ארכיון יומי: 4 באפריל 2013


חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

תולדות הרב יעקב אבוחצירא

הדמות המרכזית, שבה עוסק רובו של הספר (עמי ל״ד ואילך) היא הרב יעקב אבוחצירא. הוא ממשפחה מיוחסת; מוצאו מהרב שמואל אבוחצירא מדמשק, שהחיד״א מזכירו ב״שם הגדולים״ (ח), ומאז ר׳ שמואל ״זכתה. משפחה זאת למוניטין גדול, ובכל דור העמידה רבנים גדולים אשר הדריכו את בני דורם לתורה וליראת שמים״ (כ״ז). מכיוון שעלה עניין היחוס, שיש לו מקום מרכזי ביחסי המשפחות בחברה היהודית המסורתית, מביא המחבר מדבריו של ר׳ יעקב אבוחצירא על חשיבות היחוס: ״חובת הלבבות לכל איש ישראל לדעת מבטן מי יצא… גם מחוק המוסר להתחקות אנוש על שורשו לאחוז מעשה אבות ללכת בנתיבות ישרים״ (כ״ח).

 מובלע בדברים לקח חינוכי: חשוב המוצא הנכבד, אך עיקר זכות המשפחה בכך שהעמידה רבנים בכל דור; חשוב לדעת את המוצא, אך בעיקר כדי לעורר את האדם ללכת בדרך הישר. תיאור חייו מוכיח בבירור שאין הרב אדם רגיל. כהרבה צדיקים  נולד רבינו בנסיבות בלתי־רגילות. סבו, שעל שמו עתיד היה להיקרא, הופיע בחלום לאביו ולאמו וציווה עליהם שהאב ישא אשד, גרושה כאשתו השנייה, כי ״עתיד לצאת ממנה אור גדול, צדיק יסוד עולם״ (ל״ה). בעת שאמו הרה, ראתה בחלומה סימנים שונים, שהעידו על גדולתו העתידה של בנה; וכאשר נולד ״אור גדול נראה בחדרו״ (ל״ז), כמו שמסופר על משה רבנו (סוטה י״ג ע״א).

על ילדותו מסופרים דברים מעטים מאוד כמו לגבי צדיקים אחרים: ״אביו טיפל בו כראוי, לימדו בכל יום ויום״. הילד היה בעל כשרון גדול ותפש כל דבר ״במהירות נפלאה״; שד״ר שבא מירושלים התפעל מבקיאותו בתלמוד. מגיל צעיר הרגילו אביו לענות לשאלות בהלכה, ״כדי להרגילו בהנהגת העם״ (ל״ז־ל״ח). נוסף על שקידתו בלימוד מסופר רק על מאורע אחד בילדותו: כיצד ניצלה משפחתו בזכותו בשנת רעב, בהתערבותו של אליהו הנביא (רמ״ו־רמ״ח). נראה בבירור, שהקדוש־ברוך־ הוא שומר על הנער לקראת יעודיו הגדולים בעתיד.

בהיותו בן 16 כבר היה תלמיד חכם הבקי בש״ס, ושימש כמלמד תינוקות בעידו תפילאלת (קפ״ו). כשהיה בן 20 ביקש ממנו חכם זקן, שיכתוב הסכמה על ספר קבלה שחיבר (רמ״ד). הוא הרבה לעסוק בקבלה (פ״ב), חיבר ספרים רבים (מ) וכשם שלמד הוא מאביו, כך לימד בעצמו את בנו, לאחר שנוכח שבנו משתדל מאוד בלימוד עצמי (פ״ג־פ״ד). בכל לילה קם לתיקון חצות, ״לקונן על גלותינו המר״ (קס״ב), וכל חייו ״היה משתדל לקבוע דירתו בארצנו הקדושה״, אלא שבני עדתו מנעו זאת ממנו. בזקנותו הצליח לשכנעם שיניחו לו לעלות ארצה, אך הוא מת בהיותו במצרים (רי״ד־רט״ו). מותו היה בחודש שמת בו אברהם אבינו, וביום שמת בו הרמב״ם – כ׳ בטבת (רי״ז). גם מותו היה מלווה מעשים פלאיים: בשבת שלפני פטירתו כבה לפתע הנר, ומכאן הבין שמהשמים רומזים לו על הסתלקותו הקרובה מהעולם (ר״ס). כשטבלו תלמידיו את גופת הצדיק במקווה, נזדעזעה זו; משכו התלמידים את ידיהם, ״ונשאר הרב יושב בלי שום תומך עד שעשו לו הטבילה״ (רס״ג).

סיפורים רבים עוסקים במאורעות שהתרחשו אחרי מותו ובקשר לקברו. אין פעולתו של הצדיק נפסקת עם מותו. הבטחה שנתן לאשה בחייו הוא מקיימה אחרי פטירתו (רי״ב). הוא מופיע לאחר שנים רבות ומציל ילדים מבני משפחתו ממחלה וממוות (ר, קצ״ד). אנשים משתטחים על קברו, והמאמינים בו נושעים, נרפאים ממחלתם או זוכים בבנים (רט״ז, קצ״ו, רכ״ג) ואילו מי שפוגע בקברו נענש (קצ״א, ־״ד). חכם שעלה לקבר הצדיק, על־פי בקשתו בחלום, רואה ״אש מתלקחת מסביב לקבר הצדיק, מרוב קדושה שהיה שם״(קצ״א).

תוכן חייו של הצדיק

במה עסק ר׳ יעקב אבוחצירא בימי חייו הארוכים ? ראשית כל, כמובן, עסק בלימוד תורה. ״מעולם לא שכב על מיטה, אלא היה מנמנם קצת כשהוא יושב וחוזר וממשיך בלימודו״ (נ״ד). גם כשהיה במסע והיה לו רגע פנוי עד לסעודה, ניצל את הזמן ללימוד (מ״ה). כחלק מלימודו יש לראות את עיסוקו בחיבור ספרים. ואולם, באופן כללי, לא פן זה של חיי הצדיק הוא המודגש בספר. לימוד תורה נזכר בהבלטה בתיאור ילדותו, ואילו בסיפורים המתארים את חייו כמבוגר אין הרבה התייחסות לעניין זה, אף־על־פי שלאמיתו של דבר מוכרח היה לתפוס מקום חשוב בחייו של אדם, שחיבר 14 ספרים במקצועות תורניים שונים (מ).

הסיפורים מתארים את הצדיק כמי שמרבה לנסוע. מתפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו הגיע למראקש ולפאס הנמצאות מעבר להרי האטלס (נ, צ); לטטואן ולטנג׳יר שבאזור הצפוני (ר״מ, ר״כ); לאוראן ׳לאלג׳יר שבאלג׳יריה (מ״ב, קט״ז) ועד לעיר תוניס (נ״ב). כל מסעיו, כמו כל מעשיו כולם – ודבר זה מודגש חזור והדגש בספר – נעשו מתוך כוונות דתיות, לשם קיום מצווה, לשם שמים. הנה דוגמות אחדות: הוא גירש את אשתו ואחרי חודש הזר ונשאה; הוא עשה כן, כי נודע לו שרק בדרך זאת תיוולד לו בת לאחר שהיו לו בנים בלבד, והוא רצה לקיים מצוות פריה ורבייה במלואה (ע״ג). הוא ביקש לדרוש בציבור בשעת הלוויה, לא לכבודו אלא ״בשביל מצווה ולעשות נחת רוח לנפטר על ידי הדרשה״ (קי״ח). פעם נסע הרב לפאס ו״שום אחד לא העיז לשאול על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, אך זאת גילה לתלמיד חשוב שלו, כי גילו לו מן השמים שרבני הישיבה הגדולה שבעיר פאס מתקשים באיזה קושיא בגמרא… והוא הולך לשם כדי לבאר להם הגמרא״ (צ).

פעילותו של הרב, בסביבות מקום מגוריו ובקהילות הרבות שבהן הוא מבקר, היא מגוונת. הוא מחזיק בביתו ישיבה, ״והיו בה הרבה תלמידים, ובמיוחד היו תלמידים בני עניים״ (ק״ה). הוא נוהג לסובב בכפרים ״כדי לערוך כמה מגביות לצורך עני העיר ולצורך ישיבתו״ (קנ״ג). נוסף להוראה ולדאגה לעניים מזכירים הסיפורים פעילות דתית וציבורית ענפה: הוא דן דינים ומעניש חוטאים (למשל מ״ג, ק״ו רל״א), דורש בתורה ברבים (ג, קכ״א), משכין שלום בין אדם לרעהו(נ״ה), מתערב בענייני הקהילה (קמ״ד), בודק סכיני שחיטה (ע״ב), מתפלל לשלום העם (ס״ז ומברך אנשים הזקוקים לרחמי שמים: ״נשברי לב וחולים״ (נ״ד), חשוכי בנים (: ועניים (קס״ג). במקרים שונים גורמת פעולתו של הצדיק לשיפור מצבם של היהודים שסבלו משכניהם הגויים או ממושל גוי (ק״מ, קכ״ז־קכ״ח, רכ״ו). בוויכוחים דתיים עם המוסלמים מייצג הרב את היהדות מתוך גאווה וללא מורא (ס״ד־ס״ו). הוא נמנע מלכבד גוי על־ידי קימה (נ״ט), ומעניש גויים המבקשים לפגוע בו (קני״ קנ״ו); אך לאחר שמבקשים את סליחתו, מוכן הוא למחול להם; מעניין הנימוק הריאליסטי בתוך סיפור בעל מרכיב על־טבעי בולט (מסופר בו, שהרשעים מתאבנים ושוקעים באדמה): ״רבינו אמר: סוף סוף אנו גרים בארצם ואנו בגלות המר הזה ואולי בשביל זה הם יזיקו לעם ישראל-מוטב שאמחול להם״ (קנ״ז).

כמו בסיפור זה כך גם רבות מפעולותיו האחרות של הצדיק הן פלאיות: הוא נותן קמיעות השומרים מפני רוחות (קי״א), המגינים על חיי אדם (פ) או המרחיק מחלה מידבקת מעיר שלמה (ר״נ). בתפילותיו הוא מתקן נשמות (קי״א) ובהשבעותיו הוא מגרש רוחות (ק״י). הוא מצווה על תלמידיו לקרוא קינה באוזניו של קמצן המסרב לתמוך בישיבה, והדבר גורם למות האיש (ק״ז). נער המאמין בכוחו של הצדיק מתרפא משיתוקו, לאחר שהרב אומר לו שלוש פעמים ״קום ובוא אלי ברגליך׳ (קכ״ג). כוחו של הצדיק עובר לחפצים דוממים שהוא נגע בהם: חלוק ­ישן של הרב שנמסר לבנו מרפא חולים (קס״ח); פיסת נייר – לא קמיע ! – שמסר הצדיק, מסייע לאשת המתקשה ללדת (קס״ט); בדומה לכך, גם מאכל ומשקה שהונחו על קבר הצדיק גורמים לריפוי חולים (קצ״ג). די בהזכרת כוחו של הרב, גם בלי שהוא נוכה במקום, כדי להטיל פחד בשדים ולגרשם מהמקום (קס״ו).

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת עווז ארגבא

משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, אמי 138-137).

הזקן והחסיד, מנא דכשר, מגזע אראלים, אבי התעודה, אילן ששרשיו מרובין, הצדיק ר׳ יצחק הכהן הוליד: אהרן.

אוצר כלי חמדה, עניו ושפל ברך, רודף צדקה וחסד, נפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הניח ברכה: דוד, קמרא, עווישא.

הצדיק, זקן ונשוא פנים, איש אמונים חי מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: אהרן, אברהם, יוסף, משה, יעקב, יהודה, שלמה, מרימא, צליטנא, תמירא.

גברא רבא ויקירא, אוהב תורה ולומדיה, מתהלך בתומו צדיק, בעל צדקות ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: רחמים, שמואל, ר׳ דוד, יצחק, סאעודא, מרימא, סתירא, עווישא.

המנוח, צניע ומעלי, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: דוד, משה, אליהו, עווישא, ג׳והר, מאחא, רחל, חנאני, נונא, לוויהא, סטונא, סתירא, סאעודא, מרימא.

הנכבד הזקן הכשר, חי מיגיע כפיו, טוב וישר, מאושר בעניניו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, אברהם, מימון, נונא, מרימא, מאחא, עווישא, פרטון, סתירא, סטונא.

היקר ונכבד, איש תבונה, נשיא קהילת לעיון, נודב נדבות, אוהב צדקות הזקן הכשר ר׳ משה הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, שמעון, מכלוף, מאיר, קמיל, סטונא, עווישא, נונא.

היקר ועניו, מתפרנס ונהנה מיגיע כפיו, יקר רוח, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: דוד, אליהו, שמעון, אסתר, סטונא, רהיט.

המנוח הנכבד, תם וישר, אוהב תורה ולומדיה, הזקן הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: דוד, אברהם, אהרן, אסתר, רינה.

החשוב והמעולה ר׳ שלמה הכהן הי״ו הנד בירכו ה׳ בבנים ובנות הי״ו.

יהודה, תמירא (דביתהו של רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל).

הזקן הבשר, צדיק תמים, ענף עץ עבות, מדובר בו נכבדות, חונן דלים, ר׳ יהודה הכהן הנד הניח ברכה: דוד, אהרן, מרישא, עווישא.

הצדיק, השם הטוב, גומל חסדים טובים, בעל אבסניא, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יהודה, יעקב, יוסף, סעדיה, אליהו, עווישא, מאחא, סעידא, מרימא.

גברא יקירא, יקר רוח איש תבונה, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: יהודה, סעדיה, אליהו, רחל, שמחה, פריחא, נונא.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל. 

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

רמז ברור לסברה זו אנו מוצאים באגרת של ר׳ יעקב ששפורטש אל ר׳ יוסף הלוי, ראש המתיבתא בליוורנו: ״ומעיר סאלי יע״א (יכוננה עליון אמן ) נכתב שכמעט היו בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדי באמונה הזאת.

נוסף על התנאים הפוליטיים והחברתיים והגזרות הקשים מנשוא שהטלו על־ידי בני אדם, באו גם מכות מידי שמים. עצירת גשמים ובצורת פקדו באותן שנים לרוב את מרוקו. בעיקר ידועות הבצורות של שנות שס״ד-שס"״ו (1606-1603) ותכ״כ-תכ״ט (1669-1662). אלה היו שנות בצורת רצופות: הראשונות – שלוש שנים והאחרות – שבע שנים. היו אלה שנים " בהן שרר רעב וכפן״ בערים רבות במרוקו ורעב כבד פקד את הארץ, ואלה הן השנים של ההתעוררות המשיחית והופעת התנועה השבתאית.

באגרת משנת תל״א (1671), מתאר רב בסאלי לעמיתו ממקנס את שנות תכ"ב-תכ״ט: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה …אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו, שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם״.

בי׳דברי הימים״ מתאר ר׳ שאול סירירו את שנות 1607-1603 בזו הלשון:

" אמר שאול, בן לא״א (לאדוני אבי) דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלושה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות באחרות. משנת שס״ד עד שנת שס״ו ספו תמו יושבי פאס ברעב … מר״ח (מראש חודש) תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס״ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאם היקרים נפוחים כנאד מזי רעב. איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם בתרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובהורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעו, וידל ישראל עד מאד, כי… אין לך יום שקללתו מרובה מחברו בכפל כפליים, ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מהחיים, וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר שכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מות לבניהם. דבק לשום יונק, עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב״.

כזה היה מצבה של ממלכת המגרב ושל תושביה היהודים, ערב הופעתה של התנועה השבתאית על במת ההסטוריה העולמית היהודית. גם בימיה הראשונים של התנועה המצב לא היה שונה. פגעים מידי שמים ומידי אדם לא חסרו. מידי שמים – עצירת גשמים, שנים רצופות של בצורת, מגפות, רעב וכפן: ומידי אדם – מלחמות ומהומות מלוות שוד חורבן והרם. בעוד השליט החדש, מולאי ראשיד, עסוק ביצוב שלטונו, ממשיכים כמה שליטים מקומיים בפעולות איבה יזומות שמגמתן לערער את משטרו, ובינתים המלחמות נמשכות וכדי לממן את המלחמות, השליטים מטילים מסים. ומי המועמדים לשאת בעול התשלומים ובהטלים כספיים כבדים, ומי הראשונים לפגיעות גופניות, לגרושים, למצוקות, לסבל ולתלאות? מי אם לא היהודים? אלה הם התנאים בהם חיו יהודי המגרב וכזאת היתה האוירה בה היו נתונים ערב הופעתה של התנועה השבתאית ובימיה הראשונים של התנועה.

היפלא אפוא שבתנאים אלה יהודים מדוכאים הנמצאים ״בין מצרי שאול ומצוקות שחת״, נאחזים בכל קש כבקרש הצלה ונתפסים לכל אמונה משיחית על מנת למצוא בה מחסה ומפלט מן המציאות הנוראה והאכזרית הסובבת אותם, מה גם שבמסגרת כזאת הם מוצאים פורקן לגעגועים ולכיסופים לגאולה וביטוי לכמיהה ולערגה לציון?

אם נוסיף לתנאים החמריים, הכלכליים והפוליטיים הקשים, המדכאים והמשפילים אשר תארנו, גם את האוירה הרוחנית־מיסטית בה היתה נתונה הקהילה כתוצאה מהשפעתה של הקבלה, נבין את עצמת ההתעור­רות המשיחית שאפפה את כל הרבדים ואת הממדים אליהם הגיעה התנועה השבתאית במרוקו. על כן נדון בפרק הבא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר