חוברת ברית מספר 29..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
אמנון אלקבץ
העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
טמודא – Tamouda)
חוברת ברית מספר 29
בין שאר רבניה המפורסמים של תיטואן אנו מונים, את ר' יצחק בן-וואליד(ראה להלן), ר׳ יוסף אדהאן – "שופריה דיוסף", ר׳ יעקב כלפון, – "משפטים צדיקים". אליהם יש להוסיף רבים אחרים כמו ר' וידאל ישראל, ר' משה הלוי, ר' מנחם נהון, ועוד, על כן נקראה תיטואן, "ירושלים הקטנה". רבנים אלה ידעו ליצוק דפוסי חיים של קהילה מלוכדת, כשבליבם פועמים רגשי-הייחוס של ספרד הנאורה. הם מצאו את האיזון בין השמרנות לפתיחות, בין הקודש לחול, הן בתוכם והן בין הגויים שבקרבם הם חיים, כמו שהיה נהוג בימי תור הזהב בספרד. מעניין שתיטואן היתה אחת הערים הבודדות שלא נסחפה אחר תעמולתו של שבתאי צבי, ור' יעקב ששפורטס עמד על כך בספרו. חכמי העיר היו גם חכמים וגם משכילים רציונאליים, ולא שעו לאותות משיחיים שנפוצו לרוב, וכינו את אותם "שבתאים" שנהרו אחר תורתו, "המינים והאפיקורסים".
רבנים אלה הקימו מוסדות צדקה ולימוד תורה, והיו ציונים בנימי נפשם. בשנת 1863, כאשר נפוצה השמועה בקרב יהודי תיטואן, על "רכישת ארץ ישראל ע״י בית-רוטשילד" האנגלי, כדי לחדש בה את המדינה היהודית, קמה התעוררות לאומית רבה בקרבם. ייסדו את המקומון "לידתו של עם־ישראל" שהביא להם את בשורת הציונות, ומשלחת של נכבדים הגיעה להקביל את פני משה מונטיפיורי בעיר טנגייר, בדרכו לא״י "לבצע את העסקא". בין לבין, הצליח מונטפיורי להשיג "דאהיר" (צו מלכותי) מאת המלך מולאי מוחמד, לביטול הגזרה של ההליכה יחפים מחוץ למלאח של תיטואן. מתוך הערכה לתרומתה ולשיתוף הפעולה של הרבנות המקומית עם בית המלוכה בעת ביקורו של מונטיפיורי, הכריז הכתר המרוקני על הרבנות הראשית המקומית, כמוגנת מטעם החוק.
פרסומה הרב של קהילת יהודי תיטואן כבעלת איכות תרבותית הפתוחה לעולם המודרני המתרחב, הביא לכך שאנשיה נחשבו כאנשים משכילים, גם בעיני עצמם. אולי זאת היתה הסיבה שבקרב חברת "כל ישראל חברים" (כי״ח) הפאריסאית, הוחלט שבית הספר הראשון של רשת Alliance בעולם, יפתח דווקא בתיטואן שבמרוקו. סיבה נוספת היתה שבשנת 1860, כבשו הספרדים את תיטואן למשך שנתיים. עם הכיבוש, עזבו המוסלמים את העיר ונותרו בה תושביה היהודים. אלה הזמינו אליה את הספרדים כדי להצילם מהתנפלויות וממקרי-השוד שנהגו בהם שכניהם המוסלמים, שהתמקמו מסביב לעיר. נתון זה אפשר לכי״ח לפעול בקרב הקהילה היהודית ללא כל התנגדות מוסלמית. משהובאה ההצעה בפני ועד הקהילה, קמה התנגדות רבה בקרב רבני-העיר.
חששם היה שההשכלה תרחיק את התלמידים מלימוד התורה ומהמסורת הדתית שאפיינה את הקהילה בעיר, ותביאם לידי חילון והתבוללות, ואולי אף תרחיקם ללמוד בבתי ספר זרים. מי שדחף והכריע לטובת פתיחת בית הספר של כי״ח, היה הרב נהון אליו הצטרף ר' יצחק בן-וואליד (המוהריב״ו), גדול רבניה של יהדות תיטואן לדורותיה. הרב בן-וואליד האמין שע״י שיפור רמת השכלתם הכללית של יהודי העיר, יחול גם שיפור במצבם הכלכלי, וניתן יהא לקדם גם את מעמדם המשפטי, ע״י כך ישולבו במסגרת החברה הכללית. תמיכתו בחברת כי״ח, היתה כדוגמה לחיקוי אצל רבנים אחרים בכל ערי מרוקו. ואמנם בשנת תרכ״ב (1862), נפתח בתיטואן בית־ ספר "אליאנס" הראשון של החברה. זה היה חוד החנית, וראשון החלוצים בשינויים שיהדות מרוקו תחווה בצעידתה לקראת ההשכלה, המודרנה, והקדמה לעתיד.