ארכיון יומי: 18 באפריל 2013


ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

חילות הסולטאנים, של אלה שמגמת התפשטותם היתה לארצות המזרח ושאכפו את שלטונם בשיטות כיבוש שונות במישרים ובעקיפים על רחבי אסיה ואפריקה, נעצרו דווקא במארוקו השסועה במלחמת אחים. אמנם הם חדרו לפנים הארץ, אבל נהדפו עד לגבול המפריד בקוויו הכלליים עד זמננו בין אלג׳יריה למארוקו. השלטון העות׳מאני על רומליה (האזור האירופי של הקיסרות), על אנאטוליה (אסיה הקטנה), שעל שתיהן משלו לפני־כן במשך כאלף שנים בקירוב הביזאנטים (נוצרים — אורתודוקסים), ועל הארצות באסיה ובאפריקה, שנמצאו מימי כיבושי הערבים תחת שלטון ערבי־מוסלמי, הטביע את חותמו על האוכלוסיה כולה ועיצב את דמותה מבחינות חברתיות וכלכליות מסוימות, אולם לא השפיע עליה כל השפעה תרבותית ניכרת.

הדברים אמורים במיוחד כלפי היהודים שאפילו לשונם התורכית של השליטים היתה ונשארה זרה להם במשך כל התקופה, עד שהתחילו ללמדה בימי הרפובליקה התורכית. אכן רחבה מסגרת זו, המקיפה ארצות ואזורים שבהם ישבו עמים בעלי מורשת תרבותית עשירה, ושבה נמצאו עדות יהודיות, שישיבתן בהן נעוצה בימים הרחוקים לפעמים אלפיים שנה מהכיבוש העות׳מאני, על כל הכרוך בזה מבחינת דיפרנציאציה חברתית ולשונית. אי לזאת צימצמנו את סקירתנו לאותם אזורים, שבהם התחולל המפגש בין היהודים שבמזרח ובין אלה שהגיעו מהמערב; מהגרים, מגורשים ועולים כאחת. גם בשל היבט זה נכנסת מארוקו למסגרת הדיונים, ויוצאות ממנה עיראק ותימן, שאליהן לא הגיעו באותם הזמנים יהודים מהמערב. נימוק נוסף לצמצום זה היא העובדה שלעיראק היה מעמד מדיני מיוחד, וחי בה מיעוט מוסלמי־ שיעי ניכר, בעוד שבתימן שלטון הסולטאנים העות׳מאנים היה רופף ולמעשה היו שולטים בה האימאמים, ראשי כת הזידים־השיעים.

ב

אמנם עיון בקורותיהם ובמבנה החברתי־תרבותי של היהודים התושבים במזרח שחיו באותה מסגרת כפולה של הקיסרות ושל נהירת וריכוז היהודים מהמערב, מלמד אותנו כי גם זו לא היוותה חטיבה אחידה, מגובשת והומוגינית. עברנו ההיסטורי בארצות שמהן הורכבה הקיסרות, הרכבן של השכבות בחברה, השוני בארגונה, הנהגתה הדתית והחילונית, גרמו להבדלים רבים ויסודיים בין התפוצות השונות. אלה לא ניטשטשו במרוצת הזמן, וזה בשל אופיו המיוחד של השלטון העות׳מאני, שכאמור היה חסר תוכן תרבותי מגבש ומלכד, כגון זה של התרבות היוונית־הלניסטית, הרומית, הערבית־מוסלמית, האירופית־הנוצרית.

בולט במיוחד השוני שבין החברה בחלקה האירופי (רומליה) והאסיאתי (אנאטוליה וסוריה) של האימפריה העות׳מאנית, לזו שבמגרב האפריקאני. אנו מודעים היטב לשוני שבין החברה היהודית במערב לזו שבמזרח, אבל בדרך כלל מכניסים את היהדות במזרח למכנה משותף אחד, כאילו לפנינו חטיבה חברתית ותרבותית אחידה. יש מלכתחילה לסלק דעה זו, המתהלכת בעם היהודי והמקובלת אפילו על מלומדים, היסטוריונים וחוקרים בתחום מדעי החברה.

היא קנתה לה שביתה בשל שתי סיבות: העובדת החמורה כשלעצמה, שתולדותיה של חברה זו ותרבותה — במיוחד בתקופת עשרת היובלות האחרונים, אינם ידועים — מאחר שלא נחקרו עדיין די צרכם. אי לזאת, בעיני רבים השוני בין העדות ה ״ססגוגיות״ המרובות במזרח הוא רק עניין של פולקלור והווי מקומי, המצטמצם ללחנים, ריקודים, מנהגים בימות חול ובמועדים, וכי בסופו של דבר שרירה הגושפנקה שנטבעה בימינו ״הספרדים ועדות המזרח״. בעקבות זאת באה הטעות האופטית, כאילו אלה ואלה מהווים חטיבה אחת שלעומתה עומדים לכאורה ׳׳האשכנזים״, כלומר היהודים תושבי אירופה הנוצרית. הקבלה מוטעית זאת היא הסיבה השניה לדעה המוסכמת שהזכרנוה. במיוחד יש להצביע על הקוטביות בין שני האגפים: המזרחי, יהדות רומליה ואנאטוליה מצד אחד, והמערבי, יהדות המגרב, מצד שני. ליהדות ארץ־ישראל, שהיא מבחינה היסטורית הצעירה באזור, מאחר שהיישוב התחיל להתחדש בה רק במאות הי״ג—ט״ו, נועד בשל קדושתה של הארץ מקום מיוחס, המחייב דיון בפני עצמו. מיוחד גם מעמדה של יהדות מצרים, שמימי הגאונים ועד לתקופת הרמב׳׳ם וצאצאיו שימשה גשר בין המזרח (בבל־עיראק וסוריה) ובין המגרב (מתוניסיה מערבה).

מימי האיובים והממלוכים עולה מצרים למעמד מדינה ראשונה במעלה במערכת המדינות באזור ומשום כך היא נעשית גם מרכז יהודי חשוב ועצמאי בזמנם של הרמב׳׳ם ומשפחתו. במאות הט״ו—ט׳׳ז זכו המהגרים מאלג׳יריה ״המערביים״, למעמד נכבד בחברה היהודית, שעלה על זה של ״המוסתערבים״, הוותיקים בארץ. ביניהם בולטת משפחת שולאל, הנגידים האחרונים במדינת הממלוכים. אבל כאחת מהווה מצרים גם מעין חיץ מדיני בין שני הקטבים, ארצות אנאטוליה וביזאנטיון באגף המזרחי והאגף המגרבי. עיקר חשיבותה לשמש ארץ מעבר לארץ־ישראל בשביל העולים מהמגרב, שזכו למעמד עצמאי בתוך האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל, ואלה שעלו מהצפון (איטליה ואירופה המרכזית— ׳׳האשכנזים״) ומספרד. במרוצת הזמנים התנוונו העדות היהודיות בארץ הנילוס. מצבן הכלכלי, החברתי והמדיני הורע ומספר הנפשות בה הצטמצם בראשית המאה הי״ט לאלפים אחדים. אכן השתלשלות זו בגורלה של יהדות מצרים מחייבת דיון מיוחד ונפרד, ולכן נרמז אליה כאן רק אגב אורחא, במשפטים אחדים.

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצריםסוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַ‏יוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב

הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك ברבים: مماليك; פירוש המילה: "נרכש", "נקנה") היוחיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות-אזוריות. הממלוכים הצליחו אף להקים ממלכות עצמאיות משלהם במצרים, בהודו ובאזור בגדאד.

הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית וסיפקו השראה גם לצבאות אחרים, דוגמת היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית, שגויסו בשיטת הדוושירמה.

בעקבות כל האמור למעלה יתרכז הדיון בשני נושאים: א. השוני בין שתי חטיבות אלה בינן לבין עצמן. ב. השוני ביניהן ובין יהדות המערב ״ספרדים״ ו״אשכנזים״ כאחת — כלומר תיאור המצב הסטאטי והדינאמי בזמן המפגשים בין המזרח ובין המערב. אולם לצורך בירור וחיפוש פתרונות או הצעת השערות לא נוכל לפעמים להימנע מהפלגה לאזורים אחרים ולרדת לנבכי תקופות קדומות בהיסטוריה שלנו. ממילא הדיון יגרור אחריו גם הסקת מסקנות ועיון בהשלכות שהיו לעימות זה גם בשביל זמן מאוחר, ואף למפגש בין המזרח ובין המערב בדורנו ובימינו ממש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר