ארכיון יומי: 21 במרץ 2013


תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 3

מכתב תודה מאת הח'ליפה של מראכש, מוחמד בן עבד אלרחמאן בו הוא מביע את הערכתו לשלמה קורקוס על השי ששיגר אליו באמצעות בנו

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

الحمد لله

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

אל משרת ( 2 ) אדוננו – ינצרנו האל – הסוחר שלמה ( 3 ) קורקוס, לעצם העניין : הגיע מה ששלחת

2 – במקור " ח'דים ". מוחנח בו השתמשו השלטונות בפנייתם לפקידים הבכירים של המח'זן ועושי דברו – קאידים, אמינים וכו….יוצא אפוא שבעיני בית המלוכה ה " תאג'אק אל סולטאן " היו " עובדי " מדינה לכל דבר.

3 – במקור " סלומ " לפי ההיגוי המקובל אצל יהודי מרוקו של השם שלמה.

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

כשי ( 4 ) לנו – באמצעות – בנך אשר ייצג אותך בפנינו ( 5 ).כה יתן לך אלוהים חים וירבה את רכושך.

4 – מקובל היה שלרגל החגים המוסלמיים או לרגל אירועים חשובים בחיי בית המלוכה – הכתרה, ניצחון צבאי וכדומה – ה " תאג'אר " ישלחו את מתנותיהם למלך ובמקרה שלנו גם ליורשו המיועד, הח'ליפה של מראכש.

5 – דומה שמפאת גילו המתקדם, שלח שלמה קורקוס את אחד משני בניו, יעקב או אברהם, לייצגו בפני הח'ליפה

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

ואתם הנכם יהודים שלנו ובני טיפוחינו. סוף. ( 7 ) 6 לחג'ה הקדוש החותם את שנת 1267

7 – ביטוי זה מחליף את הביטוי " אל סאלאם " – שלום – המופיע רק במכתבים המיועדים למוסלמים. 

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שור ושלמה דשן.

לדמותה של יהדות דרום־תוניסיה

קהילות יהודי ג׳רבה מאופיינות במיעוט ניידות. בדרך כלל מצאו האנשים את פרנסתם בשוק המקומי, או עסקו במלאכתם בבתיהם. מיעוט־ניידות זה, אף שמצוי היה לעתים גם בקהילות יהודיות אחרות בתקופה המסורתית, ראוי לציון. הוא קשור בחיוניות שבה פעלו המוסדות הדתיים והמוסדות האחרים של יהודי ג׳רבה. בניגוד למצבן של קהילות יהודיות רבות בהרי האטלס, שמהן נדדו האנשים הרחק מבתיהם לזמנים ממושכים ולכן לא היה בידם להשתתף בתמידות בפעולות קהילתיות, כגון תפילות ולימוד בציבור, הרי יהודי ג׳רבה לא עמדו בפני קשיים מסוג זה. כתוצאה מנסיבות של מגורים וכלכלה, שאיפשרו ריכוז פיסי, היה גם הפיקוח ההדדי בתוך קהילות ג׳רבה חמור יחסית. האנשים ידעו האחד את מעשיו של האחר, והסוטים מן הדרך המקובלת נקראו בפני הדיינים שנזקקו לפי הצורך ל ׳כוח תורה ׳(החרם), כדי להטיל את מרות הכלל על היחיד.

תכונה ייחודית של קהילות ג׳רבה ודרום־תוניסיה היה ריבוי הכוהנים. הקהילה העתיקה, חארה זגירה, היתה במקורה קהילה שכולה כוהנים. ואכן ריבוי זה של כוהנים השרה על האנשים הרגשה של שייכות לקהילה קדושה מובהקת, הרגשה ששימשה בסיס להתפתחויות מאוחרות של הדימוי העצמי של העדה, שנכירו בהמשך. מן המאה השמונה־עשרה היה האי ג׳רבה אחד ממרכזי הלמדנות היהודית המסורתית החשובים בצפון־אפריקה. מצויים כתבים רבים מאת חכמי ג׳רבה, בדפוס ובכתב־יד, המעידים על פעילות למדנית רבה. רבים היו משתתפים בערבים בחוגים לתלמוד.

בימי שבת נהגו חכמים רבים לדרוש במשך שעות ארוכות, וקבוצות קטנות רבות נהגו להיפגש לשם לימוד. לא זו בלבד שהבחינו בין מי שהוא למדן לבין מי שאינו למדן, אלא שגם בין הלמדנים נהגו להבחין בין ׳למדן פשוט׳ לבין ׳מעיין בש״ס׳." מושג ה׳מעיין׳ היה נפוץ ומוגדר; הוא ציין מי שמסוגל היה להבין גמרא בכוחות עצמו. מושג ׳הלמדן הפשוט׳ אינו רווח כל כך בשימוש ואינו מוגדר ברורות. מכל מקום, הוא ציין כנראה מי שמסוגל היה בכוחות עצמו להבין תנ״ך, משנה וספרי דרוש.

פעילות חברתית מנותקת מבתי־כנסת או מלימוד מסורתי כמעט שלא היתה בג׳רבה. אחת האפשרויות לבילוי חברתי מחוץ למסגרת הדתית היתה ישיבתם בצוותא של יהודים בבתי־קפה של מוסלמים, ואמנם מצויות במקורות קצת תלונות בעניין זה. בשנת 1912 נוסד בג׳רבה בית־דפוס עברי. מאז נתרבו מאוד כתבי חכמים מקומיים, שנפוצו בקהילות אחרות בתוניסיה. בעשור הראשון של המאה העשרים חדרו הצרפתים לדרום־תוניסיה, וחברת ׳כל ישראל חברים׳ ניסתה לפתוח בג׳רבה בית־ספר מודרני. ראשי הקהילה מנעו את הדבר, בהרגישם בכוח החילוני הטמון במוסדות־חינוך מודרניים.

 ואמנם בית־הספר המודרני הראשון נפתח בדרום־תוניסיה רק לאחר יובל שנים ויותר, כאשר הקהילות כבר החלו להתפזר. בעוד שבדרום נשארו עדיין מוסדות החברה המסורתית יציבים, הרי בצפון הארץ חלו תהליכי התמערבות, והחיים המסורתיים החלו שוקעים אפילו בעיר תוניס, שהיתה בעבר מרכז נודע בעולם היהודי. כך נוצר פער הולך וגדל ברמת הלמדנות המסורתית בין יהדות הדרום לבין יהדות שאר חלקי תוניסיה. בשל תהליך התמעטותם של חכמים בצפון־תוניסיה הן במניין והן בשיעור־קומה, נאלצו קהילות הצפון למנות לעצמן רבנים ושאר כלי־קודש מיוצאי ג׳רבה והדרום. 

התפתחות זו הביאה לידי העמקת התודעה הייחודית אצל יהודי ג׳רבה במבנן הפנימי מצטיינות קהילות ג׳רבה במידה רבה של הומוגניות חברתית. עם זאת היתה הבחנה רופפת בין הסוחרים לבין בעלי־המלאכה. זו באה לידי ביטוי בסדרי ההערכה להטלת מיסי הקהילה: נציגים של שתי השכבות הללו השתתפו בשומה, שעל־פיה נקבע גובה המס האישי לקהילה. אך לא נודעו לנו חיכוכים על בסיס של תחרות בין קבוצות מעמדיות או עיסוקיות, חיכוכים שמהם ניתן היה להסיק על קיומן של קבוצות מגובשות על יסוד הבחנות אלו.

באמצע המאה התשע־עשרה עדיין נמצאו רבנים שעסקו במסחר ובניהול בתי־מלאכה בצד עיסוקיהם הרבניים (בנימין, תרי״ט:109), ולא קיבלו שכר בעד הרבנות, התנהלו דיונים חוזרים בדבר שיחרורם של תלמידי־חכמים ממיסי הקהילה, ובפרט שחרורם של אנשי ׳החברה קדישא׳ (בשנים 1905,1875,1870,1865). הדיינים פסקו לשחררם מעול המיסים, אך מהדיונים החוזרים מסתבר שהציבור לא קיבל את ההוראה באופן חד־משמעי. מן המקורות לא ניתן להסיק, אם ׳תלמיד חכם׳ הוא רק מי שכל עיסוקו בתורה או גם מי שעוסק בעבודה מכניסה בצד לימודיו. מכל מקום התמונה העולה במאה התשע־עשרה היא של קהילה, שבה המעמד של תלמידי־חכמים אינו ייחודי מעיקרו ואין הוא מובחן משל הדיוטות: מעמד תלמידי החכמים שונה אך הגדרתו נשארה רופפת.

רוב בתי־הכנסת היו מוסדות פרטיים מיסודן של משפחות או קבוצות מהגרים. עם זאת היתה לוועדי הקהילות בג׳רבה מידה ניכרת של שליטה על בתי־הכנסת. בחארה זגירה היתה הקפדה רבה שלא להחזיק ספרי־תורה בשום בית־כנסת מבין תשעה בתי־הכנסת שבמקום. תקנה זו באה להבטיח שבימים שבהם קוראים בתורה ייאלץ הציבור להתאסף כולו בבית־כנסת אחד, בית־כנסת הגריבה, שנחשב למקודש אך היה מרוחק במקצת ממרכז העיירה. מאחורי התקנה עמד כוחו של ציבור, המסוגל להשתלט על הגורמים הבדלניים המאורגנים בבתי־הכנסת השכונתיים. בחארה כבירה שררו הסדרים דומים. עשרה מבין חמישה־עשר בתי־הכנסת שהיו במקום בדורות האחרונים נסגרו בימים הנוראים בפקודת ועד הקהילה. מטרת התקנה היתה בעיקר כלכלית: ראשי הקהילה ביקשו, על־ידי יצירת קבוצות־מתפללים גדולות, להעלות את המחירים בתחרויות של ׳מכירת מצוות׳, משום שהכנסות בתי־הכנסת בימים הנוראים הוקדשו כולן, בתוקף תקנה, לקופה הכללית של הקהילה. נמצא שאף אותם בתי־כנסת, שפתיחתם הותרה על־ידי הקהילה, נאלצו לוותר באופן ארעי על עצמאותם הכספית.

בראש הקהילות בג׳רבה עמדו ועד הקהילה ובית־הדין. ועד הקהילה עסק בגביית מיסים פנימיים. עיקר ההוצאות המוטלות עליו היו פרנסת עניי המקום ותשלום לשומרי הלילה, ולימים גם תשלום שכר לדיינים. הוועד ראה עצמו גם אחראי על עניינים דתיים כלליים, ולכן העסיק אדם מיוחד שסבב בחנויות בערב שבת וזירז את האנשים לסגור עסקיהם בזמן. מקורם העיקרי של מיסי הקהילות בגבייה עקיפה, והיתה גם קצת גבייה ישירה. המס העקיף, בערך של 25%, בא מהיטל שהוטל על בשר שנמכר בקהילה (בצירוף תקנה שאסרה יבוא בשר מהחוץ). המס הישיר הוטל על יסוד שומות אישיות של ועדות סוחרים ובעלי־מלאכה. השומה נערכה כנראה אחת לשנה, ואילו המס צריך היה להיפרע אחת לחודש. בערבי חגים היה המס כפול ולפעמים משולש מן הסכום הרגיל, אך ידיעותינו בנוגע לביצוע הסדרים אלה אינן מפורטות

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

Lamma bada "Muwashah of Arab-Andalusian tradition"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר