ארכיון יומי: 29 באפריל 2013


Les veilleurs de l'aube-V.Malk

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA 

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.

 Ils ont, certes, un lien avec le passé au-delà des mers. Mais ils ne connais­sent pas toujours – ou alors très peu et imparfaitement – ce qui s'écrit ailleurs. Ils savent, pour avoir rencontré des poètes juifs venus d'Andalousie, que les maîtres de la poé­sie espagnole évoluent dans le même climat religieux et la même aire culturelle qu'eux-mêmes.

 Nombre de ces poètes espagnols, expulsés du sud du pays en 1391, se sont installés, entre autres, à la frontière entre le Maroc et l'Algérie, dans la région de Debdou où ils ont donné au fleuve traversant la cité le nom de leur ancienne ville- patrie : Ichbilya (Séville).

Dounash Ibn Labrat était poète et grammairien (920-990). On dit qu'il fut le petit-fils de Saadia Gaon. Son poème Deror Yikra a été adopté par toutes les communautés juives

Il faut ajouter qu'un grand nombre d'œuvres composées avant cette date de 1492 – essentielle à bien des égards pour l'histoire et l'évolution du judaïsme de ce pays – ont disparu dans les tempêtes politiques et dans les razzias épisodiques contre les ghettos juifs (les mellahs).

 Parfois – dans le meilleur des cas -, elles reposent encore avec des milliers d'autres composées plus près de nous, manuscrits inconnus et non déchiffrés, en grande partie dans de vieilles bibliothèques privées ou dans des archives oubliées aux quatre coins de l'univers et que nul aujourd'hui ne songe à consulter.

Quand les œuvres des poètes juifs espagnols, ceux du moins qui ont marqué l'âge d'or notamment, entrent dans le pays en même temps que les exilés, elles sont accueil­lies avec admiration et enthousiasme.

On découvre – ou on redécouvre – avec délectation la poésie aristocratique et douloureuse du poète-philosophe Salomon Ibn Gabirol, orphelin très tôt de père et de mère. On pleure d'abon­dance avec Yehouda Halévy, ses élégies et ses Sionides.

 On sourit en se répétant les mots d'esprit amers et désa­busés que profère sur lui-même Abraham Ibn Ezra et l'on se prend à espérer en des temps messianiques avec le rabbin-poète Israël Najara.

Les lettrés locaux, rabbins et kabbalistes ou maîtres de la mystique, ne songent plus désormais, quand ils pren­nent leurs plumes, qu'à s'inspirer de ces poèmes et, si possible, à les imiter. On les retranscrit et on se les trans­met avec ferveur. On les apprend par cœur. On se les offre de foyer en foyer comme on ne sait quels objets précieux.

Abraham Ibn Ezra (1092-1167). Il fut poursuivi toute sa vie par la pauvreté et le malheur. C'est à lui que l'on doit ces vers tragi- comiques :

« Si je faisais le commerce des bougies Le soleil ne se coucherait pas Si je vendais des linceuls Personne, jamais, ne mourrait. »

Et la synagogue marocaine, à Fès et à Tétouan, à Mogador et à Marrakech, n'est évidemment pas la dernière à les adopter et à les intégrer avec jubilation dans ses diffé­rentes cérémonies religieuses ou familiales.

 Il arrive même qu'on consacre au traumatisme des juifs exilés d'Andalou­sie des poèmes-élégies aujourd'hui populaires. Depuis lors et jusqu'à nos jours, ces œuvres espagnoles consti­tuent des textes essentiels – des pièces maîtresses – dans la liturgie marocaine des grandes fetes juives, et spéciale­ment au cours des « célébrations du mois de Tichri ».

 Et on ne manquera pas à la vérité en écrivant que ce sont d'abord ces textes qui donnent à des solennités religieuses comme Roch Hachana et Kippour leur véritable dimen­sion métaphysique et leur profonde signification.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

השתטחות על קברי צדיקים

בשנת תרפ״ט (1929) פנתה אשה שלא ילדה במשך 13 שנים, לר׳ דוד צבאח בעיר אזדידא, והוא שאל אותה: ״אם כבר עשתה רפואות והוליכה [בעלה] להשתטח על קברי הצדיקים, ואמרה כן״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחת מן העצות שניתנו לעקרה הייתה שתחגור סביב מותניה מעיל בלוי של ספר תורה. ר׳ יוסף משאש, שהיה רציונליסט, נשאל על כך, וקבע שסגולה זו אין בה ממש,

ולו היה הדבר מועיל היינו יכולים לצדד להקל מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין אדם לאשתו… אבל כיון שאין ממש בסגולה זו, ואינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידם, ויש שניזוקו ותלו ההזק בעון זה, לכן הדבר פשוט שאסור לעשות כן (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תשכו). ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו צוטט מתוך ׳ספר חסידים׳ כי ״איש ששהה עם אשתו ולא ילדה לו, ואינו נותן גט, נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת את הקרובים, כולם חוטאים״ (׳עדן מקדם׳, עמי כג, ערך ׳אישי, עמי רלז-רלח).

המנהג כי נשים אינן טועמות מיין ההבדלה, הוא בגלל אמונה כי כתוצאה מכך יפסיקו ללדת (א. מיוסט, 2000, עמ 65).

בספרות ההלכה ובספרות התשובות

לפי הדין אם אחרי עשר שנים אין האשה יולדת, מותר לבעל לשאת אשה שנייה או לגרש את העקרה.

המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו קובעת כי ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל״. והמסקנה שישא אשה נוספת או יגרש את הראשונה.

בתלמוד נדון הנושא במסכת כתובות עז ע״א: ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו״ [לגרשה]. בניגוד לדעה זו אומר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל, כי כופין אותו להוציאה. וכך גם הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הלכה ז: ״נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה – הרי זה יוציא ויתן כתובה [כלומר יגרשנה] או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא – כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא״. וכך גם בשו״ע אהע״ז סי׳ קנד, ס״ק י.

בספרות השו״ת של חכמי המגרב נדון הנושא בהקשר לשאלות: האם מייבמים אשה שאינה יולדת, האם לגרשה אם לא ילדה, והאם מותר לשאת אשה נוספת בתקווה שתלד.

באלג׳יריה עלתה השאלה: האם מייבמים אשה חולנית שאינה ראויה לילד

אשה שבעלה נפטר בלי צאצאים, ויש לו אחים, האם חייבים לייבם או לחלוץ לה. ר׳ דוד הכהן סקלי מאוראן ענה בעקבות השו״ע, אהע״ז, סי׳ קעב, כי אין מייבמים ״אבל צריכה חליצה מספק״(׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ לא, דף קכד ע״ב).

נשיאת אשה שנייה. אדם שנשא אשה שהיה ידוע לו כי אינה בת בנים, ונשבע לה שלא יישא אחרת עליה, אינו יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה, כדי לקיים מצות פריה ורביה, מאחר שעל מנת כן נשאה. כלומר, הוא ידע מראש שאינה יכולה ללדת (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף כה ע״א).

בטריפולי שבלוב קבעו שאחרי עשר שנים יישא אשה שנייה

לדברי ר׳ מרדכי הכהן, לרוב לא יישאו שתי נשים, אלא רק מי שלא נבנה מאשתו במשך עשר שנים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, וגם אז רק בהסכמת אשתו הראשונה. היו יהודים מאירופה שלא נבנו מנשותיהם ובאו לטריפולי, על מנת לשאת שם אשה שנייה כדי לזכות בצאצאים.

בג׳רבה לא נהגו לחייב גירושה של אשה שבמשך עשר שנים לא ילדה, למרות שהבעל לא קיים מצות פריה ורביה (כלפון משה הכהן, ׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, סי׳ ז, עמי שסב).

החכם הנ״ל נשאל על אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ונשא אחרת, וכשראתה אשתו הראשונה שהשנייה התעברה, ״רוצה לעשות לה כישופים״, מתוך קינאה ואולי כדי לפגוע בתינוק, והבעל רצה לגרשה. החכם כתב שהיא ״צריכה התראה מראש ובירור שעברה על זה״, ואז רשאי לגרשה (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, סי׳ תסה). עשיית כישופים מוכרת במסגרת חיי המשפחה בדרך כלל בהקשר לאשה שנייה או כאשר הגבר עקר.

במרוקו דן בנושא זה יעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) במספר תשובות, כפי שנראה להלן:

אחרי עשר שנים רשאי לשאת אשה, גם אם אלה אינן שנים רצופות. לפי ההסבר של החכם, עשר השנים שעל הבעל לחכות ללידה, כוללות גם תקופות בהן לא היה בביתו, או אם האשה הפילה במהלך שנים אלה, ואין מנכים שנים אלה מאלה שאחריהן כדי לשאת אשה נוספת. כך פסק יעב״ץ ונימק זאת כך: ״וזיל בתר טעמא [לך אחרי הסיבה] דחששו לכלוי משפחות ולמיתת ערירים, ועשו תקנה כדי שכל ישראל יראו זרע יאריכו ימים ופרו ורבו על הארץ״(׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כח).

הראשונה לא ילדה עשר שנים, והבעל נשא אשה נוספת בעיר אחרת. בעל שבתוך עשר שנים אשתו לא ילדה, אבל לא עברו עשר שנים רצופות בהן היה בביתו, ונשא אשה נוספת בעיר אחרת. האשה הראשונה דרשה גירושין, והחכמים פסקו שעליו לגרשה ולפרוע לה כתובתה. חכמים התנגדו לכך שהבעל ישא אשה נוספת ללא אישורו של בית הדין במקום מגוריו. על פסק הדין חתומים בשנת תפ״ו(1726) יעב״ץ וכן חכמי פאס, מכנאס, סלא ותיטואן (שם, ח״ב, סי׳ כט).

היו מקומות בהם לא נהג התנאי שלא יישא אשה שנייה. בשנת תפ״ז (1727) כתב יעב״ץ על יהודי מסג׳למאסה (נוה מדבר באלג׳יריה) בשם משה בן חיון, שאמר שהגיע לארצות המערב ואשתו חזרה לעירה ״ואינו יכול להתאפק לשבת בלא אשה״, ושם לא נהוג לכתוב בכתובה שלא יישא אשה אחרת עליה אלא בהסכמתה, כפי שנהוג אצל מגורשי ספרד. ״ובכן נתננו לו רשות גמורה לקחת לו אשה אחרת במדינה זו מטעם ׳לא תוהו בראה לשבת יצרה״(ישעיה מה, 18) (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ סט).

יעב״ץ דן במקרה של אדם שנשא אשה שנייה כדי שתלד לו, וגם זו לא הרתה לו(שם, ח״א, סי׳ קמב, שג).

שונה המצב כאשר האשה אטומה, ולכן אינה יכולה ללדת. מעשה במכנאם בשנת שמר״ה (1785) באדם שטען על אשתו שהיא אטומה ולכן אינו יכול לבעול, והיא הכחישה אותו. הם התפשרו והבעל שילם לה חלק מכתובתה – וגירשה. לאחר מכן נישאה לאדם אחר והתברר שהבעל הראשון צדק. עתה הוא דרש שתחזיר לו את מה שנתן לה מכתובתה, כי אינו חייב לפרוע לה, באשר הטעתה אותו. החכם הצדיק את הבעל. מאוחר יותר כתבו לחכם שהתרפאה וילדה, אבל הדבר לא שינה את הפסיקה ההלכתית (רפאל בירדוגו, ׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קכב).

רבי דוד בוזגלו-אתם יוצאי מערב – 119-120

שירי דודים לרבי דוד בוזגלו.

הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה שליט"א

אתם יוצאי מערב – 119-120

 

שיר – לליל המימונא

לחן – בר יוחאי – סיכא

מלים – רבי דוד בוזגלו

 

אתם יוצאי מערב / מארוק אנשי אמונה

הללו אל בעם רב / יום זה יום אלמימונא

 

אתמול פער לועו / ים סוף לנגד פרעה

עם כל רכבו בנסעו / ולקחם לו למנה

 

ועברו בין בתריו / צאן ישראל עבדיו

עת נערמו משבריו / על ידי רעיא מהמנא

 

ורכוש רודפיו ומושליו / שׂם ישראל אל כליו

מתוך הים וגליו / נתן לו למתנה

 

ושמה על כל מדרך / איש את רעהו ברך

חבר תהיה מבורך / בכל חדשי השנה

 

ובמארוק לדור דורים / ככה יאמרו העברים

בברכה לחברים / ארבח יא כאי ולג'ינה

 

ובני ניכר, נוזליהם נבקעו תוך כליהם

ותפול שם עליהם / יראת שוכן מעונה

 

ומשאות על משאות / מלאו כל טוב ותבואות

הובאו מארבע פאות / לעמו אשר קנה

 

ויליד ערב דרכו / עד עתה תוך מארוקו

וליהודים כערכו / יקריב מנחה שמנה

 

שאור ודבש ותבואה / חלב פרה בריאה

דגים נענע וחמאה / עם פרחי בר וגנה

 

שמה עברים וערבים / יחדיו כלם מסובים

ואת לבם מטיבים / עם כלי שיר ונגינה

 

ולבשה העבריה / תלבושת ערביה

וגבר עם אדרעיא / וקטורת מור ולבונה

 

ולא נכר העברי / לפני אחיו ההגרי

אם עירוני או כפרי / רוח כלם נכונה

 

שם טושטשו התחומים בים ישראל לעמים

אלמלא אנשי דמים / אשר על המדינה

 

המה המגוגים / מוסרים עמם להורגים

כי לכתרם דואגים / לא לנפש נענה

 

עזבו ריבות ומרורים / לעד ולדורי דורים

ועל שלום ודרורים / קריאות הוי תחדלנה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר