רבי דוד ומשה – מתוך ספרו של יששכר בן עמי – הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית

ירושלים – תשמ"ד

40.135 ״פעם מוסלמי אחד מצא את עצמו במקום הקדוש ואמר משהו נגד היהודים. הוא התעוור. כל פעם שהסתכל לכיוון הצדיק, היה רואה. כשהסתכל לכיוון ביתו לא ראה כלום. כאשר התעייף, פנה לקדוש והבטיח שכל שנה, ביום ההילולה, יביא שתי חבילות עצים לקדוש. בהילולה הביא את העצים. רצו היהודים לשלם לו, אבל הוא סיפר כל מה שקרה לו. מוסלמי אחר גנב משהו מהמקום הקדוש הזה. כל פעם שרצה ללכת בכיוון ביתו, עמד בפניו נחש. עד שהתעייף והחזיר את מה שגנב. הוא ביקש סליחה ורחמים״.

41.135 ״אני, בני הקטנים הראשונים לא נשארו בחיים. החלטתי להשתטח על קברו של הצדיק. הבאנו שני כבשים לשחיטה, ובלילה השארתי ליד המציבה את החגורה שלי, באותו לילה, עליו השלום, אני חולמת, והנה אני נמצאת בין המון יהודים שבאו לחגוג את ההילולה. והוא מחפש אותי בין האנשים, עד שמצא אותי ונתן לי שלוש חתיכות בשר. שמתי אותן בין שדי והן מטפטפות דם. מספרים שבשר חי בחלום לא סימן טוב. בבוקר סיפרתי את החלום הזה לד׳ אברהם אלכטאט. אמר לי שאני עומדת ללדת שני בנים. כך היה. בן ראשון קראנו לו דוד והשני משה. אחריהם ילדתי את הבת שלי סעדה, הגרה בבית־ שמש״.

42.135 ״פעם אחת, בזמן מגיפת הטיפוס, קיבלתי מחלה זו. היה לי עגל כי היתה לנו פרה, ואני בעצמי נהגתי לחלוב אותה, כדי שלא לקנות חלב מהמוסלמים. אני בעצמי עשיתי גבינה ולבן לבני. לילה אחד, עליו השלום, נכנס [הקדוש] עם אנשים ואני אז הייתי חולבת וגוססת. בלילה הוא נכנס עם ארבעה אנשים, לקח סכין שחיטה ביד ימין וביד שמאל החזיק פנס. הוא שם את הפנס על ראשי. בפנס היה נר גדול. נדמה לי שעמדו לשחוט. שאלתי את עצמי ואמרתי להם: מה אתם עומדים לעשות לנו? לכו לשוק של הכפר תלוואת, ושם תקנו בהמה לשחיטה. שלושת האנשים יצאו ונשאר הוא, עליו השלום. החזיק את הפנס הזה ביד שמאל, וביד ימין החזיק סכין השחיטה עם ידית לבנה… אמר לי: לו לא רחמתי עליכם, הייתי שוחט עכשו את חמשת האנשים הנמצאים כאן. היינו שלושה בניס, בעלי ואני. שאלתי אותו: למה? ענה שלא נותנים לו כבוד. צעקתי. התעורר בעלי וסיפרתי לו שהצדיק ר׳ דוד ומשה בא לי בחלום. הוא היה לבוש זוכה לבנה ומעליה לבש גלימה כחולה, כמו חכמי משפחת אביחצירא. על ראשו היה כובע אדום עם קאווק שחור. באותו רגע שצעקתי התעורר בעלי.

הדליק גפרורים. הלך לקיר ונדר כבש לאדוננו ר׳ דוד ומשה, עליו השלום. ומאותה שנה נוהגים אנחנו לערוך הילולה לר׳ דוד ומשה, בה שוחטים ומדליקים כוסות. ואפילו אין לנו מה לאכול, קודם כל ההוצאות להילולה, בללאה ובסידי, ר׳ דוד ומשה אלעזיז [היקר]. מאותה שנה, אנו עורכים הילולה, מדליקים כוסות כל יום שני, חמישי, ליל שבת וראש חודש. במוצאי שבת, יש לי עשר כוסות ועוד שתיים להורים״.

43.135 ״היה בקדוש עץ ירוק שצמח מתוך אבן, זו שקדיה. אנו נוהגים לעשות תספורת לבן כשהוא בגיל שנה. אנו שוקלים את השיער שלו, ותורמים כסף במשקל השיער, וזה כדי שנוכל לשים את השיער בקמיע על הילד. זה מוכרה. גם בת אותו דבר. בללאה ובסידי. מי שאינו יכול, מביא סעודה וחוזר״.

44.135 ״יהודיה אחת קיבלה את המנה שלה מהסעודה. וכששאלו מי לא קיבל את חלקו בבשר, הושיטה את ידה וביקשה בשר. נתנו לה והיא לא יכלה להחזיר את ידה לגופה. הבשר נדבק לידה. כל האנשים לא ראו אותה. והיא נדרה שהיא תשחט, ורק אז השתחררה ידה והבשר נפל מידה״.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

היהודים באים.

לשווא ננסה לקבוע בדיוק אימתי נוסדו מושבות יהודיות באפריקה התיכונית. מקובל בדרך כלל, כי המושבות החשובות הראשונות הוקמו לאחר חורבן בית ראשון וכי בד בבד עם הגירוש הראשון מיהודה בָּבֵלה היו מן התושבים שפנו למערב.

ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל בתקופה זו קרסה האימפריה האשורית והמעצמה האזורית הפכה להיות ממלכת בבל. בשנת 597 לפנה"ס, נבוכדנצר השני מלך בבל, ערך מצור על יהודה והגלה את יהויכין ועוד 10,000 אנשים מהעם. נבוכדנצאר המליך את צדקיהו  כמלך על יהודה, אחרי שיהויכין הוגלה. בעקבות כריתת ברית של צדקיהו עם המצרים בשנת586 לפני הספירה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש, והגלה את מרבית העם (כולו למעט דלת העם) לבבל. חורבן בית המקדש וגלות בבל מסמלים את סוף ימי בית ראשון.

מסורת רופפת זו מקובלת הייתה בכמה קהילות, כגון זו של ג'רבה. מרסל סימון שקיבל נקודת מוצא זו, מותח בכל זאת ביקורת על סברתו של נחום סלושץ, שביקש לראות בכך תופעה של התנחלות במלוא מובן המלה.

מכל מקום, ברי כי הדבר המאשר את קדמות התיישבותם של יהודים במגרב הוא קיומו המתמיד של יישוב יהודי דובר עברית, סברה שהועלתה פעמים הרבה. המתיישבים הראשונים, שעזבו את ארץ ישראל בטרם תירש שם הארמית את העברית והתיישבו בסביבה פונית, הוסיפו להזדקק ללשונם המקורית, שגם מובנת הייתה לאחיהם שכניהם החדשים 

הם נושבו בארץ בה יכלו לשמור על לשונם, ולמצוא במידה ידועה אותו אקלים, שלא מכבר נאלצו לנטוש.

אכן, בכל הזמנים קיימו המושבות היהודיות במגרב מגעים הדוקים ביותר עם ארץ הקודש. התלמוד מספר על מסעות שערך שם רבי עקיבא, במאה השנייה לספירה, שלבטח הפיח באזור זה את רוח המרי נגד רומא.

כמה וכמה מחכמי המשנה נולדו בקרת חדשת ( רב יצחק, רב חנא, רב אבא  ) בפיסקה אחת, מוזרה עד מאוד מסביר הלל ש " רגליהם של אפריקיים רחבות מפני שדרין בצעי המים ", המרובים בארצם.

ידיעת העברית, ומן הסתם גשם שימושה בקרב יהודי המגרב, עמדו בעינם עד ראשית המאה החמישית לספירה. ידוע, שפולמוס איגרות התגלע בין היירונימוס הקדוש לבין אוגוסטינוס הקדוש בדבר תרגום המלה קיקיון ( קיקיון דיונה )  ( הִיֵירוֹנִימוּס הקדוש (347?-420?), שמו המלא: סופרוניוס אוזביוס היירונימוס (Sophronius Eusebius Hieronymus), ידוע בצורה האנגלית של שמו, ג'רום הקדוש (St. Jerome). אב כנסייה נוצרי, יליד אסיה הקטנה.)

אוגוסטינוס הקדוש עצמו פנה אל יהודי העיר הקרויה Oea, שיכריעו בדבר, והללו הפריכו את פירושו של היירונימוס. טרטוליאנוס אף הו, כאוגוסטינוס, משכנענו בעדותו, כי ימים רבים לא חדלה הלשון העברית מן הארץ. דבר זה אינו צריך להפתיענו בארץ, שאכן הוטבע בה חותם שמי יותר מבכל ארצות הפזורה.

האגדה בדבר מקורם הכנעני של הברברים לבשה צורה מוזרה למדי בימים קדמונים : צפון אפריקה הייתה כביכול צור מחצבתם של היהודים, וממנה היגרו לארץ ישראל. דבר זה חוזר ומזכירנו מה נכבד המקום, שתופסת אישיותו של יהושע בן נון בפולקלור של צפון אפריקה.

מונוגרפיה של ר. בָאסֶה, " נדרומה ובני טרארה ", משכנעת אותנו כי אכן נכבד היה פולחנו של יהושע בן נון בצפון אפריקה. עד היום הזה טוענים המוסלמים כי יהושע אכן עשה מלחמות במגרב. האגדה שמסר לנו פרוקופיוס הוסיפה על כך אף זאת, שהברברים באו בברית עם יהושע בנדרומה, מקום שעד היום משמש קברו מרכז לפולחן נרחב למוסלמים ויהודים.

נֶדְרוֹמָה – עיר שנמצאת צפונית מערבית לעיר טלמסן Nedroma . נמצאת במחוז טלמסן אשר באלג'יריה.

המחבר מוסיף הערה באשר לעיר נדרומה : המראבט של נדרומה ידוע בזכות מעשי הריפוי המופלאים שלו : הוא היה מושך אליו, גדודי דודים של חולים יהודים, מוסלמים ואפילו נוצרים שהיו באים מכל רחבי אפריקה הצפונית.

באשר למחזור האגדות בנוגע ליהושע, ראוי לפנות , למי שמעוניין להתעמק בנושא, למונוגרפיה העמניינת של מ. באסה. Nedroma et les Taras.

היקפה הנרחב של הערצת יורשו של משה בקרב המוסלמים של צפון אפריקה מעיד על המשכיותן של מסורות, שאחיזתן עמוקה אצל בני המגרב. יש כאן נטיה לקרב את העבר התנ"כי כל כמה שאפשר אל אדמת אפריקה.

ועוד נראה, שההשפעות הפוניות והיהודיות יש בהן כדי לתרץ די והותר מחזור זה של מסורות עממיות. הנה כך מספרים כי דויד גבר על פחוני גלית צפון אפריקאי וברברי, כי יואב בן צרויה הניס את הפלשתים עד קצוי צפון אפריקה, ויונה הנביא, בדרכו אל תרשיש, אכן שׂם פניו לעבר המגרב, וכן שיהודי ג'רבה בנו את בית הכנסת הגדול שלהם בימי שלמה המלך, על אבן שנלקחה מבית המקדש בירושלים.

עד כאן ערפילי ההיסטוריה. רק במאה הרביעית לפני הספירה מגיעים אנו, הודות לתעודות ספרותיות ושרידים ארכיאולוגיים, למציאות היסטורית כלשהי.

אחת מן התעודות הראשונות המעידה על קיומם של יהודים בצפון אפריקה מוציאים אנו בפולמוסו של יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון; שם הוא מסַפר כי תלמי לאגוֹ 323 – 285 לפני הספירה, הגלה מאה אלף יהודים מארץ ישראל מצרימה, שממנה המשיכו הללו בדרכם לקירנאיקה ואחרי כן, מן הסתם, לשאר הארצות של צפון אפריקה 

מתקופה זו נשמרו לנו שרידים ארכיאולוגיים קלושים. יש בהם אישור לסברה, שלא רק בדרך הים הגיעו היהודים למגרב אלא גם בדרך היבשה באו מן היישוב היהודי הגדול, שקם בימי בית שני במצרים. . סטראבו הגיאוגרף היווני ששימש מקור לכמה פסוקים מפורסמים אצל יוסיפיוס, כתב כל :

" בקירני היו אז ארבע שכבות, הראשונה אזרחים; השנייה עובדי אדמה; השלישית גֵרים ( מיטויקים; הרביעית היהודים. . אומה זו מצאה דרכה לכל עיר ולא קל למצוא מקום בתבל רבה, שלא נתקבלה בו אומה זו ולא יורגש בו כוחה.

הוא הדבר בקירני, שהיו לה אותם שליטים, שהיו למצרים ושחיקת אותם ( המצרים ) בהרבה דברים, במיוחד בעודדה את התפשטותן של עדות יהודיות השומרות על דתיהן ובערה להן ".

יחסי השכנות בני מאות שנים בין יהודים לפונים נתהדקו עוד יותר בזכות השיתוף בלשון. הם נתחזקו עוד יותר מול הפולש הרומי, לאחר שנפלה קרת חדשת. מתוכם נולד אותו סינקרטיזם יהודי פוני, שהכשיר את הקרקע, כפי שעוד נראה בפרק הבא, תחילה לניצחון הרעיונות הנוצריים ואחרי כן המוסלמיים, שנבעו גם הם מן ההתגלות המקראית.

סינקרטיזם (מיוונית  συγκρητισμός – סינקרטיסמוס "איחוד קהילות") הוא מונח המתאר ניסיון ליישב בין אמונות שונות ואפילו מנוגדות על מנת ליצור מיזוג בין האסכולות השונות. השימוש במונח זה רווח בייחוד בקשר לניסיון למזג וליצור אנלוגיות בין כמה מסורות שבמקורן נוצרו במקומות שונים, בעיקר בתאולוגיה ובמיתולוגיה של דת, ובכך לטעון לקיומו של בסיס משותף

סוף פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

 קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 159

אצילי בני ישראל, ראשי גלות אריאל, שרים רבים ונכבדים, המכונות והעמודים, אשר בית ישראל נכון עליהם, המה מלכיהם שריהם, הוועד הראשי אשר עיניו משוטטות לתועלת האומה הישראלית ומתוכם האחד היקר נחמד ונעים ומהולל מאוד כבו מורנו הרב רבי יצחק מאיר בר שמואל הי"ו בעיר ניא-יארק אשר באמריקא הצפונית יאריכו ימיהם בטוב, שונותיהם בנעימים, יהיו תמיד לתהלה ולשם ולתפארת, לשם עולם לא יכרת אמן.

שפעת טללי שפע רצון מלא ברכת ה' שלום וטובה וברכה יהיו על ראשיהם מלמעלה, אדונים יקרים הלא ידעתם הלא שמעתם, תוקף גלותינו האיומה והנוראה בין העמים אשר אנחנו שוכנים בתוכם, אמנם כאשר דרך כוכב מיעקב אל המערב הוא הצדיק הנאור דורש טוב לעמו, סיר משה מונטיפיורי ז"ל.

 – בשנת תרכ"ד – 15 פברואר 1864, ובידו ניתן כתב פקודה חתום מאת המושל מולאי מחמד כי יהיה ליהודים זכויות שוות ומשפט אחד כלכלי אזרחי הארץ וששום פקיד ושר לא יהיו לנגוע בם לרעה. ( נר המערב צד 203.

ודבר טוב אל המלך ז"ל על אודותינומן הוא והלאה, הוסר מעל צווארנו עול ברזל, ויחילו מעט ממשא מלך ושרים, ואחריו האיר נתיב זרח שמהחברות המהוללות, חברת כל ישראל חברים, וחברת אגודת אחים, כולם פרשו סוכת שלומם וטובתם על ראש אחיהם אנשי המערב ובשלומם היה לנו שלום.

יען שדה טובתם נתן פריו, גם בהיות בתוכינו מעט ישראל אשר בידם מכתבי תעודה – פאסאפורט, שהם מאזרחי אירופה והיו מכובדים מאוד והיה ערכם שווה בעיני העמים שכנינו, נאצל מרוח זיו כבודם גם עלינו, והיינו גם אנחנו נחשבים בעיניהם בתור האדם, ונתייקר מחירנו בעיניהם.

פאסאפורט – דרכונים, ראה בנר המערב שם שהגזירה הייתה " על חלק ניכר מיהודי מרוקו החוסים בצל נתיני ממשלות הנכר ושממשלת מרוק חפצה אז לבטל את דבר החסות " והחברה כל ישראל חברים הגישה את רוע הגזירה הזאת בדו"ח שמספרה לפני צירי הממשלות שנאספו במדריד בשנת תר"ם – 1880 ובשנת תרמ"ח – 1888.

מקרוב יצא ול בין העמים סביבתינו כי מכתבי תעודה פאסאפורט אשר בידי ילידי אירופא נלקחו מידם, ובכן נהפך כבודם לקלון, וצל מעלתם הושב אחור, סר צל גדולתם מעליהם, ויהיו לחרפות, ואנחנו הושפל ושח מצבינו וידל ישראל.

וירד פלאים מטה מטה אל תהום השפלות והבוז, עד אשר נחשבנו כבהמה בעלת מום עורת ושבורה, אשר לא תצלח למלאכה, ישראל הנושא בעמים משאת מאומה, אין יכולת בידו להוציא ממנו בדיינים ובשופטים, כי בשנאה יהדפוהו, מיום ליום ומחודש לחודש.

בלעג וקלס בכחש ובכזב, רבים עתה עם הארץ נתמוטטו וירדו מנכסיהם, זה ימים לא כביר נתנו לטבח, בלי חמלה, במסיבי פאס יע"א למעלה מחמשה עשר נפשות, ושללו את רכושם, ובתוכם אב ובנו נער בחור ושני אחים, ואין מהשרים והסגנים, מי שידרוש דמם, הנשפך ויבקש את ממונם, ואף כי גואלי הדם יגישו עצמותיהם את המשפט ישעו ואין מושיע, יקראו בקול גדול ואין עונה יבכו ואין רואה את דמעתם.

בחודש אייר העבר עמד עלינו נחשול של ים המון אדם כולם אחוזי חרב נוקמת, לשלול שלל ולבוז בז, להשמיד להרוד ולאבד, לולי ה' שהיה לנו, גבר עלינו חסדו, ועדיין אנחנו ביראה ופחד פן חס ושלוםיוסיפו לחטוא עינינו תלויות אל המלך הרחמם יר"ה ליסר החטאים האלה בנפשותם והנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

בעת הזאת עמד לנס עמים תושבי פאס, מושל חדש שחידש גזירותיו, וגזר על היהודים שלא יקנו ורדים ופרחי נארנאג'א – " חושכש – בושם שהיו עושים מזיעת פרחיו – באומרו לא יאתה ריח ובשמים לךיהודים, לא נשמע כזאת מיום גלות ירושלים. מדבריו ניכר כי עוד ידו נטויה לגזור גזרים בימים יוצרו.

קודם היותינו במעי צרה זו, בהיון האדון המדיק הישר והנאמן, ציר הממלכה הרוממה אמריקא מוניסטר פליץ מאטיוס יר"ה יושב על כסא המשפט בעיר טאנכיר יע"א תמיד חשק משפט ואבה חסד, כי קנה לו לטבע שני טבע מלכות אמיריקא האדירה והחסידה.

השמה חסד לקו, וצדקה למשקולת, היא הייתה ראשונה לקרוא דרור לעבדים ולשפחות, כי אהבת הצדק מצאה קן בלבה, מונסטר הצדיק הזה בראותו יהודי או ישמעאלי עשוק ורצוץ ביד עושקיו, חדר אליו בעין בקורת, הוציל עשוק מיד עושקו.

פדה נרדף מיד רודפו ומחמלתו על הניצול פן השופטים והמושלים יתעוללו עלילות להתגולל ולנתנפל עליו היה חופף עליו באברת חסדיו ומיצל עליו בצילו וקורא שמו עליו, והיה הטוב ההוא אשר הטיב, מגיע אלינו ועדינו יבוא עד קצב המערב, וזרעוני טובותיו עשו פרי תבואה גם בארצינו.

עתה עת ארח למלכותו הרוממה בראות העמים סביבינו אין עוז ואין סןמך נפילתינו, צץ מטה הגלות פרח הזדון, חרב הצרות יצאה מתערה הזרוע נטויה, אחרי הרגעה מעט בנדכהב, מי נהר התלאות העצומים והרבים, המו ופרצו על כל גדותיהם בשאוטן עזם.

ים המהומה הולך וסוער בשאון גלי הצרות ומשברי המהומות, ואניתנו בלי נס ובלי תורן בלי מלח ובלי משוט השבה להשבר, כאשר עינו גדולתם תחזינה במכתבי העתים, הה בעומדינו לפוש מעט, ממשא התלאות המוזרות, הוכפל עול כבד והונח על שכמנו, הה בעוד אנית גלותינו, עמדה בחוף ההצלחה, לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ נדחפה במשטימה לעמקי מצולה.

אדונים יקרים אם יש את נפשכם ושי לאל ידכפ חהשיב המיניסטר הזה על כסר צדקתו, מה טוה חלקנו ומה נעים גורלינו, וכבר לשעבר הראתה הממלכה האבירה חבתה אלינו בדבר הזה והשלימו רצוננו, לכן גם עתה האמננו בטח, כי השררה הצדקת תט אלינו חסד ותחזיר עטרה ליושנה.

אחינו אתם אם גדולת מעלתכם יעלימו עין מראות צרותינו המוזרים והאיומים, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו, אם יסתירו פניהם מהביט קורותינו, אנא נפנה אנא ננוס לעזרה, קראו ועד קדשו עצרה, עוצו עצה בעד אחיכם השפלים כעפר הארץ, היא עיר החכמה והתבונה.

מדוע לא תרפו שבת בת עמי, אחינו אתם התאחדו והיו לבני חיל להעלות ארוכה ומרפא לאחיכם, חלו נא פני המלכות הצדקת כי לא תשיב פניכם ריקם, הלא על העבדים עינה ותתן במחירם ממון רב ונשפות רבות ויקרות במלחמות ואיך לא תחוס ותחמול עינה עלינו

כל דברי האגרת הזאת ארגתי מחוט לשוני בפקודת חכמי ורבני פאס יע"א

בלי חתימה, ובכתב ידו של הרב אבא אלבאז.

סוף תעודה מספר 159

  סוף הפרק השני רבי דוד עובדיה