Une histoire de familles-J.Toledano-Abourbe-Abarbanel
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
Abourbe
Nom patronymique d'origine arabe. Indicatif d'une ocupation : l'eleveur, compose de l'indice de filiation Abou et du substantif " Rbe " qui signifie l'herbe, le paturage. Si, historiquement, il y a peu d'exemple de juifs bergers, ils etaient par contre tres nombreux dans l'elevage par commandite.
Deuxieme explication toujours basee sur l'origine arabe, Abou Rabia, pere du printemps, et par extension jeune de caractere, vigoureux. Autres orthographes : Abourbeh, Aburet. Au XXeme siecle, nom extremement peu repandu, porte au nord du Maroc – Tanger, Tetouan, Larache et en Algerie, dans l'Oranie
Rabbi abraham Abourbe
Rabbin celebre a Oran, premiere moitie du XIXeme siecle
Rabbi Yosssef Abourbe
1839 – 1919. Fila aine de rabbi Shelomo. Rabbin ne a Tetouan en 1838. Apres une longue carriere d'enseignant dans la capitale du Nord, il monta a Jerusalem en 1905 rejoindre sa famille qui avait immigre une annee avant lui. Il poursuivit a Jerusalem sa carriere dsna l'enseignement jusqu'à sa mort en 1918.
Rabbi Shelomo Aborbe
Fils de rabbi Yossef. Enseignant cekebre a Tetouan ou il fonda la yechiva " Bet Shelomo ". En 1904, il s'installa avec sa famille a Jerusalem ou il poursuivit sa mission d'enseignant au sein de la cimmunaute maghrebienne jusqu'a sa mort prematuree a l'age de 53 ans, en 1916.
Rabbi Amram Abourbe
1892 – 1967. Fils de rabbi Shelomo. Il monta de Tetouan avec ses parents a Jerusalem en 1904 alors qu'il avait 12 ans. Apres ses etydes ala Yechivades Maghrebiens, il fut nomme juge au tribunal de la communaute . Parallelement a son activite dans le tribunal, il se lanca avec succes dans l'exportation vers le Maroc d'articles religieux : phylacteres, tefilin cedrats pour la fete de Soucot, ect…..
Il contribua genereusement a l'edition de nombreux livres de rabbins du Maroc. Il fut ensuite nomme en 1951 grand rabbin de Petah Tikva. Auteur d'un receuil des coutumes religieuses particulieres a la comminaute sepharade de Jerusalem " Netive Am ", en deux volumes ( Jerusalem 1964 – 65 ). Mort a Jerusalem en 1967. Il contribua egalement a l'edition des chefs d'œuvre de deux grands rabbins de sa ville natale : " Ner Hamaarabi " de rabbi Yaacob Malka ( Jerusalem 1935 ) et " Michpate Tsadikim " de rabbi Yaacob Kalfon.
Il trduisit et edita en 1951 le livre d'hommage au fondateur drla Kabbalepratique, Rabbi Itshak Lourie, " Shibhe Haari ", et participa a la nouvelle edition du rituel de prieres de Jerusalem, " Hassidour Hayerouchalmi
Autre source
ABOURBIA : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et rbia à mettre très certainement en rapport avec l’Oum er Rbia le plus long fleuve marocain qui court dans le pays Zaïane, en plein territoire Zemmour, dans le nord du Maroc. Donc originaire de cette region du Maroc.
ABOURMAD : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et rmad qui signifie cendres, collecteur de cendres.
Abarbanel
Nom patronymique au sens difficile a cerner, sans doute d'origine hebraique, lie au nom du Patriache abraham, peut etre hispanisation de abraham ben El, Abraham fils de Dieu. Le nom a etet porte par l'une des anciennes et des plus illustres familles juives d'Espagne, se disant descendante directe du roi david et installe dans la peninsule iberique apres la destruction du premier temple.
Don Isaac Abarbanel fut le dernier dirigeant inconteste du judaisme espagnol a l'heure de son plus grand drame : l'expulsion. Apres l'Expulsin de 1492, plusieurs membres de la famille troverent refuge en Italie et, de la , essaimrent vers Eretz Israel, et pkus tard a Amsterdam, Londres et dans l'Empire Autrichien.
Plusieurs membres de la famille changerent leur nom – trop lourd a porter – au cours des siecles. C'est ainsi que le nom originel de Max Nordau, le plus fidele disciple de Herzl, etait Abarbanel. De meme, la famille Ben barukh, installee au Maroc a la fin du XIXeme siecle, venant de Palestine, pretendait descendre directement de Don isaac et avoir change son nom pour echapper a l'attention publique et aux persecutions. Au XXeme siecle, nom extremement porte par une seule famille au Maroc, a Marakech
Autre source
ABRABANEL ou ABRAVANEL : c’est un diminutif d’Abravan, variante d’Abraham (signifiant en hebreu : ‘ab=le pere, hamon=nombreuses nations) en espagnol.
Don Isaac Abrabanel
Descendant d'une celebre famille de financiers et collecteurs des douanes au service des souverains espagnols, qui avait du fuir l'Espagne pour le Portugal. Don Isaac est ne a Lisbonne en 1437. Apres des etudes talmudiques approfondies, il acquiert la confiance du roi Alphonse V qui le nomme son tresorier. Lors de la prise du port d'Arzila au nors du Maroc par les Portugais, il organisa le rachat de ses 250 juijs vendus comme esclaves.
Apres la mort de son protecteur, son successeur le condamna a mort pur " conspiration ", mais il reussit a s'enfuir en Castille, laissant derriere lui son immense fortune et sa riche bibliotheque. Entre au service des Rois Tres catholiques, il fut charge, avec le riche et Grand Rabbin de castille, Don Abraham Senior, des finances du royaume et de l'approvisionnemnet de l'armee qui recut pour mission la conquete du dernier bastion arabe de Grenade.
La prise de la ville donna le signal de l'exuplsion des juifs d'Espagne qui devait se terminer en septembre 1492, malgre les efforts deseperes de Don Isaac. Il quitta l'Espagne et trouva refuge eb Italie ou il mpurut en1808 aVenise. En plus se son eminent role politique, il fut yn res grand philosophe et a laisse un œuvre consuderable.
Ses commentaires bibliques eurent un grand retentissement aussi parmi ses contemporains juifs que chretiens
Don Levy Abrabanel
Fils de Itshak, descendant directe de Don Isaac. Riche notable de la communaute de Marakech, un des conseillers di roi Moulay Slimane. Sa richesse entraina sa perte : accuse de conpiration, il fut execute en 1830 et sa fortune confisquee au profit du tresor royal
Youdah Abrabanel
Fils de Don Levy, il connut le meme sort tragique de son père. Ayant un besoin yrgent d'argent pour financer sa campagne contre kes Français d'Algerie, et pour venir en aide et atnt que souverain musulman, aux partisans d'Abdel Kader, le sultan Moulay Adekrahman, pourtant bieb dispose envers ses sujets juifs, imposa lourdement Youda qui pretendit ne pas pouvoir payer.
Emprisonne en 1839, il succomba aux tortures tout en continuant a nier cacher un tresor. Le pacha de Marakech, furieux, envoya des gardes fouiller sa maison. Decud de ne rien trouver, ils s’emparerent de sa fille qui était d'une rare beaute. Son fiance tenta de s'y opposer et en desespoir de cause, poignarda sa fiancee por lui eviter la captivite avant de retourner l'epee contre lui-même.
Le lendemain rapporte le rabbin Yaacov Toledano dans son livre : " Ner Hamaarav ", la communaute de Marakech, eploree, enterra les trois membres de la malheureuse famille qui ne se remit plus jamais de ce coup.
דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
אי אפשר לבצע את ההוראה בדבר תשלום ליהודים הנאלצים לעבוד לממשל.
הידיעה הנ"ל פורסמה גם ב JC באוקטובר 1864 בעמוד 5 בתוספת הפרט הבא : קשה חותר לבצע את ההוראה בסעיף ד' שמכאן ואילך יש לשלם ליהודים המגויסים לשרת בעבודות לממשל. הקושי הוא לדברי העיתון, כי רוב האומנים בעלי המקצוע הם יהודים.
עד עתה היו רגילים לעבוד ללא תמורה כספית. מאז ההצהרה שניתנה למווטיפיורי, יהודים מסרבים לשרת ללא תשלום, והנושא עורר מריבות.
פגיעות בשבע קהילות של יהודים ביניהן בדמנאת.
ב – 25 בפרחל 1864 הוגש למנהיגי קהילת טנג'יר תזכיר משותף של שבע קהיות אלה : סלא, אזמור, מוגדור, פאס, מכנאס, מכנאס ודאר לבידה – קזבלנקה, על פגיעות ביהודים, ואלה העבירו את הפרטים למשה מונטיפיורי.
התיאורים על האכזריות של המושל כלפי יהודי דמנאת הם חמורים. נשים ונערות צעירות נתפשות על ידו והן נתונות ליחס משפיל. יהודים מדמנאת נאלצו למצוא מקלט במסגד מפני זעם האוכלוסייה שהמושל עודד והסית אותה.
הכותבים מזכירים כי כאשר סיר משה מונטיפיורי היה במראכש, מספר יהודים מהנציגים של הקהל רצו להתייצב בפניו וליידע אותו על סבלם, אבל לא הורשו לעזוב את מקומם. וניתנה הוראה כי י שיפר הוראה זו ייענש בחומרה. לבסוף מסרו את תלונתם בכתב.
כשסיר משה עזב את מראכש, שלושה מנציגי הקהל של דמנאת הופיעו בדרך ופנו לקונסול הבריטי READE – שליווה את מונטיפיורי במסעו למרוקו – שאמר להם כי מסר את תלונתם לווזיר הראשי סידי טאייב, וזה הבטיח לו שיושם קץ לרדיפות אלה.
בפועל הדבר לא בוצע. מאז נשלחו פטיציות במשך ארבעה חודשים לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס : " אינני מתערב בעניין זה ". חברי המשלחת שנאלצו לעזוב את בתיהם, כדי להימנע מהסבל של אחיהם, ולברוח מהענישות החמורות שהוטלו על אחיהם, מצאו מקלט במקום קדוש בשם הזאויה של מולאח עלי.
למעשה, גם הם סבלו באשר חמישה מהם נאסרו ונכבלו בשרשרות של ברזל. יש עוד פרטים, אבל הכותבים חושבים כי פירוט נוסף יהיה לו לטרחה.
תמיכתו של הווזיר ביהודי דמנאת וקבלת הצהרה מהסולטאן.
שמונה נציגים של קהילת דמנאת ששמותיהם חתומים בסוף המכתב, כתבו בב' בתמוז – 4 ביולי 1864, לסיר משה מונטיפיורי, כשהם משווים אותו לשמה רבינו, את הדברים דלקמן.
לידיו של מגיננו וכרת ראשינו, ששמו הולך לפניו בכל קצוות תבל, אדוננו משה אליהו מונטיפיורי, משה הביא סכות לעצמו ורחמים לרבים, פניו זוהרים כשמש, אתה הלורד מגן ומושיע אותנו, אנו יהודי דמנאת, מצהירים שבזמן שהיננו במקום הקדוש ששמו סיד עלי אלשריף, סייע לנו הווזיר הראשי אלשריף, טייב אלימני ובא לקראתנו בכל התלונות שהגשנו בפניו.
כשהצגנו עצמנו בפניו, אמר לנו כי יעשה ככל יכולתו כדי לסייע בידינו. יתר על כן אמר, כי כשנחזור לבתינו בדמנאת ויקרה לנו משהו, נכתוב לו מכתב, ולא נצטרך לטרוח ולבוא אליו, ובקשתנו תבוצע. לו היה אומר לנו ללכת לאיזה מקום מחוץ לדמנאת היינו הולכים.
הוא הבטיח שתמיד נוכל ליהנות מהגנתו, פריבילגיה שאחרים אינם נהנים ממנה. ברוך ה' הסולטאן מגלה רצון טוב וכן הווזיר טאייב. בכל פעם שאנו פונים אליו הוא מקבל אותנו בביתו על מנת להאזין לתלונותינו ולבקשותינו.
החותמים שמות אלה : יעקב קדוש, דוד עמאר, ראובן ברששת, שלמה קדוש, אהרן כהן, שלמה וענונו, משה כהן, חיים אלמאליח.
אחרי חתימתם הביעו תודה לבורא על שהסולטאן ודי טאייב השיגו עבורם הצהרה מלכותית שנשארת בידם, דבר שאיש לא הצליח לקבל עד עתה. חותמים יעקב קדוש, יהודה בן לולו, שלום בן זקן. תרגם אהרן אבנצור.
משלחת של יהודי דמנאת התקבלה על ידי הסולטאן.
אחת התוצאות משליחותו של מונטיפיורי הייתה ההחלטה של הסולטאן בשנת 1846 לקבל משלחת של מנהיגי קהל דמנאת. לאחר ששמע את תלונותיהם, וכדי להימנע מחזרה, הורה להם לבחור שייך – מנהיד משלהם שיעמוד בקשר ישיר עם הסולטאן. וכן הורה שכל ויכוח בין מאורי ויהודי יישמע על ידי קאדי, בנוכחות השייך היהודי.
הצהרת הסולטאן ב – 8 ביולי 1864 לטובת יהודי דמנאת באמצעות משה מונטיפיורי.
נוסח ההצהרה.
אנו מעניקים תעודת ביטחון וחסות ליהודים מדמנאת
הם רשאים להיות נידונים במשפט לפי דתם, גם בדיני ירושה וכיוצא בזה.
אנו פוקדים על הפסקה של כל מעשה רע. שהם מתלוננים עליו. כמו להיאסר לפי הרצון של אדוניהם, לספק כלי מיטה ורהיטים המיועדים לאורחים, בניגוד לרצונם.
לשלם מס גולגולת העשיר כעני לפי יכולתו, אלא לנהוג בצדק בהתאם ליכולתם.
אין לאלצם לעבוד בשבתות שלהם ובחגיהם.
אין לכפות עליהם עבודה מכל סוג, והם יעבדו מרצונם, ותמורת תשלום.
אלה שמעבידים אותם באופן בלתי חוקי, נוהגים בניגוד לחוק ונגד רצוני
אין לכפות עלים לרכוש מוצרים שאינם רוצים בהם, וכן אין לקחת מהם דבר בניגוד לרצונם.
אין לדכאם על ידי מושליהם, כי אללאה אסר דיכוי של כל יצוריו, בין אם הם מוסלמים או יהודים.
לבסוף הוראה למושל דמנאת לפעול ביחסו ליהודים במסגרת החוק, ולא לחרוג ממנו.
יהודים מדמנאת נאסרו ושוחררו.
לאחר שיהודים מסרו למושל דמנאת את נוסח ההצהרה, נאסרו לשלושה חודשים, ושוחררו רק לאחר תשלום של 4.300 דולרים – ספרדיים . לפי דיווח של כתב בטנג'יר ב – 22 באוקטובר 1884.
כבר חודשיים לאחר ההצהרה יש מידע על רדיפת יהודים בדמנת, ועל אכזריותו של הקאדי המקומי. כך גם נאמר במכתב של כל ישראל חברים לוועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 בנושא תעודות החסות שנמכרות גם לאלה שאינם נתיני המדינות הזרות.
הצהרת הסולטאן ותוצאותיה השליליות : פגיעות ביהודי דמנאת בשנת 1864
הצהרת הסולטאן שמסר למונטיפיורי עוררה התנגדות, והיהודים סבלו ממנה. היא הייתה עילה לפרעות ביהודי דמנאת בשנת 1864.
אחרי 22 ביולי 1864.
סיכום של מכתבים המתייחסים לפגיעות ביהודי מרוקו, כולל מכתב מיהודי דמנאת בדבר בקשה להגנתם מהקאיד של דמנאת, המתנכל להם במשך שנים. הדבר הגיע לכך שכמה מהם נאלצו למצוא מקלט במקומות קדושים לאסלאם, אליו אין המושל מגיע.
אבל הם נמצאים במצור, וסובלים מחוסר מזון ומים. וכל מי שמביא מזון או מים, נענש בחומרה. במקום שנמצאים עתה, הם נתונים לסכנת מוות, ואילו נשותיהם ובנותיהם הנשארות בבתיהן, סובלות מיחס ברוטאלי מהקאיד ומשרתיו.
משלחת של יהודי דמנאת לסולטאן :
מכתב מהרב מאשר כל מה שנזכר לעיל. עמו כן נזכר כי בעת ביקורו של מונטיפיורי במרוקו, נשלחה משלחת של יהודי דמנאת למראכש, כדי להציג בפני הסולטאן את האכזריות והעוול שנעשו כלפיהם על ידי הקאיד המקומי.
הוא אילץ אותם לעבוד בשבת, אסר אותם על לא עוול בכפם, והפך בתי כנסיות למסגדים. בודות לשוחד שפיזר הכותב לאישים המקורבים אליו, מנע הגשת תלונות לסולטאן.
בעקבות ביקורו של משה מונטיפיורי אצל הסולטאן, חודשה התקווה אצל המשלחת, והבקשה שלהם נמסרה לווזיר הראשי באמצעות סיר משה ומר ריד קונסול בריטניה, שהבטיח להגישה לסולטאן, על מנת להעניש את המתנכל.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
3. תהליך העיור
רוב היהודים התרכזו בערים המרכזיות הגדולות (בעיקר החל מהכיבוש הערבי). מגמה זו נמשכה עד המאה ה-19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה-20. למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסייה יהודית גם בעיירות ובכפרים, ולעתים לא עלה מספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות.
בערים הגדולות ישבו רוב היהודים בשכונה או ברחוב משלהם (ראה לעיל). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדרך כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסייה כולה. היו שלוש חטיבות מוגדרות למדי:
״בי ערי החוף האטלנטי או בסמוך לו, למשל מוגאדור ואספי. ערים אלו קיימו 3־1ך תקופות ארוכות קשרי מסחר ותרבות עם ספרד ואנגליה והדבר נתן את הותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים, שהגיעו מאירופה כמגורשים, כמהגרים, !כאנוסים שחזרו ליהדות וכסוחרים שבאו מרצונם, בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בלשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רוב היישוב בשני שלישים) המשיך להתרכז עד ראשית המאה ה-20 בשני האזורים האחרים.
הודי מרכז הארץ (כמו בערים פאס ומכנאס) והמרכזים בצפון מזרח שבהם נקלטו מגורשים לא מעטים בצד התושבים הוותקיים.
יושבי דרום המדינה על שתי שלוחותיה — המערבית (שמרכזה מראכש) והמזרחית ימחוז תאפילאלת), שבהן ישבו יהודים רבים בעשרות עיירות וכפרים.
— הלך המאה ה-19 החלה נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים. תהליך »ה נרם לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שכבה קטנה שריכזה בידיה את הב-נילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, הצטופפו ונדחקו עשרות הפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות בתנאים קשים. על אלה נוספו פגעי ־ב־בע שהיו שכיחים באותם זמנים: בצורת, רעב ומגיפות.
ב,־׳ לב הראשון של תהליך המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ (ביניהן .ראכש, פאס ומכנאס) ורק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה-19 היוו ־יהודים כ-40%-25% מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגאדור, למרות היותם 7% בלבד מן האוכלוסייה הכללית.
־יו יהודים שהרחיקו לכת והיגרו באמצע המאה ה-19 למצרים ולארץ ישראל, או למקומות שבהם נפתחו לפניהם הזדמנויות החדשות, כגון ג׳יברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה. מהם אף הגיעו לארה״ב ולדרום אמריקה.
בין 1911 ל-1947 היה גידול של יותר מפי שניים באוכלוסייה היהודית, והיהודי□ הי־ בתקופה שבין 1947-1921 60%-40% מבין התושבים הלא-מוסלמיס. ערב מלחמת העולב השנייה היוו היהודים קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה של חמש הערים הגדולות – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. באחדות מעיירות הדרום הם אפילו היוו רוב באוכלוסייה. לאחר מכן תהליך העיור התגבר, כ-60% מכלל האוכלוסייה היהודית התר0 בחמש הערים האלו, כ-25% נוספים בכעשרים ערים בינוניות אחרות ורק כ-10% התגורר• בסביבה כפרית.
בד בבד עם תהליך העיור, חלה נטישה הדרגתית של הרבעים היהודיים המסורתיי נהמלאח), הן בשל הצפיפות הקשה שאיפיינה אותם והן בגלל עצם תהליך המודרניזציה שדרבן יהודים רבים לצאת משכונותיהם המסורתיות ולהתגורר ברבעים החדשים שחת־ ואוכלסו על ידי האירופים. קרוב למחצית התושבים היהודים של הערים הגדולות נטשו א» המלאח עד סוף מלחמת העולם השנייה.