ארכיון חודשי: מרץ 2013


Mariage juif a Mogador-fran-angl

 

הברברים המתייהדים-הירשברג

מסקנות סקר אנתרופולוגי בגרדאיא.

וכבר עמדנו בראש הפרק השני על העובדה, כי עדות יהודיות צמחו, התפתחו, השרשו והמשיכו להתקיים ברציפות דווקא בשטחים שבפנים הארץ – ולא לאורך החוף – שהחזיקו בהם שלטונות מוסלמיים כיתתיים, שלא השתייכו לרוב האוכלוסייה המוסלמית באפריקה הצפונית, הנמנית על מצדדי האסכולה הסונית המאלכּית.

מכאן שהאוכלוסייה היהודית באזור הכפרי תחרה הצפוני קדומה ויציבה במקומותיה.

לפי המסורות שליקט בריגס מפי בני העדה היהודית בגרדאיא מוצאם מניצולי תאמנתית, אחד היישובים בחבל תואת המשתרע על שטח רחב ביותר. אחרים טוענים כי אבותיהם הגיעו למזאב כפליטים מספרד. בריגס מוכן לקבל את שתי הגרסאות כנכונות, אם כי הוא מודה, שמעטים הסיכויים לקביעת מידת צדקתה של אחת מהן.

בריגס אינו שוקל אפשרות שלישית של קיום עדה יהודית קדומה, החל מימי ביניים לפחות, אך כי ברור לו, שאם הגיעו מגורשי ספרד לעמק מזאב על כרחך שהיה קיים כאן קיבוץ יהודי משגשג, כי אחרת קשה להסביר מה הביאם להתיישב בחבל זה נידח וכה דוחה.

לדעתנו מותר להניח ביתר החלטיות, כי אמנם היהודים שישבו בעמק המזאב שייכים לשכבה הקדומה של היישוב היהודי באפריקה הצפונית. אך מקרה הוא שהידיעות על קיום העדה כאן מאוחרות במידת מה מאלה הנמצאות בידינו בנוגע למקומות אחרים שבספָר הצחרה.

תופעה זו של העדר ידיעות קדומות אפשר להסבירה בדרכים המתקבלות על הדעת. מבט על המפות הגיאוגרפיות וההיסטוריות של כל האזור מוכיח, כי גרדאיא מהווה יישוב מתחרה לווארגלאן. היא הייתה תחנת ביניים בנתיב הישר המקשר בין הצחרה לבין אלג'יר, וחשיבותה עלתה יחד עם חשיבותה של עיר נמל זו.

רק אז התחילו היהודים שהתיישבו כאן לבוא במגע עם אלג'יר, המרכז היהודי בצפון, ורק מאותו פרק זמן נועד לעמק מזאב כוח משיכה בשביל כל אלה שפרנסתם הייתה על הסחר. וכך נתקלטו אליו במרוצת הימים יהודים שישבו במקומות אחרים ואף בחבלים רחוקים, פליטי חרב ופליטי הגירוש.

אמנם נכון, שמגורשי ספרד ביקשו בדרך כלל להתיישב במקומות מרכזיים, אולם ידועים לנו מקירם של התיישבות בהרי האטלאס במקומות נידחים כגון דאדש. תהליך הריכוז גרם, כי לבסוף נעשתה גרדאיא לקהילה הגדולה בדרום אלג'יריה.

בריגס קובע, כי העדה בגרדאיא נשארה יציבה ומבודדת כליל מבחינה ביולוגית, בלי שמספר אנשיה יעלה – לפי כל הסימנים – על 1500 נפש בקירוב בזמן מן הזמנים. אמנם לעתים הביא צעיר בן עשרים למזאב אשה ממרחקים על פי רוב מחבל קונסטונטין – אבל מסתבר, כי נישואי חוץ כאלה היו נדירים ביותר.

לפנינו אם כן איזולאט אנושי קלאסי מבחינה אנתרופולוגית ודמוגראפית, שכנראה אין שני לו בעולם, המעורר משום כל עניין מיוחד. אצל יהודי מזאב מצוי פסיפס של סימני היכר גופניים, שקצתם ניתנים לוואריאציות ניכרות, אבל בתנאים של חברה סגורה, כך שבסיכומו של דבר מגלה קבוצה זו מתח ואראציות קטן במקצת מרוב קיבוצי בני האדם. הסימנים הנחשבים ברגיל כאופייניים ליהודים אינם מצויים אצל יהודי גרדאיא, אלא במקרים נדירים למדי וכמעט תמיד בנפרד, בחינת אלמנטים מנותקים בודדים.

יהודי מזאב מצטיינים בקדקוד ארוך מאוד ובשכיחותה הרבה של קשתית חומה – אדמדמה, וכן – אם כי בצורה פחות ברורה – בנטייה לשילוב גבות העיניים, ובקיומו המתמיד של מיעוט שערות בלונדיניות. אצל הנשים מצויה התופעה של צפיפות שערות בלתי רגילה, לא כן הדבר אצל הגברים.

לדעת בריגס אין להסביר את אריכותו היתרה של הקדקוד, שכיחותן של עיניים חומות אדמדמות וצפיפות השערות על פי מוצא גזעי משוער, שהרי סימנים אלה אינם מפותחים ונפוצים במידה כה גדולה בשום קיבוץ אחר, בין צפון אפריקאני, או של תושב הצחרה, והין אירופי או אפילו יהודי.

תופעות אלה נובעות מסטיות גנטיות, שהוגברו והוחשו על ידי בידודו הביולוגי וחולשתו המספרית של קיבוץ זה, המהוות כאמור איזולאט קלאסי.

מבחינה דמוגראפית בולטת ביותר פוריותן הגבוהה מאוד של היהודיות. זו הייתה מתגלה בצורה עוד יותר מפליאה, אלמלא החומרות שקיבלו על עצמם יהודי מזאב בנוגע לקיום יחסי מין, נוסף על מצוות התורה ודברי חז"ל. לולא סייגים אלה היו יהודי מזאב המתחרים הרציניים לאחר בשבטים המפורסמים בעולם בשל פוריותו הגבוהה.

בריגס מדגיש, הן במאמריו שנתפרסמו ברבים והן במכתביו אלי, כי לדעתו שייכים כפי הנראה יהודי מזאב מבחינה גזעית למשפחה הים תיכונית הגדולה, וזאת בצורה ארכאית במקצת, הקרובה במראה הסימאטולוגי לברברים של החבלים הצפוניים במרוקו ואלג'יריה, והם שונים מאוכלוסי הצחרה ומקיבוצים יהודיים אחרים.

מסקנות אלה יש לראות לאור הסתייגויות שרמזנו אליהן למעלה בנוגע למדגם המצומצם שעמד לרשותו של בריגס בזמן עריכת הסקר ובגלל תהליך ההגירה שבו נמצאו יהודי מזאב, וכן בשל קביעת תופעות מיוחדות בקיבוץ זה, שאינן מצויות אצל שום קיבוץ אחר בעולם. מכאן שלפנינו פינומן חד פעמי, שאינו יכול ללמד על הכלל.

סיכום.

בסיכום הדיון בפרשה זו אפשר לקבוע המסקנות הבאות :

מכל תנועות ההתגיירות ותופעות התייהדות הידועות לנו, אלה של הברברים והסודאנים באפריקה הן הפחות ברורות, וכל מה שנכתב עליהן רופף ביותר. המסורות על המתייהדים מצויות במקורות ערביים ספרותיים רק החל מן המאה השתים עשרה. הן חסרות לגמרי במקורות יהודיים אף על פי שיש לנו שפע יחסי של חומר ספרותי ואחר דווקא על התקופה שנסתיימה במאה השתיים עשרה.

הסיבות לצמיחתם של סיפורים על המתייהדים הן :

1 –  פיזור עדות יהודיות על פני אפריקה הצפונית, שאוכלוסיהן עסקו במסחר.

2 – אגדות עשרת השבטים.

3 – טמיעתם האתנית והדתית של יהודים באוכלוסייה המוסלמית ברצון או באונס, זו גרמה ליצירת מסורות על המתייהדים שחזרו והתאסלמו.

אין להוציא מכלל אפשרות השפעות יהודיות על הברברים ואף התייהדותן של קבוצות מסוימות בתוכם. השפעות אלה יכלו לפעול לא רק בתקופה הטרום אסלאמית, אלא גם בימי השלטון הערבי, כל עוד לא חדר האסלאם לתוך כל השכבות של האוכלוסייה הברברית והסודאנית.

אין להניח שההשפעות אלה היו עמוקות ביותר. תולדות התפשטות האסלאם, הלשון הערבית ותרבותה בין הברברים מוכיחות, שאלה לא היו יסוד נוח לקבלת השפעות זרות. גם ההשפעות הברבריות על היהודים הצטמצמו בקבלת מנהגים מעטים בלבד ( ניסוך המים בחג השבועות, מנהגי חתונה ).

ההוכחה המכרעת נגד טמיעתן של קבוצות ברבריות גדולות הוא העדר מוחלט של חדירת הלשונות הברבריות לספרות היהודית. לעומת זאת קיימים טכּסטים בלשון הערבית יהודית בלהג המגרבי.

מובן שאי אפשר לשלול מכול וכול את האפשרות שבעבר הרחוק, לפני מאות שנים רבות, חדרו יסודות אתניים ברבריים לתוך החברה היהודית, בין על ידי התגיירות מדעת ומרצון, בין על ידי נישואי תערובת – פילגשים ושפחות -, ובין על ידי מקרי אונס, או אף הזדווגות מרצון, של נשים יהודיות שהרו והילדים נחשבו ליהודים לכל דבר בהתאם להלכה.

מקרי אונס היו מן התופעות השכיחות עד המאה התשע עשרה אפילו במרכזים החשובים, כגון פאס. במסגרת של קיבוץ קטן ומבודד – כגון של מזאב – יכלו אף מקרים מועטים של חדירת ברברים באחת הדרכים שהצבענו עליהן להטביע את חותמם על כלל האוכלוסייה. לא כן היה המצב בעדות שהיו מקיימות קשרים הדוקים ביניהן.

מכל מקום נדמה שאין בסיס מוצק לתיאוריה על הברברים המתייהדים, שנעשו יהודים לכל דבר, והם מהווים אחד היסודות הקובעים מבחינה גזעית ביהדות אפריקה הצפונית. נראה שאחוז היסודות האתניים הזרים בקרב קיבוץ זה אינו גדול מאשר בכל קיבוץ יהודי אחר בתפוצות.

סוף הפרק " בעיית הברברים המתייהדים " הירשברג כרך שני.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים-תיאור העיר עזה בשנת 1882

תיאור העיר עזה בשנת 1882

"עיר עזה עומדת על שתי גבעות והגיא אשר ביניהן חלק את העיר לשתי ערים (השנייה נקראת בשם מיוחד"פג'עיה"), אווירה טוב מאוד ועשבי עזה עזים ואנשי מידות. היושבים בפנים העיר המה עירונים ומצויינים בהליכותיהם ובמלבושיהם ומשלוח ידיהם, ובבתיהם הבנויים מאבני גזית. היושבים בקצות, בעיר השנייה, הם הפלאחים העובדים את אדמתם מחוץ לעיר. בתיהם בתי-חימר מלאים קיא וצואה מהבהמות הרובצות יחד עם בעליהם בבית אחד.

״אנשי העיר כולם מוסלימאנים ומבני הנוצרים נמצאים בקירבם כשמונים משפחות ולהן שני בתי-תפילה. מבני ישראל נמצאים שם, מלבד בעלי הטחנה, שלושה יהודים מילידי מרוקו ומסחרם בחנדל. עוד ארבעה יהודים דרים שם דירת ארעי שנים, מהם ילידי מרוקו ונשותים ביפו, ורק בעונת החנדל ישבו בעזה, ועוד שני יהודים מירושלים עושים כלים מפח וסובבים בכפרים וחוזרים ירושלימה כי שם ביתם.

"מעת שהתישבו בעלי הטחנה בעזה מתאספים היהודים שנמצאו שם בבית אחד מהם בכל יום שבת, ומתפללים וקוראים בתורה בציבור. מבני אירופה, זולת בעלי התחנה, נמצא שם רק איש אחד ושמו שפירא. האיש הזה הוא יליד רוסיה ממשפחת המדפיסים הידועים בסלאוויטה; בקטנותו בא עם אבותיו לצפת ונלכד ברשת המיסיון הבריטי, שהושיבוהו פה לפתות את יושבי העיר הישמעאלים לבוא בברית הדת הנוצרית. עימו הושיב המיסיון רופא אחד (נוצרי מילידי הארץ) ומורה ילדים בבית-הספר, שהקים. שלושה אנשים אלה ואשת שפירא עימהם (גם היא יהודיה) יגעים כדי ריק בעיר הזאת כי שומע אין להם. יושבי העיר, את הטוב יקבלו מהם ואת הדת הנוצרית לא יקבלו. ראיתי את הנערות היוצאות מבית שפירא, אשר אשתו תלמדן מלאכת התפירה, מקללות ומתרפות את המלמדת אותן, וממלאות שחוק פיהן על כל הדברים שתדבר אל ליבן יום-יום.

"בעת ישיבתי בעזה, בעוברי ברחובות העיר, עברתי ברחוב יהודים אחד שנקרא "חארת אליהוד״ (רחוב היהודים), והכרתי לפי מזוזות על פתחי הבתים. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ״ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן-שיש, מעין עמוד, וחקוקים עליה המלות האלה: " המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יזכני לעלות לירושלים'.

"בפתח שער העיר שיוצאים בו אל חוף הים הראוני שם עמוד-שיש גדול המונח במיפתן, ואמרו לי כי הוא אחת משתי המזוזות שהסיע שמשון עם הבריח וישימן על כתפיו, אבל זו אחת ההגדרות התלויות בהשערה בבל המון אגדות ששמעתי באה״ק.

״המסחר בעיר רב מאוד, כי הערבים (הבדואים) השוכנים בחצי-האי סיני קונים כל צרכיהם בעזה, והשיירות עם אורחות הגמלים מאה״ק לארץ מצרים עוברות ושבות דרך עזה.

"אחרי ככלות ימי הקציר באים ערבים לאלפים אל העיר ומוכרים תבואות שדותיהם משנה הבאה בחצי-חינם, משום שהקונים נותנים להם כסף במוקדם, ובבוא עת הקציר ייצאו הקונים אל הבדואים ומאספים את החיטים והשעורים שקנו מהם. והוגד לי כי מי שיודע לבלבל דבריו עם הפראים האלה מרוויח מהם הרבה מאוד. כי הערבי, מטבעו, יאהב מישרים, ואם יש לו משלם חובו ככל אשר קיבל עליו בעל-פה, ואם השנה היתה שנת רזון ולא ישאר לו מתבואות שדהו יותר מכדי לאוכלו, יתרפס לפני הנושה בו כי יתן לו אורכה עד הקציר משנה הבאה. ומי שהוא ארך רוח ואינו דוחק את הבדואי בשעת דחקו, יכיר הערבי את טובתו.

"וראיתי בעזה אנשים אשר עשו עושר גדול במשאם עם הבדואים. אחד מהם ושמו "אבו חדרה" יעלה עושרו למיליוני פרנק ואין קצה לאוצר החיטים והשעורים הנמצא בביתו כדי לשולחם לאירופה.

"בחרושת המעשה מצויינים יושבי עזה רק בשמלות אשר יארגו שמה מצמר כבשים וצמר עיזים, ובכלי-חרס אשר ייעשה שם מעפר הארץ, אשר מובילים עד ירושלים ועד ליפו. ולו היו שם אמנים היודעים לעשות רעפי חרס לכסות את הגגות, היו רואים שבר טוב במלאכתם כי אדמת עזה טובה מאוד למלאכה הזאת, ותחת אשר עתה מביאים לירושלים, יפו, חיפה וביירות רעפים ממארסילע (צרפת), היו מביאים מעזה יותר בזול.

"מעזה עד חוף הים הוא מהלך שלוש רבעי שעה ובכל הדרך הוא מלא חול עד הברכיים. על חוף הים מצאתי רק שני בתים. באחד יושבים שומרי החוף הישמעאלים והאחר הוא בית-תפילה הבנוי על קבר אחד הקדושים הישמעאלים. בין שני הבתים נמצאו שתי בארות מים חיים ומתוקים יותר ממי הבארות הסמוכים אל חוף הים ביפו. בעת היותי על שפת הים לא ראיתי שם אף אוניה דוגה אחת, כי אין מקום לאוניות שם, ואמרו לי כי בימי הקיץ תבואנה שמה אוניות סוחר גדולות השטות בכוח הקיטור לקחת חיטים ושעורים להולכים לאירופה. אך הסחורה מאירופה לא תבוא לעזה דרך הים ותבוא מביירות ליפו, ומיפו על דבשות הגמלים. ואין ספק כי אם ירבה היישוב מבני אירופה בעיר הזאת כי אז האוניות העוברות בכל שבוע מאלכסנדריה לביירות היו סרות לעזה, ורוח חיים חדשים תבוא אל העיר הזאצ, אשר אין כמוה בכל ערי אה"ק אשר תשווה לה במסחר.

"ירושלים אש מספר יושביה הוא כפליים מעזה, לא תשווה לה ואקספורט לית לה. לא כן היא עזה, ממנה תצא סחורה הרבה מאוד לאירופה וכאשר תרבה הציוויליזציה שם כמו בירושלים, ירבו גם בעזה צרכי סחר אירופה.

כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

תעתיק – הרב יחיאל ביטון

תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק 

דייאלהום הייא יציבא שי רבן דלארץ' פאיין יקדרו יכדמו ברראחא וססאקאנא.

לאלייאנס עטאתהום למעאוונא ו' אדיריקטור דססקוילא די תפללאחת כאן לעוואן אללוולי דייאלהום, עאונהום ברראייאצת דייאלו וציע מעאהום תלמידים קדאם דסקוילא מוואלפין תאפללאחת באש יעללמוהום.

האד אססגיל דלקואונייאת תעאוון מנורא דאך במעאוונה קבירה מן ענד לבארון ודמון די רוטשילד ונית אתתעמאל התא פאדכיינטינא עלא ייד למרחום בארון די הירש.

לאלייאנם עאוונית דימא אססגיל דלקואנייאת כאמלין ועטאתהום מקדדמין מוקקלין ומעללמין די כא יכדמו מן אלקלב.

פששרק – ופכול מודע נית מא כא יבאן לואחד חאגא התא כא יכון ענדו מלך דייאלו.

לגנום למכיתאלפין די סאכנין פטורקיא וכתרת אשי לגריג ולאד מאנים בנאיו סקוילאת פחאל לקציר חקיקיין, שווא מן גיהת באש יביינו אזזהד דייאלהום, ומן גיהת למעזזא די פאש ענדהום אתעלימא.

ליהוד חדאזו יתסננאיו לאלייאנץ באש יקסבו אססקוילאת ודדייאר דססקוילאת.

לאלייאנץ מא כאנתם ענדהא אתכיימימא יתתעאנד מעא לגריק ולארמאנים פיזזוואק דלמוואציע דסקוילאת, אתסגלית כתרת אשי גיר באעש יתסתגר להווא וציציאיו אללולאד.

ובעד מן דאך אשי, לאלייאנץ הדאזית ותעמל מצארף כתאר ללשרא וללבנייאן דדייאר דסקוילאת.

יד, רבים מהם באים מחוץ לירושלים. כשהם מסיימים את תלמודם, הם חוזרים לבתיהם ופותחים בית מלאכה בארצם והופכים עם הזמן למורים המלמדים מלאכת יד לבעלי מלאכה יהודיים.

היום, מלאכת יד נלמדת ב- 33 מקומות ויש בהם פחות או יותר 1400 מתלמדים – בנים ובנות. ההוצאות שנדרשו להקמת מפעל זה הגיעו ב־1908 לסך של 150,000 פרנק.

אליאנס שמה אל לבה את העובדה שגדל הרצון אצל היהודים ללמוד גם חקלאות ומקצוע זה החל להיות נלמד בארץ ישראל בפיפ״א. בשנת 1865 אחד ממייסדיה הראשונים של אליאנס, קרל נטר, שנסע למזרח ופגש שם עניות גדולה, בעיקר בפלשתינה, הגה רעיון לייסד בית ספר חקלאי כדי לסייע למגר את העניות של אוכלוסיה שעיקר פרנסתה היתה במסחר.

בית הספר החקלאי הראשון נוסד ב- 1870 על אדמה ששטחה240 הקטר(בכל הקטר יש 10000 מ״ר) שהעניק להם במתנה השלטון העותומאני.

קרל נטר הקדיש שנים רבות מחייו כדי לייסד את בית הספר (מקווה ישראל- נייק מתרגם). מיותר לציין שבאותה עת לאליאנס

פעאם 1875 פאש שראת אששרייאת אללוליין פסאלונק.

מנורא האד אתאריך שראה ובנאה דייאר כתאר ללססקוילאת די עליהום צרפית כטר מן 39דלמלאיין וכמס מייאת אלף פראנק.

פהאד אתתוציף די פאס כא נפתש נרשם לכדמאת די עלה בסחאל מן סקל די עמלית לחברה דייאלנא, מאזאל מא הדרת עלה לפעאייל לקתאר די לאלייאנץ כא יתעאוון אוו כא יתקדדם, ודי חדאזית בזז מנהא יתתקללף פיהום עלה קיבאל מא כאיינא חתא חברה וכרא די יתקדר יתקדדמהום.

פדזאייר לאלייאנס חדאזית יתתקללף בתעלימא דדין לדרארי.

מנאיין לולאד דליהוד כא ימשיו ללסקוילאת דלמכזן די פאש מא כא יתתעללמו חתא תעלימא דדין ואלא חתא תעלימא די לשון הקדש כאן יקדר יוקע באיין עלא אדדוואם יקום שי דור די מא יעארפוש יקראוו חתא אצלאוואת בלשון הקדש.

לאלייאנס כלקית סקווילאת דתעלימא פדגאיייר והראן, וקסמטינא. האד אססקוילאת כא יתתכללצו מצארפהום מן ענד שי יהוד עשירים די פאריז, ולייאנצא גיר כא יתקדדמהום.

ואש נחדאז נזיד באיין לחברה דייאלנא חדאזית נית יתתקללף בתקדים דלוספיטאל די תעמאל פירושלים מן ענד לפאמילייא די רוטשילד, באיין הייא כדדאמא נית כא יתבני ואחד לוספיטאל פצפת בלמצארף מן ענד

לא היו די מזומנים וגם לא היו מסוגלים לארגן תלמידים שילמדו ומורים שילמדו בבית הספר. היום יש בבית הספר פחות או יותר 100 תלמידים ומחוץ לבית הספר יש 1000 פלחים מומחים המפוזרים בסוריה, איץ ישראל, תורכיה האירופית, רוסיה, רומניה, מצרים, טוניסיה, ארגנטינה וקנדה. בית ספר זה מתנהל לפי תוכנית מוסדרת שנלמדה בבית ספר מרכזי של אליאנס שמכשיר מורים לחקלאות.

עבודת האדמה כוללת ענפים רבים. בעלי הענפים כולם מודים לאליאנס על העבודה והניהול. בשנת 1895, אליאנס רכשה ליד טוניס במקום שנקרא גידידה, שטח אדמה גדול של1300 הקטרשעלה 400,000 פרנק והפכה את המקום לכפר חקלאי שבו בני היהודים של צפון אפריקה לומדים חקלאות. בית הספר מתנהל מצוין על ידי מורים מומחים,׳ש בו היום 70 תלמידים, ביניהם שבעה תלמידים ממוגדור.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-תוניס החדשה.

   מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

תוניס החדשה.

הערתי כבר כי לא כל היהודים יושבים בחארה ובעיבורה. יש גם שכונות חדשות, שרחובותיהן רחבים, מלאים שמש ואור. כאן הבתים מרווחים, מוקפים גינות נוי. כאן הסוחרים העשירים בעלי נכסים, ואנשי מקצועות חופשיים שהצליחו לצבור ממון.

לפנים כל החנויות המפוארות במרכז המסחרי היו שייכות ליהודים. בשנים האחרונות חל ששינוי. הבעלות על החנויות החדשות הנפתחות עתה נמצאת בידי חברות מניות, והמניות הן בידי אלמונים – שקשה לזהותם. מכל מקום אין אלה יהודים, היושבים בתוניסיה. אי אפשר לדעת כעת, כיצד התחיל תהליך זה. ייתכן כי העשירים החכמים ראו את הנולד ונטשו ראשונים את העמדות הכלכליות ומכרו את נכסיהם הניידים והלא ניידים, כיד להעביר את הונם הנוזל לצרפת ולארצות אחרות, שאין סכנה וזעזועים פוליטיים צפויה להן.

אולם לא מן הנמנע, כי המתיחות המדינית בשנים האחרונות, ששיתקה את המסחר , והתחרות מצד הסוחרים המוסלמים וחברות המניות הן שהפחיתו את המחזור בקופות, ואילצו את היהודים לצמצם את היקף מסחרם. ובטיילי עם אנשי תוניס, ברחובות הראשיים של העיר, היו אלה מצביעים מדי פעם על בית מסחר או חנות באומרם, נכס זה היה שייך לפנים לפלוני יהודי.

בראשית השלטון הצרפתי בוטל האיסור של רכישת קרקעות, שחל על היהודים, ובעלי הון קנו אחוזות גדולות באזורים פוריים. עם פיתוח כרמי הזיתים באזור ספאקס, שנעשה בעזרת הון צרפתי, קנו גם יהודים חלקות מכובדות בחורשות הזיתים.

בסוף המאה שחלפה ייסדה חברת כי"ח בית ספר חקלאי בג'דידה, שבקרבת תוניס, שבו למד נוער מתוניסיה ומאלג'יר ואפיל ומארצות הבאלקאן. מחזור הלימודים היה ארבע שנים, ובכל מחזור שישים – שבעים תלמידים. אמנם רק חלק מהם סיים לימודיו, וגם מאלה רק המיעוט המשיך במקצוע, בתפקיד של מנהלי עבודה באחוזות היהודיות. בית הספר לא זכה, שתלמידיו יעסקו בעבודות אדמה במו ידיהם. 

יש עדיין מספר לא מבוטל של בעלי אחוזות בינוניות ( כ-1000 – 1500 דונם אדמה ), אבל גם הם מעבדים את האדמה על ידי שכירים ערבים. כל היהודים בעלי האחוזות, הגדולים עם הקטנים וגם בעליהם של כרמי זיתים היו ברצון רב מוכרים נכסיהם, אילו נמצאו קופצים עליהם. ברורו שאין הערבים מעוניינים לקנות אדמות, שלפי דעתם ממילא יפלו בידיהם חינם אין כסף.

במיוחד הורגש הדיכאון בקרב בעלי מקצועות החופשיים וחוגי הפקידות. בשיחות פרטיות לא הסתירו אלה את חששותיהם בנוגע לעתידם בארץ זו. יש בתוניסיה מאות עורכי דין, מחציתם יהודים. לא רבים היהודים המועסקים בפקידות הממשלתית הצרפתית ובחברות המסחריות הצרפתיות הגדולות, הפועלות על פי זכיונות ממשלתיים.

והנה קומץ קטן זה של בעלי מקצועות חופשיים מודאג ביותר בגלל ההתפתחויות המדיניות. על אף מספרם הזעום הם מתלבטים המיוחד. כולם חונכו בבתי ספר צרפתיים, וידיעותיהם בשפה הערבית מצטמצמות בידיעה שימושית של השפה המדוברת. על פי רוב אין הם יודעים אפילו צורת אות ערבית, ובוודאי שאין להם כל זיקה לתרבות הערבית.

צרפתים הם – ובמקרה הטוב, יהודים צרפתים הם. ברור להם, שעתה יתחילו לבדוק בציציותיהם הלאומיות הערביות, ויוצר מצב של לחץ מדיני, שעלול להקים דור של אנוסים לערביות. אולם לא רק לזה חושבים בעלי המקצועות החופשיים והנוער והלומד. גדולם גם דאגתם לעתידם הכלכלי, בתנאים שבהם יהיו מופלים לרעה.

אין הם משלים את עצמם, כי יוכלו להיות ערבים טובים בני דת משה, כשם שהשלו, ועדיים משלים, את עצמם, יהודים טובים בארצות המערב. לא רק מפני שיש מעצורים נפשיים לכך מצדם הם : על אלה היו מצליחים להתגבר. אלא שלפי מצב העניינים גם הרוב המוסלמי לא הגיע לשלב כזה, שיוכל לקבלם בתוך מסגרתו החברתית והמדינית, אף על פי שבאופן יחסי גדולה בקרב המוסלמים התוניסאים שכבת המתקדמים מאשר בשאר הארצות, שהיו תחת שלטון צרפת ובארץ לוב. 

יש עדיין מספר לא מבוטל של בעלי אחוזות בינוניות ( כ-1000 – 1500 דונם אדמה ), אבל גם הם מעבדים את האדמה על ידי שכירים ערבים. כל היהודים בעלי האחוזות, הגדולים עם הקטנים וגם בעליהם של כרמי זיתים היו ברצון רב מוכרים נכסיהם, אילו נמצאו קופצים עליהם. ברורו שאין הערבים מעוניינים לקנות אדמות, שלפי דעתם ממילא יפלו בידיהם חינם אין כסף.

במיוחד הורגש הדיכאון בקרב בעלי מקצועות החופשיים וחוגי הפקידות. בשיחות פרטיות לא הסתירו אלה את חששותיהם בנוגע לעתידם בארץ זו. יש בתוניסיה מאות עורכי דין, מחציתם יהודים. לא רבים היהודים המועסקים בפקידות הממשלתית הצרפתית ובחברות המסחריות הצרפתיות הגדולות, הפועלות על פי זכיונות ממשלתיים.

והנה קומץ קטן זה של בעלי מקצועות חופשיים מודאג ביותר בגלל ההתפתחויות המדיניות. על אף מספרם הזעום הם מתלבטים המיוחד. כולם חונכו בבתי ספר צרפתיים, וידיעותיהם בשפה הערבית מצטמצמות בידיעה שימושית של השפה המדוברת. על פי רוב אין הם יודעים אפילו צורת אות ערבית, ובוודאי שאין להם כל זיקה לתרבות הערבית.

צרפתים הם – ובמקרה הטוב, יהודים צרפתים הם. ברור להם, שעתה יתחילו לבדוק בציציותיהם הלאומיות הערביות, ויוצר מצב של לחץ מדיני, שעלול להקים דור של אנוסים לערביות. אולם לא רק לזה חושבים בעלי המקצועות החופשיים והנוער והלומד. גדולם גם דאגתם לעתידם הכלכלי, בתנאים שבהם יהיו מופלים לרעה.

אין הם משלים את עצמם, כי יוכלו להיות ערבים טובים בני דת משה, כשם שהשלו, ועדיים משלים, את עצמם, יהודים טובים בארצות המערב. לא רק מפני שיש מעצורים נפשיים לכך מצדם הם : על אלה היו מצליחים להתגבר. אלא שלפי מצב העניינים גם הרוב המוסלמי לא הגיע לשלב כזה, שיוכל לקבלם בתוך מסגרתו החברתית והמדינית, אף על פי שבאופן יחסי גדולה בקרב המוסלמים התוניסאים שכבת המתקדמים מאשר בשאר הארצות, שהיו תחת שלטון צרפת ובארץ לוב. 

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI

Chapitre II

Aspects de la présence juive à Safi : entre le passé et le présent

Pour ne pas laisser passer cette occasion, je signale que les juifs de Safi avaient une presence importante dans les biens immobiliers de la ville, presence sans pareille dans les autres villes du pays. Les anciens de Safi le savent bien qui racontent encore leurs nouvelles. J'ai trouve cette verite :dans la suspension des travaux par les autorites sur certains terrains dela Chaabaet pres des tombeaux des Saints Moughitine apres que leurs vrais proprietaires se furent manifestes: ce sont des juifs de Safi qui se sont opposes a l'atteinte de leur propriete.

par la lecture de documents de justice qui indiquent que certains juifs de Safi possedaient de vastes terrains a l'est de la ville, englobant leur cimetiere, les terrains voisins, y compris celui occupe par l'Ecole Ghiati qui, a l'origine, avait ete une ecole hebraique, construite par l'Alliance Israelite Universelle. Ces terrains s'etendaient jusqu'a Dar Al Baroud.

par leur possession de beaucoup de maisons dans les differents quartiers de la ville – et plus specialement dans 1'ancienne medina -, qui etaient louees a des musulmans ou a des juifs sans distinction. Parmi ces proprietes, un immeuble de la rue du R'bat, connu encore sous le nom de « Dar Murciano », juif originaire de Murcie, en Andalousie.

• par l'etude des archives dela Conservation Fonciereou j'ai releve le nom de families et d'individus juifs qui etaient proprietaires de nombreux immeubles. Parmi ceux-ci, la famille Levy et ses enfants

par l'etude des archives de la Conservation Fonciereou j'ai releve le nom de families et d'individus juifs qui etaient proprietaires de nombreux irmmeubles. Parmi ceux-ci, la famille Levy et ses enfants : David Levy (ne en 1912 ) et Albert Levy (ne en 1914 ), et le plus connu des propretaires, Israel Benayer, ne en 1902, qui possedait un lotissement tres vaste, appele « Benslimane », sis au Plateau et consistant en plusieurs lots – sa superficie totale etait de 5200 m2 et sur l'Avenue Mohammed V, un autre terrain de 1439 m2.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

שבחי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

מאמר זה, אף־על־פי שהדברים הנאמרים בו תופסים, קרוב לוודאי, לגבי כל שבחי הצדיקים, מבוסס כולו על קובץ אחד של סיפורים ממין זה, והוא ספר מעשה נסים שערך ר׳ אברהם מוגרבי. הסיפורים שבקובץ זה עוסקים בבני משפחת הרבנים אבוחצירא, וברובם הגדול כמפורסם שבבני משפחה זו, ר׳ יעקב אבוחצירא, שחי במרוקו במאה ה־19; לפי הרשום בשער הספר נולד בשנת תקס״ז (1807), בעיר תפילאלת, ונפטר בתר׳׳ם (1880) בעיר דמנהור שבמצרים. אין מאמר זה עוסק בר׳ יעקב אבוחצירא ההיסטורי, אלא בדמותו כפי שהיא מתוארת בשבחיו. יתר־על־כן, עיקר עניינו של המאמר איננו בתיאור הצדיק כפי שהוא מצטייר בסיפור העממי (כדרכו של נוי במאמרו על ר׳ שלום שבזי), ואין הוא בא לדון במוטיבים הסיפוריים הבינלאומיים המצויים בסיפורים (כדרכו של אלן קורה במאמרו על ס פ ר מעשה נ ס י ם), אלא כוונתו לעמוד על הבחינות החינוכיות של הקובץ: מה היא הדמות המוצגת לבני העם כסמל האדם השלם ?

מה הן מעשיה ותכונותיה של אותה דמות אידיאלית, מעשים ותכונות הנחשבים למופתיים בחברה היהודית המסורתית ? מה היא הגישה כלפי הצדיק, שאותה מבקשים סיפורים אלה לטפח בלב העם, ומהו הלקח המתחייב מהסיפורים בתחומים שבהם הם נוגעים במישרין ובדרך אגבי האמונה בצדיקים והערצתם בחייהם ולאחר מותם מושרשות עמוק בחייהם הדתיים של בני עדות רבות, ובכללם של יהודי מרוקו. על־כן עשוי העיון בסיפורים הקשורים בצדיקים אלה – ולא מנקודת הראות של חוקר הפולקלור, אלא מזו של איש החינוך ־ ללמדנו רבות על הערכים האנושיים והדתיים שעמדו במרכזה של התרבות היהודית המסורתית, ושאותם ביקשה להקנות ולחזק באמצעות סיפורים אלה, כשהם משמשים בתורת מכשירים לחינוך העם.

סיפורים בשבח חכמים וצדיקים ידועים מאז ומתמיד. קבצים מיוחדים של סיפורים מסוג זה נתחברו לכבוד אישים דגולים כמו, למשל, האר״י הקדוש ורבי חיים ויטאל. במיוחד נתפשט הנוהג לספר סיפורי שבח לצדיקים מאז עליית תנועת החסידות; אחד הקבצים הידועים ביותר של סיפורים מסוג זה הוא ספר ש ב ח י ה ב ע ש ״ ט. החסידים ראו בהפצת סיפורים אלה פעולה חינוכית. ר׳ נחמן מברצלב אמר: ״העולם אומר שמעשיות הן יפות להרדים אנשים, ואני אומר, שבעזרת מעשיות מעוררים בני אדם משנתם״. בובר כותב: ״לבעל שם טוב עצמו מייחסים את האמרה, שבזמן שאדם מספר בשבחם של צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״. סיפורי חסידים הגיעו לצפון-אפריקה והופצו בצבור בתרגום ערבי. ר׳ אברהם מוגרבי, עורך הקובץ מעשה נסים, שאנו עוסקים בו, מצטט בהקדמתו דברים שאמר ר׳ נחמן מברצלב על ערכם של שבחי צדיקים (ז).

הערה – ספר מעשה ניסים הינו ספר אשר מתאר מעשה ניסים אשר נעשו במשך הדורות על ידי רבני משפחת אבוחצירא ובפרט על ידי הרב ישראל אבוחצירא מנתיבות אשר ידוע בכינויו הבבא סאלי, מחבר הספר הרב אברהם מוגרבי שימש במשך שנים כשמשו האישי של הרב הבבא סאלי וזכה לראות במו עיניו את הניסים והנפלאות הרבים אשר חולל הרב ולכן העלה אותם על הכתב למען ידעו הדורות הבאים אחריו על איש האלוקים אשר חי בתוכינו בדורות אחרונים אלו בספר גם מובאים תמונות של רבני משפחת אבוחצירא לדורותיהם ותמונות רבות מערי מרוקו הספר מכיל סיפורי ניסים רבים מאוד והינו מרתק לקריאה- עד כה יצאו ב חלקים בהוצאת הרב המחבר

מקור: http://he.shvoong.com/society-and-news/spirituality/265622-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%9D/#ixzz2JWLR0Zmz

עיסוק במעשיות כתכלית לעצמה, לשם בילוי זמן, נחשב לפסול בעיני חכמים. לכן רואה מחבר הקובץ צורך להצטדק על טיפולו בסיפורים תחת לעסוק בתורה, והוא מעלה בהקדמתו נימוקים שונים המצדיקים את הוצאת הקובץ, כגון שהזמנים קשים, ובני־אדם מבקשים לשמוע ״דברי ברכות ונחמות״ (ז); ובאופן מודגש, שההאזנה לסיפורי צדיקים יש לה ערך דתי וחינוכי: הסיפורים משמשים דוגמה לאנשים, ומעוררים אותם לעבודת ה׳ ולחזרה בתשובה (ו, י).

אמיתות הסיפורים

כדי שיוכלו הסיפורים למלא את יעודם החינוכי, תנאי ראשון הוא שיתקבלו כאמיתיים. ואכן, מדגיש המחבר חזור והדגש, לאורך כל הספר, את אמיתות הדברים, וזאת בדרכים שונות. את הסיפורים ״שמעתי ממגידי אמת״ (ככתוב בשער הספר, וחוזר 11 פעמים, למשל בעמי מ"ד, קנ״ג, ר״א). בראשם של מגידי אמת אלה עומדים בני משפחת אבוחצירא החיים כיום, ושהמחבר עצמו נמנה עמם על־ידי נישואיו לאחת מבנות המשפחה (ט). ואלה דבריו בהקדמתו: ״הנני מודיע, שכמעט כל המעשיות שמעתי אותם מפי צאצאי המשפחה יצ״ו, וכולם אמיתיים, קבלה איש מפי איש; והשתדלתי לשמוע אותם גם מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא שליט״א, שהוא נכד רבינו״ (ט).

בסיפורים רבים מצוין מי מבני המשפחה מסר אותו, כגון הרב יצחק אבוחצירא, רבה המנוח של רמלה־לוד (קצ״ח, רכ״ב). אלה נחשבים למקור מוסמך, וברור שאין מי שיטיל ספק בסיפור שנמסר מפי בני משפחה ידועה זאת. כמקור אחר משמשים בני־אדם שהם עצמם נוכחו במעשה, או היו מעורבים בו, או לפחות שמעו אותו מכלי ראשון ומהימן ביותר: ״עוד שמעתי מעדי ראייה, מיהודי אשר נולד במצרים, שעד היום הזה באים להשתטח על קבר הצדיק״ בעיר דמנהור שבמצרים״ (קצ״א); ״והוא שמע המעשה מפי בעלת הנס ושמה פריחה״ (רי״א); ״אשר סיפר לו ה״ה מר יעקב אליזרע שאביו היה שם״ (ע״ה־ע״ו). לפעמים מקבל הסיפור אישור מהעובדה שהוא ידוע ברבים: ״וקבלה בידינו אמיתית וביד כל קהל ישראל שבעיונו שניגלה אליו אליהו ז״ל״ (כ״ט); אך דרך בולטת יותר לאישור הסיפור היא ההסתמכות על ״שרשרת־מסירה״, המגיעה עד לאותו דור שבו חי הצדיק: ״עוד שמעתי מפי מר חמי הרה״ג כה״ר אברהם אבוחצירא שליט״א, רב של יבנה, נין ונכד לרבינו יעקב זצ״ל, שהוא שמע מהרה״ג ישראל דהן שליט״א, רב באר שבע, שסיפר לו מר חמיו רבי אברהם עלון ז״ל, שהיה שמש לרבינו יעקב, והיה יחד עם רבינו במעשה הזה״ (פ״ה). הציון המודגש של היחוס ושל התואר אינם באים רק לשם הדיוק, אלא נושאים מסר נוסף לקורא: לא יתכן שאנשים נכבדים אלה ימסרו דבר שאיננו נכון, ובוודאי לא לקרוביהם ולמקורביהם! במקרה שהזכרנו נפטר כבר האיש שהיה עד־ראייה; לא כן במקרה הבא: ״מעשה ששמעתי מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא הי״ו ששמע מפי ה״ה ר׳ יצחק דהאן ד״י״ו שהיום, שנת תשכ״ו, הוא בן מאה שנה.״״ והוא עצמו היה נוכח במעשה שעליו הוא מספר (ס״ט).

אופייני מאוד לתרבות המסורתית־האוראלית שבה חיו אנשים אלה, שבתור מקור עיקרי לסיפורים משמשים דברים שנמסרו בעל־פה: 39 פעמים נזכרת במפורש מסירה שבעל־פה, ורק חמש פעמים-מקוד כתוב. זה תואם את התפישה המצויה בתרבויות מטיפוס זה, שלפיה יש לסמוך על דברים הנמסרים מפיו של אדם נאמן יותר מאשר על מסורות הכתובות בספרים.

יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן…דרכי האמורי.

מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן 

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

חכמים נטו שלא לשנות מנהגים, וביחוד כאלה שהם " מנהגי אבות ". " מנהג קדמונים " או " מנהג ותיקין ". מאידך גיסא שללו מנהגים שהוגדרו כ " דרכי האמורי ", כינוי למנהגים שאין להם אסמכתא בספרות ההלכה, וקיים חשש שהם מנהגים של עובדי עבודה זרה.

לפי שולחן ערוך יש מי שחשש בכל קמע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.

שריטה בגוף.

איסור שריטה בגוף מבוסס על הפסוק " לא תתגודדו , ( דברים יד, א ) והאיסור נזכר במשנה ובמקורות ההלכה. בנימין השני שביקר במרוקו ב – 1854 כותב שנשים באבלן שורטות את בשרן עד זוב דם ומורטות שערותיהן. הניסיון על ידי חכמים לבטל מנהג זה לא עלה יפה.

לפי האמונה בצורת באה על חטאים של הציבור. במקור משנת 1715 נאמר שחכמי צפרו התכנסו בבית החיים להתפלל על הגשם בעת בצורת. והם מנו שלושה חטאים שפשו בעיר. אחד מהם.

" שהנשים מתגודדים ומשרטים בשרם על המת ולא יעשה בזאת בישראל שזה חוק האמורים, וחייבים על כל שריטה ושריטה מדאורייתא.

מנהג הכפרות.

רבי יוסף משאש דגל בביטול המנהג ששוחטים  יום לפני יום כיפור תרנגול זכר ותרנגולת נקבה, ומסובבים אותם מעל הראש תוך אמירת " זה כפרתי וכו'….

היה לו אילן גדול לסמוך עליו והוא רבי יוסף קארו בשולחן ערוך או"ח, " מה שנוהגים לעשות בערב יום הכיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג. הרמ"א כותב בניגוד לרבי יוסף קארו מנהג שיסודו הגאונים " וכן נוהגין בכל מדינות אלו כלומר באירופה, והוא מנהג ותיקין.

נימוקיו לביטול המנהג הם כדלקמן : אם הרמב"ן רבי יוסף קארו שהיו להם שם בקבלה, ופסקו שיש בזה חשש אסור תורה וצוו לבטלו ודאי דעלייהו סמיכנא, והזריז לבטלו הרי זה משובח ועליו תבא ברכת הטוב.

יש לו גם נימוקים סוציאליים.

א – לפי ניסיוני בתור חכם באלג'יריה. מיעוט השוחטים יוצר מצב שבעלי הבתים רצים אחרי השוחטים וכדי שישחטו להם נותנים להם מתנות, דבר שאין יד העניים משגת.

ב – הראשונים היו נותנים הכפרות לעניים, ולכן נקרא בשם " כפרות "אבל בזמן הזה הם אוכלים אותם ואן כן הוי מנהג של שטות ושחוק והיתול.

ג – בזמניהם היו התרנגולים מצויים הרבה ובזול גדול, ורוב בעלי בתים ובפרט העניים היו מגדךים אותם בבתיהם, ואז היה נקל להם לעשות הדבר

אבל זמנן הזה עשיר ורש נפגשו לקנות כולם סמוך לעשור ומתייקר השער..ועניים במקום שישמרו את כספם להוצאות המועד הקדוש, הם מאבדים אותם לקיים המנהג, והרבה מהם מוכרים או ממשכנים כלי תשמישים בשביל זה ויש לווים ואינם משלמים ושי קונים בהקפה וקשה להם גזל הנאכל.

.כלומר, הביקוש המוגבר לתרנגולים גורם לעליית מחיריהם, דבר שמכביד על העניים.

ד – קורה שבעת השחיטה התרנגול נטרף, ואם איש עני הוא שאין לו כסף משנה, יגדל עליו הכאב מאוד.

ה – טעם יסוד המנהג הוא הנתינה שנותנים אותם לעניים לעשות בהם סעודות היום ומוצאי יום הכיפורים ובלעדי זה קרינן עליו " למה לי רוב זבחיכם ". אם כן בזמן הזה שעושים אותו בשמחה ושחוק וקלות ראש, כמה הדיוטים חושבים בדמיונם הכוזב, שנשאו תרנגולים עליהם את כל עונותם, ואינם צריכים עוד לא תשובה ולא הכנעה, גם ממלאים בטנם מבשרם, אם כן הרי עיקר טעמו של המנהג אבד מן העולם, ולא נשארה כי אם הקליפה, והרי זה דומה למי שרמון מצא, תוכו זרק וקליפתו אכל.

ו – כשאר ליל תשעי בתשרי חל במוצאי שבת כמה יהודים קונים הכפרות ביום השבת, כאשר עינינו ראו..בשביל מנהג גרוע יחללו את השבת בפרהסיא.

לבסוף, החכם הגיע למסקנה שיש לשבח כל " הזהיר וזריז לבטל המנהג כביטול חמץ " ויש בזה חשש גדול של דרכי האמורי שהוא אסור תורה.

בספר אחר כתב רבי יוסף משאש שהוא התקין בקהילתן שבמקום עוף לכל אחד מבני המשפחה, יש להסתפק בתרגול ותרנגולת אחת לכל המשפחה, וקיימו וקיבלו. 

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

שרשים חסונים

ר׳ חיים ויטאל האמיתי

לאחר פטירת האר״י, שהה ר' חיים כמה שנים נוספות בצפת, ולאחר מכן עבר לגור בירושלים, כפי שהורה לו רבו האר"י הקדוש קודם פטירתו. שם ארע לו – בשנת של״ט, המעשה הבא:

יום אחד, מתדפק על דלת ביתו, השמש הערבי הממונה על נקיון הר הבית, שהיה יודע כשונא יהודים מושבע, ובפיו בקשה מרי חיים שיכתוב לו קמיע לשמירה. השתומם ר' חיים, ושאל: מה ארע לך? הלא שונא יהודים מושבע אתה, ומה באת לדרוש ממני ישועה.

השיב לו השמש הערבי: הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש אתה. כי אני משמש בבית המקדש, והלילה בחצות יצאתי מפתח בית המקדש להטיל מים בעזרה, והי­ה הירח מאיר מאוד כצהרים, ואשא עיני ואראה אותך פורח באויר ומשוטט על בית המקדש שעה אחת. ואתה הוא בעצמך בלתי שום ספק כלל וכלל.

מעניינת מאד ההקבלה בין מעשה זה, למעשה דומה, אותו סיפר הצדיק רבינו מאיר אבוחצירה זצוק״ל, כפי ששמע מהשד״ר הגאון הצדיק ר׳ אברהם פינטו זצ׳׳ל מצפת בשעה שביקר ושהה בביתם במרוקו בשנים קדמוניות. וכה סיפר:

כידוע, בעת עלותו של האר״י הקדוש ממצרים לארץ ישראל, חשק לבו לבוא להתגורר בירושלים עיר הקודש והמקדש, סמוך ונראה למקום השראת השכינר אולם, טרם בואו לשם, נפקחו עיניו הקדושות, והנה רואה את השטן ניצב על ירושלים, חרבו שלופה בידו, רגלו אחת בהר הבית, ורגלו האחרת על אחת הכנסיות הטמאות השוכנות בעמק הר הזיתים, ובפיו קורא לעברו לאמור: ״ראה, כל הזמן פגעת בי בכל אותם תיקונים קדושים שערכת, ועתה, אם הינך נכנס לירושלים, או שאני בטל ועובר מהעולם, או אתה… על כן, לך הלאה, ואל תקרב לכאן״. מששמע זאת האר״י הקדוש, פנה והלך לו אל הגליל, לעיר הקודש צפת.

מאותו זמן לא דרכה רגלו בירושלים (ועל כל פנים אין לנו ידיעה על כך), וכשנצרך לאיזה דבר בעיר הקודש, שלח את תלמידו ר׳ חיים ויטאל למלא אותה שליחות.

באחת הפעמים בהם שהה ר׳ חיים בירושלים, פגע בו המופתי הירושלמי מהלך בהר הבית. המופתי המופתע פנה אליו בשאלה: ר׳ חיים, איך הינך דורך כאן, הלא הכניסה להר הבית אסורה עליכם באיסור חמור?

השיב לו ר׳ חיים: הינך טועה, אינני חיים ויטאל.

המופתי התפלא עוד יותר, ואמר: איך הינך אומר כך? הלא אני מכיר אותך, ובודאי אתה הוא זה ר׳ חיים ויטאל, האם רצונך לתעתע ולהתל בי?

רבי חיים לא השיב, אלא תפס בידו, ויצא יחד עימו מהר הבית. כשיצאו יחדיו החוצה, והנה רואה המופתי מול עיניו במרחק מה, את ר׳ חיים ויטאל עומד בחוץ.

המופתי התבלבל לגמרי, שפשפף בעיניו, וקרא בתמהון: מה קורה כאן? מי מכם הוא ר' חיים ויטאל אותו אני מכיר היטב?

השיב לו ר׳ חיים: דמות זו העומדת בחוץ, הוא ר׳ חיים ויטאל האמיתי, הדר כאן ביניכם בעולם השפל, אולם אני, אשר פגשת בי בהר הבית, איני אלא דמותו הרוחנית, הנמצאת בגנזי מרומים. בעת הצורך, כאשר מתעוררת דרישה לכך, מתלבש אני בדמותו הגופנית לשעה קלה, ופועל פעולתי. אולם ר׳ חיים ויטאל עצמו, הדר ביניכם, הוא ודאי לא נכנס להר הבית מעולם! – סיים דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מעשה באבו-סיפי״ן וסופו הבלתי ידוע

fמה שנים התגורר ר׳ חיים בירושלים, אולם מעשה מסויים הכריחו לעקור לדמשק, כפי שמספר החיד״א בשם הגדולים משמם של זקני ירושלים, ונביא אותו בלשונו:

״ידוע שחזקיהו המלך סתם את מי מעין הגיחון, מפני סנחריב מלך אשור, שלא ברצון חכמים. ועד היום, ביום ששי בחצות, כאשר נסגרים שערי העיר, והיא נשארת כמעט ריקנית, ושקט שורר בה מפני שהישמעאלים עולים בזמן הזה להר הבית, ההולך שם לשער אחד, סמוך למגדל, שומע קול מים רבים ההולכים מתחת לארץ, והקול הוא קול מי מעין הגיחון.

״ובזמן שמהרח״ו היה בירושלים, בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי״ן, אשר ידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל האם נמצא היום מי שיוכל לפתחו. ואמרו לו הגויים, יש חכם אחד יהודי, שהוא אלקי, ושמו ר׳ חיים ויטאל, והוא ודאי יכול לפתחו. שלח השר לקרוא לר׳ חיים ביום ששי, וגזר עליו לאמור: בעוד אני הולך להר בית, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, היות והוא נצרך הרבה לעיר, עליך מוטל לפתחו, ואם לא דמך בראשך.

״מהרח״ו חשש לעשות כן, וכדי להינצל מגזר דין מות, הלך בקפיצת הדרך לדמשק. ובא אליו רבינו האר״י זצ״ל בחלום, ואמר לו, הסכלת עשו, כי זה השר היה גלגול סנחריב, וכן נקרא אבו סיפי״ן, שבערבי פירושו אבי החרבות, ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך, והיתה שעת הכושר לתקן את אשר עשה שלא ברצון חכמים, ולפתוח מי גיחון, ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבו מהרח״ו לא רציתי להשתמש בשמות הקודש. ואמר לו האר״י הקדוש, אילו לא השתמשת בשמות הקודש לבא לדמשק, החרשתי, אבל מאחר שהשתמשת לזה, היית יכול להשתמש לפתוח את מי גיחון, והיה קדוש השם ותקון גדול. אמר לו מהרח״ו, א״כ אחזור לירושלים לפתחו. אמר לו האר״י הקדוש, חליף שעתא ולאו זימניה הוא״, עד כאן לשון שם הגדולים להרב חיד״א.

את המשך המעשה סיפר הגאון ר׳ יוסף חיים מבגדאד – בעל הבן איש חי, בספרו בן יהוידע (פסחים דף נו.), והיות והוא כמעט לא ידוע, נעתיקנו מילה במילה.

וז״ל:

״ודע, כי אותו השר הנקרא אבו סיפי״ן, הוא היה מן אנשי אמונת הישמעאלים, ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה, והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו, בבנין מכובד, והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה, ומתפללים על קברו. ואותם שיש להם חולי הקדחת, היו הולכים לשם, ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא בו. ואז, על ידי כן, גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו, באופן שהיה לו שם גדול, והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר.

״עד שבא הרב המקובל מהר״ר מרדכי ששון ז״ל (הוא הרב המחבר ספר קול ששון, דבר בעתו, ומזמור לאסף), ושכר חצר אחר כנגד מקום קבורתו של אבו סיפי״ן הנזכר, ויתבודד שם, ועשה יחודים וכוונות, עד שביטל כח הקליפה שלו, ולא נשאר להם אמונה בו, אפילו הגויים, ולא היה שום אדם נכנס אליו. וחרב החצר שלו, ונפלה הכיפה, וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושומם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי, שנעשה כאחד הריקים", עכ״ל.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב. 

השאלה פותחת : " קהל שהסכימו וחתמו ", ובהמשכה אנו מוצאים " " שהרי מושבע ועומד הוא ( הכוונה לשמעון ) בהסכמת שני הקהילות לשרת ולעבוד שלוש שנים רצופות…."

בפתח השאלה מכנה השואל את שתי הקהילות " קהל " והוא מסיים את השאלה " " בהסכמת שתי הקהילות " ברור שאין כאן שתי קהילות הצוררות זו את זו, אלא שתי קהילות החיות בהרמוניה.

רבי משה מטראני, המבי"ט, ( 1500 – 158/0 ) , מחכמיה של צפת ומגדולי הפוסקים.  רבו של רבי יום טוב צהלון.

משה מטראני נולד בעיר סלוניקי שביוון. אחרי שרכש השכלה תורנית מקיפה אצל דודו באדריאנופול, עלה לארץ בגיל 18. הוא השתקע בעיר צפת וכבר בגיל 25 הפך למרביץ תורה בקרב עדת יוצאי קאשטילייא

בזמן זה, הגיע גם הרב יעקב בירב לצפת, והמבי"ט התקרב אליו והיה לתלמידו המובהק‏‏. משעזב הרב בירב למצרים נשאר עימו בקשר מכתבים ורכש מעמד בכורה בצפת.

דבר זה השתנה בשנת 1536 עם הגיעו של רבי יוסף קארו לעיר. זה תפס את עמדת הבכורה, ואפילו, עם חידוש הסמיכה ההיסטורי, הוסמך בידי הרב בירב עוד לפני שהוסמך המבי"ט.

בין שני הגדולים קרו מקרים של אי-הסכמה, המבי"ט האשימו כי הוא דיבר אליו בצורה מבזה "להקל בכבודי לזלזל בי כנגד בני עמי", ואומר לו "קנטורין וחירופין והוצאת שם רע".
הרב קארו השיב לו:"אתה רוצה להתייהר בפני עמי הארץ להראות שאתה גדול מאיתי" והטיח בו האשמות חמורות על פגמים בהתנהגותו כדיין. עם זאת, השניים ישבו יחדיו בדין וגם חלקו מחמאות ותארי כבוד זה לזה באותו זמן.

הרוב הלך אחרי הרב קארו, שהוערך יותר בידי הציבור (ועד היום שמו מפורסם מהרבה משמו של המבי"ט).

עשרות שנים נמשכו החיכוכים בין השניים, אך נראה שבערוב ימיו של הרב קארו היה פיוס מסוים. אחרי מותו ראה אותו המבי"ט בחלומו וסבר שהוא בא להוסיף לו שנות חיים. בחמש השנים עד פטירתו שלו עמד בראש יהדות צפת.

בנוסף לספרי השאלות ותשובות שלו, שהשפעתם גדולה עד היום, כתב גם על מוסר, תפילה ותשובה. בנו הרב הגדול יוסף מטראני התייתם מאביו בהיותו ילד בן 7 ואמו מסרה אותו לרב שלמה סאגיס ראש הישיבה בצפת ובנו של הרב המקובל יוסף סאגיס שלימדו תורה. בנו זה היה גדול בתורה ומונה לרבה של כל טורקיה וספרי השו"ת שלו כשל אביו מפורסמים ונחשבים מאוד.

אסמכתא נוספת להרמוניה שבין שני הקהלים מצאתי בשיר, שנמצא על נרתיק ספר התורה בבית הכנסת הקדמון בחלב, מסוף המאה השש עשרה. וזה לשון קטע מהשיר :

מקום ספרים / שבעה סיפורים /  ( שבעה היכלות לספרי התורה )

 מאוד הם מאירים / לנורא עלילות

ותיבות שלושה / ( שלוש התיבות המרכזיות של בית הכנסת : התיבה שבאגף העתיק, התיבה שבחצר והתיבה אשר באגף החדש, מול היכל הספרדים )   / עשויים כמקשה ( הכוונה לצורה האומנותית היפה של התיבה )

 והמה ירושה / לשתי הקהילות. (מוסתערבים וספרדים)

בהקשר זה מן הראוי לדון בסוגיית בתי הכנסת בחלב. לא ידוע לנו בבירור, אם הקימו מגורשי ספרד בתי כנסת מיוחדים לעצמם. אדרבה, מה שידוע לנו הוא, שהם נזקקו לבית הכנסת הגדול – הקדמון, המיוחס ליואב בן צרויה – ורק במחצית השנייה של המאה השש עשרה, כאשר בית הכנסת צר מלהכיל את המון המתפללים, נבנה אגף חדש, האגף המזרחי ובו " היכל הספרדים ".

ניתן לשער, שגלים של מגורשי ספרד הגיעו לחלב במשך עשרות שנים, שכן ידוע, שהמגורשים נדדו ממקום למקום עד שהגיעו לישיבת קבע.

מדוע נבנה " אגף מזרחי " לבית הכנסת הגדול, ולא הקימו להם הספרדים מבנה מיוחד לקהל הספרדי ? על שאלה זו ניתן להשיב תשובות אחדות : ראשית יש להזכיר – והדבר כבר נאמר לעיל – כי בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כל כך כמו במקומות אחרים.

שנית ייתכן ולא ניתן להם רישיון מטעם השלטונות לבנות בית כנסת חדש, ונאלצו לכן להסתפק בהרחבת בית הכנסת הקיים. נימוק שני זה הוא דחוק, שכן בדמשק ובשאר מקומות קיבלו רישיונות. השערה נוספת היא, שהקהל הספרדי נצמד לבית הכנסת הקדמון מפני קדושתו.

מסורות ואגדות שונות סופרו על בית כנסת זה, המפורסמת ביותר מייחסת ליואב בן צרויה, שר צבא דוד, את בנייתו : " והיה יואב בן צרויה נושא על כתפו האבנים הגדולות ומעלה על הסולם, כדי ליתנם בכותל של בית הכנסת.

יום אחד בכה יואב ואמר : אפשר שהקדוש ברוך הוא יניח בית המקדש אשר שלמה עתיד לבנות וישרה שכינתו בית הזה אשר אני בונה ? מיד יצאה בת קול ואמרה : " יואב יואב ! עתידים שני בתי מקדשות ליחרב וביתך יהיה קיים " !

ערכה של אגדה אינו באמיתות ההיסטורית, אלא בהשפעתה על המאמינים בה. יש לשער, איזו הרגשת ייעוד הרגישו יהודי חלב, כשנכנסו לבית כנסת קדוש זה שלא נחרב. גם " כתר תורה " הידוע לנו בשם " כתר ארם צובה ", שהיה מצוי בבית הכנסת ושנכתב על פי האגדה בידי עזרא הסופר, הוסיף למקום נופך של קדושה :

" ויש שם בבית הכנסת מערה וקבלה בידינו ששם אליהו הנביא נגלה ומדליקים שם נרות בעת צרה ". זאת ועוד : ידוע, שבית הכנסת זה הציל, פעמים אחדות, את הקהילות מטבח, כאשר שימש לה מקלט בטוח מפני הפולשים, שנהגו כבוד בקדושת המקום.

כל האגדות והמסורות האלה העלו את ערכו של בית הכנסת הקדמון ועשו אותו " מקדש מעט " בעיני כל יהודי, ואף קהל הספרדים בכלל זה.

מדוע נבנה האגף המזרחי בבית הכנסת הגדול רק במחצית  השנייה של המאה השש ערה ? קשה לנו לדעת. ייתכן, כאמור לעיל, שרק אז גדל מספר המתפללים שהתעורר הצורך באגף נוסף לספרדים. ייתכן שרק אז ניתן רישיון בנייה מטעם השלטונות וייתכן דם שהדבר קשור במשפחה ובאישיות ספרדית חשובה, שהגיעו לחלב רק באמצע אותה מאה – הלא היא משפחת לאניאדו והרב שמואל לניאדו, " בעל הכלים ".

הרבה סיפורים ואגדות נתרקמו מסביב לאישיותו דגולה זו, שהעמידה אחריה עשרה דורות של רבנים ותלמידי חכמים בארם צובה, בצפת, במצרים, בבל ובירושלים.

המסורת החלבית מספרת, כי יהודי חלב שלחו את עשיריהם לצפת, להביא אליהם את מרו רבי יוסף קארו להיות להם לראש. ועינם, כי לא יוכל למלא בקשתם ועל כן הנהו שולח להם את רבי שמואל לניאדו, איש אשר כגילו.

אגדה אחרת מספרת על עושרו של " בעל הכלים " בזה הלשון : " ובובאו לחלב דרך ים בספינה, מת אחד מהסוחרים הנוסעים ומכרו את סחורותיו, ונפל המקח על הרב ז"ל. ובתוך הסחורה נמצא אבנים טובות ונתעשר והוציא הוצאות מרובות לטובת האר"ץ ותקן תקנות גדולות באר"ץיע"א.

לא נוכל לדעת מהו היסוד ההיסטורי של אגדות אלה. ייתכן והן נולדו מאורח יותר, כדי לפאר את שם המשפחה, מעין שבחי הבעל שם טוב, וייתכן שיש בהן גרעין של אמת.

מתי הגיעה משפחה זו לחלב ומה מקורה ? על כך כותב צאצא המשפחה, רבי רפאל שלמה לניאדו, מחבר " בית דינו של שלמה ". בספרו " כסא שלמה " הוא מספר, שמשפחתו יצאה מן הגירוש. הוא מזכיר את שאלות ותשובות הרא"ם – רבי אליהו מזרחי (הרא"ם1435 – 1526), רב טורקי, אחד משלושת מפרשי רש"י העיקריים :

שבהם נאמר : " ואחשוב גם כן שהחכם רבי שמואל לניאדו היה אז במעמד ואיננו עתה ". הרא"ם היה משנת 1495 " חכם באשי " בתורכיה ונפטר בשנת 1526. יש להניח, שרבי שמואל הנזכר הוא סבו של " בעל הכלים " והיה אז עדיין בתורכיה.

לא נדע לבטח מי הוא אשר הגיע ראשון לחלב. אולי היה זה אביו של " בעל הכלים ", רבי אברהם, שהגיע לחלב עם בניו. רבי אברהם לניאדו זה נפטר בשנת שמ"ה – 1585, ואילו בנו, " בעל הכלים ", נפטר בשנת 1605.

לא נגזים אם נאמר, שהמשפחה הגיעה לא יאוחר מאמצע המאה השש עשרה והטביעה את חותמה על חיי הקהילה כולה, במשך יותר מעשרה דורות

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

רבי דוד ומשה – מתוך ספרו של יששכר בן עמי – הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית

ירושלים – תשמ"ד

35.135 ״יהודי אחד בא מאוריקה מדי שנה בשנה. בחודש טבת מביא בהמה לשחיטה. באותה שנה בא עם אשתו וגיסתו. קנו ארבעה כבשים. שחטו את הראשון. היה טרף, השני — טרף, השלישי — טרף ורק הרביעי היה מותר לאכילה וזה היה ביום ששי. אותו יהודי היה קורא תהילים.

מסרתי לו שמארבעת הכבשים שהוא הביא רק אחד היה מותר, כשר. מסרתי לו שאם אין לו באותו יום במה להחליף את שלושת הכבשים, יכול להביא פעם אחרת. גיסתו כעסה. היה לה בן יפה־תואר. אני חילקתי את הכבש הכשר לשתיים. מחציה מסרתי לאותו יהודי ואת המחצית השנייה חילקתי לעניים. אותה מחצית שחילקתי לעניים הספיקה כאילו היה בה אותו משקל של ארבעה כבשים. את המחצית השנייה נתתי לאותו יהודי לצורכי שבת. באותו לילה בן הגיסה התחיל לגסוס.

היא התחילה לצעוק. באו וסיפרו לי וביקשו ממני לעשות משהו. עניתי שאני לא אלוהים. חזרתי לישון. הצדיק העיר אותי וביקש שאני אלך אליה. הלכתי ואמרתי לה: אתמול ביקשתי ממך להביא כבשים אחרים לשחיטה וסירבת. עכשיו את צריכה לחדש את הנדר. מחר תביאי לי שחיטה. אם אין לך כסף, אני אלווה לך עד שתשלחי את הכסף מקזבלנקה, ואם את שוב מסרבת, דמך בראשך. את אחראית על מה שיקרה. באותו לילה נתנה לי ארבע מאות ריאל. לקחתי. הלכתי ליד המציבה של הקדוש.

התחננתי לקדוש ואמרתי: אדוני הקדוש! אנשים אלה באו במצב־רוח טוב. תן להם שישובו לביתם במצב־רוח טוב. הנה אדוני הכסף של השחיטה שלהם. חזרתי לאותה אשה ופתאום התעורר הבן וביקש שהיא תתן לו לשתות תה. הוא היה בן חמש. היא צעקה מרוב שמחה. למחרת בבוקר נסעתי לכפר הקרוב. קניתי כבש בשלוש מאות חמישים וחמישה ריאל. נשארו לי ארבעים וחמישה. קניתי ערק, סולת. אשתי אפתה לחם״.

36.135 ״מחודש טבת עד חג הפסח נהגתי לנסוע לקזבלנקה כדי להביא את הכסף לעניים מאנשי הוועד שטיפלו בענייני הקדוש. כך הבאתי כסף בליל חג הסוכות, חג הפסח וראש השנה. כל אחד מהעניים מקבל מעטפה שלו, עם הסכום המגיע לו. זה היה הכסף שנאסף בקדוש. הכל נכנס לקופה אחת. זו היתה קופת העניים של שבעת הכפרים״.

37.135 ״פעם אחת גססה פרדה של יהודי אחד מהכפר וארזאזאת. רצו לזרוק אותה לכלבים. בא יהודי בשם מסעוד ביטון ז״ל. שאל אותם ואמר להם, שאם הס יתנו מחצית ממחירה לרבי דוד ומשה, הפרדה תחיה. וכך היה. הפרדה קמה לתחייה. ׳בללאה ובסידנא׳, בכסף הזה בנו חדר״.

38.135 ״שבע פעמים מכרו האנשים [מועמדים לעלייה] את רכושם ואני לא מכרתי. לא היה לי החשק למכור. החלטתי להמשיך לחיות שם עד יום מותי. יום אחד, באה אשתי ואמרה לי שכל יהודי הכפר מכרו את רכושם ועומדים לעזוב, ואתה ממשיך לחלק מנות בשר לעניים? עניתי שהודות לכוח של ר׳ דוד ומשה גם אני אעלה ארצה. והוא, עליו השלום, בא לי בחלום ואמר לי: בעזרת ה׳ אתה תעלה לירושלים. כך קרה. ׳בללאה ובסידנא׳. אנחנו נשארנו עם שלוש המשפחות האחרונות שעזבו את הכפר. אני אפילו החלטתי להשתקע בקזבלנקה, ולבוא מדי שנה בשנה להשתטח על קברו של הקדוש הזה ולא לעלות. לבוא כל הילולה לשבת, כי לבי לא נתן לי לעזוב ולהיפרד״.

39.135 ״פעם א שה אחת ענדה טבעה. מרוב שמחה ומתוך התלהבות בריקודים נפלה הטבעת מאצבעה. כולנו חיפשנו. האשה הלכה לאנשי הוועד ואמרה: אתם מספרים על ניסים? אני ביקשתי אותה לשבת במקומה בשקט. מוסלמי אחד היה בעל פרדה והוא נהג להשכיר אותה לעולי רגל לקדוש, מהכפר אגוים אל מקום הקבורה של הקדוש. באותו יום, מצא את הטבעת ליד רגליה של הפרדה. הרים את הטבעת והלך לדרכו. אותה פרדה לא יכלה לזוז לכיוון ביה המוסלמי. כל פעם שהדא מכריח אותדז במכור! ללכת לכיוון הכפר, היא הולכת לכיוון ההפוך. בסוף בא המוסלמי אל האחראי וסיפר לו שהוא מצא את הטבעת, וכשהוא רצה לעזוב את המקום הפרדה סירבה. לקחתי את הטבעת והחזרתי אותה לאשה. היא שילמה אלף ריאל למוסלמי, והתחרטה על מה שעשתה, שלא האמינה שאפשר למצוא את הטבעת. היא שמחה והביאה סעודה. זו היתה טבעת כבדה ששקלה כחמישים גרם״.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

חלק ראשון.

ראשיתה של יהדות צפון אפריקה מקרת חדשת עד ביזנץ.

העבר הרחוק ביותר של המגרב אוצר בחובו את זכרה של נוכחות יהודית. תוך כדי שמירת אמונים למקורותיו המקראיים. הכיר שם היהודי את כל המלכויות וּצררן בצרור ההמשכיות ההיסטורית שלו.

קרת חדשת, רומי, הונדלים, ביזנץ, הערבים והתורכים פגשו בדרכם בקומץ גולים שעתידים היו – ראה איזה פלא – להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסריות שלהם.

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד למחרת ההתחדשות של אותה מדינה עצמה, משך אלפיים שנה ויותר, ידעו היהודים בברבריה שעות של פריחה, שעמדו בסימן התפשטות רעיונותיהם הדתיים בקרב הברברים.

שעות של נסיגה לצורך התגוננות, בעקבות ניצחונה של הנצרות בקיסרות הרומית ושעות של חיים מסוגרים תחת שלטון האסלאם. כאשר כבשה צרפת את צפון אפריקה הוסיפו הקיבוצים היהודיים לעמוד על המשמר בציפיה להגשמת היעוד השמור להם – לשעה הקרובה של שיבתם לארץ ישראל.

פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

בראשית.

אין ספר שראשיתה של יהדות צפון אפריקה נעוצה במעמקי העבר הנודע של האזור. מבחינה היסטורית קרוב הוא לוודאי, כמדומה, שמתיישבים משבטי ישראל הצטרפו למייסדיה של קרת החדשה, על חופי אפריקה, כאשר נאחזו הצידונים במקום.

אך מאין תעודות בידינו אין לנו אלא להיתלות בהשערות, כפי המקובל על הרוב, שעה שבאים להבהיר את התהוותה של תופעה היסטורית.

בעבר הזה פוגשים אנו באגדה עקשנית : אגדת המקור הארץ ישראלי של האוכלוסים הברבריים\ חיבור אחד של פרוקופיוס, שכה הרבו לצטטו ולפרשו, מעלה את הסברה שהצידונים, תושביה הקדמונים של הארץ שכבש יהושע בן נון, עזבו את מולדתם ועקרו למצרים ומשם עברו לאפריקה, שאותה כבשו כליל עד עמודי הרקולס.

כראיה לסברתו מביא פרוקופיוס את העובדה, שעוד בימיו דיברו ילידי אפריקה פונית, שהיא השפה הקרובה מאוד לעברית. כפי שעוד נראה. הוא גם מציין כי בעיר תיגיסיס – היא אולי עין אל בורג', מהלך חמישים קילומטרים מדרום מזרח לקונסטאטין – נמצאו שני עמודי אבן לבנה ועליהם הכתובת הצידונית, שאינה מתקבלת כלל על דעתנו " אנו ברחנו מפני הגזלן יהושע בן נון ".

סברה זו, שאכן קנתה לה קיום ותוקף בלתי רגילים, מושתתת על עובדה אחת של ממש : משך אלף שנים של שלטון קרת חדשת הפך העולם האפריקאי להיות אזור שמי מובהק. אגדת המקור הכנעני של האוכלוסים הברבריים שאובה מעובדה זו, אך נראה כי לצרכי פולמוס המציאוה סופרים יהודים או נוצרים בתחילת התקופה הנוצרית, אף כי היסטוריונים מוסלמיים עתידים היו להעלותה.

ההיסטוריון המוסלמי הגאון אבּן ח'לדון מצהיר בחיבורו " דברי ימי הברברים " כי הברברים הם בני כנען, בן חם בן נח….הם קיבלו את יהדותם מידי שכניהם האדירים, יהודי סוריה.

גְזֶל GSELL  יִחס את מקורות האגדה לאנשי כהונה נוצרים. נכונה יותר נראית לנו גישתו של מרסל סימון, הרואה באגדה רעיון שנולד ופוּתח בספרות העברית. לפי ספר היובלים חילק חם בן נח את אפריקה והנחילה לבניו. 

מסתבר, שכבר במאה הראשונה לפני הספירה, התקופה בה נערך כנראה " ספר היובלים, הייתה האגדה של מקורם הכנעני של הברברים נפוצה ביותר. ביתר החלטיות מצהיר יוסף בן מתתיהו כי ילידי צפון אפריקה אינם חמיים, כי אם שמיים, צאצאי מדין בן קטורה, היא אשתו השנייה של אברהם.

האגדה הקובעת קשרים הדוקים כל כך בין הברברים לבין עם ישראל התנ"כי עתידה לחזור ולהופיע חזור ושוב גם בספרות הרבנית בתקופות מאורחות יותר.

מאמר תלמודי, שתוספתא של המאה השנייה מייחסת לו עתיקות רבה, מדבר על הגירתם של הגרגשים, אחד משבעה גויי כנען בתקופת יהושע, לאפריקה : " גרגשי עמד ופנה מאליו ( מארץ ישראל, לפי דרישת יהושע ), לפיכך ניתנה לו ארץ יפה כארצו – זו אפריקי "

במקום אחר בתוספתא שוב אנו נתקלים באותו נושא : " אין לך בכל העממין מתוך יותר מן האמורי, שכן מצינו שהאמינו בהקדוש ברוך הוא וגלו לאפריקי " ( בעת כיבוש כנען בידי יהושע ).

אגדה זו מצויה בספרות היהודית של ימי הביניים ושם היא עשירה יותר : לא רק הכנענים אלא גם בני עשיו הם אבותיהם של אוכלוסי צפון אפריקה. ספא יוסיפון טוען כי יוצאי חלציו של עשיו ברח ממצרים ותר לו מפלט בקרת חדשת והקים שם עם.

אם נחזור לספרות הנוצרית הקדומה, הרי בה נמצא דברים מאת אוגיסטינוס הקדוש הנוסכים אור אופייני ביותר על הסוגיה שלפנינו : " שאלו את האיכרים שלנו מי הם; הם עונים לאמור " כננים ". בניבם המקולקל נשמטה אות אחת. יש להבין כנענים ".

אלה הם הדיה השונים של מסורת עתיקה זו. חשיבות ניכרת לה לעניינו, שכן על פיה הברברים אחים הם ליהודים בגזע, בלשון, וכפי שעוד נראה – גם בדת. אין לדחות בקש אגדה כזאת, שהיא מסורת בידיהם של יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.

המובאות שצוטטו שימשו בזמן האחרון למרסל סימון נושא לניתוח בהיר ומפורט שלא כאן המקום להביאו במלואו. יסוד האמת שבאגדה הוא זה, שההשפעה השמית החלה להסתמן בצפון אפריקה עם תחילת ההתיישבות הפניקית, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה. 

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמארממזרח וממערב

רבי ראובן, אביו של היעב"ץ, דרש בסעודת הברית על הפסוק " וזרח השמש ובא השמש " – עד שלא שקעה שמשו של רבי אלישע האשכנזי זרחה שמשו של יעקב בנו. הצגתו של היעב"ץ כיורשו של רבי אלישע אשכנזי בתקופה מאוחרת יותר, באה להעמידו כממשיך שושלת , אף אם לא בן משפחה, רוחנית של ליהדות מרוקו.

היעב"ץ ורבי יהודה בן עטר " למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו בכל זאת היה היעב"ץ חושב עצמו כתלמיד חבר לפני אב בית דין רבי יהודה בן עטר. כך כותב הרב יעקב טולידאנו, בספרו " נר המערב בעמוד 141, וכנראה כתב זאת על סמך העובדה שהיעב"ץ מרבה להזכיר את מה שראה או קיבל מרבותיו, הרב וידאל הצרפתי והרב מנחם סירירו "

" שכן קיבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה ומכהר"ר מנחם סירירו זלה"ה…וכן היינו דנים אחריהם בבית דיננו כל ימי מורי הרב המובהק מוהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה " וכפי זה יתכן שלמד גם לפני רבי דוד עוזיאל, שכן הוא מכנהו בשם " מורי ורבי "

אולם מדברי היעב"ץ עצמו נראה שכל הכינויים האלה : " רבותי " " מורי ורבי ", , הרב המובהק ", וכדומה, אינם אלא תוארי כבוד לגדולי הדור. היעב"ץ לא למד לפניהם כדרך לימוד תלמיד מרב, וכל לימודו מהם היה רק על ידי שימוש ששימש לפניהם כסופר בית דינם : " כי אינני תלמיד מובהק אלא להרב הקדוש מר אבא זלה"ה מכל מקום תלמיד חבר אני להרב יהודה בן עטר נר"ו.

מאחר שנפטר עליו אביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, סביר להניח שלימודיו לא היו סדירים. את יסודות הלימוד והעיון רכש מאביו, את עיקר השכלתו השיג בלימוד עצמי. גם דברי הרב משה טולידאנו, שהיעב"ץ " למדו בחברותא אחת ", אינם מסתברים, מאחר שרבי יהודה בן עטר יותר מבוגר מהיעב"ץ בשמונה עשרה שנה.

אמנם עדויות היסטוריות מובהקות אין בדברים אלו אודות אירועי לידתו ורבותיו, אולם מקורות סמכותו כמנהיד ליהודי מרוקו וערכים נעלים בעיני החברה – עולים ממסורות כאלו. היעב"ץ מצטייר מהן וממקורות שעוד יובאו להלן כמי שהידע ובית המדרש הנכבד אליו היה קרוב דרך עבודתו, היו מקורות סמכות לחברה במרוקו.

הידע והזיקה לתלמידי חכמים מוכרים עוברים כחוט השני בקורותיו ובהצגת דמותו בתקופות מאורחות יותר, ומעידים על חשיבות מקורות סמכות אלו לחברה.

ואכן כבר בצעירותו התבלט בגדולתו וזכה להערכת הציבור. בשנת התנ"א  1691, בהיותו כבן שמונה עשרה שנה, דרש ביום שבת על הרב דוד עוזיאל. בפטירת רבי דוד דרשו רבנים גדולי הדור כרבי מנחם סירירו ועוד. רבי דוד עוזיאל נפטר בכ"ט בתשרי התנ"א. הוא תמך ביעב"ץ הרבה ועזר בקיום בית הכנסת של רבי ראובן לאחר פטירתו שלא על מנת לקבל פרס. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר