Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Cette coexistence et ce travail commun des juifs et des musulmans ont tisse en ville et dans les campagnes des relations sociales interferentes et complexes qui les ont reuni en une societe d'interets unie et harmonieuse, malgre les differences de confessions et de traditions. Cette communion a revetu plusieurs aspects dont nous choisissons :
La cohabitation des juifs et des musulmans ne s'est pas arretee au voisinage des logements, mais certaines maisons etaient occupees en commun par des families juives et musulmanes, sans aucune gene ni embarras, le patio etait habite en commun comme la terrasse, sans aucune sensibilite religieuse.
Cette situation, en l'abbsence de mellah dans la ville, faisait que le juif de Safi vivait normalement, loin de toute aversion, rejet ou dissension, gardant sa personnalite et sa fierte parce que, comme tous les juifs du Maroc, il considerait la vie dans le mellah comme une humiliation plus qu'une protection.
Cette cohabitation et ces liens de voisinage et de vie ont cree des amities solides entre les deux communautes, consolidees par la frequentation et les relations, dans des visites reciproques et des entretiens en temps normal et pendant les fetes et les evenements (familiaux). Et de temps en temps, elles debouchaient sur des unions entre des juives et des musulmans parmi les descendants de families respectees et considerees.
Les juifs et les musulmans de Safi etaient tres ouverts dans leurs convictions religieuses, loin de tout chauvinisme ou sectarisme. Certains juifs apprenaient le Coran et assimilaient bon nombre des miracles de ses chapitres.
Des discussions theologiques interessantes entre des – foukaha – (juristes) musulmans et des rabbins juifs se tenaient dans la sereniteet creaient des liens intimes comme ceux qui liaient le rabbin Abraham Siboni avec de nombreux savants musulmans, comme le raconte Hai'm Zafrani dans une anecdote. D'autre part, d'autres recits nous indiquent que plusieurs des habitants musulmans de la ville connaissaient a fond le judai'sme et ses mysteres, ses commandements licites et interdits. La science de l'un des citoyens de Safi en matiere de judai'sme atteignait un point tel que, quand il se rendait a Tanger et se melait aux juifs, on le prenait pour l'un de leurs rabbins. II vecut ainsi longtemps au milieu d'eux avant qu'ils ne se rendissent compte de la realite.
Jusqu'a ces derniers temps, l'administration locale ne permettait guere le libertinage dans les confessions juive ou musulmane.
Un vieillard qui etait mokaddem -chef de quartier raconte que quand un juif blasphemait au sujet de l'islam, il recevait cent coups de baton sur la plante des pieds et il etait condamne a circuler dans les rues de la ville,criant
Je demande pardon a Dieu, j'ai insulte la foi d'un musulman, puis il était jete en prison pour une annee entiere.
La meme procedure s'appliquait a tout musulman insultant un juif dans sa foi.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
לאלה סוליקה
1834-1819־
לאחר שלטון מולאי יאזיד הקטלני, שזכה בפי ההיסטוריונים לכינויו ׳המזיד', חזרו החיים למסלולם. יורשו, מולאי סלימאן (1822-1792) החסיד, ביטל את הגזרות. כמוסלמי אדוק חזר למדיניות המסורתית של סובלנות וכיבוד האוטונומיה הפנימית, חופש דת ופולחן והימנעות מכפייה דתית. החלטתו להפריד בין יהודים ומוסלמים בשכונות נפרדות, המלאח, בערים טיטואן, רבאט, סאלי ומוגדור, התקבלה בהבנה ובהשלמה. יורשו, מולאי עבד ארחמאן(1852-1822) נרשם בזיכרון הקולקטיבי כמלך טוב וצדיק. על כן אחז זעזוע גדול ביהדות מרוקו, ובמדינות אירופה, בפרשת עריפת ראשה של עלמה אלמונית, שהפכה לצדיקה נערצת ביותר ביהדות מרוקו, באמצע שלטונו הארוך.
המעשה החל במריבה משפחתית רגילה. העלמה סול חטואל, כבת ארבע עשרה, רבה עם אמה ומצאה לה מקלט אצל שכניהם המוסלמים. בעיר הולדתה, טאנג׳יר, לא הייתה השכונה היהודית נפרדת. בעל הבית, מגדולי הגויים, הוקסם מיופייה הנדיר והציע לה את כל הטוב שבעולם אם תענה לחיזוריו. בעלבונו על אשר דחתה אותו, החליט לנקום בה, האשימה באשמת־שווא, כי לאחר שהתאסלמה מרצון, היא מתכחשת לאיסלאם ושבה לחיק היהדות, עבירה שבמדינה מוסלמית דינה מוות. בשל חומרת האשמה החליט מושל העיר, כי משפטה יערך בפני המלך בבירה פאס. בימים כתקנם הבעיה הייתה נפתרת בשקט. אך, בימי תסיסה דתית, עקב הזעזוע של כיבוש אלג׳יריה השכנה על ידי הצרפתים, כתבוסה ראשונה של מדינה מוסלמית מפני הנוצרים, לא היה ביד המלך למנוע את המאורעות. המלך ניסה כוחו לפתותה, לקבל על עצמה את דת מוחמד, לחיות בארמונו כמלכה.
לאלאה סוליקה, כפי שכונתה בפי העם לאחר מותה, עמדה בגבורה באיומיו ובפיתוייו. גם את המזון שניתן לה בבית־הסוהר לא אכלה. הרב רפאל הצרפתי העביר אליה בחשאי אוכל כשר.
הנידונה הצעירה הוצאה להורג בשנת 1834, בכיכר המרכזית של הבירה פאס, בפני קהל משולהב שביקש לשרוף את גופתה. אומץ לבו ותושייתו של רבי רפאל הצרפתי, שפיזר כספים לרוב, מנעו את ביצוע זממם. ברוב מהומה הגניבו את גופתה למלאת והביאוה לקבר ישראל, שהפך במהרה למקום עליה לרגל.
ב-1884, משציווה המלך מולאי חסן על פינוי בית־הקברות הישן, כדי להרחיב את ארמונו, הועברו עצמות לאלה סוליקה לבית הקברות החדש, שם היא קבורה היום. לפי האגדה, בעת הפינוי הדיפו עצמותיה ריח של בושם המור. מותה ההרואי בגיל כה צעיר, היווה השראה לשירים רבים של רבני התקופה, ולרומנים ומחזות פרי עטם של סופרים נוצרים, צרפתים וספרדים.
״נגדה קמו עמדו שכנים רעים,
גאו ויגידו, עדת המריעים,
הנה זאת העבריה
חשקה בדת נכריה,
הפרה ברית, צור נורא עלילה
עם אשר נבחרו, לשם ולתהילה,
דור לדור ספרו, זאת תורה העולה.״
ר׳ חיים חליואה
״נשמה זכה בקרבה טהורה,
אשר זכתה אל מעלה הדורה,
אשר זכו לה הרוגי עשרה,
גם חנה עם שבעת בניה:
יעצו עצות גוים אכזרים,
להעביר על דת בת הכשרים,
בראותם יפיה ופנים הדורים,
וחוט של חסד משוך עליה.״
ר׳ יעקב אביחצירא
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc-LALLA SOLYICA
LALLA SOLYICA
MARTYRE DE LA FOI
Apres le regne sanguinaire du tyran Moulay Lyazid sur toute la population, juive et musulmane, la convalescence fut lente. Son successeur, Moulay Slimane (1792-1822) se revela etre un souverain juste et pieux qui s’empressa d'annuler tous les edits contre les Juifs et revint a la politique de tolerance traditionnelle des Alaouites. II poussa le sens de la justice jusqu'a ordonner la destruction de la grande mosquee edifiee au centre du mellah, pour rendre ce quartier aux Juifs de Fes qui en avaient ete expulses. Sa decision de generaliser l'habitat separe des Juifs, en creant des mellahs a Rabat, Sale, Tetouan et Mogador, fut elle-meme favorablement accueillie par les rabbins, qui lui decernerent le titre de Hassid oumot haolam, Juste des Nations. Son successeur, Moulay Abderhman (1822-1859) persevera dans la meme voie de tolerance et de bienveillance. C'est dans cette periode de paix relative que survint le terrible choc du martyr de la jeune Sol Hatchouel, devenue aujourd'hui la sainte la plus veneree de l'histoire des juifs du Maroc, sous le nom de Lalla Soulica.
Tout avait commence par une simple dispute familiale. Suite a une querelle avec sa mere, Sol s'etait refugiee dans la maison de ses voisins arabes. Les Juifs et les Musulmans avaient toujours cohabite en harmonie a Tanger qui etait la seule ville avec Safi, ou il n'existait pas de mellah, quartier juif separe. Pour son malheur, Sol etait d'une exceptionnelle beaute. Le maitre des lieux s'eprit follement d'elle et voulut la prendre pour femme. N'ayant rien obtenu ni par les promesses ni par les menaces, il resolut de se venger et la denonca au Pacha, l'accusant de revenir au Judai'sme apres s'etre convertie a l'lslam. Ce crime etait passible de mort selon la loi musulmane. Le Pacha embarrasse decida de transferer l'affaire et l'accusee aiupres du Sultan a Fes. En d'autres temps, l'affaire aurait ete vite reglee ou etouffee. Mais dans l'atmosphere de tension politique provoquee par le traumatisme de la conquete de l'Algerie musulmane par la France chretienne, le Sultan devait contenter les fanatiques qui lui reprochaient de ne pas se porter au secours des Algeriens. C'est pourquoi il decida de traduire Sol devant le tribunal des Oulemas de Fes, comptant sur les rabbins pour convaincre la jeune fille de faire semblant de se convertir, jusqu'a ce que le calme revienne. Ni les rromesses d'une vie heureuse, ni les menaces les plus terribles n'ebranlerent la determination de Sol de rester fidele a la loi de Moi'se. Le grand rabbin de Fes dut soudoyer les gardiens pour lui faire parvenir de la nourriture cachere. Le tribunal la condamna finalement a mort et elle eut la tete tranchee sur la place publique de Fes, devant une population dechainee qui tenta de bruler son cadavre. C'est en jetant des pieces de monnaie que le rabbin parvint a soustraire le corps a la foule, pour l'enterrer selon les rites d'Israel.
En 1884, quand le Sultan ordonna !'expropriation du cimetiere juif pour agrandir son palais, les ossements de la jeune fille furent parmi les rares a etre transferes dans le nouveau cimetiere. Un mausolee y fut edifie a sa memoire. II porte cette inscription en Hebreu et en Francais :
Ici repose Mademoiselle Solica Hatchouel,
Nee a Tanger en 1817
Et qui refusa d'entrer dans la religion islamique.
Les Arabes l'ont assassinee a Fez en 1834
Elle a ete arrachee a sa famille
Le monde entier regrette cette sainte enfant.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
חכמי המערב בירושלים
פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.
אבי יתומים ודיין אלמנות
במשך שש שנים תמימות משנת תרכ"ב עד תרכ"ו 1860 – 1866 נשא הרב צוף דב"ש את עול הציבור והיחיד, לבדו. הוא היה הרוח החיה בעדה, לא נח ולא שקט ושם לילות כימים לביסוסה וקיומה של העדה בכל המובנים, הוא דאג לחינוכם של ילדי העדה שנחשבו בעיניו כבניו.
העניים והאביונים היתומים והאלמנות, מצאו בביתו בית מחסה ומשען, ובצדק כינוהו " אבי יתומים ודיין אלמנות ". בחגים ובמועדים דאג לכל מחסורי עניי הקהילה, ובפרט בחג הפסח שנה ושילש את הסיוע בצרכים הרבים, ודאג לספק לכל עניי הקהילה מצות שמורות, וכך מתאר הדבר בנו הגר"א בן שמעון זצ"ל.
" ונהירנא מכד הוינא טליא בזמן עט"ר מרן אב"א זלה"ה אשר היה רועה הנאמן לעדתנו קהילת קודש בני מערבא יצ"ו בירושלים ת"ו, אשר היה עושה כן לחלק לכל עניי הקהל דעדתו מצות שמורות לכל בית ובית בערב פסח.
והוא מצי למיקם בהיות העדה הנזכרת קטנה בערך עדת כללות עיקו"ת אזרחיה מפנים, ואף גם זאת בסוף ימין ז"ל הוא טריחא ליה מילתא טובא מתוספת המון המקבלים אשר היו מוסיפים והולכים וכסף הכנסות העדה הלוך וחסור – שער המפקד.
הרעב ויוקר השערים שרר באותן ימים בירושלים. הפרוטה לא הייתה מצויה ועניים רבים עלו על משכבם בלא פרוסת לחם בפיהם, ועל אחת כמה וכמה שטעם הבשר לא בא אל פיהם חודשים רבים, כי בנוסף למחירו הגבוה של הבשר, היה על הקונה לשלם מס מיוחד – גאבילה -, ואף לשחד את הקצב בכמה פרוטות כדי לזכות בנתח בשר ראוי לאכילה, שאם לא כן היה הקונה " זוכה " בעצמות בלבד.
הרב צוף דב"ש, שהיה ער לתופעה זו וראה שהעניים והאביונים יתומים ואלמנות נבצר מהם לטעום בשר אף בחגים ובמועדים, החליט לפתוח חנות קטן למכירת בשר למען העניים בלבד.וכדי להוזיל את מחיר הבשר, היה מוכר בה את חלק האחוריים של הבהמה, למרות שמנהג ירושלים להשתמש רק בחלק העליון.
אך הוא ז"ל העדיף להיטיב עם עָם העניים על פני המנהג וכך כותב בנו הגר"א בן שמעון " ונהרינא כי בעיר הקודש תבנה ותתכונן ירושלים ת"ו אשר נודע בה צרת דוחק הבשר. וגם מפני הצרה הצרורה ומיוחדת שמינה שהייתה שוררת בירושלים מקדמת דנא, להיו7ת כל הבשר הנמכר לכל תושבי ירושלים ת"ו רק בחנות אחת דווקא מפני הגאבילה.
ולרוב דוחק העניים שאין ידם משגת לקנות בשר בתוך דוחק כזה, והצריך גם כן מתנת יד לקצבים בסתר למען יזכוהו בנתח בשר אפילו שעצמותיו מרובים יותר מריריו ועורקיו וגידיו שיש בהנתח ההוא
עמד עט"ר מרן א"א זצוק"ל, ופתח חנות קטנה למכור בה בשר אחורים בניקור תחת השגחתו, כי הוא זיע"א היה אומן נפלא ומומחה בניקור, דבר פלאי, וסכום הבשר היה כערך עשרים רוטלים לשבוע, וזה רק עבור העניים, ושני מנקרים עשה, אחת לניקור השני בודק אחריו ומחטט…..
כמובן שבאופן טבעי, הפך הרב צוף דב"ש להיות מנהיגה של העדה, אביה מייסדה, רבם ומאורם של המערבים, וכל העם כבדוהו כערכו הרם והעריצוהו כיאות לאיש אלקים קדוש כמוהו..
מצודתו של הרב צוף דב"ש הייתה פרושה לא רק על ירושלים, אלא גם מחוצה לה נדד מעיר לעיר וממקום למקום כדי לסייע, לעודד ולחזק את בני העדה בכל מקום מושבותם, באחת ממסעותיו הגיע הרב צוף דב״ש לעיר חיפה, ובהתעניינו על במצבם של בני העדה, אשר זה מקרוב עלו להתיישב בארץ הקודש, פגש שם את הנער משה בן נאים, שלימים נודע כגאון מופלא שר התורה ומופת הדור.
פגישה זו הייתה גורלית לעתידו וגורלו של הנער משה, כי עשתה עליו רושם בל ימחה ולימים חרת זיכרונות ממנה בהקדמת ספרו ״ פטר רחם ״.
הרב רפאל חיים משה בן נאים זצי׳ל
נולד בעיר טיטואן שבמארוקו. בהיותו בן ששה חודשים, עלו הוריו לארץ ישראל, והתיישבו בעיר חיפה, עם משפחות אחרות שעלו אתם. המשפחה סבלה ייסורים רבים ודוחק הפרנסה הקשה מכולם, כאשר גדל משה והיה לנער, התעוררה בעיית הלימוד שלו, וכך מספר רבי משה:
״…ואז לא היה נמצא שם ( בחיפה ) לא סופרים ולא ספרים, רק מלמד תשב׳׳ר ולא יכלתי ללמוד עמו רק מעט מקרא בלי פיסוק טעמים, רק עט׳׳ר אבא מארי החכם ונבון הירא את ה׳ מרבים כבוד מורינו הרב ישעיה זיע״א היה לומד עמי בלילות בעתות הפנאי, מעט אגדות ושו״ע או׳׳ח וזוהר הקדוש ותיקונים, וביום הייתי הולך לחנות בעל דודתי ולמדני לכתוב מעט, ואחר כך החילותי להסתתר ולא הצלחתי.
אחר כך נתיישבתי בחנות איש אחד להיות לו כמו סופר לכתוב וכוי, ובכל הזמן הלזה היו מצטערים אבותי ז״ל שלא יכלו לגור במקום תורה.
אדהכי והכי מופלא הסמוך לאיש, נגה אור איש אלקים קדוש מעלת הרה״ג מבצר עז ומגדול, כל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ראש הרבנים לעדת בני מערבא במרום הר ציון ירושלים דדהבא ת״ו כמהר״ר דוד בן שמעון זצוק׳׳ל מדי עברו דרך חיפה ת״ו וראה אותי עלם קטן יושב בחנות, ולגודל קדושתו לא יכול להתאפק וכד עד שחקר מעט״ר אבי מורי נ״ע מדוע הוציאני מבית הספר וכר וענהו כי הוא צערו וכוי שאין מורה, רק מקרא מעט ורק בחומשי תורה וכוי…
אזי הרב המלך דוד ז״ל הוציא ספר קטן מחיקו, אולי היה עין יעקב או סספר מעמדות, ובחן אותי לקרות לפניו אגדה אחת קלה כמות שהיא ממה שלמדתי עם מור אבי ז״ל, ואחר שלמדתי הגרסא שאלני אם אני מבין הדברים, ואז פרשתיה גם כן.
זכורני כי אז נתלהב הרבה זיע״ א ובקש ממור אבי ז"לל להוליך אותי לירושלים ת״ו לביתו, וקבל על עצמו שכל מחסורי עליו וכוי, ושישלח אותי לבית הספר עם בניו שאז היו צעירים ללמוד לפני המורים, ושהוא ישלח אותי לפרקים למען יראוני אבותי וכוי וכוי…
דברים היוצאים מלב טהור וקדוש בכל לבו, ומרוב התלהבותו הסכמנו על זה בדברים היוצאים מן הלב, לולא כי עט״ר אדוניתי מרת אמי נ״ע לא יכלה להרחיק אותי וכוי אף על פי שהייתה חפצה, כי לא היו אניות קיטור וכר. אך הרב הנזכר ז״ל עודו היה מתאמץ שלא להניח אותי וכוי עד שנתן לו מור אבי ז״ל דבור, לצמצם על עצמו ולשלוח אותי לטבריה ת״ו ללמוד תורה כי היא קרובה, ובזה נתפייס הרב ז״ל ועזב אותי.
ואחר עבור ד׳ שנים אתרמי כי נסעתי לירושת״ו, שמח מאד והזמינני לאכול בביתו וגם נתן לי ספרו הבהיר שהדפיס ראשונה, איידי דחביב עליה אקדמיה, וזה שמו ״ שער החצר ״ משום חיבת הארץ. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל זרעי אמן.
והגדתי זה לקחת מוסר השכל ולהודיע כמה תקיף חייליה באילנא רברבה, כי מי ראה כזאת איש קדוש עובר לדרכו דרך העברה להשגיח ולהתבונן בעלם קטן יושב בחנות, והוא לא ידע מתחילה אם מילדי העברים זה וכר ועשה כמה חקירות וכר והוכיח במישור לאיש שלא הכיר וכוי, בהיותו נחוץ לדרכו, והיותר מבהיל כי עם היותו רב גדול ודיין וכו׳….
ונושא עליו עול הצבור קהל גדול בן פורת יוסף יצ״ו, וכל צרכם וכו׳ ועול הישיבות וכוי. נתרצה לקבל בביתו נער קטן רך וענוג ונבור, ולהפרידו מעל הוריו החרדים עליו וכו׳ ולקבל עליו אחריות מחסוריו, עם היותו מטופל ביוצאי חלציו, ומסתמא הוא לא עשיר היה, והיותר מפליא איך לא חשש שמא הרבנית שרביטו נ״ע לא תמאן בדבר כמשפט הבנות אפי׳ נשים צדקניות כנודע. ודי בזה הערה. זיע״א, עכלה׳׳ק.
תפילאלת – ברית מספר 31..יהודי תפילאלת יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת
יהודי תפילאלת
יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת
אין מוצאים כיום יהודים בתפילאלת, אך זכר נוכחותם הקדומה של היהודים עדין משאיר בה את רישומו ולעתים קרובות אפשר לשמוע בבו-דניב, ראשידיה (לשעבר כסאר־ סוק) ריסאני או בו-ענן, ערבי מקומי המצהיר בגאווה: ״אתם כעת ברובע של היהודים" או ״כאן לפנים היה בית כנסת או ״כאן לפנים היה בית של יהודי".
האין זה הגיוני שאזור זה של דרום-מזרח מרוקו ישמור את רישומה של אוכלוסיה לא רק מבחינה כלכלית וחברתית אלא גם מבחינה היסטורית בו היא שיחקה תפקיד חשוב עוד לפני הכיבוש הערבי כבר מימי סיזילמאסה?
סיזילמאסה נוסדה בשנת 757 (שנת 140 ע"פ האיסלם) על ידי בֶרבֶרים מדז'בל נפוזה (לוב) "סיזילמאסה הייתה העיר השנייה שיסדו המוסלמים […] הראשונה הייתה קירואן". מכאן ואילך היהודים יחיו תחת השפעתה של "ממלכת שולטן" זעירה זאת של הסהרה המרוקאי.
הדרכים המסחריות הטרנס- סהריות
הדרך הישירה לגאנה, כלומר מסודן למצרים הייתה, n כמעט נטושה בגלל סופות החול שנשבו על התוואי הזה וגם
בגלל התקפות השודדים. רוב המסחר הסהר׳ נעשה מאז בדרך סיזילמאסה כלומר במסלולי השיירות של הסהרה המערבי". עד מהרה סיזילמאסה הפכה למקום מסחר גדול וסוחרים שבאו מבצרה, קופה ובגדד התיישבו בה ליד הברברים. הסחורות שהתקבלו בסיזילמאסה שונעו לעבר המזרח דרך נמלי המגרב או באמצעות שיירות שהגיעו לאיפריקיזה Ifriqija. המטרופולין הפילאל׳ היה אז זירת המסחר המצליחה ביותר בכל האסלאם. בגדה האחרת של המדבר, בשער סודן, העיר אאודג'וסט מילאה תפקיד דומה וידעה אף היא עדנה גדולה.
והנה כבר מהתקופה הזאת המדינות המוגרביות לא היו היחידות שצרכו את המתכת הצהובה. מטבעות הדירהם מכסף הוטבעו בסביבות שנת 790 "בימים שהרון אל ראשיד היה כליף של בגדד (809-786)", מטבעות הזהב נפוצו במגרב הרבה לפני שהיו ידועות באירופה. ומאידך "פעילות הכרייה וחרושת הברזל וסחר הזהב נקשרו לנוכחות הקדומה של יהודי סהרה במרוקו." מבתי הייצור בתפילאלת יוצאות מטבעות הזהב והכסף כבר מהמאה העשירית, לרוב, בהשתתפות יצרני מטבעות יהודיים. החל מהמאה האחת עשרה ה" מורבתי", מטבע מזהב גָנָאי היה ידוע באירופה בכינוי הספרדי: מרבדי.
נציגים יהודיים מוצבים בכל נקודות המפתח והנוכחות של יהודים עצמאיים במאה העשירית מתאשרת על ידי אחד הספרים החשובים ביותר של אבן הוקאל – הדרכים והממלכות של אפריקה – שמתאר בסביבות שנת 378 לספירת האסלאם – 988 – את הדרכים מסיז'למאסה לקירואן, ממסה ומסוס עד אאודג'וסט וגאנה, ממצרים עד גאנה דרך סהרה.
בספרו מליץ טוב, רבי שלום אביחצירא מספר את ההרפתקה של שני סוחרים יהודיים יצרני בדי משי: "יעקב בן גיו ואחיו יוסף. הם התבלטו בעבודה המשי ויצרו בגדי יוקרה, דגלי ישמאעלים (ממוקמים) מעל יריעות בעלות ערך אמנות׳ רב שלא היה להן אח ודוגמא בספרד. הם העניקו אתת מהן למלך ואתת לשולטן אל מנצור בן עלי בן עמר. יעקב בן גיו רכש לו בכך את ידידות השולטן אל מנצור שמינה אותו בראש כל הקהילות היהודיות מסיזילמאסה עד הנהר דוירנה (דורו) בקצה ממלכתו. הוא מינה אותו כשופט עליון המורשה למנות לתפקידי מפתח אנשים שהוא בחר בהם ולקבוע את התשלומים והמיסים שיוטלו על הקהילות. המלך שיגר אליו שמונה עשר קצינים (לבושים בבגדי שרד) העלה אותו על הכרכרה של הדרג השני וכל התושבים […] זקנים וצעירים נאספו כדי להביע את תמיכתם. המאורע הזה קרה ב-4750 ונמשך (?) עד 4775 (1090 עד 1095 )
בתחילת המאה השתים עשרה, בכניסה למדבר, סיזילמאסה נהנית ממיקומה המוצלח בין המגרב וסודן: היא מקשרת בין שווקי פאס ותלמסן לבין אלה של אפריקה בדרך העפר של המערב המקשרת בין דרה והסוס לבין אדרר המאוריטנית, והלאה, בארץ הזהב, היא הקשר הישיר עם סודן באמצעות הדרך המדברית שעוברת דרך תבלבלה ותואת, לפני שהיא מגיעה לטימבוקטו.
וכך, "סיזילמאסה הייתה במשך מאות רבות, הבירה של המגרב המערבי, בדרך העליה על קברות הקדושים, בדרך הזהב והמלח […] מטרופולין ששום עיר אחרת לא תשווה לה במסתר עם סודן, מצרים, מסופוטמיה. היא הייתה מרכז מהולל של הציביליזציה במשך כל תקופת ימי הבינים."
הקהילה היהודית הייתה גדולה והפכה עד מהרה למרכז דתי חשוב ופעיל. היו לה קשרים הדוקים עם שאר הקהילות היהודיות של מרוקו, מה גם שסיזילמאסה היוותה שוק למוצרים של תואת וחניית ביניים בדרך לפאס, תלמסן ואירופה. "ידועה עד ברחי היא ייצאה אליהן תמרים ועפצי אשל מדברי (לעיבוד העור). במאה הארבע-עשרה, ספרי המפות שנוצרו בבתי ייצור יהודיים של מיורקה מצביעות על תוואי של שבילים טרנס- סהריים מסיזילמאסה לעבר אואלאלא וסודן. העדויות על ריכוזים יהודיים בתחנות החשובות של מסחר הזהב אינן חסרות: אל-זוהרי מצביע בשנת 1133על שבטים יהודיים "בני הדת היהודית… מייצאים מאצלם מן הסהרה ואנדלוסיה."
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
בערבית מדוברת ובתרגום עברי
אדם וחוה
1 – اقلب الجرة على تمها بتطلع البنت لامها
אקלב אלג'רא עלא תמהא בתטלע אלבנת לאמהא
הפוך את הכד על פיו – תצא הבת לאמא
החברה הערבית המסורתית, אינה חופשיה דיה, כדי לאפשר לבחור, להכיר את כלתו לפני הנישואים, ולכן מיעץ המשל להכיר את אם הכלה, כי לרוב יורשת הבת תכונות אמה
اعوذ بالله من مرة اذا ترجلت
אעוז באללה מן מרה אזא תרגילת.
ישמרנו אללה מאשה המתנהגת כגבר.
״מי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים״(ביצה ל״ב עמי ב)
اللي بشاور المره …مره
אלי בשאור(א)למרה – מרה.
מי שמתיעץ עם האשה – הוא אשה.
״כל ההולך בעצת אשתו נופל בגינהום״(בבא מציעא נט, ע״א). יש כאלה בין הערבים הרואים באשה חסרת תבונה, לכן ממליצים לא להתיעץ עמה.
الانش مابتشبع من الذكر والارض ما بتشبع من المطر
אלאנסא מא בונשגע מן(אל) זכר ו(א)לארצ׳ מא בתשבע מן(א)למטר.
הנקבה לא תשבע מהזכר והאדמה לא תשבע ממטר. ״שלושה לא שבעו שלושה: אוזן מדברים, ארץ ממטרים ואשה מזכרים״. (יהודה אלחריזי).
אכלהא לחמה ורמאהא עצימה.
אכל את הבשר וזרק את העצם.
נאמר על אדם, שנהנה מאשתו הצעירה ועזבה כאשר הזדקנה. ״גמר לאכול מהקדרה ושבר אותה״(זה לעומת זה 1730).