ארכיון יומי: 15 במרץ 2013


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

גם רב סעדיה גאון, בשבתו עדיין במצרים, עמד בחליפת מכתבים עם חכמי קירואן ובמיוחד עם ר׳ יצחק בן שלמה הרופא בשאלות " מחכמות החיצוניות ", כפי שמוסר רבי דונש בן תמים במבוא לפירושו על ספר יצירה.

באחד מחיבוריו רומז סעדיה גאון רמז לא ברור לרדיפות היהודים בידי נוצרים:  ״ ופי עצרנה הד'א אלפו אהל אלקירואן כתאבא עבראניא פימא להם מן שנורי אלנצראני מפסק פוסיקה מטעם מטעמיך, כלומר בימינו אלה חיברו אנשי קירואן חיבור בלשון העברית על מה שאירע להם מידי שנורי הנוצרי

והחיבור מחולק לפסוקים ומוטעם בטעמים״.

באותה תקופה עדיין נמצאו נוצרים באפריקה וייתכן שהיה שנורי אחד הפקידים בחצר האמידים. לא מן הנמנע גם, כי בימי חילופי השושלות בארץ ניצל אחד הנוצרים הזדמנות זו, כדי להציק ליהודים " .

בראשית המאה העשירית ההלה באפריקה צמיחתה של שושלת חדשה הידועה בהיסטוריה בשם בני פאטמה. עתידים היו אלה להצר את צעדיהן של הממלכות הקיימות ואף לרשת את מקומן.

שמה של השושלת מוכיח לכאורה, כי מוצאה ממשפחת נביא האסלאם — בדומה לבני אדרים שליטי המגרב  הקיצוני. תחת הנהגתו של עוביד אללה אל־מהדי  ( 934- 909 )העמיד את עצמו הענף הפאטמי בראש תנועת המרידה נגד הדת הסונית־האורתודוכסית.

משום כך ביקשה המסורת הסונית לתלות קופה של שרצים מאחוריו של עוביד אללה בספרו, כי מוצאו משפחה, שהייתה בבית יהודי וילדה לו בן. אולם השמצה זו לא מנעה בידי כת האסמעאילה, אחת הכתות הקיצוניות בשיעה המוסלמית, להכריז על עוביד אללה כי הוא " המהדי " , כלומר ה "מונחה " על ידי אללה, הוא המשיח המוסלמי המקווה, שיבוא בקץ הימים ויגאל את האנושות.

עוביד אללה הצליח בשנת 909 לגרש את האגלבים ולהתבסס בקירואן, אולם עדיין היה עליו להילחם נגד אויביו ממערב וממזרח, סונים ו״פורשים״. וכדי להבטיח את עצמו בפני הפתעות העביר שנים ספורות לאחר תפיסתו את קירואן את מושב שלטונו לעיר חדשה, שהקים בשנת 915 בקירוב על חצי־אי,

מהלך שני ימים מזרחה לקירואן.  

על עסק אלדד הדני, שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחווילה הקדומה בארץ כוש.

בירתו נקראה אל־מהדיה — על שם מייסדה. המהדי הקיף את עירו ביצורים, בנה בה מצודה והשתמש בנמל הטבעי כבסיס לצי המלחמה. ייסודה של מהדיה היה מאורע רב המשמעות. עד אז נבנו כל

הערים החשובות שייסדון הערבים: קירואן, תאהרת, תלמסאן, פאם,•  בפנים הארץ הרחק מהחוף — מפני הסכנה של הצי הביזאנטי

. עם כיבושה של סיקיליה והשתלטותם החלקית והזמנית של הערבים על איטליה הדרומית חלפה סכנה

זו , ומעתה אפשר היה להעביר את מרכז השלטון לעיר נמל . בייסוד מהדי־ יש גם רמז לכוונותיו של המהדי, ליצר ההתרחבות וההתפשטות מזרחה וגם לרצונו להקים כוח ימי בעל משקל.  

ואמנם מהדיה התחילה לפרוח ובמשך מאות שנים מילאה תפקיד דומה לזה של אלכסנדריה של מצרים. האם פלא הוא, כי היא הייתה לעיר מושב של עדה יהודית גדולה וחשובה מבחינה כלכלית, וכי בתעודות

מסחריות מאותה תקופה נתקלים אנו מדי פעם בסוחרים יהודיים, היושבים בה או שמוצאם ממנח.

התפתחותו של נמל מהדיה לא מנעה בעד התעצמותה של קירואן, שנהנתה מכל האפשרויות הרבות, שהעניקו לה התרחבות שלטונם של הפאטמים והשתלטותם על כל אפריקה הצפונית עד פאס במערב וסג׳למאסה בדרום.

מעמדה של קירואן לעומת מהדיה היה כמעמדה של פוסטאט־קאהיר כלפי אלכסנדריה. באותה תקופה שוב קיבלה העדה היהודית תוספת כוח של גולים מאיטליה. שבתי דונולו הרופא מוסר לנו אגב סיפור כיבוש עיר מולדתו אוירי על ידי חיל הישמעאלים בשנת ד׳ תרפ״ה 925 , כי נהרגו אז עשרה רבנים, ראשי

הקהל, מנהיגי הדור ותלמידים רבים וטף ונשים ויתרם הלכו בשבי.

הוא עצמו נפדה בטרנטו מממון אבותיו ונשאר תחת מלכות רומי, אולם קרוביו הוגלו לפלרמו ולארץ אפריקיה, כלומר בעיקר לקירואן ולמהדיה.

ב" מגילת אחימעץ"  מספר המחבר על אחד מקרוביו, רבי פלטיאל, שחי באוירי במחצית המאה העשירית לסה"נ,  עיר זו נכבשה על ידי צבאו של אל־ מועז, הכליף הפאטמי (  975-  953

שעתיד היה להשתלט על מצרים ולבנות בה את בירתו קאהרה (בשנת 969.

  ר׳ פלטיאל הלך בשבי עם רבים אחרים, אבל  נשא חן בעיניו של אל־מוּעֳז, שהטה אליו חסדו. ר׳ פלטיאל, שהיה חוזה בכוכבים,  ניבא לאל־מועז, כי עתיד הוא למלוך על שלוש ארצות סיקיליה, אפריקה ומצרים. מששב אל־מועז לאפריקה לקח אתו את ר' פלטיאל, ״והוא היה משנה למלך ושמעו בכל המדינות הולך.

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של רבי  אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים ( 969 ) עבר לפני גדודי אל־ מועז " ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים ( סוחרים ) הבאים ממדינות

כלומר לכאורה היה רבי פלטיאל ממונה על ענייני כלכלת הצבא ואכסונו בלבד. ראוי לציץ, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה העברה לזהות את רבי פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם ( ממוצא נוצרי(  שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.  אמנם הנימוקים שהביא לזהותם של שני האישים אינם משכנעים ".

 

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

12 – כיצד קנה ג'וחה שמן.

יקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

יום אחד אמרה האם לג'וחה – ג'וחה לך תקנה שמן – והיא נתנה לו בקבוק. הגיע ג'וחה לחנות, והמוכר מילא את בקבוקו שמן. ועוד נשאר קצת שמן שלא נכנס לבקבוק.

מה תעשה עם המעט שנשאר ? שאל המוכר את ג'וחה

שים כאן – ענה ג'וחה, והפך את הבקבוק למטה. בתחתית הבקבוק ביב שקע ולשם ביקש ג'וחה לשפוך את השמן הנותר

כך חזר הביתה. בדרך טיפטף השמן מתוך הבקבוק ולא נשאר בו ולא כלום

בבית שאלה האם את בנה – ג'וחה, האם זהו כל השמן ?

לא – ענה ג'וחה – גם כאן עש – והוא הפק את הבקבוק.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

עבודה שבלב זוהי תפלה

תפלותיו של רבינו היו תמיד בהתלהבות ובהתרגשות עצומה, שופך היה שיח לפני קונו שעות ארוכות, מאריך בתפלה בכונות ויחודים, והיה בוכה בבל תפלה ותפלה בדמעות שליש.

בתקופה הראשונה שרבינו גר בעיר בני ברק נהג להתפלל בבית כנסת ברח׳ סעדיה גאון, מקום שהיו מתפללים בו מנין אחרי מנין. שלש מנינים הספיקו להתפלל שחרית עד שרבינו סיים את תפלתו. רבינו נזהר מאוד בעניית אמן, והיה מתריע ומזהיר על כך בכל מקום בו ראה שהציבור אינו נזהר בכך. לא פעם התריע וזעק חמס באמצע חזרת הש״ץ כאשר המתפללים דיברו או למדו באמצע החזרה, והחמיצו עניית אמן כראוי.

באחד מביקורי בעיר גייטסהד — אנגליה, התאכסנתי אצל ביתי שלוה תחי׳, ובעלה איש החסד ר׳ משה אזוולוס שליט׳׳א. בעיר זו ישנה קהילה מפוארת ובמרכזה ישיבת ״בית יוסף״, וסמינר לבנות, ותלמודי תורה, וכולל לאברכים (ולשם שלח רבינו את בנו רבי יעקב, ונכדו הרב ניסים ישצ״ו) קהילה זו הזכירה לי את עיר מולדתי מקנס על מוסדותיה המפוארים והתורה הספוגה בה. הלכתי עם חתני שיח׳ לישיבה לתפילת שחרית, והנה בחזרת הש״ץ ראיתי כמה מתלמידי הישיבה מעיינים בספרים ואינם שמים על לב לענות אמן כראוי, נזכרתי מיד בדברי רבינו שהיה רגיל לומר מאמר רבי יהודה באבות: ״אשרי מי שעמלו בתורה — ועושה נחת רוח ליוצרו״. ושאל, הרי מי שעמלו בתורה בודאי עושה נחת רוח ליוצרו, ומה כוונת ר׳ יהודה בזה. והשיב: שיש תורה שאין בה נחת רוח לבורא, והיא התורה הנלמדת בתוף חזרת הש״ץ, כי עת לתורה — ועת לתפילה. ואין לערב התחומין. אחר התפלה ניגשתי למשגיח הישיבה הרה״ג ר׳ זאב כהן שליט״א, ושפכתי לבי בפניו שאני לא יכול להתאפק למעשה הזה, והמשגיח הזכיר, בזמנו כשרבינו הגיע לעיר גייטסהד ובאותו כולל למד אז בנו הרה״ג ר׳ יעקב טולידאנו שליט״א, ורבינו ראה נוהג זה שלא ניחא ליה מחה באותם לומדים על שמעיינים בגמ׳ בשעת חזרת הש״ץ, והביא זאת בספרו ״קיצור שלחן ערוך השלם״ (דף קיב) שחיבר בארצינו הק׳. וזה הסיפור ככתבו וכלשונו. ואף שדרכו בספר לקצר, בזה האריך. לחשיבות הנושא ולערך הדברים נביא לשונו:

בשנה שעברה עזרני ה׳ ב״ה והלכתי לא״י תוב״ב ולאירופא וביקרתי בישיבות ובתפלות ובבתי כנסיות של אחינו האשכנזים ה׳ עליהם יחיו. וראיתי מדקדקים במצות ומרביצים תורה ברבים ומעמידים תלמידים הרבה ומחזיקים בידם לשבת ללמוד כל ימיהם עד שיהיו גאונים בתורה וביראה אשריהם ואשרי חלקם ירבו כמותם בישראל וה׳ יעזרם על דבר כבוד שמו אך ההכרח אלצני להגיד כי ישר אמת לאמיתו שראיתי דבר אחד לא טוב והוא שעושים החזרה אפי׳ בששה או ז׳ אנשים גם מדברים. בשעת החזרה והקדישים, גם הלומדים והחכמים ויש מהם לומדים תורה בשעת החזרה ואינם שמים לב על הברכות והאמנים והקדישים ובאמת הייתי מצטער על זה והוכחתי אותם ע״ז ולא הועלתי כלל עמהם שכבר הורגלו בכל.

והנה ראיתי להביא מ״ש רבינו הב״י ז״ל וזה לשונו בסי׳ נ״ו: ובתוספות כתב שם דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבה מברך, בקול רם מבטלים גזירות קשות ע״כ, נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר וז״ל בפרשת תרומה: תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושתן דקדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובל טרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקין דפחלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקוב״ה על כולא ואנן בעינן לאתבא בחילא תקיף אמן יש״ר מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק קוב״ה ביקריה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסט״א קובה״ו אמכר לבנוי ואדכר לשמיה ובלישנא דא על כורחיה דסט״א אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקובה״ו ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קובה״ו לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקובה״ו יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי. ומכאן יש להתבונן במה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו והכי מוכח שם עוד וז״ל: ובגין דחמינא ליה דדליג מאיגרא חדא למשמע קדיש בהדי צבורא סליק ברעותי למיסב ליה בדתי וכד נפקא צבורא מבי כנישתא יהיבנא ליה ברתי דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש גברא רבא איהו באורייתא עכ״ל עוד הביא מרן הב״י שם וז״ל: איתא במדרש אמר ר׳ אלעזר ב״ר יוסי פעם אחת מצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ד׳ אלפים גמלים טעונים אף וחימה אמרתי לו אלו למה? אמר לי לעשות נקמה באף וחימה למי שמספר בין קדיש לברכו בין אמן יש״ר ליתברך עכל״ה.

והרב כף החיים הביא מעשה נורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים והוא שהלן הגאון הנז׳ בעל הלבושים אצל הרב אבוהב ללמוד ממנו חכמת העיבור ויקר מקרא שהיה שם תינוק אחד בן הרב אבוהב בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך בורא פרי העץ בקול רם וענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוין ורבו הנ״ל כאשר ראה אותו שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול ונידה אותו והגאון רבי מרדכי יפה נהג נידוי ל׳ יום כפי נידוי הרב לתלמיד ואח״ב בא הגאון רבי מרדכי יפה לפייס רבו הרב אבוהב ולא היה רוצה למחול לו ואמר לרבו מה פשעי ומה חטאתי ואמר לו ידוע תדע שאהבה גדולה אהבתיך יותר מבני אבל תדע שהיה חייב מיתה שלא ענה אמן על ברכת התינוק ועתה אינו מוחל לו עד שיקבל עליו להיות דורש ברבים בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו ולספר זה המעשה שאני מספר לך והוא:

שבמדינת אישפנייא קודם גזירות תתנ״ו היה חסיד א׳ קדוש מופלג בחסידות וביראה ובחכמה ובעושר והיה אהוב למלך אהבה עזה ובכל פעם שהמלך היה רוצה לעשות גירוש ליהודים שבמלכותו היה הרב הולך אל המלך ומבטל הגזירה בנקל פעם אחת יצא דבר המלך שכל היהודים יתגרשו ממלכותו על ג׳ ימים והיהודים כששמעו זה נפל עליהם פחד גדול והלכו אצל הרב הנז׳ לילך אל המלך להתחנן לו לבטל הגזירה והיה זמן תפילת מנחה ואמר להם ימתינו לו עד שיתפלל מנחה אמרו לו הצלת נפשות עדיפא ושמע להם והלך אל המלך והמלך קבלו בכבוד גדול והביאו לו כסא לישב לפני המלך והיה שמח המלך עמו ומדבר עמו דברים טובים והרב אמר בדעתו שבודאי עת רצון לפני המלך לבטל הגזירה כנהוג ובתוך כך בא כומר אחד והתחיל לברך המלך והאריך בברכתו הרבה והחכם כשראה שהראיך הלך אצל זוית א׳ להתפלל תפלת מנחה ובתוך העמידה גמר הכומר תפלתו ורצה לחתום הברכה ואמר לכל היושבין לענות אמן אחר החתימה וכן היה, שכולם ענו אמן, והתחיל לשאול אם כולם ענו אמן וענו אותו שכולם ענו חוץ מן החכם שלא ענה לפי שהוא מתפלל והתחיל אותו הכומר לצעוק ולמרוט שערו ולבכות על שלא נתקיימה ברכה של המלך לפי שלא ענה החכם אמן והגדיל המדורה עד שהמלך חרה אפו וכעסו וגזר עלאותו חכם להורגו ולנתחו לאיברים וכן היה שהרגו אותו וגירש את היהודים אשר במדינות מלכותו ונעשה חורבן גדול רחל״ו והיה שם חכם אחד חסיד גדול אבל לא כמו החסיד הנהרג וזה כמעט יצא מדעתו שהיה תמיה ואומר זו תורה וזו שכרה? ולא היה יכול ללמוד ולא להתפלל רק מחשב בזה כל היום וכל הלילה פעם אחת היה יושב לבדו בבית המדרש ומחשב בזה ונגלה אליו החכם הנהרג שלם בגופו ודיבר עמו מה זה שאתה מהרהר אחר דין שמים רח׳יל. ואמר לו בא ואראך מקומי בגן עדן אמר לו החכם החי ומפני מה אירע לך כך האם ח״ו היה בידו עוונות אמר לו אין בידו שום עון רק עון א׳: שפעם אחת בירך איזה ילד ברכה ולא ענה אמן ובאותה השעה היה השטן מקטרג עליו והקב״ה היה דוחה אותו מיום אל יום עד אותו היום שקטרג קטרוג גדול עליו רח״ל ויצא דינו כמו שהוא לא ענה אמן על ברכת ממ״ה הקב״ה יתפש על שלא ענה על ברכת המלך מדה כנגד מדה ועתה תזהיר לכל העולם על עניית אמנים ונעלם אותו החכם הנהרג ואמר לו הרב אבוהב ראה כמה עונש על ביטול עניית אמן ועתה אל תנקוט בלבך על שנידיתי אותך כי עשיתי לך הכל לטובתך שיתכפר לך עוונך ותחיה ותאריך שנים והנה הוא מוחל לו מחילה גמורה על מנת שידרוש ברבים להזהירם על עניית אמן ע״כ.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

ויען לו רבי משה: יהודי אנוכי, ואבקשך לצוות את הקצין והפרשים לעזוב את ״חרת אל יהוד ״. נתן לו הפחה את פתשגן הכתב, לבטל את הגזירה והעיר אגדיר צהלה ושמחה בראותה את מוסה, המשורר הערבי, גדול ומכובד בארמון הפחה. ומוסה זה הוא ר׳ משה עמאר המקובל.

הואיל וקרה הנס הזה ערב פסח, ציווה משה את עמו לחוג את מוצאי החג כמנהג מיוחד. ויקרא משה את המשתה הזה בשם ״מימונה״ זהו משתה ושמחה של אמונה ובטחון בה׳ להצילם מכל צרה

אגדה זו ראויה לניתוח מיוחד. נזכיר כאן רק את ההקבלה בין משה (עמאר) למשה רבנו, את מעשה הגס סמוך לפסח, את הקריאה ״משה, משה״ המשותפת, את הבאת הגואל ממקום אחר וכוי.

נחום סלושץ מביא הסבר מאלף במאמרו ״ הפסח בערי לוב ״, אך לא נוכל לקבוע (בדומה לכל שאר ההסברים שהזכרנו), כי אכן נשען הפירוש על וודאות מוחלטת. ״יש קוראים לילה זה בשם " תימימונא "  והנה יגעתי ומצאתי כי בשם תימימון נקראת עיר יהודים קדומה בנאות המדבר סהרה, כיום ידועה בשם טואט (בדרך לסודאן).

עיר זו נחרבה בסוף המאה החמש־עשרה ונמצאות בה העתקות של מצבות עבריות מהמאה הארבע־עשרה. ועד היום נוהגים צאצאי הגולים שהוגלו מטואט וישבו בנאות סגלמסה (היום: תאפילאלת) להוסיף בסוף קריאת ההגדה אחרי ׳לשנה הבאה בירושלים גם… ׳לשנה הבאה בתימימון.

הסבר נוסף, המשלב את המסורת הקשורות לים וכן לרמב״ם במסורותינו העתיקות, מביא פרופסור נוי. ״גם בספרותנו הקדומה נתייחד מקום חשוב לכל הקשור בים. ומקום זה בא לביטוי מיוחד בכל תחומי היצירה העממית — בסיפורת ובשירה, באגדות ובמשלים, באמונה ובמנהגים.

 והדברים אמורים לא רק בספרות שבכתב, כי אם גם ביצירה העממית, הן זו הנמסרת מדור לדור בעל־פה, והן זו המתהווה נגד עינינו ממש. אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסוים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות־ ים, היינו נוכחים לדעת, כי היום האחרון ( השביעי ) של הפסח הוא ׳יום הים׳ המסויים הזה״.

 נוי מבסס את ניתוחו על סיפורי־ים שגיבורם הוא הרמב״ם. הרמב״ם שמסיבות ידועות משך אליו אגדות על רפואה, חכמה ודעת וכיו״ב, נהפך לגיבור בסיפורי־ים, דווקא בצפון־ אפריקה, כי שם ״זומנו נושא הים ונושא הרמב״ם לאחרון של פסח.

סיבת זימונו של הים ברור: בהיגוד הסיפורים בליל קריעת הים ונסים על ים־סוף תפסו בוודאי סיפורי־ים מקום נכבד ביותר. אך גם זימונו של הרמב״ם ללילה זה מסתברת יפה נוכח מנהגי ה׳מימונה׳ הרווחים במוצאי חג הפסח ולמחרתו בקהילות צפון־אפריקה. שם נפוצו מנהגים אלה בקהילות רבות של יהודי המזרח״.

בראשית המאה סייר נוסע צרפתי במרוקו. בדרכו בין לאראש לפאס, הגיע לכפר שם ראה את ״קובאת לאלא מימונה״״. עדותו היא׳ מעניינת ביותר ויש בה כדי להסביר כמה דברים, גם אם הסתום בהם מרובה על הגלוי.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-אשר כנפו חזן בבית המרחץ

אשר כנפו

חזן בבית המרחץ

הוצאת בימת קדם – 2010

חמישים ושניים סיפורים מחורזים, כמספד השבועות בשנה, בל שבוע וה״פדשה״ שלו, יוצדים תמונת פסיפס של חיי היהודים במדוקו מלפני מאה שנה. יש שם הכול. הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. אבל בעיקר – נשמה גדולה. אהבתו של המחבר אל אותם יהודים מהמגרב, משפיעה גם עלינו הקוראים.

קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד במטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל ובין אמונה לערעורה, ובעיקר בל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט בעין מפוקחת וקורצת על מצבם החומרי והרוחני ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם. סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אן לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלוס־עליכמי.

יצחק גורמזאנו גורן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר