ארכיון יומי: 20 באפריל 2013


ברית- בעריכת אשר כנפו..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

חוברת ברית מספר 29 – בעריכת מר אשר כנפו

בחירתם של המגורשים בתיטואן, כמו בשאר ערי צפון מרוקו, היתה מהסיבות שנמנו לעיל, וכמובן בגלל דרך הגישה הנוחה מהים התיכון אל תוך רצועת החוף והמפרצים הטבעיים והמוגנים מפני שודדי-ים ומתנכלים למיניהם. מבין המגורשים, היו משפחות רבות שחששו שיד האינקוויזיציה תרדוף אותם עד לכאן, אלה המשיכו בדרכם אל הארצות דוברות הספרדית והפורטוגזית שבאמריקה הלטינית, כמו ארגנטינה וברזיל, והקימו בהן קהילות יהודיות שהמשיכו במסורת אבותיהם. אל קהילות אלה הצטרפו עוד יהודים מתיטואן שברחו מפני הפרעות שהיו מנת חלקה של קהילת העיר.

יהודים אלה הביאו עמם לדרום אמריקה מומחיות מפליגה בתחומי עיבוד עצי השעם, אותם עצי-יער בהם היו מוקפים במקום מגוריהם. מומחיות זו הקנתה להם את הידע בפיתוח שרף העצים ל״זהב האמזונאס" הוא הגומי, שהביקוש אליו גאה באותם הימים. חלק ממשפחות אלה שב לתיטואן כעבור זמן, לחפש בני זוג מקרב אנשי הקהילה, כשבידם עושר רב ובאמתחתם מנהגים אותם אימצו מהעמים האצטקים, כמו מנהגי הקבורה. ואכן בתיטואן אנו מוצאים בית עלמין יהודי עתיק ובו קברים ומצבות המאופיינים לשכניהם האצטקים שבדרום אמריקה.

ההיסטוריה המרה, לימדה את יהודי תיטואן לשמר בקנאות את מורשתם התרבותית והחברתית. התעקשו להימצא במסגרות מוצאם, לרוב, ע"פ משפחותיהם, והמשיכו לחיות את יהדותם בחשאיות אליה התרגלו כתוצאה משלטון האימים של האינקוויזיציה, וכן מחשש מפני התבוללות וטמיעה בקרב המוסלמים, כפי שחוו אותה בטרם הגירוש מספרד. הבית היה עיקר המפגש המשפחתי, ואילו החברתי, נערך תמיד בגנים, לאורך השדרות, בבתי הקפה ובעיקר בבתי הכנסת. לא נהג אצלם "הבית הפתוח" בפני בני הקהילה. בבתיהם שמרו בקנאות על פרטיותם, גם בפני קרוביהם, על אחת כמה וכמה, בפני זרים.

את עושרם או דלותם, העדיפו להשאיר סמויים מן העיין. גם אם אורח הוזמן אל ביתם, קימצו בתקרובות לכבודו. מהיותם אורחים בארץ מוסלמית, היו חייבים להתאים את עצמם לשפת המקום, יחד עם זאת, השתדלו לשמר את השפה הספרדית הקשטילאינית. בינתיים התפתח ביניהם ניב של ספרדית- יהודית מיוחד המשלב את הספרדית, הלאדינו היהודית, העברית והערבית המוגרבית, זהו הדיאלקט הספרדי הידוע כ״חכיתייה׳, , שהקיף את כל צפון מרוקו. בתקופת הפרוטקטוראט הספרדי בצפון מרוקו, דחו יהודי תיטואן את שפת "החכיתייה" ושבו ללשון הספרדית הקשטיליאנית, ולזכרונותיהם הנעימים מהעבר הלא רחוק בשהותם בקשטיליא.

רק עם תום הפרוטקטוראט, שבו אל "החכיתייה", בה הם ראו את השפה שיש לשמרה עבור הדורות הבאים. שפה זו עשירה מאוד במשלים ובפתגמים ספרדיים-יהודיים רבים ומגוונים. יש בה מן חוכמת החיים ברמזים הלקוחים מהמקורות היהודיים, ומחיי היום-יום של הקהילה. גם אותם יהודי תיטואן שהרחיקו נדוד אל המחוזות שמעבר לים, והגיעו עד העיר "בֶלֶם" שעל גדות האמאזונאס שבברזיל, משמרים עדיין את שפת הייחכיתייה", ממשיכים לפעול במתכונת של קהילת האם שבתיטואן, ונושאים בגאווה את שמות המשפחה המיוחסים, כמו בנדאלאק, ביבס, אלמוזנינו, אבודראהם, קוריאט, חדידה, נהון, טוראל, פלקון, בנגיו ועוד.

 כשם ששימרו את שמות המשפחה ואת שפתם, כך גם שימרו את המנהגים אותם הביאו עמם מספרד, ונהגו מנהגים אחדים שונים ממרבית שאר הקהילות, שהפכום לתקנות מחייבות, על מנת לשמור שהמסגרת היהודית לא תפרוץ. בין היתר, הכניסו בשוליה של הכתובה שנותן החתן לכלה, נוסח משלים האומר:"… ומתחייב לעשות ולקיים כל הכתוב כפי מנהג אבותינו, קהילות הקודש המגורשות מקשטיליא, ינקום נקמתם ה,, ויחון ויחוס ויחמול על שארית פליטתם… ״. כ"כ נהגו שלא להכריז בפומבי מי משלם את המיסים הגבוהים ביותר בקהילה, אלא להטיל על העשיר ביותר מיסים בשיעור השווה לשני לו בעושרו, כדי למנוע את זיהויו, בעיקר בגלל עינם הבוחנת של השלטונות. מפאת רגישותם של בני הקהילה העשירים אל דלת העם, הביאה אותם למצב שגזרו על עצמם שלא להתעטף בטלית בימי חול, זאת כדי שלא לבייש את אלה שאין ידם משגת לרכוש טלית גדול. כמו-כן לא נהגו המשפחות להזמין אחת את השנייה לליל הסדר, על מנת שכל אחד יזכה לארח בביתו את אליהו הנביא, זאת ועוד מנהגים מיוחדים להם.

תיטואן הפכה למרכז דתי רוחני שבראשו עמדו גדולי תורה מצאצאי המגורשים. הראשון לרבנים הראשיים בעיר, היה ר׳ חיים ביבס שהגיע בשנת 1530, מפאס לתיטואן, והקים בה בית־דין ואת הישיבה הראשונה. בית הדין המקומי היה אחד מחשובי בתי הדין במרוקו, שהפך ליייצואן" של רבנים לערי מרוקו השונות, ואף לקהילות יהודיות ספרדיות אחרות ברחבי העולם. אחד מרבניה נשלח לקהילת יהודי טיביליסי שבגרוזיה שהיו על סף התבוללות, והשיבם למקורות. כך קרה גם אצל יהודי בוכרה, שרבנים שהגיעו אליה מתיטואן, עצרו את התבוללותם שהיתה בשלבים שלקראת אבדן הזהות היהודית.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

חלק ראשון

פרק א

סקירה היסטורית

מוחמד וראשית חוקת־המלחמה

ב־622 נענה מוחמד להזמנתם של מספר מומרים לאסלאם, האנצאר, ועם קבוצת חסי­דיו הקטנה יצא את מֶכּה. הם שמו פניהם לית׳רִב (מדינה), שבה ישבו אז שבטים ערבים עובדי־כוכבים, עם כמה שבטים יהודים שבקדמת־הימים גלו לחצי־האי ערב, וכן ערבים שהתייהדו. היהודים עסקו בחקלאות ובמיני אומנויות, והעלו מס בכסף או בשווה־כסף לשבטי עכו״ם ערביים שהיו בברית עמהם. מתוך בדיקה של המקורות מסתבר שהשבטים היהודים הגדולים אשר ישבו במדינה לא די שלא העלו מס לשבטים הערבים אלא היו דווקה שבטים חזקים עצמאיים ומזוינים היטב. הם קיימו יחסי־ ברית עם השבטים הערביים מעמדה של כוח ולא חולשה.

משבאו מוחמד ונאמניו למדינה לא עוררו עליהם שום התנגדות מצד היהודים. הנביא אירגן את ה״מהגרים״ המוסלמים במסגרת של עדה — האומה. הוא הטיף להם תורה של מוסר שוויוני המיוסד על ערבות הדדית, של צדקה, של אמון והערכה הדדיים — כל אלה ערכים שאותם ביקש להשליט בקרב כל המוסלמים. עקרונות אלה, שמהפכניים היו בחברה הערבית הטרום־מוסלמית, לא נועדו אלא לאומה בלבד. היחסים עם הלא־מוסלמים פותחו בהדרגה, במסגרת אסטרטגיה של פעולות־איבה ושביתות־נשק, שנקבעה על־פי התנאים הנדרשים להבטחת נצחונם של המוסלמים. המאבק בשם אללה, שמלחמה ודת נתערבבו בו לבלי הפריד, שימש השראה להרבה פסוקי קוראן הנוגעים לג׳האד (מלחמת־הקודש) ולשכרו הכפול: מלקוח בעולם הזה, וגן-עדן בעולם הבא.

משנתו של מוחמד פשוטה היתה. הקוראן הוא ספר אלוהי שנגלה למוחמד בהדרגה על־ידי המלאך גבריאל. האסלאם הוא דת־האמת הנצחית היחידה (קוראן, ג, 17). נביאי ישראל וישו כבר הטיפו לדת זו ובישרו את ביאתו של מוחמד, אלא שהיהודים והנוצרים קינאו בכליל־שלמותה ולפיכך כיחשו בנביא וזייפו את כתבי־הקודש שלהם עצמם. האמונה המוסלמית מדגישה את האופי האלוהי של הקוראן ושל בשורת מוחמד: ״מי שנשמע לשליח נשמע לאלוהים״. מוחמד הוא אחרון השליחים ששיגר האלוהים על־מנת להורות לבני־האדם דעת, חותם הנבואה. ב־624, משגדל מספר הנוהים אחריו, תבע מוחמד מאחד השבטים היהודים של מדינה, בנו קינקאע, שיכיר בשליחותו הנבואית. כיון שלא נענו לו, שם עליהם מצור והכריעם. בזכות השתדלותו של בעל־בריתם, שקיבל עליו את דת האסלאם, נשארו המנוצחים בחיים; אף־על־פי־כן גורשו ממדינה, והמוסלמים החרימו את בתיהם וחלק מרכושם. בשנה שלאחר־כך בא גורל דומה לזה על השבט היהודי בנו נדיר: מוחמד העלה באש את מטעי־התמרים שלהם, ואחר־כך חילק את כל שדותיהם ובתיהם למאמינים.

ב־627 עשו בני מכה אגודה אחת ובאו לשים מצור על המוסלמים במדינה, אלא שבערב אחד של סערה נסוגו פתאום בלי קרב. או־אז יצא מוחמד, בהדרכתו של המלאך גבריאל, נגד השבט היהודי הנותר, בני־קריט׳ה, ששמר על נייטראליות בעת המצור. מאחר שהיהודים סירבו להתאסלם, תקף אותם מוחמד וניצחם. אז נחפרו חפירות בכיכר־השוק של מדינה, והיהודים — 600 עד 900 לפי המקורות המוסלמיים — הובאו לשם קבוצות קבוצות וראשיהם הותזו. כך הושמדו הגברים כולם, פרט לאחד שהתאסלם. לאחר־מכן חילק הנביא את הנשים, הילדים, הבתים והמיטלטליס בין המוסלמים.

כפוליטיקאי ממולח השתדל מוחמד לרכוש לצדו את שבטי מכה החזקים. ב־628 נעזר בחוזה של אי־לוחמה (שנכרת בחדיביה) עם בני מכה ותקף את ח׳יבר, נווה־מדבר שעובד על־ידי שבט יהודי אחר, מרחק 140 ק״מ צפונית־מערבית למדינה. בלילה הגיעו התוקפים לנווה־המדבר ועם בוקר התנפלו על החקלאים בצאתם לשדות על מעדריהם וסליהם. מטעי התמרים שלהם הועלו באש. מקץ חודש וחצי של מצור נכנעו החקלאים היהודים וקיבלו עליהם את תנאיו של חוזה, הוא הד׳ימה. מוחמד הניח להם לעבד את נווה־המדבר, אך על־תנאי שיסתפקו במחצית תנובתו. הוא שמר לעצמו את הזכות להפר את החוזה ולגרשם בכל עת שיחפוץ. מאז והלאה נכנעו כל קהילות היהודים והנוצרים שבחצי־האי ערב למוסלמים על־פי תנאיה של ד׳ימה דומה לזו של ח׳יבר. החקלאים נדרשו לתת סיוע ומזונות לחיילים המוסלמים ולשלם להם מס בכסף או בשווה־כסף (ג׳זיה), שהתחלק בין הנביא לחסידיו בהתאם למסיבות הנצחון. נוסף על כך היה עליהם למסור למוסלמים חלק מן הכנסיות או בתי־הכנסת שלהם, לפי דרישתם. כנגד זה קיבל עליו מוחמד לכבד את מצוות דתם ולהגן עליהם. כך אפוא הרשו בדווים — מתאסלמים חדשים — ליושבי־קבע שימשיכו בעבודת־ האדמה כאריסים בתנאי שיעלו להם מס.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו

מתוך הספר " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם

יששכר בן עמי – הוצאת ראובן מס, ירושלים תשל"ו

27 – אידא טחאק לבכיל, ענד לכרים תבאת

אם השפל גירש אותך, התארח אצל בעל הלב הטוב

28 – אידא טלקתהא, מה תורילהא באב אדאר

אם תגרש אותה, אל תראה לה את פתח הבית

נוסח אחר: … אל תראה לה את בית אביה (והרי ברור, שהאשה חוזרת להוריה אחרי הגירושין). לפי וסטרמארק מדובר על יחסי עבודה: שפחה מפוטרת, שבעל־הבית מבטיח לה עוד תעסוקה, משיבה: ״אידא טלקתהא…״ לפי בן־שנב, מציע הפתגם לא לתת עצות למי שאין אוהבים.

 

29    – ידא יחב רבבי יגניני, יתקב סקף וויעטיני

אם אלוהים רוצה להעשירני, הוא יקוב את התקרה ויתן לי

30 – אידא כאן בופססי טבבאך, כיף תכון דיק למרוזייא

אם הגדרון הוא הטבח, איך תהיה המרוזייא י

הגדרון הוא ציפור הידועה במרוקו מוללת צימוקים. את ה״מרוזייא״ מכינים על־ידי טיגון הצימוקים בתוספת סוכר.

31 – אידא כאן למחדדת הביל, יכון למתסנת עאקל

אם המספר משוגע, יהא־נא המאזין נבון

כאשר מישהו מטיל אשמה על אחר, יבקש האחרון מן הנוכחים לא להאמין לו באמרו: אידא כאן

32 – אידא כאנת דיאלק סגרהא, וודא כאנת דנאס כבברהא

אם [הדבר] הוא שלך, הקטן אותו, ואם הוא של אחדים, הגדל אותו – כאן מדובר על ענייני אירוח.

33 – אידא כונת פזמאעא, כון כבירהא

אם תשתתף באסיפה, עמוד בראשה

יש שמתארגנת קבוצה לשם בילוי (ארוחה, יציאה משותפת), וכל אחד תורם דבר־מה. הפתגם מזרז את האדם לתרום יותר מאחרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר