ארכיון יומי: 30 באפריל 2013


פאס העיר-א.בשן-התרוששות ומכות בידי שמים.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

אומנים. רוב היהודים בפאס התפרנסו מאומנויות, מהן האופייניות לעיר זו וליהודים חלק נכבד בהן דורות רבים. יש לשער שבעקבות היכרות עם האומנים היהודים דיווח כתב של עיתון בשנת 1881על יהודי פאס שהם אנשי עמל, בעלי מרץ, ועולים על אחיהם במקומות אחרים בברבריה.

רבי אבנר ישראל הצרפתי מבחין בין מקצועות הנשלטים על ידי יהודים, ובין כאלה שהם ומוסלמים כאחד עוסקים בהם. לדבריו, מעל 300 נפשות מתפרנסות ממלאכות הקשורות ברידודו חוטי כסף וזהב, צורפות לתכשיטים, רצועות למרום עם הארץ, יצרני מורג חרוץ להחלקת הצמר. המקצועות האחרונים נשלטים על ידי יהודים.

הוא מונה מלאכות נוספות שיהודים וישמעאלים עוסקים בהן כמו חייטים, אורגי גלימות, תופרי מנעלים, בנאים ונגרים. במקורות אחרים נזכרים בעלי מלאכה אלה " צורפים של חוטים וכלים מזהב ומכסף, מהם צמידים, טבעות, בהם ליהודים שליטה. נפחים, פחחים, נגרים, אורגים, רוקמים, חייטים, בנאים\ סנדלרים, יוצרי כלי חרס ויי"ש ( מאחייא ) עשוי מפירות בעיקר תמרים, וכן עובדי שירותים כמו סבלים.

אומנים אלה עשו מלאכתם בשיטות מסורתיות כפי שעשו אבותיהם דור אחרי דור, ולא ראו בעין יפה תחרות מבוססת על שיטות חדשות שאירופים הביאו לעיר.

התרוששות ומכות בידי שמים.

רבים מיהודי פאס היו עניים, והפער ביניהם לבין מיעוט העשירים עורר את תשומת לבם של הזרים. לנץ כותב, שמזלם של העניים שהם מסתפקים במועט, וכי שותפות הגורל, והשפלתם על ידי המוסלמים מחזקים את הערבות ביניהם ובין העשירים.

האמידים עוזרים לנצרכים ולא יתנו להם ליפול. הרופא המיסיונר קאר כותב שיהודים עניים גרים בבית הקברות מחוסר יכולת לשכול דירה.

אחד הגורמים להתרוששות היו שנות הבצורת, בעקבותיהן מחסור ועליית מחירי המזון. חוסר תנאים סניטריים, צפיפות במללאח, גרמו לתמותה גבוהה כשמגפות החולירע פקדו את פאס ויהודיה בשנים אלה. שנים קשות במיוחד הין בין 1878 ל-1884.

מצב דומה היה בעת הזאת גם בערים אחרות במרוקו. למזלם נשלוחו תורמות על ידי כל ישראל חברים, הברון הירש ומלונדון מ – Morocco Relief Fund. בשנת 1878נתרמו לפאס 1200 פרנק מתוך 10000 שנשלחו לעשר ערים אחרות במרוקו.

למרות מצבם תרמו יהודי פאס לנפגעי רעש בספרד. לפי ידיעה שפורסמה ב-12 ביוני 1885, שלח שגריר ספרד במרורו דיוסדאדו מכתב תודה למר ל. כהן מו"ל ועורך עיתון במרוקו Le Reveil du Maroc וביקש למסור את תודתה של ממשלת ספרד לחמר בן עוליל, מנהל בית הסר שאירגן את התרומה של יהודי פאס לנפגעי הרעש.

התרוששות ומכות בידי שמים.

יצויין שכבר שכבר בשנות ה-70 היו8 יחסים טובים בין יהודי פאס לנציגים הדיפלומטיים של ספרד, שתמכו ביהודים. קונסול ספרד דאג להרחבת השמירה במללאח לשם חיזוק ביטחונם של הדרים בו.

בשנת 1890תרמו ליהודי צפרו, הקהילה הסמוכה לפאס, שסבלו מהצפה של נהר, שגרמה להרס בתים ולטביעתם של 53 יהודים.

לפי ידיעה מ-14 במרס 1894, מבין 5000 יהודים בפאס 1400 רעבים ללחם. בקיץ 1889פרצה מכת אבעבועות בפאס. בשנת 1895 השתוללה בה מגפת קדחת. בין השנים 1893 – 1896 היו שנות בצורת ומגפות. ועליהן נוספו גם מכות ארבה שכילו את היבול הדל של השדות. העניים בסלו במיוחד והמחלות כילו בהם.

שריפה. בסוכות תרנ"ו – 1896, פרצה שריפה במללאח, כמאה צריפים שנבנו כשמונה שנים לפני כן מעץ ומקש בהם גרו העניים נשרפו מיד, וכ-500 יהודים ביניהם נשים וטף נשארו ללא קורת גג וללא רכוש. רבים ברחו לשדות, וחזרו למחרת.

רבים נכוו שוני יהודים ניספו. הפצועים טופלו חינם על ידי רופא זר. לפי גירסה אחרת פרצה השריפה בבית הקברות שם הקימו היהודים העניים צריפי עץ בגלל הצפיפות במללאח ודמי השכירות הגבוהים שאין העניים יכולים לעמוד בהם העדיפו לגור בסוכות עץ בבית הקברות.

כיוון שמחסן התחמושת של הסולטאן היה בקרבת מקום, עשה המושל הצעיר והנמרץ של פאס מאמצים למניעת ההתפשטות של האש על ידי הבאת מאות אנשים לכיבוי והאש כובתה. דודו של הסולטאן פקד על הריסת שאריות הצריפים. והורה שיש לבנות בתים רק מלבנים, אבל לא היו אמצעים לבנייה.

למזלם של הנפגעים, תבעו הרבנים שלמה אבן דנאן ורפאל אבן צור מבעלי הבתים שבתיהם ניצלו שהסובלים יוזמנו לבתיהם כדי לחוג אתם את החג. נתרמו בבתי הכנסת בפאס 4000 פזטות, יהודי צפרו שלחו 500 פזטות, וכל ישראל חברים 1500 פרנקים.

הברון רוטשילד מפרנקפורט שלח באמצעות שגריר גרמניה בטנג'יר אלף מרקים שנמסרו לרב הראשי בפאס. אותה שנה הייתה רעידת אדמה בפאס, מספר בתים נהרסו, אבל לא היו נפגעים. לפי ידיעה משנת 1898 באו פליטים יהודים מתאזה לפאס לאחר שהיהודים סבלו מהתנפלות, ועל הקהילה היה לתמוך בהם.

בקיץ 1900 פרצה מגפת טיפוס בפאס שנמשכה גם בשנים הבאות. נוסדה חברה שעיר ששמה לה למטרה לסייע לחולים ולמשפחותיהם והאכילה כל יום כ-700 נפש שהתרוששו כתוצאה מפטירת המפרנס במשפחה. קצרה ידם של הרופאים היהודים והזרים המועטים מלהועיל לחולים הרבים, וניספו בין 3000 ל – 3500 נפש. 

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

לצד רבנותו ומנהיגותו כדיין בבית הדין של פאס, יש לציין את נטייתו הספרותית, ובצדק נאמר עליו, " לא יניח דבר גדול ודבר קטון בעל פה, הכל בכתב באופן שלא הניח דבר אשר בכוח אדם להשיגו אשר להגירהו בחרמו ושם בציקלונו, קשורים על לוח לבו וערוכים על שפתיו " ( מתוך מלכי רבנן ".

יציין כי מכתביו נותרו בידינו אך חלקים, ומן הנותר עדיין חלק גנוז בכתב יד ואף ספריו המודפסים וביניהם ספר שיריו, נדפסו רק לאחר מותו, וראה להלן על הסיבות לדבר.

מבין כתביו, נציין בראש וראשונה את ספר השאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", שהוא הספר החשוב שנותר לנו ממנו בתחום ההלכה. כאן מתגלה לנו פוסק בעל שיעור קומה, מצויין בשיקול דעתו ובדקות הרגש שלו, התָר אחר האמת והצדק על פי חוקי התורה, והמבקש פתרון מעשי בהביאו בחשבון הביטים ציבוריים והשלכות חברתיות שתוקפם לא פג לדורות.

כמו כן יש לציין את קובץ איגרותיו " לשון לימודים " איגרות שהן מופת לכתיבה בהירה ונקייה משגיאות דקדוקיות, ואף מופת לסגנון עברי מעולה. חיבור נוסף שיצא מתחת ידו בצעירותו הוא " עט סופר " הגנוז עדיין בכתב יד, והוא קובץ לדוגמה של נוסחאות של שטרות, כתובות, גיטין ועוד, על תמצית דיניהן.

הוא אף עסק בפרשנות ובדרוש, ונותרו לנו מעט מפירותיו בכתב יד. כמו כן הותיר הערות לספרות הקבלה, לקט מספרי מוסר על פילוסופיית ימי הביניים ועוד. חוץ מאלו נודע כמעתיק של הרבה כתבי יד, ביניהם קובץ שירת ימי הביניים. כן העתיק וערך לראשונה את " ספר התקנות " של פאס שהוזכר בפרק הקודם.

יעב"ץ נודע בחיבת הספר, ואל ספרייתו הגדולה אותה בנה במסירות, היה קשור בכל נימי נפשו. ואולם כגולת כותרת לנוי ולתפארה על גבי מפעלו הספרותי ניצבת יצירתו הפייטנית. לפיוטיו ולסגולותיהם ולתולדות הדפסתם נייחד את הפרק הבא. 

" עת לכל חפץ " ומעשה הדפסתו פרק ג'

פיוטי רב יעקב אבן צור קובצו בספר " עת לכל חפץ " שבדפס בנא – אמון היא אלכסנדריה, בשנת תרנ"ג  – 1893 -, לאמוק כמאה וארבעים שנה לאחר מותו של רבי יעקב אבן צור. ספר זה מכיל כארבע מאות מפיוטיו של רבי יעקב אבן צור, שפע נדיר יחסית של פיוטים הידועים לנו מפייטן אחד, בהשוואה לשאר פייטני צפון אפריקה.

פרשת ההדפסה המאוחרת של פיוטי יעב"ץ קשורה ברבי שלמה אבן צור מצאצאי יעב"ץ, שניצל ממות בעת שיטפון, ואשר בעקבות הצלתו ביקש לתקן דבר לטובת הרבים כמנהג גוברין יהודאין, כידוע לנו עוד מימי יעקב אבינו, ועל כן נדר להביא לדפוס את פיוטי זקנו.

ככל הנראה רצה לזכות את הרבים בפיוטים נוספים של הפייטן, אשר חלק מפיוטיו נתחבב על הציבור, אלא שתפוצתם הוגבלה לפי שהיו גנוזים בכתב יד. הדפסת הפיוטים נתנו בידו א]שרות לתת לקהלו קובץ רחב ביותר שלפיוטי יעב"ץ.

רבי שלמה ביקש להציב " אות ומזכרת, מזמור לתודה וקול זמרה על הנסים ועל הפורקן, וידר נדר להעלות נר תמיד לאל המושיע הבוחר בשירי זמרה להכניס לקיום להדפיס ספק השירים אשר לה' ….כמוהר"ר יעקב אבן צור זלה"ה ". לאמור : יש משמעות לפרסום שירי קודש ולהגשתם לכלל ישראל כאות וכסמל להבעת תודה ברבים להקב"ה על הנס.

כידוע חיובה המידי של ברכת הגומל הוא במעמד הרבים, ואף הציבור שניצל בנס מידי צרים, עליו לאמר דברי שירה. לספר " עת לכל חפץ " שתי הקדמות. הראשונה נכתבה בידי רפאל אבן צור, הוא אביו של רבי שלמה הניצול. רבי רפאל אבן צור חי בין השנים תק"צ – תרע"ז  1830 – 1917ושימש כרב וכאב בית דין בפאס. ההדמה השנייה נכתבה בידי רבי רפאל אברן בן שמעון, אשר נודע לימים כרבה הראשי של מצרים ( חכם באשי ), בה כיהן פאר בין השנים 1890 – 1921.

מה עניין רבי רפאל אברן בן שמעון אצל הדפסת הספר ? ומה קשר בינו לבין החלטת רבי שלמה אבן צור להביא את פיוטי זקנו לדפוס ?. קודם כל נזכיר כי רבי רפאל אהרן בן שמעון קשור היה בקשרי ייחוס ליהדות מרוקו, לפי שהיה בנו שלרבי דוד בן שמעון אשר עלה מרבאט ועמד בראש עדת המערבים בירושלים המכונה הצוף דב"ש.

הוא שמר על קשר פיזי עם יהדות מרוקו, וקודם שנתמנה למשרה הרמה במצרים נשלח למרוקו, כשד"ר קהילת המערבים בירושלים לשם גביית תרומות למען אחיו בציון. בעת שהותו בפאס הוא ייסד בה את חברת " דובבי שפתי ישנים " שהציבה לעצמה מטרה להדפיס כתבי יד של חכמי מרוקו. מכאן קשריו עם יהודי פאס, ובמיוחד עם בני משפחת אבן צור שבניה שימשו בשררת הרבנות בפאס, ועל קשר זה יעד המעשה הבא :

מעשה שהלך רבי רפאל אבן צור הנזכר מעירו פאס לעיר צפרו השכנה ועמו שלמה בנו, לפי שביקש האב שלא לפטור בלא לוויה את השד"ר של קהילת המערבים בירושלים, רבי רפאל בן שמעון. ומפני שנתקשרו השניים מאוד, נשתהו יחדיו בצפרו יומיים שלושה. בערב שבת כ"ז אייר תר"ן, נאלץ רבי רפאל אבן צור לחזור לעירו " לסיבת עול הציבור עמוס על שכמו, ולהשגחת עניי העדה בהוצאות שבת קודש.

על כן חזר בגפו ואת בנו רבי שלמה הניח בחברת השד"ר ידידו. והנה לא ארכו השעות ובערב שבת עם חשכה  אחזה בעתה את תושבי צרפו. שיטפון עז פקד את העיר אחרי גשמי זעף עזים שנתכו עליה והנהר עלה על גדותיו. העיר התחתית הוצפה וכחמישים נפשות ניספו באסון. השד"ר רבי רפאל אהרן ושלמה אבן צור שעלו לבית הכנסת לתפילת ערבית ניצלו מן השיטפון, שכן האכסניה שבה התגוררו בייתה בחלק בתחתי של העיר, שהוצף.

מנהג יהודי המקום הוא לכנס מניין לתפילה בבית האכסניה לכבודם של אורחים נכבדים. ואף על פי שבכל לילה נהגו כן, הנה נתעקש רבי רפאל אהרן באותו ערב שבת לילך לתפילה דווקא לבית הכנסת של המרא דאתרא, המשורר רבי רפאל משה אלבאז, אשר שכן במעלה העיר.

סיפור המעשה מתואר על ידי רבי רפאל אבן צור בשפה מליצית כשרונית ועל ידי רפאל אהרן בן שמעון בשפה ברורה יותר ונאה, בהקדמותיהם הנזכרות לספר. יצוין כאן, דרך אגב, כי אותן שתע הקדמות ראויות לעיון מפורט כראייה לשליטה המקפת של שני רבנים אלו באוצרות הלשון העברית.

שתי העדויות נותנות בידינו תמונה מוחשית מחייהם של יהודי פאס ויהודי צפרו במאה הקודמת. שניהם צופים במתרחש, איש איש מזווית ראייתו, רבי רפאל, אביו של שלמה, מתאר את המאורעות מתוך שותפות חווייתית עמוקה, ואילו רפאל אברן, השד"ר, מספר מתוך נקודת תצפית של משקיף מן החוץ, שאמנם מגלה אהדה רבה לגורלה של גולה קרובה אל לבו. תמונת האירוע המתקבלת מעדות שניהם היא איפוא מלאה ביותר.

כאמור, בעקבות נס הצלתו נדר ברי שלמה אבן צור לפרסם את ספר השירים אשר שר לה' רבי יעקב אבן צור. הניצול השני, רפאל אהרן בן שמעון היטה אף הוא שכם למשימת הקודש, כדי להביע אף הוא את תודתו לה' על הצלתו ומשעלה למשרה הרמה במצרים, הגיעה שעת הכושר לידו ובהשתשתדלותו ראה הספר אור באלכסנדריה בשנת תרנ"ג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר