סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל-הרב שקיבל מלקות ביום פורים

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הרב שקיבל מלקות ביום פורים

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, היה אדם בטלן שמעולם לא עבד, ולא סיפק את ערכי משפחתו. מלבד זאת הוא היה מכור לטיפה המרה, ותמיד היה בגילופין. פעמים רבות אשתו תבעה אותו לדין תורה בפני רב העיר, והרב פסק תמיד לזכותה של האשה. עד שפעם הרב העניש אותו בעונש מלקות. לאחר עונש המלקות, האיש קם כשכפות רגליו נפוחות מהצלפות הרצועה. הוא פונה לרב ואומר לו ״פעם גם אתה תקבל ממני מלקות״.

ביום פורים אחד, אחרי הסעודה שלפני תפילת ערבית, היהודי ארב לרב בפינה, ומקל בידו. הרב הולך בדרכו לבית הכנסת, והנה אותו יהודי מתנפל עליו במכות המקל וצועק ״ארור המן, ארור המן״. העוברים והשבים הצילו את הרב מידיו של האיש. באומרם לו ״אתה לא יודע שזה רב העיר״, ענה להם ״אני שתיתי הרבה בסעודת פורים, ״עד דלא ידע״. אם זה רב העיר, אני חשבתי אותו להמן הרשע והנחיתי עליו מכות כיאות להמן הרשע״. למחרת היום, בא אותו איש לרב, כאילו להתנצל על טעותו, אבל הזכיר לו ההבטחה שיום יבוא והרב יקבל ממנו מלקות. ״כאשר עשית לי כן עשיתי לך״.

הרב סלח על כבודו ואמר לו: ״אמנם קיימת את הבטחתך, אבל מהיום והלאה, שנה את דרכך כלפי אשתך ובניך. לך לעבוד ופרנס את משפחתך בכבוד״.

וכך היה. דברי הרב נפלו על לבו של האיש, ומאז, שינה את דרכו, והתחיל להתייחם לצרכי משפחתו כראוי.

סל הירקות שקשה היה לשאת אותו 

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, והיא בירת מרוקו, היה רחוב גדול בשם ״רחוב הקונסולים׳/ ובו כמה חנויות של יהודים לא מעטים. סוחרים רבים, ערביים, באו לרחוב הזה לקנות סחורותיהם בסיטונאות. יהודי אחד ושמו יהודה רופא, לא היתה לו חנות ברחוב הזה, אבל הוא היה כעין מתווך ויועץ לערבים שבאו לקנות סחורותיהם, כמובן בתשלום דמי תיווך. יהודי זה היה רגיל לקחת איתו סל די גדול, ולשים בו כל מציאה שהזדמנה לו. פירות, ירקות וכר. כמה ימים לפני חג הפסח, יצא לו למלא את הסל שלו מכל מה

שהזדמן לו, אלא שהסל התמלא עד כדי כך שקשה היה לו להרים אותו. הוא יושב בשוק וסלו על ידו, ואליו הזדמן בחור אחד, קרוב משפחה, שמטבעו היה זללן ואוהב לאכול מכל הבא ליד. יהודה רופא אומר לו ״אלוהים שלח אותך כמלאך מושיע״. ״במה מדובר״ הוא שואל אותו. אומר לו ״לדודה שלך (רחל) – אשתו של יהודה, הבאתי לה סל גדול מלא פירות יבשים לקראת החג, תמרים, אגוזים, צימוקים ושקדים״. ״אז מה הבעיה״ הוא אומר לו ״כל אלה מעורבבים יחד, הדודה שלך עסוקה בהכנות לחג ואני מחפש מי שיפריד בין מין למינו״. ״אבל איך הדודה תאמין לי״. ״אתה צודק. קח את הסל הזה. תן אותו אליה, וזה יהיה סימן שאני שלחתי אותך. אמנם הסל כבד מאד עליך, אך לך לאט לאט, וסלח לי על הטירחה״.

הבחור לא היתה לו ברירה, מתוך חשק לאכול ולזלול מעט מחפירות של פסח, לקח הסל על כתפיו, התנשף מדי פעם מכובד המשקל.

הביא הסל לדודה שלו ואמר לה ״הדוד שלי אמר לי שהוא קנה הרבה פירות יבשים לפסח, אגוזים, צימוקים, תמרים ועוד. אלא שהכל מעורבב והוא ביקש ממני למיין ולהפריד בין מין למינו״. ענתה לו ״הדוד שלך עוד לא קנה פירות לחג, ואיני יודעת על איזה פירות הוא מדבר״.

הבחור חיכה וחיכה. הדוד בא, הבחור התנפל בתרעומת עליו ״רימית אותי וניצלת אותי. הגב שלי עוד כואב מכובד הסל״.

״אל תצעק ואל תתחמם, פשוט לא שמעת טוב. אמרתי לך שמחר אני קונה הרבה פירות יבשים לכבוד החג וכולם יהיו מעורבבים בסל אחד. ביקשתי ממך שמחר תבוא לדודה ותמיין לי את כל הפירות למיניהם, אגוזים לחוד, תמרים לחוד וכר. אכול מעט מהם, אבל אל תזלול, כי אני מכיר התיאבון הגדול שלך״. הבחור הלך בפחי נפש, כי הדוד גם למחר לא הביא את הפירות שהבטיח, אבל בינתיים מצא מי שיביא לו הביתה את סל הירקות הכבד. הבחור לא ראה פירות אלה ולא זכה לאכול אפילו אגוז אחד מהם.