הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

                                         חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית

חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.

נצמא שלא רק גורל משותף מאחד אותם אלא גם גאווה והכרת ערך עצמית של העומדים בניסיון והמחזיקים באמנותם בתוקף ובגאווה. אנחנו המגורשים, הוא אומר, כולנו רשאים להתגאות במעשינו. ברור אפוא שהם חשו סולידאריות זה לזה, על אף ההבדלים והניגודים שבין יוצאי הארצות והמחוזות השונים.מפת גירוש ספרד

ועל אף הויכוחים המרים שבין בעלי הגישות הדתיות והחברתיות השונות. אין להפלא אפוא, שלא אחת התאגדו כולם כנגד כל מי שאינו מיוצאי ספרד, אם בהקמת התארגנויות משותפות לצרכים מעשיים וארגוניים ואם למטרות אחרות. לגאוותם הנושנה במוצאם משבט יהודה, גלות ירושלים אשר בספרד, נוספה עתה הגאווה על העמידה בניסיון.

אין פליאה בכך, שיהודים, יוצא איטליה או ביזנטין, הסתכלו בביקורתיות על גאווה זו. רבי דוד מֵסֵיר לֵאון מונה בכך את הקסיטליאנים כבר בדור המגורשים עצמו. ואילו הם עצמם, ראו בכל דבר " ספרדי ", במנהג, במסורת, בזכר היסטורי וכדומה, את העילית התרבותית ואת מיטב המסורת הדתית שאין להמירה בשום פנים ואופן. על כן פעלו ללא לאות להנהיג ולהשליט את מסורתם ואת דרך חייהם בכל מקום מושבותיהם, הן מפני שהיו יקרות להם, והן משום שלטעמם מעולים וטובים היו משל כל אחיהם היהודים.

לאחר חבלי בראשית, השכילו  לשחזר את ארוחות חייהם כבראשונה, הן בסדרי הפולחן הדתי, הן בנימוסיהם ובמנהגיהם והן בפסיקה ההלכתית. לעתים טרחו לגבות עדויות מרובות ממומחים שונים כדי לאמת את טיב הנוהג בחצי האי האיברי לפני יישומו בערי מושבתם באימפריה.

 תהליך יישום זה לא היה פשוט ולא מובן מאיליו, הן בגלל המגוון הגדול שך המגורשים וההבדלים הניכרים בינם לבין עצמם, והן מפני ההתנגדות שבה נתקלו לפרקים מצד האוכלוסייה היהודית הוותיקה, הרומָניוטים, המסתערבים, האשכנזים, האיטלקים ועוד…

כמדומה שניתן לומר שהקסטיליאנים, ספרותם ואורחותיהם, פסקיהם ונוהגיהם, השתלטו על חיי הציבור ברבות הימים, אולם בשנים הראשונות ממש ראשם לא היה פנוי לכגון אלה, ושאלות קיומיות ובסיסיות הן שהעסיקו אותם.

אחת הסוגיות היותר מטרידות הייתה בעיית הדיור. ההגירה ההמונית הביאה לכך שהביקוש עלה בהרבה על ההצע, על כן חייבים היו להסדיר את פעולת שוק הדירות ולרסן את עליית המחירים.

פעולה זו נעשתה על ידי מערכת חקיקה מפורטת שבאה על פי רוב להגן על השוכר היושב בדירה מפני שוכר אחר פוטנציאלי, שבצר לו יעלה את המחיר בצורה מוגזמת על מנת לפנות את השוכר מן הנכס.

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.

המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.

כדי למנוע את נישול השוכרים הוותיקים מדירותיהם וכדי למנוע מעשים לא תקינים אחרים, נחקקה מערכת של " הסכמות ", ונתמנו אנשים שהיו אחראים ליישום החקיקה ולניהול המערכת. ואכן, גם אם הנכס היה בבעלות גו, מוסלמי או נוצרי, תפסו כללים דומים, והיהודים הפכו, בעיקר במרכזים הגדולים, למעין בעלים המחזיקים בנכס מתוקף החזקה.

מראשית בואם של המהגרים  ועד המאה ה-18, התיישבו היהודים בערים בשכונות רבות ולא התרכזו בשכונה אחת או שתים. גם אן ישבו בריכוזים צפופים בכל שכונה שבה התיישבו. היהודים היוו לעתים קרובות רוב או אחוזי אוכלוסין גבוהים בשכונות שבהן התגוררו בצוותא גם עם מוסלמים ונוצרים.

לרוב התגוררו היהודים במעין חצר, שהיוותה בית לכמה משפחות יהודיות שהתגוררו בצפיפות. חצרות אלו נקראו לעתים קרובות על שם בעל הבית, על שם אישים ידועים שגרו בהן, או על שם הקהל שבני החצר נמנו עליו. יש יהודים בודדים או קבוצות קטנות גרו בשכונות שרובן מוסלמי ולא אחת גרו יהודים עם מוסלמים או נוצרים באותו בית. כאמור, רבים מבתי המגורים של היהודים היו שייכים למוסלמים.

בערים כסלוניקי, צפת ועוד הייתה לא אחת חצר יהודים מוקפת בחצרות אחרות שבהן התגוררו יהודים. בחצרות אלה היו לעתים קרובות לא רק בתי דירה אלא גם חנויות ומחסנים. לא אחת השתייכו חצרות של בתי דירה לקהלים והיוו הֶקְדֶש שמהכנסותיו מומנו הוצאות הקהל. מציאות זו של מגורים מעורבים הייתה רווחת בעיקר בסוף המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16.

אולם ככל שנקף הזמן, גברו הקנאות הדתית והאיבה לדימי, – הכופרים -, שהופחו בידי חכמי דת ובידי מוסלמים קנאים. מן המחצית השנייה של המאה ה-16 אנו שומעים יותר ויותר על ניסיונות של דחיקת ההודים מתוך אזורים מוסלמיים.

 התואנה לדחיקה זו, כמו גם לסילוק שכונות יהודיות שלמות ממקומן, היא מציאותם של מגורי יהודים סמוך למסגד. שופטים מוסלמים ניצלו תואנות כאלה במקרים רבים כדי להכריח את היהודים לעזוב אזורים שבהם ישבו מקדמת דנא עם המוסלמים.

מאידך, היהודים עשו כל מאמץ כדי שבתי היהודים הסמוכים לבתי כנסת לא יימכרו למוסלמים, שכן השלב הבא עלול היה להיות סילוק בתי כנסת והקהילה מן המקום.

 על כן הקהלים היו נכונים לשלם מחירים מופקעים עבור בתי היהודים שגרו סמול לבתי כנסת ואשר איימו למוכרם למוסלמים. במאות ה-17 וה-18 גברה נטיית המוסלמים והיהודים כאחד לא לגור בקרבה וצירה אלה לאלה.

בדרך כלל מתארים הנוסעים הנוצרים, בני אירופה, את הבית היהודי כבית מכוער, אשר חיצוניותו הייתה ירודה ואשר אף אולם הכניסה שבו הקרין דלות ועזובה. צפיפות הדיור גרמה גם ללכלוך ורעש בבית וסביבתו. אולם, לדבריהם, משנכנס אדם מעבר לפרגוד זה, מצא דירות נאות, חדרים יפים ומרוהטים וכלים נאים.

מן המקורות עולה, שזו הייתה מדיניות מכוונת, שכן היהודים ביקשו להצניע את עושרם מחשש מפני בוזזים ומפני קנאתם של מוסלמים. בכל זאת, מצינו בתי מידות ובתי קיץ של יהודים אמידים בעיר ולחופי הים או הנהר, באיסטנבול ובסביבתה באיזמיר ובסביבתה, ממילא ברור שלא הכול נשמעו לקו שהיה נקוט בידי המנהיגים והמטיפים הדתיים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר