו התהוותה באופן עצמאי ובנפרד מהמורשת הנוצרית שנכתבה עליה בשפות אירופיות.

החטיבה הראשונה עוסקת במורשת הפיוט על סול ומחולקת לשלושה פרקים. הפרק הראשון הוא כעין מבוא כללי ובו שלושה פרקי משנה: (א) על הפיוט במרוקו ועל מקורותיו השונים. (ב) שבחי סול הצדיקה. פרק משנה זה בוחן את הפיוטים על סול בקורפוס של שבחי צדיקים המיוחד לשירת צפון אפריקה. (ג) על הפייטנים ועל פיוטיהם. העיון הזה מראה שהפייטנים שכתבו על סול התמודדו עם הנושא, הן בתוכן, הן בצורה, כדי לחבר

1 שמה של הרוגת המלכות נכתב ״חאגוייל״ ב״יחס פאס״ משנת 1877; שם הוא הופיע בכתובים העבריים בפעם הראשונה. ב״מלבי רבנן״ ליוסף בן נאים מ־1931(עמי כא) הנוסח הוא ״חג׳ואל״, וגם בדרוש עליה ״מעשה בנערה הצדקת״(נכלל בחסין, 2005, עמי 50-47). שם משפחתה הופץ לראשונה בכתבים הלועזיים במכתבו של דרומון היי(1834) כמה ימים לאחר מותה, וב־1837 בספרו של רומרו(1837). דרומון היי כותב את שמה Hatchwell ורומרו Hachuel. נאמץ את הגרסה של רומרו באשר לכתיב השם בעברית – חשואל.

יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.

3 – יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " לפרופסור אליעזר בשן

שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש היה ביקורתי על המנהג הנהוג בעת לידת תינוק.

שהיו שוחטים תרנגול זקן לכפרה על הילד היולד וחותכין ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית, עם שומים והבלים הרבה, ונראה כדרכי האמורי ודחקתי הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה בעירנו מאומה.

מנהג לשם כבוד אין בו משום דרכי האמורי.

היה מנהג בברית מילה להביא קטורת ומחתה של אש שהשואל הגדירה כדרכי האמורי. רבי יוסף ענה ש: כל שיש בו דרך כבוד, אין בו משום דרכי האמורי ( אוצר המכתבים ).

רבי יוסף בו נאיים מתלבט אם אין במנהג כדלקמן דרכי האמורי. וכך הוא מספר.

זכורני שבימי נעורי הייתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והייתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר תיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורים עד שראיתי דברים מתמיהין בתלמודינו – סנהדרין – והוא המנהג הזה היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות.

מנהג לשם רפואת אדם – כשר

רבי יוסף משאש לא שלל מנהג מוזר, אם הוא דרוש לרפואת אדם. החכם נשאל על המנהג שכדי לרפא אדם, היו עוקרים שן מכלב חי, וצולים על ילדים. השאלה האם אין בזה משום צער בעלי חיים. תשובתו שכל הדרוש לרפואת אדם אין בו משום צער בעלי חיים, אבל טוב שיעשו את הדבר על ידי רופא, שלא ישתגע הכלב ויזיק.  

מנהג שפיכת מים בחד השבועות.

היה נוהג שבחג השבועות נערים עולים על גגות הבתים ומזליפים מים על כל עובר ברחוב. רבי יוסף משאש התנגד למנהג :

היה בארץ מולדתי מכנאס בזמן הקודם אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת 1870 ליצירה עשו תקנה לבטל מנהג זה הנה היא כתובה אצלי והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה הן איסור סחיטת בגדים ביום טוב, איסור צערא דגופא דחבריו ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה ועוד איסור המחלוקת, ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון החכמים.

ניתן ללמוד ממקור זה שהייתה יוזמה לבטל את המנהג אבל הדבר לא הועיל, כי העם רצה בכך.

לעומתו רבי יוסף בן נאיים תומך בקיומו ואף נתן כמה נימוקים למנהג, ביניהם שהתורה נמשלה למים דכתיב " הוי כל צמא לכו למים ". נימוק אחר לזכר משה רבינו שהושלך למים וניצול. מסקנתו " דאין שום אחד ניזוק בזה "  

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו. 

וחותמים כבוד הרב מימון בן כבוד הרב יוסף בוסידאן וכבוד הרב אברהם בן סוסאן והכרנו חתימותיהן, וסבירה להו נמצא כתוב שוב בתלת כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא החכם אברהם בן סוסאן וכבוד הרב משה בן סמחון והגידו בתורת עדות גמורה ככל הדברים הכתובים לעיל ולא זו הלבד, אלא שהוא מהנה לתמידי חכמים מנכסיו וחסד לאברהם כל ימיו במתן ובסתר 

ולראיה שכך העידו העדים הנזכרים בפנינו בזמן הנ"ל חתומים פה תרי מגו תלת פה פאס יע"א וקיים וחתומים כבוד הרב מימון בוסידאן וכבוד הרב מאיר בן מרגי והכרנו חתימותיהן וחתומים עליהם כבוד הרב שמואל בן מלכא וכבוד הרב אלנקאר ונתקיימו החתימות לפנינו ולראיית האמת חתומים פה תרי מגו תלת וקיים, וחתומים כבוד הרב אברהם הלוי אלפאצינא וכבוד הרב יהודה הלוי בר יוסף ז"ל.

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בספר דרושים להרב הנזכר בדרוש שדרש לעצירת גשמים וזה לשונו שבשנת תקט"ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב ובשנת תק"ם לפ"ק בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים ים – גם למדה אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחודש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים.

והתענינו בחול המועד בעוונות ולא נענינו עד ערב ז' של פסח ירד מעט שלא הספקנו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום ב' שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם ושמן זית הגיע לסך בם – דת – את לרטל, והחמאה בסך הם לרטל וכל שאר הפירות ביוקר גדול

צמוקים ות – את לרטל, תמרים בם לרטל אגוזים אם למאה, שקדים בם – דת. דבש בם – ת לרטל, וכן כל דבר ודבר רבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעוונות ה' ירחם על עמי הארץ כן יהי רצון. ושם נמי כתב אני הגבר ראי עני בשבט עברתו.

אותי נהג וילך חשך ולא אור, דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ בשנת ח"ץ במאה החמישית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב בכל ערי המערב ואך בי ישוב יהפוך ידו בשנת תק"ם תקם פעמים צרה. וישא אברהם את עיניו בבכי יבואו פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה העטופים ברעב בראש כל חוצות.

כלו בדמעות עיני ואני בבכייתי אחריד כל חרד מי חרי האף הגדול הזה צרה שאין אחריה צרהכי רבה צרת הרעב על כל צרות שבעולם וכו….ושם נמי דרוש ב' לעצירת גשמים שדרשתי בביתה הכנסת הי"ג של התושבים במנחה בשבת בפרשת ויקהל פקודי בשנת תקמ"א לפ"ק להיות בעוונות קוינו לשלם ואין טוב אשר כילה הרעב את הארץ.

בימות החורף והגיעו החטים לסך ים – הם למוד ויוקר השערים בכל מידי דמיכל אין קץ ואנשים ונשים וטף רבו כמו רבו ויצאו בעוונות מן הדת ומכת המוות מתחלואי רעב כבדה עד מאוד ונשסו הבתים ואין קץ ודי לצרותינו צרות רבות ורעות ה' יאמר ודי לצרותינו.

והתחלנו לצום יום ג' י"ז לאדר, ובסוף הדרוש הנזכר כתוב בזו הלשון ותהלות לאל אחר שגזרנו תענית יום ב' סדר ויקרא שהוא היה ערב ראש חודש ניסן וכל הקהל של כל העיר התפללו ביחד תפלת שחרית בבית הכנסת הי"ג של התושבים בבכי יבואו ובלב נשבר ועלו לבית הקברות בערב יום.

ובלילה ליל ראש חודש ניסן היה ניסן עשה ה' נס להתנוסס והאל המושיע ענה אותנו וירדו גשמים הרבה בבקרים למטר עשה ולמחר יום שהטיל מטר מטרות עבור ה' שנת טובתו והלכנו לבית הכנסת הי,ג כל הקהל כולם וקרינו ההודאה להודות לה' בכמה מיני שמחות ופיוטים וזמירות והודאות לאל ההודאות.

ועשו כל הקהל שם שמחה גדולה שמחה ומשתה ויום טוב, אחלי יכונו דברי לפני אלוה יתעלה יגמור בעדנו לטובה וישבע כל העולם כולו מטובו וישמור שנה זו מכל דבר רע ויסיר חרפה ורעת מן העולם ויתן שובע בעולמו ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, ובא לציון גורל במהרה בימינו כן יהי רצון, ובכתב יד מוהר"ר עמנואל אחיו מצאתי שבשנת האמנת"י ליצירה בכסלו עשו תענית הפסקה ששה ימים הוא ואחיו מהר"ר אברהם הנזכר זיע"א. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

החמור ״היהודי,, שהשליך מעליו את כל משאו

קדר ערבי אחד העמיס על חמורו כדים, קדרות וכלי חימר אחרים, כדי להביאם למכירה בשוק. באמצע הדרך החמור עמד והתעקש שלא להמשיך בדרכו, על אף מכות המקל שהערבי הנחית עליו. הערבי, מרוב חימה ורוגז, המשיך להכות החמור ואמר לו: ״יא חמאר, אתה עיקש כמו יהודי, יא וולד ליהוד״ (אתה חמור עיקש, כמו יהודי, יא בן יהודים). למקום הזדמן יהודי סנדלר ותרמילו על גבו. הוא נעלב מזה שהערבי קורא לחמור ״יהודי״. ״הירגע קצת״ אומר היהודי לערבי ״אני אלחש משהו באוזנו של החמור ותראה שהוא יתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, ומבלי שהערבי ירגיש הוא הוציא מתרמילו מרצע מחודד כמו מחט, עשה כאילו לוחש משהו באוזני החמור, ותקע לו עמוק באוזניו את המרצע.

מרוב כאב, החמור התחיל לקפוץ, הפיל את כל המשא שהיה על גבו וכל כלי החרם נפלו ארצה ונשברו כולם. הערבי שואל היהודי ״מה עשית לו?״ הוא עונה לו ״החמור אמר לי שאינו רוצה להיות יהודי, ומאד נעלב מהכינוי יהודי שאתה אמרת לו, ועל כן רצה לברוח מפניך, רץ והפיל את כל המשא שהיה על גבו״. הערבי אומר לו ״מעולם לא שמעתי שחמור מבין מה שאומרים לו״. היהודי עונה לו ״אתה העלבת אותו כשקראת לו חמור בן יהודים. הוא אינו רוצה להיות חמור יהודי״. הערבי הפסיד את כל סחורתו, שנשברה לרסיסים, על כנותו החמור בשם ״יהודי״.

הבד שנספג כולו במים

בימי מלחמת העולם השניה כל המצרכים היו בקיצוב, ובמיוחד בדים ובגדים. הדרך היחידה להשיג משהו היתה מסחר בשוק השחור, שהעונש עליו היה כבד מאוד. ערבי כפרי אחד ירד לעיר הגדולה והביא עמו פרה למכור אותה בסתר. מכר הפרה לקצב אחד וקיבל בעבורה סכום הגון. כספו בידו, הלך לשוק הבדים וקנה (בשוק שחור) מאת ערבי אחד שישה מטרים בד לבן לתפירת ״תסאמיר״ (כעין גלימה שלבשו הערבים הכפריים). בשוק הבדים היו תמיד תופרות יהודיות. כל אחת יושבת ליד מכונת התפירה (הידנית) שלה. הערבי הגיע לשוק ולא מצא אף תופרת אחת.

יהודי אחד, שחסר לו הכל לצרכי שבת, בא אליו ושואל אותו ״מה אתה מחפש?״ ״אני מחפש את רחל התופרת, שתמיד תפרתי אצלה את הבגדים שלי, כי היא תופרת טובה״. היהודי עונה לו: ״א. רחל שאתה מחפש היא אשתי. ב. היום – יום שישי, התופרות היהודיות לא באות לשוק, כי יש להן הרבה עבודה בבית לצרכי שבת״. ״אז מה לעשות״ שואל אותו הערבי ״ואני צריך ה״תסאמיר״ באופן דחוף, כי אין לי מה ללבוש״. היהודי אומר לו: ״יש לך שתי אפשרויות, או שתחזור ביום ראשון בבוקר ותמצא את אשתי רחל, או שתיתן לי הבד ובצאת השבת אשתי תתפור לך את הבגד, ותמצא אותו תפור ומוכן ביום ראשון בבוקר״. הערבי, בתמימותו, קיבל את ההצעה השניה. מסר הבד לידי היהודי, וביקש ממנו שאשתו תתפור לו הבגד באופן דחוף, והוא יחזור ביום ראשון לקחת את הבגד.

היהודי, שחסרה לו פרוטה לצרכי שבת, מכר את הבד גם כן בשוק שחור, וקנה כל מה שצריך לו לשבת. ביום ראשון בבוקר, היהודי הבלתי מוכר לערבי היה יכול למעשה שלא ייראה בשוק בכלל וייעלם מהאופק, אלא כדי שהערבי יגביר את אמונו בו הוא הופיע בכל זאת בשוק.

ראה את הערבי, אמר לו, ״צבאח אל-כ׳יר״ (בוקר טוב). הערבי שואל אותו ״איפה אשתך רחל, ואיפה הבגד שהזמנתי?״ היהודי עונה לו ״אין לך מזל, קרה כאן מעשה מוזר. אשתי רחל, הטובה והישרה, ידעה, בהיותה מומחית, שבד זה בזמן הכביסה הוא מתכווץ מאד, וברובו נספג במים, מה היא עשתה? שמה הבד לתוך קערת מים למשך כל השבת כדי שגם לאחר הכביסה הבגד לא יהיה קטן עליך. והנה במוצאי שבת, כשבאה להוציא הבד מהמים, מצאה רק המים, והבד נספג כולו, כאילו לא היה. אשתי לא תבוא היום לשוק, כי היא לא מרגישה טוב, אבל בוא אתי לזה שמכר לך הבד, כי הוא רימה אותך, ניצל את תמימותך ומכר לך בד ממין גרוע ביותר״.

שניהם הלכו לאותו ערבי שמכר הבד, היהודי אומר לו ״אל תפחד, אני יודע שמכרת לערבי זה הבד בשוק שחור, אני לא אלשין עליך בפני המשטרה. אבל תאמר לי, בהיותך מומחה לענייני בדים, בד מסוג זה אם שמים אותו בתוך המים, בכמה אחוזים הוא נספג ומתכווץ?״ ענה לו המוכר: ״שישה אחוזים על כל מאה מטרים״. היהודי אומר לערבי הכפרי ״עכשיו אני מבין. האדם הזה מכר לך דווקא את שישה המטרים שנספגים בתוך המים. עכשיו, אשתי נקיה מכל פשע. תסתדרו ביניכם״. למוכר הבדים, שפחד מהלשנה בפני המשטרה, לא היתה לו ברירה אלא להחזיר לקונה את מלוא כספו ששילם בעבור הבד. היהודי, במעשה רמיה זה, זכה מההפקר, מכר את הבד וקנה כל מה שהיה צריך לשבת. זו אחת מ״תאחראמייאת״ (תחבולות) היהודים לצרכי פרנסתם.

על זה אומרים הבריות: על צרכי שבת אל תטריח את עצמך, השבת עצמה תדאג לכך. הערבי התמים קיבל את התירוץ וחזר לכפרו בלי בד, והיהודי עשה שבת כהלכתה. על זה אומרים בצדק: ״פרנסת היהודים – על חשבון הערבים״.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר