ארכיון יומי: 27 במרץ 2013


Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel..NOTRE UNIVERS SCOLAIRE

Les juifs de Colomb-Bechar

Et des villages dela Saoura

1903-1962

Jacob Oliel

2 – Les villages d'origine des nouveaux venus

NOTRE UNIVERS SCOLAIRE

Voici, tiree de 1'excellent ouvrage du Docteur Ceard, une statistique etablie a la rentree d'octobre 1931, et qui rend bien compte de la repartition d'apres l'appartenance :

  Gargons Filles Total Pourcentage
Europeens 42 48 90 34,10%
Israelites 48 35 83 31,40%
Musulmans 53 38 91 34,50%

 

 

 

 

 

Au tout debut, soit qu'elle ignorait les differences ethniques, soit que les enfants europeens, seuls, etaient scolarises, l'ecole a Colomb-Bechar ne distingue qu'entre filles et gar§ons, ce dont peuvent temoigner l'observation suivante et le tableau qui l'accompagne : «Une ecole mixte fut creee dans le centre de Colomb en 1907, mais, en raison du nombre des eleves qui augmentait constamment, cette ecole a ete supprimee en 1911, et remplacee par une ecole de gargons et une ecole de filles. »

  La scolarisation a Colomb    
annees Ec. Mixte Ec. De Filles Ec. de Gar?. Total
1906 35 35
1907 33 38
1908 68 68
1909 83 83
1910 72 72
1911 55 42 97
1912 51 45 96
Moyennes 58 53 43 69

 

 

 

 

 

 

 

 

J'avais abandonne le registre pour entamer la visite de l'ecole…

Non sans emotion, j'ai pu aller de salle en salle, et parfois, 1'espace d'un instant, revivre un episode, attendrissant ou douloureux, de ce passe qui remontait par bouffees : dans la grande cour, j'ai retrouve ma premiere salle de classe et revecu, a travers quelques images fugi tives, un incident, dont le souvenir, depuis pres de cinquante ans, vient periodiquement me hanter.

Je me rappelle avoir ete reveille en pleine nuit (il devait etre vingt-deux heures) par mon pere: un voisin etait la qui voulait savoir si son fils etait alle a l'ecole, si je l'en avais vu sor tir, apres la classe ; tout ensommeille, j' essayai de faire un effort, pour finalement me rap- peler, avec stupefaction, que le maitre, qui avait voulu le mettre au coin pour le punir, l'avait enferme dans un placard et, sans doute, oublie ; au moment ou la cloche avait sonne la fin des cours, nous etions tous partis sans penser au pauvre garcon qui n'avait pas ose se mani- fester.

Je fus invite a me lever et m'habiller pour accompagner le pere et le directeur de l'ecole, qu'on etait alle querir, et indiquer l'endroit ou le malheureux, terrorise, attendait sa delivrance. Le meme traitement, inflige aujourd'hui, vaudrait a l'instituteur un blame, la revocation peut-etre.

Mais, a l'epoque, dans les ecoles du sud, la confiance des parents etait totale, surtout de la part des gens simples, comme l'etaient beaucoup de Musulmans.

En l'occurrence, l'homme etait trop heureux de retrouver son fils vivant, mais, de toutes facons, les gens appreciaient de pouvoir envoyer leurs enfants a l'ecole, et ne la critiquaient jamais, meme lorsqu'ils avaient des reproches a faire a ses representants. Devenu enseignant j'ai mesure le respect de l'ecole de la part des parents et, lors de rentrees scolaires, j'ai entendu cette phrase magnifique d'un parent musulman me remettant son enfant avec ces mots simples: «maintenant, c'est ton fils».

L'aile nord des batiments me rappelait d'autres souvenirs, plus sympathiques : je me suis retrouve chez Monsieur Mouleyre, notre maitre du cours superieur, pendant un de ces exer cices de calcul mental que nous affectionnions et qui etaient l'occasion de competitions achamees.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.

בעיניהם העבר הוא זה המשועבד ליצריו ואינו מצליח לשלוט בהם. צרה שהיהודים יצאו ממנה וידם על העליונה, ולפעמים אפילו במחיר הכבד של ייהרג ולא יעבור. הכל בהתאם לתקופה משל שלטונו של זה או אחר. שליט נאור בעל מדות אנושיות, ינהג אחרת משליט בעל נטיות דתיות וגזעניות או אחרות.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על כל פנים ההתערבות זרה, לא תמיד הייתה לטובתם של היהודים שם, לפעמים היא שימשה עילה להתנכלות אליהם.

אך מרגע שהיא החילה לא הייתה דרך חזרה ממנה, כי אסור שזה יהיה רק עניין פנימי של המדינה לבד. ישראל הם ערבים זה לזה וכל ידיעה על מצבם לטוב או לרע, הייתה בעלת משקל ביחסי חוץ של מרוקו עם אירופה והעולם החיצון.

ובעניין זה לא הייתה מחלוקת פנימית בין המנהיגות היהודית. מפני שאם מכריחים יהודים וכופים אותם ולעבוד בשבת, על זה הם אינם יכולים להבליג ולעבור לסדר היום. ואמנם היו התערבויות חיצוניות לטובת היהודים. במיוחד  כאשר הכריחו היהודים לעסוק בעבודה בזויה בשבת, כמו מליחת ראשי הערופים של מורדים במלכות.

התערבות של החוץ הבריטי, מנעה מהם להמשיך במעשה השפלה נגד היהודים. העברת ימי השוק מיום חול ליום שבת הייתה עוד מכה קשה ליהודים במעשה ההשפלה נגד היהודים שגם היא הצריכה התערבות. במכתב שנשלח מטעם מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החתומים מטה, כי התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס, מנוגדים לחוש הצדק הידוע של הסולטאן כלפי נתיניו המוסלמים והיהודים כאחד.

נודע שמושלים אלה אילצו יהודים לעבוד בשבתות שלהם, ובכך הפרו את חוקי אללאה שניתנו לאדונינו מוסא.

כעבור שבועיים ענה לשני השגרירים שולחי המכתב בשם הסולטאן מזכירו של המלך סייד דריס בן דריס. לדבריו הסולטאן לא ידע כלל על הנעשה בנידון ברבאט ובמכנאס. לו היהודים היו מדידים תלונה על כך בפניו, היה המעוות בא על תיקונו. הסולטאן כתב לשני המושלים ונזף בהם, ציוה שלעולם לא יחזרו על מעשה זה.

האמנם פעלו המושלים בהתאם לפקודות שקיבלו מהסולטאן והפסיקו לאלץ יהודים לעבוד בשבתות ? גם במקרה זה לא נודע שהמושלים יישנו את ההוראות.

בשנים 1859 – 1873 הייתה מלחמה בין ספר למרוקו, מלחמה שהמיטה אסון על מרוקו. הרס, חורבן, רעב, ומרידות מבית ומחוץ. ספרד פלשה לשטחים בצפון המדינה, וללא כל קושי היא עשתה כך בעזרת צבא מצויד עם נשק חדיש.

תיטואן נכבשה והיהודים קיבלו בברכה את הספרדים, עניין שלא ייזכר להם לטובה. בשטחים גדולים שאליהם הגיעה המלחמה, הבריחה את היהודים משם, לעזרת היהודים באו הבריטים, הם פתחו בפניהם את שערי גיברלטאר. עכשיו חלה כבר נקודת מפנה, גורלית בתולדות יהדות מרוקו.

מאורעות אלה היפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת, לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי מהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת אחיהם במרוקו, לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים, לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

משיריו של רבי מרדכי טרזמאן.

בכותרת של השיר שלפנינו מגלה הרב המשורר שמו שם אביו ואולי גם מקצועו של אביו זלה"ה, ומקור שם המשפחה : מרדכי בן יוסף טרזמאן.

שיריו פורסמו בספרים " שיר ידידות " " ואעירה שחר " .

מאל רם דר עליה.

מאל רם דר עליה / חיש אליה / לעניה.

יושבת בדד / קולה נשמע ברמה

רדפו צרים עליה / השיגוה / חרפוה

תימא וחדד / יטור נפיש וקדמה

דלה מוכה עניה / גם בזויה / ודחויה

אהולה שדד / צר אויב עובד חמה

כבודה בת ידידה / היפה פיה / הומיה

ודודה נדד / ונשארה יתומה

יפה תמה ונקיה / בן אומיא / שבויה

גאונה ירד / ונתמלאת עיר רומה

בי אבי חיש חנני / נא דוד אל תשכחני

אסוף לך עדה / אשר קנויה ( גואלי )

נא אבי שוכן סנה / לעקרה חיש רני

בארץ חמדה / תרד בנויה ( גואלי )

ידיד רוחי לך אני / למה דוד, עזבתני

גולה ונדה / בן עמימא ? ( גואלי )

ועד אין זאת החיה / בעליה / בנויה

עד אן לא ירד / אלוף אהליבמה

סובני מכל פנה / אין חנינה / לי עינה

הרשע חמד / ומצא עת נקמה

פרץ צר גדריה / מבצריה / היכליה

ערב רב עמד / בחרון אף וחמה

את חזות ישעיה / וגם ירמיה / היו היה

נחמיה נפרד / עזבני שומימה

תחת אומה בזויה / אכזריה / טמאה

משל בי ורד / בגאוה בן אמה

וזכור נסתר בסנה / נם אם אין מחייני

תורה חמודה / אחית משמיא ( גואלי )

רעיתי לבבתיני / המו מעי מעל גני

בתי יחידה / גפן פוריה ( גואלי )

גלותך משלחני / נדדת לי גם אני

חשקך אש מוקדה / קשה רמיה ( גואלי )

מאז לך היית / יפה – פיה / צביה

עתה נטשתני בארץ נכריה

נא דודי נפשי ממסגר הוציאה / לך קוויה

בלעדיך אין גואל / לך עיני צופיה.

חסדיך נפישי על שמייא / רבריבייא

רחם יונתך / כי ערום ועריה

זכור אב עקד בהר המוריה / עולת ראיה

לזרעו תזכור ותוציאנו לרוויה.

קדם קדמת ליונה פתחיה / וחנניה

בשבעים עלו עם עזרא בן שריה

עתה דוד עניתני / אנא חיש שמחני

מה לכם ולי / בני צרויה ? ( גואלי )

בתי דבריך אבנה / תשתעשע בגני

לך אגלה / דבר צפניה

דורש דרש והנה / מעט קצפתי אני

תקל תקל- / תא במאזנייא

קרב פורקי למתא אתיא / ותמהיא

יונתי, לך אחיש רב כל חכמייא

וחסד נעורייך ונבואת זכריה / עובדיה

כולא מטא וגלי קמי שמייא

נפש יונתך \ דוד לך דומיה צופיה

אל תאחר, דוד, חון בני עליה

ידיד אנת הוא מלכא מלך מלכייא / חוסה י-ה

יתגדל שמך לעלם ולעלמייא.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

ט' בחשון תשט"ו – 5.11.1954

בתשע בבוקר הגעתי לכפר טירסאל. כל משפחות הכפר נרשמו לעליה. בשתיים עשרה בצהרים יצאתי לכיוון איית בלאל, ומכאן נאלצתי לחזור למראכש.

פקיד העליה במראכש סופג מכות אגרוף.

י"ג חשון תשט"ו – 9.11.1954

הגעתי למראכש – העיר האדומה בירת נסיכי האטלס שבדרום מרוקו. במגעי הראשון עם מאיר חרבון ממשרד העליה במקום נודע לי על מאורע רציני שהייתי חייב לדווח עליו למשרד העליה " קדימה " שבקזבלנקה ועליו אספר להלן.

בדעתנו היה לנסוע היום לתל וואד, אולם בגלל קשיי התחבורה שינינו את התכנית והחלטנו לגשת לדמנאת ( עיר אשר לפי המסורת הרווחת במקום הוקמה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492 ) ולהיפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות. בשעה 9.00 בבוקר באו אלי מר חרבון וקבענו את מועד יציאתנו לדמנאת לשעות הצהריים.

בשעה אחת עשרה בא אלי רץ וביקש ממני לבוא בדחיפות למר חרבון למשרד, כי הוא הוכה עד זוב דם ויושב ובוכה. מיהרתי למרד ומצאתי את מאיר חרבון במצב של דיכאון כשלידו " מאחזאני " – שוטר של הפאשא . השתדלתי להרגיעו וביקשתי ממנו שלא להחריף העניין בפני בא כוח השלטונות בכדי לנוע אי נעימויות שתוצאותיהן יכולות להיות לא רצויות לענייני העליה לארץ בכלל.

וזה סיפורו של מאיר חרבון :

הוא ישב במשרדו כשלפתע נכנס אליו איש בשם מסעוד אלמליח יחד עם בני משפחתו וביניהם בעלי אגרוף. מסעוד דרש ממנו למסור לידו את התיק הרפואי שלו שלא זכה לפי דבריו לשום טיפול והוא בעצמו יסע לקזבלנקה למשרד " קדימה " כדי להחיש את עלייתו יחד עם בני משפחתו.

משסירב חרבון למסור לו את התיק ניסה מסעוד בכוח ובמכות נמרצות להוציאו מידו. המשטרה הוזעקה למקום ושניהם הובאו בפני הפאשא, התיק הוחזר למר חרבון, מסעוד ואשתו נכלאו בכדי להישפט למחרת בבוקר.

בדקתי את התיק וראיתי בכתב יד של ד"ר מתן שבעל התיק צריך להתייצב לביקורת שנייה ב-9 בדצמבר 1954, כלומר בעוד שלושים ושניים יום. מאורע זה גרם להתרגשות רבה במללאח מפחד בן יבולע לענייני העליה על ידי השלטונות.

י"ד בחשון תשט"ו – 10.11.1954

ממראכש יצאתי לאזור תל וואד. כאן נאלצתי להשאיר את המכונית בכפר ערבי תמורת שכר לשומר, ולהמשיך את דרכי ברכיבה או ברגל מכפר לכפר. כשחזרתי לכפר הערבי בו השארתי את מכוניתי, מצאתי כי פנסי המכונית דלקו כל הזמן והמצבר התרוקן כולו. לא הייתה לי ברירה מאשר לפנות לושל המקום, ממנו קיבלתי מלוא העזרה בכדי להמשיך בדרכי.

רישום לעליה.

ט"ז חשון תשט"ו – 12.11.1954

המתיחות הפוליטית במרוקו, חבלות ארגוני הטרו והשחרור יצרו בהלה בקרב הקהילה היהודית. עתידה של מרוקו היה לוטה בערפל והיהודים לא ידעו מה ילד מחר. אנו שהיינו עדי ראיה למלחמת השחרור בארץ ולפניקה שאחזה בערבים, יכולים להבין לרוחם של אחינו בגולה, על תהייתם ועל היסוסיהם להחליט אם להשאר או לעזוב, ואם לעזוב הרי בוודאי שרק לישראל שהיא המפלט הבטוח מאחרים.

כי אין יום שעובר ללא התפוצצות בבניין זה או אחר, ללא שריפת בית מסחר, פגיעה בנפש אדם ועל הכל יש להוסיף הדמיון המזרחי הפורה, שכל שמועה הולכת ומתרחבת מפה לפה. על כן הבהלה והתהיה הן במקומן

ניצלנו את הקוניקטוריה והתחלנו ברישום לעליה. משרד הרישום היה בקומה שניה בבניין של שתי קומות.העליה הייתה לוליינית ורוחב המדרגות לא עלה על מחצית המטר. באחד החדרים ישבה וועדת המיון אשר לפניה הייתה צריכה להופיע כל משפחה על זקניה וטפיה.

יש לזכור שלא היינו חופשיים בקביעת המועמדים. מדיניות הסלקציה אשר נקבעה על ידי הממשלה והסוכנות היהודית קבעה חוקים והנחיות חמורות בעניין זה: לכל מפרנס בגיל 18-45, יש רשות להעלות אתו עוד שש נפשות  (הערה אישת שלי-  חוקי הגזע העליון של ממשלה גזענית לא פחות, מקווה שבורא עולם לא יסלח להם גם בתחיית המתים )

כל מועמד שנכנס לוועדת המיון עמד כנר חנוכה וכולו רועד מפני החלטת " הפולונז " ( הכוונה ל " פולנים " – אשכנזים שיישבו בוועדת המיון ( הערה אישית שלי – לא היו מספיק אנשים מוכשרים במרוקו, לכן כל פקיד עלוב שידע שני מילים בעברית, נשלח כבונוס, לטיול במרוקו, וגם קבע גורלות של משפחות, או לה למדינה, שכך הייתה מדיניותה )

לא פעם עמדה הוועדה בפני מספר רב של מתפרנסים על אותו מעמד, בתוספת זקנה, דודה אלמנה וכו'….ולפי הוראות הסלקציה אינם יכולים לעבור, ואז נוצרה התחבולה לקרוא לאיש מעליית הנוער לקחת שניים – שלושה ילדים בנפרד ובכל יכלה הוועדה להקל על תנאי העליה למשפחה.

במקרים אחרים התברר שהדודה אינה כלל דודה אלא על ידי קומבינציה בין שתי משפחות ומתן בסתר מצרפים אותה למשפחה המועמדת והגיעה ארצה היא כבר תמצא את לשכת הסעד שתדאג לה. קשה לתאר את פחדם של המועמדים מפני פסילתם לעליה. רבים מצטופפים בחוץ ומחכים לתורם ולגזר דינם כבני מרון ביום ראש השנה, מי לשבא ומי לחסד.

סיכומי וועדת המיון אינם סופיים והאישור הסופי ניתן רק אחרי הבדיקה הרפואית. רוב הנרשמים היו מדלת העם, אך אט- אט התחילו גם השכבות הבינוניות להתעורר לעליה.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

דברי הימים. 

 ולעת ערב בליל ו׳ בחצות הלילה ירדו גשמים ולמחרת יום ו׳ לא ירדו גשמים ומשם והלאה בכל יום מתחילים לירד מעט מזער ומסתלקים הגשמים והעננים מה שלא ראינו מימינו ותהום כל העיר ויצאו האלייאל׳י ( הלילות ) כולם לבנים וחשבו חשבונות הגוים עובדי אדמה שקרוב למאה ושנים עשר יום שלא ראו גשמים כאותו המעט שספרנו. אמגם טללי ברכה היו לרוב ובסוף אדר א׳ קודם היום שחשבנו ב״מ לעשות עצירה גדולה הבורא ית׳ ויתעלה רחם עלינו וירדו גשמים גשמי רצון ברכה ונדבה ויום ב׳ וגי וד׳ וקרוב לה׳ ימים גשמים לרוב וירדו בכל גבול מערבינו זה ונתרפאת השנה ת"ל ובסוף חדש אדר ב׳ ג״ך וקודם הפורים ת״ל.

פאס וחכמיה

 כלל העולה מנין התעניות עם התענית של היחידים ותענית ופטירת מרע״ה – היא תענית ז' באדר, יום פטירת משה רבנו – וצום אסתר הכל י׳ וסי העשירי ­יהיה קדש. וביום פטירת מרע״ה היו גשמים לרוב וג״ך קודם תענית אסתר ובו ביום, ה׳ ברוך הוא יגמור בעדינו וייטיב אחרית שנה מראשיתה. וג"ך בראש חודש ניסן בתחילתו וביום מועד אחרון ירדו קצת ןעדיין עינינו צופיות להשלים הבורא ית׳ בחסדו הגדול בתת גשמי רצון ברכה ושלום בארץ כי"ר.

ואח"כ ירדו גשמים בסוף אייר לרוב וג"כ בתחילת סיון המאושר מלבד הצנה המורבה ה׳ יגמור בעדנו בע״ה ששמענו אומרים שהשנה טובה כן יעשה ה' בתת ב­­שלום בארץ. נאם הצעיר עבד רחמן וחנן שמואל אבן דנאן. ע"כ מ"ך בכ״י הרב הנזכר זלה״ה. נאם הכותב ביום ה׳ ז״ך לחשון בש׳ תפד"ה ליצירה– היא שנת התפש"ט 1729. בשנה זו כתב המספר אץ המאורע שקרה כמאה שנה לפני כן- ­בעבד רחמן ונאמן המקוה רחמי יוצרו להושיבו שקט ושאנן שמואל אבן־ דנאן סיל״ט.

אמר הכותב ראיתי לכתוב לך כאן דבר תמוה מ"ך בלשון ערבי בקונטריסין שלנו ולא חתם שמו הכותב. וז״ל בשנת השי״ג ליצי׳ (1553) אתעטל אסתא מן אוול לעאם ולא נזל התא לר״ח שבט ד׳ שהור מזדייא וכאנת סדדא כתירא חתא אוצל זרע סת אווק לסחפא ודהשת נאס כתיר עליהא קטעו לחכמים ג׳ צומות עלא ליחידים פי טבת אוול י׳ בטבת וב׳ ווכרין ולא נזל אסתא; אורא דאליך אעווד קטעו עליהום לצבור תלאתא ווכרין. ב' וה' וב' צאמו לקהל צייאם אלוולי ונזל אסתא וקרינא הלל הגדול פלמלאה לכול ומנורא דאליך רפד. עאויד צומנא יום ה׳ ונזל סתא כתיר וחרתו נאס כתיר מקאם מא בקא ווקת כאנו נאס יחרתו בלחמיר ובלבג׳אל ופמודע זאוז יחרתו בזוזתאיין וואנא רית בעיני עסרא זואז פרד כי״ט פי דאר אזאוייא וואחד פי דהר לאכור עלא קד מא בקא ווקת ומנורא מא חרתו נאס רכס אטקיק הי״ת יכממל עלינא בלכיר כי״ר, ומן אוראה זאת זא לעאם צאלח כתיר זא לעדס כתיר חתא סווא ד׳ פלוס למוד ולחימס כדאליך ארבע פלוס ללמוד וזרע אוקייתאיין ונס לסחפא, האדא עלא אוול סיף, הי"ת יכממל בכירו כי׳׳ר, ע״ך מ׳׳ך

התרגום לעברית :

וזה לשונו בשנת השי"ג ליצירה 1553נתאחרו הגשמים מתחילת השנה במשך ארבעה חודשים רצופים ולא ירדו על לראש חודש שבט והיה צער גדול עד שמחיר החיטה הגיע לשש אוריות לסחפא – מדת היבש – והאנשים נבהלו מאוד לכן גזרו החכמים ג' צומות על היחידים בטבת ; הצום הראשון בי' בטבט ועוד שני צומות אחרים, ולא ירד גשם ; אחרי כן גזרו שוב על הציבור ג' צומות אחרים. אחרי הצום הראשון ירדו גשמים וקראנו הלל הגדול בתוך השכונה היהודית ואחרי כן פסקו הגשמים ; עוד פעם צמנו יום חמישי וירדו גשמים עזים והחלקאים חרשו הרבה אדמות. ומכיוון שהזמן היה מצומצם התחילו לחרוש גם בחמורים וגם בפרדים – בדרל כלל חרשו בזוגות שוורים – ובמקום לחרוש בזוג בהמות, חרשנו בשני זוגות – כדי להספיק מהר – ואני ראיתי במו עיני עשרה זוגות מושכים במחרשה בפעם אחת, במקום הנקרא דא"ר אזאייי"א, זוג קשור בזוג שלפניו, מכיוון שלא נשאר זמן. ואחרי שחרשו ירש מחיר הקמח, השי"ת יגמור עלינו לטובה כי"ר, ואחרי כן הייתה שנה ברוכה מאוד, יבול העדשים היה גדול עד שהגיע ד' פלוס – מטבע – למוד – שם מדה לתבואה – והאפונים כמו כן לד' פלוס למוד, והחיטה הגיעה לשתי אוקיות וחצי לסחפא – מדה לתבואה – וזה היה בתחילת הקיץ, השי"ת יגמור לטובה כי"ר. עד כאן מצאתי כתוב.

אמר הכותב אחי׳כ חקרתי ודרשתי והכרתי ע״י חתימה כתב יד הח׳ השי הדו״מ כמוה״ר סעדיה אביו של הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל אבן תאן הנז׳ לעיל והם דברי אמת. יען שבעת ההוא בזמניהם לא היו בני אדם במערב מרובים כ״כ כמו היום הזה. ועוד שהיו אנשים תמימים וישרים וצדיקים וצדיק באמונתו יחיה וכמו שפי׳ המפרשים על פ׳ לדור ודור אמונתך. נאם הכותב ביום ו׳ כ״ח לחשון ש׳ תפד״ה התפ"ט – 1729  ליצי׳ עבד רחמן ונאמן; ובצל שדי יתלונן. שמואל אבן דנאן סיל״ט.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Michel Knafo Le Mossad

Michel Knafo

Le Mossad

Et les secrets du reseau juif au Maroc

1955-1964 

״ לא ברעש הי… כי אם ב״קול דממה דקה״

(מלכים א״ י״ט י״א – י״ב)

Pas dans le souffle IHVA-Adona'i… mais dans un silence subtil (Rois 1,19, 11-12)

Ce livre est dedie aux membres de notre Organisation qui ont participe a nos activites secretes en Afrique du Nord Et a tous les agents du Mossad, emissaires de l'Agence Juive, et nos camarades qui ne sont plus de ce monde.

Avec notre reconnaissance au fondateur de la Misgueret en Afrique de Nord et son commandant supreme, Isser Harel patron du Mossad et des services secrets israeliens.

Notre reconnaissance et nos remerciements aux peuples: francais, Espagnol, Italien, aux habitants de Gibraltar et a son Premier Ministre Sir Yehushua Hassan; aux habitants des deux enclaves espagnoles: Ceuta et Melilla et a nos amis Marocains qui nous ont aide lors de ces annees difficiles.

Un grand merci et toute ma reconnaissance a mon epouse Rachel Knafo nee Abisror, qui sans son appui et son devouement, je ne serais jamais arrive a ecrire mon livre en hebreu, ni entreprendre la lourde tache de sa traduction en franfais. Merci a nos enfants pour leurs encouragements et leur aide durant des annees, et specialement a ma fille Corine qui n'a pas menage son temps pour rectifier plusieurs fois les textes corriges et qui par sa qualite et son devouement a largement contribue a la parution de ce livre.

Toute mon appreciation a Yael Dahan, Jaques Boccara, Soly Azran et Edmnond Elalouf et a tous ceux qui ont contribue a la publication de ce livre.

Les actions de la défense des juifs en Afrique du Nord et les péripéties de leur immigration en Israël sont inscrits dans l'histoire d'un peuple très ancien, et ils viennent rajouter une page illustre au livre déjà bien rempli. Là-bas, dans les étendues du Maroc, dans ses villes et ses villages, ont laissé ceux qui ont participé à ce travail une partie d'eux-mêmes – et même si ces signes s'effacent de plus en plus, leurs empreintes sont gravées dans cette période et sans elles, elle n'a plus ni image ni forme. Ils peuvent mobiliser leur mémoire et retourner roder dans les villes et villages, dans les quartiers et dans les ruelles et les chemins dans lesquels ils ont agi. Ils peuvent faire revivre à la demeure de cette époque, ces juifs qui se sont levés à leurs ordres et ont pris le chemin qu'ils ont choisi. Et ils peuvent ordonner à ces mêmes juifs de revenir et de vivre ainsi qu'ils ont vécu, dans leurs joies et dans leurs peines – et tel le prophète Ezéchiel, dans sa vision des ossements desséchés, ils peuvent invoquer l'esprit pour ressusciter une période disparue, et les jours qui furent. Il est possible qu'ils fassent cela en groupe, et de différents coins du monde et du lieu de leur habitation en Israël ils seront invités dans une auberge, dans laquelle ils se souviendront de ces mêmes jours. Mais, tout le monde ne sera pas là. Seront absents de cette assemblée, ces dizaines qui étaient leurs compagnons à cette période, ceux qui ont associé leur destin dans celui de cette grande œuvre qui fut – et ont quitté ce monde.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

Mimouna Yigal Bin-Nun.mp4

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר