ארכיון יומי: 21 באפריל 2013


רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

4 – עולמם של שודדי הים לא היה זר לתושבי סאלי במרוקו. מאות בשנים שלטו הפיראטים במימי האוקיאנוס האטלנטי, והתנכלו לספינותיהם של הספרדים והפורטוגזים. לא רק את היהודים גירשו הספרדים והפורטוגזים מאצותיהם, אלא גם את המוסלמים, סיפר נמרוד לחיים.

יום אחד בשובם יחדיו מהחדר בו למדו, נמרוד ידע הכל אודות שודדי הים, המוסלמים המגורשים כל כך שנאו את הנוצרים שהחליטו להתנקם בהם. האוניות של הנוצרים היו חוזרות מאמריקה מלאות זהב ואבנים טובות וסחורות.

הפירטים המוסלמים ארבו להן, התנפלו עליהן והשתלטו עליהן בקלות, את המטען שדדו ומכרו, ואת האנשים הפכו לעבדים ודרשו כסף רב מקרוביהם כדי לפדות אותם.

והיום ? היום יש עוד שודדי ים ?

כמעט שלא, אמר נמרוד בעצב, במרוקו קם המלך מולאי איסמאעיל, שהחליט לדכא את שודדי הים, כיוון שרצה ביחסים טובים עם הנוצרים באירופה. בוא ואראה לך, ונמרוד החל לרוץ, כשהוא גורר אחריו את חיים הקטן.

הם הגיעו אל שער כניסה אדיר ומפואר, במבואותיה המזרחיים של העיר סאלי, ונמרוד הצביע לעברו בגאווה והפטיר : שער הפירטים, לפני שנים לא רבות עבר דרך השער הזה ג'ילאן, ג'ילאן הנועז, עיני הילד נצצו. הוא נטל מקל דק וצייר את דמותו של ג'ילאן כיד דמיונו הטובה עליו, וישווה לו צורה מפלצתית ורבת הוד.

ג'ילאן ? אמרה סבתו של חיים הקטן, ישמרנו ה' מן הרשע  בן רשע עוכר ישראל הזה, טפו – טפו – טפו, מפיה נודע לילד צידו השני של ג'ילאן, גיבורו של נמרוד. על פי עדותה, נוהג היה אותו רשע לפשוט לא רק על ספינותיהם של הנוצרים.

בחודשי החורף, כשהים היה סוער מדי, וג'ילאן ואנשיו היו זקוקים למנוחה קלה, היו פושטים על ערי החוף, ובמיוחד על הערי סאלי, היו מתיישבים במבואותיה ומטילים אימתם על התושבים ובמיוחד על היהודים, למשל מה היה עושה ?

היה קם בבוקר אחד וגוזר גזירה, שכל בעלי החנויות היהודים, חייבים לתת לו ולאנשיו דמי הגנה מפני פרעות. מי שלא היה משלם , היה כמובן מצטער על כך מהר מאוד. יום אחד נכנס לבית הכנסת והכריז עליו כעל איזור סגור הנתון לשליטת אנשיו.

עם זאת, איפשר לראשי הקהלה לקנות בחזרה מידיו את בית התפילה ולשלם כופר נפש עבור היהודים הכלואים בתוכו.

והשומרים אנשי המלך לא עשו כלום ?

אנשי המלך ? איזה מלך ? בימים ההם לא היה מלך במרוקו, איש הישר בעיניו יעשה. אחר כך קם המלך מולאי איסמאעיל וגירש את שודדי הים, והיהודים נשמו לרווחה.

חיים בן עטר למד שלא כל מה שמלהיב את דמיונו של חברו הוא בהכרח טוב. 

זעקות וקולות בכי הקפיצו באישון לילה את חיים הקטן ממיטתו. הוא רץ יחף ברחבי הבית לעבר חדר סבו, משם הגיעו הקולות, והשתומם עד מאוד ששאר בני הבית לא נזעקו במותו. לרגע נשתרר שקט מסביבו, והילד נעצר תוהה. האם חלם או שמא דמיין שסבו בערה והוא זועק לעזרה?

כבר עמד לשוב למיטתו כשפתאום התחדשו הצעקות המרות. אכן, היה זה רבי חיים, על כך לא נותר בליבו של הילד צל של ספק. חיים הקטן פחד להתקרב אל החדר. ואם באמת קרה משהו? כלום יוכל הוא, הילד, לעשות דבר?

הוא פחד שמא ימות סבו, ומחשבה זו שיתקה אותו, והוא פרץ בבכי. קול בכיו של הילד הגיע לאוזניו של הזקן, והוא אץ אליו, ורק לאחר שהרגיע את הקטן, השקהו מים צוננים, והניח לפניו צלחת ועליה תמרים מתוקים, נרגע הילד, וגילה לזקן את פשר בכיו.

״חשבתי שאתה מת, "  התייפח הילד.

 " מת? איך? על־פי מה חשבת כך, ילדי?

" כל הזמן… כל הזמן צעקת… אז חשבתי שאתה…"

" אילו הייתי מת, האם הייתי יכול לצעוק? מתים אינם יכולים אפילו לדבר, לא כל שכן — לצעוק " ציחקק הסב. " חשבתי שאתה עלול למות " תיקן הילד.

״למות! באמת! אמנם זקן אני, אבל אני במלוא כוחי. הנה, אני אפילו מסוגל להרים ילד גדול כמוך.״ והוא הניף את הילד באוויר ונישקו. זקנו דיגדג את נחיריו של חיים הקטן. ״ אז למה צעקת ? ״ תמה הילד. ״ לא צעקתי. בכיתי,״ תיקן אותו סבו.

״ לא יכול להיות. רק ילדים ונשים בוכים! "  אמר חיים, וידע בתוך־תוכו שאין אמת בדבר. הוא זכר את בכיו של רבי לוי, אביו של נמרוד. נכון שגם גברים בוכים לעתים, אבל אז ברור ללא צל של ספק שהעניין חמור ביותר. ״ על מה בכית ? ״ שאל בקול כמעט חרישי, חושש מהתשובה. ״ על חורבן הבית .״

״ הבית ? ״ חיים הביט סביב ולא הבין. על אף החשיכה השורה עליו, נראה הבית עומד על תילו. ״ בית־המקדש בירושלים, לפני הרבה שנים. ״ ״ לפני שנולדתי ? ״

״הרבה לפני שנולדתי אני, לפני שש־עשרה מאות שנים. עם ישראל ישב אז לבטח בארץ ישראל וירושלים הייתה בנויה לתלפיות, ובמרכזה — בית המקדש, תפארת עם השם. והנה, בגלל חטאינו ועוונותינו לפניו יתברך, נתן השם בידי הגויים חרב לנתץ את הבית, ושוט כדי לגרשנו משם, אל הגלות הדוויה. ומאז מחכים אנו לרגע הגדול שבו נקום כולנו, על זקנינו ועל טפינו, ונעלה אל הר קודשנו, לציון .״

״ולמה מחכים ? ״ שאל הילד. ״אם כל כך רוצים אנו ללכת לשם ? ״

לזקן היו תשובות רבות לשאלה הזו, ובעצם – מרוב תשובות, ידע שאין לו שום תשובה מספקת. הוא העדיף לשתוק.

״כשאני אהיה גדול, אני אעלה לארץ ישראל,״ אמר חיים הקטן בפשטות, ונרדם בחיק סבו.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

סימן י"ד כרך א'

סדר הנזכר שנה הנזכרת מכנאס.

ידיד החכם המפואר, כהה"ר יעיס עטייא הי"ו. מכתב כבודו בגיעני אודות הטלית מחירו פה, ארבעה צורום, דבר יקר, נביאים וכתובים קטן עם תרגום יב"ע ורש,י ומצודות, שני צורום, שלח הכסף, ואקנה ואשלח, עם אדם הראשון שיסע למקומך.

עוד הפצרת בי לכתוב לך הרמז המוסרי שרמזתי אני הצעיר בפסוק ואלה שמות וגו'….כמו שראית כתוב אצלי בהיותך בביתי בשבוע שעבר, הרמז הוא על פי מה שכתוב בשמו"ר, ואלה שמות וכו'…הה"ד – הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זֶה הוּא שֶׁכָּתוּב) חושך שבטו שונא בנו.

הם אברהם ויצחק שחשכו שבט מוסר מישמעאל ועשו, ואוהבו שחרו מוסר, זה יעקב שיסר את בניו, והיו כלם צדיקים, שנאמר ואלה שמות וכו', שכלם שוים לטובה, עיים שם, ועל זה הרמז.

וחייב אדם לייסר הבנים, שכל מעיניו ומחשבותיו תמיד, בכל נתיבותם יהיו, ישלם שכר רב אודות למדם, הוא בעצמו אם יודע מלמדם, מאד צריך רבם ירחיקם מחברת הרשעים אלא תמיד, יחברם עם קדושים ברים, אל ירגילם שינה, ובכל בקר יסיר תרדמתם ועצלותם באריכות אפים ובנחת עד כאן

אני היו"ם ס"ט

סימן ט"ו כרך א'

סדר וארא שנת תרס"ח לפ"ק מכנאס. לרב אחד במקנאס.

למעלת הרב הגאון, מעו"ם וכו'….שלום, שלום.

אדוני ! מפי השמועה למדתי, מאנשי אמת, שכל ההדיוטות מוכרי קליות וזרעונים, מוכרים בבתיהן בהחבא גם בשבת בכסף מלא, ושלח נא על שכינהם, ואיים עליהם, והם יגידו בפניהם, ועשה מה שראוי, וצעיר אני באתי רק להודיע

אני היו"ם ס"ט

סימן ט"ז כרך א'

סדר הנזכר, שנת הנ"ב, מכנאס

לרב אחד במקנאס.

למעלת הרב הגאון מעו"ם וכו', שלום, שלום.

שמע נא אדוני מלי וכל דברים האזינה, שלשם בבוקר הסכים לפתחי ידידו ותלמידו של אבא מרי ז"ל, הל"ה החכם כהה"ר פלוני אלמוני הי"ו, והגד הגיד לי כי בליל שלשם, היה כבודו בבית הרב כמוהר"ר פלוני אלמוני הי"ו, ושרי ליה מריה, הוציא דבה עלי בבטויים קשים, כי אני הנער, הבער, עומד תמיד נגדו, וסותר את דבריו, ועוד זכר את הראשונות.

שהמעשה הרע אשר עברו עליו זה שלש שנים ועוד, והפך על האמת פסכתר ( כלי לקירור ) כי בנערותי ובחפזותי, שפכתי עליו בוז וקלון, וחרק עלי שניו, אף כי לא הייתי לפניו, ומעלת כבודך, נתן אמון לכל דבריו, וקבל לשון הרע, חלילה, יען לא היה כבודך בעיר באותו זמן.

וגם המגיד הלז לא היה פה, ולכן האמין גם הוא לכל אשר שמע, ובא אלי בפנים זועפים, להוכיחני מאהבתו אותי, וכאשר ספרתי לו את כל הנעשה באמת ובתמים, תמה מאוד על ההפך אשר שמעו אזניו, והפציר בי מאוד להעלות על ספר את כל פרשת העבו"ר  (פָּרָשַׁת הָעִבּוּר

ת כִּנּוּי לִימֵי פֻּרְעָנוּת וְצָרוֹת, תְּקוּפַת חֵרוּם: "הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת-הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ" (ברכות ד ד) [נוסח אחר: פָּרָשַׁת הַצִּבּוּר]. מילון אבן שושן )

מהעבר וההווה, ולשלוח למעלתך, תדע יד האמת, עם מי החותמת, ולא תדין אותי עוד לחובה, וזהו גופא דעובדא קמא : 

בחודש אייר התרס"ה – 1905 לפ"ג ( לפרט גדול ) בערב שבת שאחר השבת של פקידת שנתו של מו"ר אבי ז"ל, אחר עלות המנחה, שלח הרב הנזכר, אחר כה"ר שלמה בוסידאן הי"ו, אביה של אשת אבא מרי זיע"א, וצווה אותו להודיעני, שאינו חפץ בי להתפלל בבית הכנסת שלו, שאף את מור אביז"ל לא היה מניח להתפלל שם אלא מפני הכבוד.

ועתה שעלה אל האלהים, ועברה שנתו, אינו חפץ בבניו להתפלל שם, והרב שלמה הנזכר הוכיח אותו בדברים נמרצים, רק להמתין עוד זמן על זה, ולא קבל, רק השביעו בכל קדש שיעשה שליחותו מיד, וכן עשה.

הלך לבן דודי כמוה"ר מימון ישצ"ו, וספר לו כל הדברים, ואז חפש עלי בן דודי בבית ולא מצאני, ובא לבית הכנסת ומצאני, ויען לא היה זמן לפקט לי הדברים, לכן צוני רק שלא נעמוד לפני התיבה להיות חזן כמנהגי והלך לו.

ואני השתוממתי על פקודתו, ולא ידעתי פשר הדבר, וכאשר הגענו לקדיש קמא של ברכו, רמז לי החכם החשוב כמה"ר ידידיה טולידאנו ישצ"ו, לעבור לפני התיבה, ולא רציתי אף שהפציר בי הוא והקהל, ואחר גמר התפילה, שאלני, מדוע סרבתי ?.

והשבתי, כי כן צויתי מבן דודו, בלי שום טעם, והוא רוצה להטעים על פי הידוע, שאחר פקידת השנה, אין להרבות בקדישים, ואמרתי אפשר. וכאשר הלכתי הביתה, מצאתי אסיפת קרובים ורחוקים והנם מתלחשים.

ושאלתי על מה, והודיעוני את כל, ואמרתי אין דבר, י"ט בתי כנסת בעיר, חסר אחת, נשארו י"ח וח"י בהם כתיב, ובבקר הלכתי עם בן דודי לבית הכנסת שלו, וקבע לי מקום שם להתפלל, ואותה שבת לעזה עליו כל המדינה בשמעם, ואנשי סגולה אמרו לריב עמו בחזקה על זה, ואנחנו עכבנו על ידם, דגדול השלום, ואך הוא לא אמר די בזה, רק הוסיף עוד דבר זר מאד.

והוא : בערב שבת שניה, הביא האיש משה בן עזרא הי"ו, שבעה נרות נחשת שעבד בהם שבוע שלם, עבודה יקרה מאד, והקיף בהם העששית המיוחדת לשם מו"ר אבי ז"ל, התלויה שם בתקרת בית הכנסת על מקומו, והדליק בהם שש שעוות שלמות, ועוד הדליק עששית בשמן זית זך, והייתה כלה מאירה בהדרת קדש.

ויהי בבוא הרב לבית הכנסת, וישא עיניו וירא רת העששית כיום תאיר, ויחר אפו מאד, וישאל את השמש מי עשה את זאת, ויאמר לא ידעתי, ויגזור עליו להסיר ממה כל הנרות, ולכבותם ולגנזם, ולא אבה השמש ליגע בהם, אף אשר השביעוהו במרורים.

ואז קם הוא בחפזה ובזעף לעיני כל הקהל, ויעל על הספסל, ויסירם ויתנם בעשיית מר זקנו ז"ל, ואחר גמר התפלה באו והודיעוני את כל המעשה, ואנחנו שחקנו על מעשה נערים הזה, ואמרנו אין דבר, בכל מקום שהם דולקים, לעלוי נשמת אבא מרי ז"ל הם דולקים.

ועוד ביום ראשון בערב, בא המתנדב הלזה, והחזירם למקומם, והדליקם עם העששית, ובבוא הרב להתפלל שם כשרכו בימי העומר להתפלל רק שם, חרה עוד אפו על העשיית, ועשה בראשונה, וכן עשה המתנדב הנזכר בערב יום שני ושלישי ורביעי, החזירם והדליקם.

והרב נטלם והניחם בעששית מר זקנו ז"ל, וביום חמישי בערב הייתה אחותי מרת מירא ת"ם יולדת ותקש בלדתה, והפצירה בי ללכת בעצמי להדליק את העששית של אבא מרי ז"ל, ולהתפלל אל ה' בעדה לפני העששית ונתנה לי שמן זית ושעווה והלכתי.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

פרק שני – יהודי מארוקו ותוניסיה בין הימין הקיצוני הצרפתי לבין מזימות הגרמנים והאיטלקים

במבט מקיף נראה כי בין מצבם של היהודים בשני הפרוטקטורטים לבין מצבם של יהודי אלג׳יריה לא היה אלא דמיון רופף למדי. הן מארוקו הן תוניסיה ראו אמנם את צמיחתה של תנועה חתומה בקסנופוביה אנטי־יהודית, וכמו באלג׳יריה היתה תנועה זו תוצר של הקשר בין הימין הקיצוני הצרפתי, הלאומנות הערבית והתעמולה הגרמנית־האיטלקית. אולם ככל שנבדלו מרכיביה של שלישייה זו מארץ אחת לאחרת, כך השתנה המעשה האנטי־יהודי והתעצב בכל אחת מארצות המגרב על־פי קווי־אפיון משלו.

הימין הקיצוני

ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי לא הגיעו מעולם במארוקו ובתוניסיה לממדים שנודעו להם באלג׳יריה. הבדל זה אפשר להסביר לא רק מתוך החולשה המספרית של האוכלוסייה האירופית ומתוך מצבם המשפטי המיוחד של שני הפרוטקטורטים, אלא גם — ובעיקר בתוניסיה — מתוך ׳הפתיחות׳ של המתיישבים האירופים, שרבים מהם פעילים היו בסניפים המקומיים של ׳הסתדרות העובדים הכללית׳(.C.G.T), המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית. בשל סיבות אלה, לא היו הארגונים האנטישמיים שפעלו בקרב האוכלוסייה הצרפתית — במארוקו כמו בתוניסיה — אלא שלוחות דלות־כוח של התנועות האנטי־יהודיות במטרופולין ובאלג׳יריה. נזכיר את ׳האלומה הצרפתית׳ (Faisceau Français) של ז׳אן רנו: ׳התנועה הפראנסיסטית׳ (Mouvement Franciste), שהתפרסמה בפאס ב־1934: סניפי ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שהוקמו במארוקו הצרפתית ובתוניסיה באותה שנה: ׳צלבי האש׳ (Croix de Feu): ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳: ׳האיחוד הלאטיני לפעולה צרפתית׳: ׳הברית הגזענית הבינלאומית׳ (Alliance Raciste

Universelle ׳האיחוד האנטי־יהודי הצרפתי׳ (Rassemblement anti-juif de France) ; ו׳ליגות הידידות הלאטיניות׳, בהנהגתו של האב לאמבר. גופים אלה שקדו על תעמולה אינטנסיבית, בעיקר באמצעות עיתונים, כרוזים וחוברות., אחרי 1936, חוזק המסע האנטי־יהודי של ארגונים אלה ביומונים רבי־תפוצה, כגון ה׳דפש טוניסיין׳ (Dépêche Tunisienne), ה׳פרס מארוקיין׳(Presse Marocaine}, ה׳סואר מאורקייץ׳ (Soir Marocain), ה׳סולי דו מארוק׳ (Soleil du Maroc), וה׳וואה פראנסייז׳(VoixFrançaise),• מרוב התנגדות לליאון בלום ול׳חזית העממית׳ נעשו למעריצים מודעים של פראנקו, היטלר ומוסוליני.

התנועה הלאומית המגרבית והתעמולה הגרמנית והאיטלקית

אף כי אין לקבוע בוודאות את מידת השפעתה של תעמולה זו, אין ספק כי הפצתה החריפה את המתיחות ששררה בין יהודים למוסלמים, מתיחות שניזונה בעיקר מהידיעות על המאבק בארץ־ישראל, התעמולה הפאן-איסלאמית וההתעוררות הלאומנית בשני הפרוטקטורטים. כך היה במארוקו, שם היו לאומנות ואיסלאם מכלול אחד! ואילו בתוניסיה הושפע המאבק האנטי־קולוניאלי עמוקות מן המגמה החילונית של בורגיבה ותנועת הניאו־דֶסתור. בספטמבר 1934 — חודש לאחר מהומות קונסטנטין — השתמשו פעילי הניאו־דסתרר שהפגינו נגד הגלייתו של בורגיבה בין שאר הססמאות גם בזו: ׳היהודים אחינו הם׳.

בה בעת שררה ברבעי היהודים שבערי מארוקו הגדולות תחושת אי־ביטחון שהפכה לפסיכוזה אמיתית, בעקבות שמועה שפשטה בהם, כי יעשו שפטים ביהודים ביום הכיפורים 1934 (19 בספטמבר), וכי יהיה זה יום ה׳סן־ברטלמי׳ של יהודי מארוקו. הקונגרס הפאן־איסלאמי שנערך בירושלים ב־ 1931 חולל מפנה אמיתי ביחסים שבין יהודים ומוסלמים במארוקו, שמצא את ביטויו בשורה של תקריות בקזבלנקה, רבאט, אל־קסר אל־כביר וטנג׳יר,4 שאותן ניפחה העיתונות הלאומנית המקומית. עיתונות זו הושפעה במידה רבה מן ׳הוועד הסורי־הפלסטינאי׳ של שאכיב ארסלאן אשר ממקום מושבו בז׳נבה טווה והתווה את חוטי התסיסה הפאן־ איסלאמית במגרב. חניכיו במארוקו של שאכיב ארסלאן — עבד אל־חאלק תורס, אל־חאג׳ עבד אל־סלאם באנונה, אחמד אל־וזאני ואל־מאכי אל־נאסירי — שילבו אלה באלה וללא הבחנה טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות: הם הוכיחו את צרפת על האמנסיפציה של יהדות מארוקו, שהיתה בעיניהם ׳הפרה גלויה׳ של חוזה הפרוטקטורט, על יחסה האוהד כלפי החינוך היהודי ועל חופש הפעולה שממנו נהנו הארגונים הציוניים שפעלו בממלכה השריפית.

תחילה כוונה תעמולה זו כלפי ההמונים, אחרי־כן חדרה בהדרגה עד לדרגים הגבוהים של הממשל המקומי: באוקטובר 1934 הסב הוואזיר הגדול את תשומת־לבם של שלטונות צרפת על הסכנות הטמונות במתן רשות ליהודים להתגורר ב׳מדינות׳(רבעים מוסלמים): בשנה שאחר כך אסר הפחה של קזבלנקה על יהודים להתיישב ב׳מדינה החדשה׳, וב־1937 עשה הפחה של מראכש לאיסור העסקתם של משרתים מוסלמים בידי יהודים.

בהשפעת הססמאות שהאשימו את היהודים בשימוש ברווחיהם כדי לתמוך במאבק נגד האיסלאם במזרח התיכון, צמצמו מוסלמים רבים את קשריהם העסקיים עמם, נמנעו מלהעסיק כוח־אדם יהודי, ׳ואף דחו את שירותיהם של ספרים יהודים בתוך המדינה (הרובע המוסלמי) עצמה׳.

בלי לגרוע מחלקם של גורמים פנימיים — מסורתיים או מודרניים — שמהם ניזונה התעמולה האנטי־יהודית, אין ספק כי ינקה גם ממקורות חוץ: תחילה איסלאמיים־מזרחיים, אחרי־כן גרמניים־איטלקיים.

בעודו מניח את אגן הים־התיכון לתאוותיו של מוסוליני, ולמרות זלזולו ב׳גזע׳ הערבי, פקח היטלר את עיניו על התנועות הלאומיות במגרב ובמזרח התיכון. הוא היה נקי מן החטא הקולוניאלי והפיק תועלת משמה הטוב של גרמניה בעולם המוסלמי מאז ימי וילהלם השני: אך היטלר הבין כי עניינו בגיוס הלאומנות המגרבית נגד צרפת, מתוך תקווה כי בבוא העת ישותקו מאחזיה בצפון-אפריקה במהומות ובמרידות.

השפעתה של התעמולה הגרמנית רחוקה היתה מהיות מבוטלת: הרי כי כן, לצד המופתי של ירושלים, אל־אמין אל־חוסייני, שאכיב ארסלאן ואישים סורים, עירקים ומצרים אחרים, נטלו לאומנים רבים (במארוקו בעיקר) חלק פעיל בהצלחת התעמולה הגרמנית, שהתמקדה באופן בלעדי כמעט בהסתה אנטי־יהודית ואנטי־קולוניאלית. ראש הקהילה המוסלמית בברלין, שמוצאו היה במארוקו,יזם את יצירת הקשרים בין ׳אגודות התרבות האיסלאמיות׳(Islamischer Kulturband) בווינה (אל־ראביטה אל־תקאפייה אל־אסלמייה) לבין מנהיגי התנועה הלאומית במארוקו (אל־נאסירי, אל־ואזאני ובאמנה): ב־1938 הוקם בברלין ׳הוועד להגנת תוניסיה׳, נוסף על ׳הוועד להגנת המגרב הערבי׳ ו׳הוועד למען הפליטים הפוליטיים של צפון־אפריקה׳: ערב מלחמת־העולם השנייה הגבירו הגרמנים את מאמציהם, בהכפילם את מספרן של מהדורות החדשות בערבית ובברברית ששודרו אל עבר שלוש ארצות המגרב, ואף סיפקו הכשרה צבאית לקבוצת פעילים קיצוניים ממפלגת העם האלג׳ירי P.P.A.)), אשר לימים הסבה את שמה ל׳ועד צפון־אפריקני לפעולה מהפכנית.(C.A.R.N.A

במגרב עצמו שימשו סאוטה (Ceuta), תיטואן וטנג׳יר בתורת תחנות־ממסר של התעמולה הגרמנית: בעיר הבינלאומית השתקע זה מכבר הערביסט אדולף לנגנהיים, שב־1932 ארגן את ביקורו במארוקו של המסית האנטישמי קארל שליכטינג, מן האגודה הפאן־גרמנית ׳פיכטה בונד׳ (Fichte Bund): אחרי המרד של פראנקו השתמשו אוניות גרמניות בנמלים הספרדיים שבמארוקו כדי להחדיר אלפי כרוזים שקראו את אוכלוסיות המגרב לחולל פוגרומים:

היהודי מכרסם בכם כשם שהתולעים מכרסמות בכבש. צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה של צרפת ותומך בה. גרמניה כולאה ורודפת את היהודים ומחרימה את רכושם. אלמלא הייתם עבדיה של צרפת, יכולתם לנהוג באותה דרך."

בין השאר הפיצו הסוכנים הגרמנים את השמועה כי שלטונות צרפת בצפון־אפריקה הסכימו לקלוט מאות פליטים יהודים מגרמניה.

תפקידם של האיטלקים בתסיסה האנטי־יהודית היה דו־משמעי וגלוי באותה מידה: עד 1938 נעדרה האנטישמיות כמעט לחלוטין — לפחות רשמית — מן האידיאולוגיה הפאשיסטית. באיטליה, כמו בטריפוליטניה ובקרב המתיישבים האיטלקים שבתוניסיה ובמארוקו, היו יהודים רבים פעילים בפאצ׳י (Fasci) המקומיים.

אמנם כן, החל בשנת 1923 אירעו כמה קטטות בין ה׳חולצות השחורות׳ והיהודים בלוב. אולם אין לפרש תקריות אלה, ואף לא את אמצעי הכפייה שבהם אילצו את היהודים לפתוח את חנויותיהם או לשלוח את ילדיהם לבית־הספר בשבת, בתור ביטוי לפוליטיקה גזענית באותם הימים. נציגיו של מוסוליני היו מודעים היטב לחלקם של היהודים בכלכלה הלובית ולשגשוגה של מושבתם, ולכן נמנעו — לפחות עד 1940 — מלישם במלוא חומרתה את התחיקה האנטי־יהודית שהותקנה ברומא שנתיים קודם־לכן ואשר מבחינה רשמית היתה בתוקף גם בלוב.

תפילאלת – ברית מספר 31

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…

בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעבר

ית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

אהרן אביחצירא

פתח דברברית 31 - תאפילאלת 001

בשנת 1856, עגנה אונייה בנמל יפו וירדו ממנה חמישים עולים שהגיעו אליה ממרוקו ובראשם רבי משה אלקיים ממרקש.

מאוחר יותר הצטרף אליהם רבי דוד בן שמעון מרבט שגם הוא הגיע בראש תלמידיו ליפו. רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון נפגשו לראשונה בתפילאלת בישיבה שבראשה עמד רבי מסעוד אביהצירא. הם התקבלו לישיבה בשנת 1840 שנת תייר לאחר מבחני כניסה אותם עברו בהצלחה.

הישיבה בתפילאלת הייתה קיימת כבר דורות קודמים והתקבלו אליה תלמידים מצטיינים, ושני התלמידים מעידים על עצמם שרק לאחר הצלחה בבחינות יכלו להתקבל לישיבה. הם למדו בתפילאלת יחד עם רבי יעקב׳.; אביחצירא בנו של רבי מסעוד ראש הישיבה. בשנת 1884 הגיע לישיבה רבי יהודה ביבאס שנפגש עם רבי מסעוד ושניהם הטיפו לעליה לארץ ישראל מתוך אמונה, שככל שניישב את הארץ נוכל לקרב את הגאולה.

העליה לארץ הייתה מטרתם של רבי משה ורבי דוד יחד עם רבי יעקב אביהצירא, ומכאן צמחה העלייה שלהם ליפו בשנת 1856.

הבאתי סיפור זה על מנת להדגיש את החיבור בין תפילאלת שבדרום מרוקו לעולם היהודי במרוקו וארץ ישראל.

הקשר בין החברים רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון עם רבי יעקב לא נותק וכאשר נפטר רבי יעקב בדמנהור בדרכו לארץ ישראל, נסע מיד רבי משה אלקיים יחד עם תלמידיו רבי יצחק אלבז ורבי אלעזר בו טובו לדמנהור על מנת לטפל בקבורתו.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב ארץ ישראל התבטאה ברצף העליה לארץ ובמיוחד לארבעת ערי הקודש. רבי דוד בן שמעון (הצוף דבש) הקים את הישוב הראשון בירושלים שמחוץ לחומה ועמד בראש הקהילה המוגרבית בירושלים.

השאיפה לגאולה וליישוב ארץ-ישראל מלווה את כל היצירה הדתית של רבני מרוקו, וזה בולט ביצירותיהם של רבני אביחצירא היושבים באיזור תפילאלת.

תפיללאת, דרום מרוקו, הנמצאת במרחק אדיר ממרכזה של מרוקו, ליד מדבר ענקי, הסהרה, הצליחה לשמור על יהודיה ועל קשר מתמיד עם קהילות אחרות. מטרת חוברת זו היא לדון בזעיר אנפין על יהדות תפילאלת וזאת כפתיחה לדיונים ומחקרים נוספים שיבואו בהמשך.

המחקר על חיי היהודים בתפילאלת, ההיסטוריה שלהם, רבניהם, תרבותם ומורשתם עדין לא הושלם. אותם דברים אמורים לגבי המחקר על ההיסטוריה העשירה והתרבות הרב גונית המופלאה של כלל יהודי מרוקו.

עם בואם של יהודי מרוקו לישראל, המחקר על אוצרות התרבות, והמסורות של יהודי מרוקו הוזנח לחלוטין. אפילו רבני מרוקו שהיו נערצים על יהודיה נחשבו כאן, לצערי הרב, כפחותי ערך וכלא משמעותיים. עם השנים, כאשר התעוררה בקרב יהודי מרוקו השאיפה לחזרה למקורות החלו הדברים להשתנות. האוניברסיטאות פתחו מסלולי לימוד על יהדות מרוקו ומורשתה, דוקטורטים נכתבו והמחקר על מאות כתבי היד של רבני מרוקו הוכיח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם היו רבנים גדולים ועצומים ושמקומם בין גדולי הרבנים של כל הזמנים. אבל כל זה אינו מספיק, ועדין רחוקה הדרך לגילוי כל אוצרות התרבות והתורה שהיו נחלת יהודי מרוקו ושומה עלינו, אנחנו שנולדנו שם, לעשות כל שלאל ידנו כדי להרחיב את המחקר, ולהשאיר לילדינו ולדורות הבאים אחרינו את מלוא תפארתה של מורשת יהודי מרוקו

תודה לידידי אשר כנפו אשר לקח על עצמו את עבודת העריכה וכל ההכנות הקשורות להפקת הגיליון. תודה לכל המחברים המכובדים שתרמו ממחקריהם ותודה לכל מי שסייע להוצאת גיליון ברית 31.

אהרן אביחצירא

אהרן אביחצירא בן רבי יצחק אביחצירא (בבא חאקי) לשעבר ראש עירית רמלה, הבר כנסת ושרבממשלות ישראל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר