מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

ג. תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים

אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל בכלל ויושבי ירושלים בפרט, בתקופה העות'מאנית הייתה הלוואה בריבית ללא יהודים, ובין השאר גם למוסדות דת נוצריים. מצויות על כך עדויות משני מקורות עיקריים. א. ספרות השאלות ותשובות של בתקופה. ב. תעודות ועדויות של תיירים נוצרים.

הכומר הפרנציסקאני אבגניוס רוג'ה, שביקר בארץ ישראל, כנראה היה בין השנים 1629 – 1634, מוסר, כי היהודים קיבלו עשרה אחוזים ריבית תמורת כספים. הוא מספר על רבה של ירושלים שבדרשתו בחג הפסח של שנת 1634 אמר כי חטא הוא להעלות את שער הריבית מעל לעשרה אחוזים והטיל חרם על המלווים לנוצרים.

לדברי רוג'ה, עשה הרב כן, כי ידע על מצוקתם הכספית של הנוצרים וקיווה שייאלצו לעזוב את המקומות הקדושים להם אם לא ישיגו את הכסף הדרוש לקיומם, אך בעלי הממון היהודים לא נענו לו, והביאו כספם בסתר לממונה על המנזר.

דבריו של רוג'ה נראים מהימנים. ידוע פסק הלכה ( הסכמה ) של כמה חכמים מארץ ישראל, האוסר הלוואה בריבית לכמרים. הוא מוזכר בתשובתו של רבי מאיר גאויזון, מחכמי מצרים, שלפניו ערערו על פסק הלכה זה.

מדברי רוג'ה ומתשובות רבי מאיר גוויזון נראה, שהעניין גרם למתיחות בין שתי קבוצות בירושלים. אלה שנהנו מן ההכנסה שבאה מהלוואות בריבית, ביקשו להתיר את ההלוואה לנוצרים. לרבים מיהודי העיר, שלא התפרנסו מיגיע כפיהם, הייתה ההלוואה בריבית לנוצרים מטה לחמם היחיד, והיא שאפשרה המשך קיומם בירושלים.

הללו טענו לפני רבי מאיר שאם לא ימצא להם היתר ייאלצו לעזוב את הארץ. אך מאידך גיסא, טענו חכמים אחרים, כי ההלוואות הללו  תורמות לביסוסם של המנזרים ושל העדה הנוצרית בירושלים.

בפסק דינו טען רבי מאיר כי ההלוואה בריבית לנוצרים מבטיחה את קיומו של היישוב היהודי בירושלים, ועל כך יש להתירה " וראוי וחובה עלינו לחפש את ירושלים בנרות נר מצווה ותורה אור, כל שהוא ברור שיש מצווה וקיום תורה והעמדה ויישוב לכל היושבים בה, ואין בדבר איסור מדינא "

באוסף תשובות של רבי אישתרוק בן דוד שאנג'י, בכתב יד גינצבורג, מצאתי תשובה של רבי אהרן בן חיים – יליד פאס -, אשר דנה בנושא זה באריכות. בגוף התשובה לא צויין כל תאריך, אולם רבי אברהם ביתון, מחכמי ירושלים, מאשר העתקת פסק דינו של הנ"ל, ובסיומה נרשם התאריך " אחד בשבת, חמשה עשר לחודש זיון, שנת חמשת אלפים ושלוש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים " יש לשער שלא עבר זמן בין פסק הדין ובין העתקתו.

רבי אברהם ביתון או ביטון מחכמי ירושלים. רבי אברהם יצא בשנת ש"ץ – 1630 יחד עם רבי שמואל רימון כשלוחה של ירושלים למרוקו, כלומר כשש שנים לאחר שאישר העתקת פסק דין זה.

רבי אהרן עלה לארץ ישראל בסוף ימיו. אך נראה, כי את התשובה, כתב עוד בזמן היותו בחוץ לארץ, שכן הוא כותב : " אך כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל, בני ירושלים באה אלי ". יש להניח, שהשאלה הופנתה אליו בזמן היותו במצרים, כשם שרבי מאיר גאוויזון קיבל פניה בשאלה זו במצרים.

בתשובתו מתפלמס רבי אהרן עם " הרב הפוסק ", שאסר להלוות בריבית לנוצרים בירושלים. מחוץ לנימוקים ההלכתיים המובאים כטיעוני האוסר, והפרכתם על ידי רבי אהרן, יש קטעים בעלי אופי היסטורי חברתי, השופכים אור על כמה פרטים על חיי היהודים בירושלים, ומציגים את עמדותיהם הסובייקטיביות של האישים שפעלו שם.

עמדתם המקלה של חכמי אשכנז הראשונים ובראשם רבנו תם ( תוספות בבא מציעא ) שלפיה יש להתיר להלוות לגויים " לפי שיש עלינו משא מלך ושרים, והכל הוא כדי חיינו ", נדחית על ידי הרב האוסר להלוות לנוצרים בירושלים, " באומרו כי בירושלים הם יודעים כמה יצטרכו שם מהמסים והארנוניות כי המשקל עליהם והגדול שבהם אינו נותן החצי ממה שהיה נותן אילו היה חוצה לה ".

כלומר הוא מבחין בין זמנו של רבנו תם, כשהיהודים סבלו מעול מסים כבד, לבין זמנו בירושלים, כשהמס היה קצוב וקבוע לכל אדם, ונמוך מזה שבמקומות אחרים. לכן אין הכרח כלכלי, לפי הנחתו, להלוות בריבית לנוצרים.

הדברים אומרים דרשני. זהותו של החכם שאתו מתווכח רבי אהרן בן חיים, אינה ידועה לנו, אך ברור כי הוא חי בירושלים. חכם זה היה שובר את מטה לחמם של אחיו יושבי ירושלים. נאמנה עלינו יותר הערכתו של חכם, תושב ירושלים, משל אלה החיים בחוץ לארץ וניזונים ממכתביהם של תושבי ירושלים, שפני אליהם בבקשת עזרה וכדי לעורר רחמי אחיהם בגולה והפריזו בתיאור עול המסים והקשיים הכלכליים.

בל נשכח, כי מדובר בשנים שלפני גזירות בן פרוק, כשלחץ המסים בירושלים לא היה עדיין אכזרי כפי שהיה בארצות נוצריות, והיהודים לא הוגבלו בבחירת מקצועות לקיומם. יש הצדקה אפה להבחנה בין זמנו של רבינו תם, שישב במערב אירופה, לבין מצבו של היישוב היהודי בירושלים במאה הי"ז תחת שלטון העות'מאנים, כשהיהודים עסקו במגוון של מלאכות וענפי מסחר.

כפי שרשום בפנקסי מס הגולגולות התורכיים מן השנים 1690 – 1961, היו ארבעים מקצועות וענפי מסחר שיהודים עסקו בהם בירושלים. אין להניח, שהמצב היה שונה בהרבה בשנים שקדמו לשנת 1690. אמנם, במקורות היהודיים, בעיקר באגרות לנדבנים בחוץ לארץ, מתוארים הצרות, כובד המסים וחוסר האפשרות להתפרנס מעבודה וממסחר.

אך כבר העלה א' הד המנוח את ההשערה שלאור הנתונים הנ"ל, יש לתקן את התמונה העגומה של מצב הקהילה היהודית בירושלים. עדות דומה על מצבם הנוח – באופן יחסי – של יהודי ירושלים מביא גם הצרפתי ז'ון דובדאן, שביקר בארץ ישראל בשנת 1652.

הוא מציים מקצועות רבים שיהודי ירושלים עוסקים בהם. כגון אופים, טבחים, רוכלים, חייטים, ספרים וסנדלרים.  רבי אהרן בן חיים מתעלם מן הנתונים הכלכליים הריאליים בירושלים, ולדידו, יותר משכנעות צעקותיהם של בני ירושלים המבקשים תרומות מתפוצות הגולה.

ולפי דברו : " צעקת בני ישראל, בני ירושלים בא אלי שתמיד הם צועקים מר על ריבוי המסים וההוצאות אשר בה ושואלים בכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע ולא יספיק להם הנשלח כפי מה שהם אומרים "