ארכיון חודשי: נובמבר 2013


תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבולמוגדור..00002

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.

זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה. 

מכתב מספר 7

אל טייב בן אל-ימאני מבקש מאברהם קורקוס לסייד בידו לבצע עיסקה פרטית במגרת קשריהם המסחריים המסועפים.

4.1.1854

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي الظيم

الطيب بن اليامني امنه الله

1 صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فقد كنا ابقينا غنمآ تحت يد

2 القيد ابراهيم ثم كتبنا له ببيعها ودفع لك

3 فاذا دفع لك ثمنها فاعلمنا ولا بد بقدره ومبلغه وجيازته

4  والزمانا لذي كنت وجهت لنا في شان ما لك بذمتنا كنا في اشغال

5 منعتنا من امعان النظر فيه وضاع لنا فنحبك تجدد لنا زماما

6 اخر تبين لنا فيه ما بذمتنا لك وما دخل عليك من قبلنا لنعلم

7 ما بقي عندنا ونكتب لك طيه بحيازته هناك ثم اذا كتبت

8 ذلك فاذفعه لولدنا ابراهيم يوجهه لنا في طي كتابه ونحن بجير لله

9 الحمد وله المنة ولا تغيب عنا خبرك والتمام في 4 ربيع الثاني عام 1270

الحمد لله وحده

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي الظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

الطيب بن اليامني امنه الله

אל טייב בן אל – ימאני, יהי האל מבטחו

1 صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فقد كنا ابقينا غنمآ تحت يد

אל חברנו הסוחר יעקב קורקוס, לעצם העניין : השארנו בידי הקאיד אברהים אל אכראוי כמה ראשי צאן

2 القيد ابراهيم ثم كتبنا له ببيعها ودفع لك

אשר ביקשנוהו, לאחר מכן למכור ולהעביר לידיך את תמורתם ( 3 )

3 – סביר להניח שבמדובר במתנה שטייב בן אל-ימאני קיבל באחד מסיוריו בדרום מרוקו. הוא ביקש, אפוא, מנציג המחז,ן במקום למכור אותם עבורו ולהעביר את הסכום שהתקבל ממכירתם לידי משפחת קורקוס.

3 فاذا دفع لك ثمنها فاعلمنا ولا بد بقدره ومبلغه وجيازته

לכשישלם לך, אנא, הודע לנו על כך. זו פקודה. ציין את כמות – הצאן – שנמכרה, את הסכום – שהתקבל – ואת זה שצריך לקבל

4  والزمانا لذي كنت وجهت لنا في شان ما لك بذمتنا كنا في اشغال

אשר לחשבון ששלחת על החוב שלנו אצלך

5 منعتنا من امعان النظر فيه وضاع لنا فنحبك تجدد لنا زماما

עיסוקינו מנעו מאיתנו מלעיין בו אף איבדנוהו ( 4  ). נבקשך להכין לנו חשבון

4 – מהתעודה שלפנינו עולה בבירור שבתור " סוחר המלך ", עסקיהם של בני משפחת קורקוס לא הצטמצמו לבית המלוכה בלבד אלא הקיפו את כל ראשי השלטון שהשתמשו בשירותם ובמיומנותם לצרכיהם הפרטיים.

6 اخر تبين لنا فيه ما بذمتنا لك وما دخل عليك من قبلنا لنعلم

חדש בו תציין את חובנו לך לצד מה שכבר קיבלת מאיתנו. כך נוכל לדעת

7 ما بقي عندنا ونكتب لك طيه بحيازته هناك ثم اذا كتبت

מה – סכום החוב – שנותר לנו ואנו נשלח לך התחייבות על כך (  5 ). לכשתכתוב את – החשבון

5 – כך לפי ההקשר הכללי

8 ذلك فاذفعه لولدنا ابراهيم يوجهه لنا في طي كتابه ونحن بجير لله

מסור אותו לבני, אבראהים, והוא ישלח לנו  אותו לוטה למכתבו. אנו בכי טוב

9 الحمد وله المنة ولا تغيب عنا خبرك والتمام في 4 ربيع الثاني عام 1270

השבח והחסד לאל ואל תמנע מאיתנו ידיעות אודותיך. סוף. 4 לרביע אלת'אני שנת 1270

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כשדריםל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ד. זמן השליחות

זמן שהותו של השליח בחוץ־לארץ בשליחותו אינו נקבע ע״י השולחים, ומשאירים את הדבר לשיקול־דעתו של השליח שימשיך לנדוד ולפעול כל עוד יש סיכוי לפרי ישוה לטרחתו. ובזה אין שני שלוחים שוים. יש השוהה זמן רב במקום אחד ומשתדל לנצל כל אפשרות ושעת־כושר, ויש המסיים את פעולתו במשך ימים מעטים ועובר לעיר אחרת. יש שליח תקיף בדעתו שלא יזוז ממקומו עד שימלאו את

כל משאלותיו, ויש שליח הנוטה להתפשר ונוטל מה שנותנים לו. יש שליח העובר רק בקהילות הגדולות והמפורסמות, ויש החודר למקומות הנידחים ביותר. יש שליח היודע לקשר קשרים אישיים ובעזרתם הוא מגיע למקומות ולאנשים ששלוחים אחרים אינם יודעים עליהם כלל. אורך זמן השליחות תלוי גם בתנאים חיצוניים, מדיניים וכלכליים.

 בשעת משבר כלכלי אין השליח נוטה לשהות הרבה במקום אחד, כי יודע הוא שהדבר לא יועיל לו. בימי מלחמות ומרידות ושבושי־דרכים אין השליח מתרחק מהמרכזים הגדולים, ויש שהוא מוותר על ארצות שלמות. כללו של דבר, זמן השליחות תלוי באפיו, בריאותו ולפעמים גם ביצר־נדודיו של השליח ובתנאי־ החיים בקהילות שאליהן מגיע השליח.

 בדרך־כלל נמשכת כל שליחות שלוש עד ארבע שנים, ולאחר שהשליח חוזר לא״י, או מפסיק שליחותו, נשלח אחר במקומו. אולם יש אשר שליח שוהה בדרכו זמן רב. ר׳ אברהם קונקי, שליח חברון לאירופה במחצית השניה של המאה השבע־עשרה שהה בשליחותו למעלה מעשר שנים ועבר את איטליה, צרפת, הולנד, גרמניה, אוסטריה, ביהם, פולין, ליטא ואוקריינה. ויש אשר אותו שליח בשובו לא״י חוזר ונשלח לאותו אזור־שליחות.

 ר׳ אברהם רוויגו נשלח בשליחות ירושלים לאירופה שלוש פעמים במשך תשע שנים בראשית המאה השמונה־עשרה. ויש אשר השליח בשובו לאחר פעולה מוצלחת חוזר ונשלח מטעם אותה עיר לאזור־שליחות אחר. ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי נשלח בשליחות חברון שלוש פעמים, פעמיים בזה אחר זה לאירופה הדרומית והמערבית, בשנות תקל״ד—תקל״ח (1774—1778), ובשנות תקמ״ב—תקמ״ט (1782—1789), ופעם שלישית לעת זקנתו לסוריה, ארם־נהרים והודו בשנת תק״ס (1800).

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

 

 בית הכנסת על שם אולד בני זמירו - סאפי

PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI 

L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.

Les Portugais elargirent le role de la famille Ben Zmirro dans le renseignement et la negociation .avec leurs adversaires marocains, en raison de leur bonne reputation et de la consideration que les gens leur manifestaient. Le roi du Portugal ghargea Ishaq de se rapprocher du roi hintati a Marrakech, Moulay Ennacer Ben Ali. II resulta de la premiere rencontre, l'assurance de la neutrality de celui-ci. Cela facilita l'occupation de la ville d'Azemmour en 1513. Apres ce premier essai, il y eut une deuxieme tenta- tive, visant a faire plier le roi hintati et a le soumettre au protectorat portugais; il ressort d'une lettre du roi Emmanuel adressee a Ennacer, en date du 8 aout 1514, que ce dernier avait montre sa disposition pour servir la couronne portugaise et qu'il se preparait a envoyer deux de ses representants au Portugal afin de conclure un pacte dans ce sens.

En outre, le Portugal missionna, en 1523, une delegation diplomatique, en la personne du futur gouverneur de Safi (de 1522 a 1525 ( le capitaine Sacoto, accompagne de Abraham Ben Zmirro, aupres du cherif saadien, Moulay Ahmed Laaraj. Cette rencontre aboutit a la signature d'un armistice et a la poursuite des rencontres entre les deux parties. Et chaque fois, la presence de Abraham etait necessaire, comme il est perceptible dans une lettre adressee par Moulay Ahmed Laaraj au roi du Portugal, Jean III".

Apres l'entree des Saadiens a Marrakech, les Portugais essayerent de developper leurs relations avec cette nouvelle puissance politique qui menacait de faire voler en eclats leur presence. Abraham etait conscient de la situation et il deploya de grands efforts diplomatiques pour etablir l'entente et la paix entre les deux parties. Dans une lettre d'un ministre de Moulay Ahmed Laaraj au nouveau gouverneur de Safi, le capitaine De Melo (1525-1527), on lit: « Abraham Ben Zmirro nous a parle de vous et de votre lignee

 il nous a dit de vous tout le bien que vous meritez… nous vous faisons savoir que nous eprouvons amitie et consideration pour votre seigneurie, et tout ce que nous pouvons faire pour vous dans ce pays, nous le prendrons sur nous et nous l'accomplirons a la mesure de votre esperance. Ce que nous avons de plus cher est d'avoir a Safi un noble tel que vous, parce que le voisinage des gens de vertu et de noblesse vaut mieux que le voisinage de chiens et de gens vils, parce que armistice avec un homme de bien est salutaire, sa parole est un engagement… Le reste du message de Notre Seigneur, Dieu I'assiste, est confie a Abraham Ben Zmirro. 

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc-LA FANIILLE CORCOS

 

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

משפחת קורקוסLes grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar

Grand leader de la communaute juive marocaine

LA FANIILLE CORCOS

LES MARCHANDS DU SULTAN

L'echec de la dictature centraliste de Moulay Ismael, tragiquement illustre par la dissolution de l'Empire, apres la mort du souverain qui en assurait la cohesion par sa seule personne, amena son successeur, apres 30 ans de troubles, a revenir vers une politique plus raisonnable. Ne pouvant plus compter sur la Garde Noire pour recolter des impots devenus exorbitants, Sidi Mohammed Ben Abdallah (1757-1790) se decida, sur le conseil de ses amis negociants juifs, a developper le commerce exterieur, pour financer les depenses de l'etat en prelevant des taxes, a la fois sur les importations et sur les exportations.

Pour s'assurer le controle total de cet impot, il fit batir, a Mogador, un nouveau port moderne dont les plans furent traces par un ingenieur francais prisonnier. Mais lorsque la construction de ce site fut achevee, vers 1766, les negociants Chretiens d'Agadir Safi et Sale refuserent d'y transferer leurs bateaux. Samuel Sumbel, interprete et favori du Sultan a l'epoque, lui conseilla alors d'inviter les grands noms juifs du commerce, qui avaient fait leurs preuves dans les affaires internationales, a installer leurs navires dans ce port. Sidi Mohammed Ben Abdallah chargea son interprete d'etablir une liste de dix elus, qui reijurent le titre de tajar sultan, les marchands du Sultan, et les avantages s'y rattachant : prets, exoneration d'impots et monopoles sur !'exportation de la cire, du tabac, des plumes d'autruche, des cuirs, des peaux, des mulets et occasionnellement des bceufs et des cereales. Ces privilegies refurent egalement pour leurs families des logements dans le plus beau quartier de Mogador, la Kasbah. Ils obtinrent en outre l'immunite judiciaire, n'etant ainsi redevables que devant le Sultan lui-meme. Voici leurs noms :

1. Abraham Ben Yossef Sumbel de Safi
2. Maimon Ben Isaac Corcos de Marrakech
3. Salem Delmar de Marrakech
4. Aaron Ben Moses Aflalo d'Agadir
5. Yehouda Ben Samuel Levy Ben Yuly de Rabat
6. Moses Aboudarham de Tetouan
7. David Ben Moses Penia d'Agadir
8. Abraham Ben Yoshua Levy Bensoussan de Rabat
9. Moses Ben Youda Anahory de Rabat
10. Yossef Ben Abdi Delevante Chriqui de Safi

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Cette initiative fut un veritable succes et, en quelques annees, Mogador devint le plus grand port marchand du Maroc, entretenant les relations les plus etroites avec l'Angleterre. L'importance de l'influence britannique fut telle qu'un journaliste qui demandait si Mogador appartenait a la Reine d'Angleterre ou au Sultan recut pour reponse : nos nos — moitie-moitie.

Ainsi exposee a l'influence europeenne, la communaute juive de Mogador se modernisa plus rapidement que les autres communautes et initia l’emigration de riches families vers l'Angleterre, Gibraltar et plus tard les Etats-Unis. On trouve parmi ces noms les Corcos, Pinto, Guedalia, Aboulafia, Afriat, Assor, Sebag, Delevante et Levy Ben Yuli. D'entre tous les marchands du Sultan, les Corcos se distinguerent par leur prosperite et conserverent la confiance des souverains successifs Sidi Mohammed (1859- 1873) et Moulay Hassan (1873-1894).

Lorsque, sous la pression des puissances europeennes rivales, le Maroc ouvrit definitivement toutes ses frontieres, le role des marchands de Mogador s'amoindrit avant de disparaitre vers la fin du 19eme siecle.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינומשפחת קורקוס

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar

Grand leader de la communaute juive marocaine

משפחת קורקוס

סוחרי המלך

התמונה הינה מארכיון משפחת קורקוס

לאור כשלון השלטון הריכוזי, שהגיע לשיאו בתקופת מולאי איסמעיל, והתבסס על צבא מקצועי ובראשו חיל־העבדים השחורים, כדי לגבות מיסים כבדים, פנה המלך סידי מוחמד בן-עבדאללה (1790-1757), לסחר החוץ כדי לממן את המאכזן. לשם כך החליט לרכז את כל סחר החוץ של המדינה, שעבר עד אז דרך נמל אגאדיר הסורר והמורד. כדי להשתלט על הסחר ולפתחו, החל לבנות בשנת 1766 נמל חדש ומודרני במפרץ מוגאדור.  להפעלתו סמך בעיקר על הסוחרים היהודיים, חלוצי פתיחת הצוהר ממרוקו אל העולם החיצון. המלך סידי מוחמד הטיל על מזכירו האישי, היהודי שמואל סונבל, לגייס למוגאדור סוחרים יהודים, שהתמחו בסחר חוץ והבטיח לעשרת הסוחרים, שיעברו להתגורר בעיר הנמל החדשה, כי יקבלו את התואר הנכסף ״סוחרי המלך", המקנה זכויות אשראי, מונופולים ביבוא וביצוא סjורות, דיור מרווח בשכונת הממשל וחסינות משפטית מלאה. להלן רשימת עשרת הנבחרים הראשונים, הכוללת שמות מארבע ערי המסחר העיקריות דאז: אגאדיר, רבאט, טיטואן וסאפי.

–    אברהם בן־יוסף סונבל – מסאפי

–    מימון בן-יצחק קורקוס – ממראקש

–    סלם דלמר לבחאר – ממראקש

–    אהרון בן־משה אפלאלו – מאגאדיר

–    יהודה בן-שמואל לוי־יולי – מרבאט

–    משה אבודרהם – מטיטואן

–    דוד בן־משה פניה – מאגאדיר

–    אברהם בן-יהושע לוי בן־שושן – מרבאט

–    משה בן-יהודה נהורי – מרבאט

–        יוסף בן-עבדי שריקי, דה־לוונטה – מסאפי

ואכן תוך שנים ספורות נהפך נמל מוגאדור לשער העיקרי של מרוקו, עד שאיבד את הבכורה לקזבלנקה בתחילת המאה־העשרים. מכל משפחות סוחרי המלך, משפחת קורקוס בלבד עתידה היתה לשמור על הבכורה, הן במסחר והן בהנהגת הקהילה. בני המשפחה היו סוחרי המלך משך עשרות שנים, עד סוף המאה התשע־עשרה, בהנהגת כל המלכים. המפורסמים יותר ביניהם היו אברהם ומוזס במוגאדור, ויהושע במראקש.

יהודי מוגאדור – במגעם ההדוק עם אירופה, ובעיקר עם אנגליה, שהשתלטה כמעט בלעדית על המסחר עם מרוקו, עד אמצע המאה התשע־עשרה – היו חלוצי המודרניזציה, חלוצי היציאה מהמלאח וחלוצי אימוץ התרבות והלבוש האירופאים. נטייתם הפרו־אנגלית של יהודי העיר הייתה כה בולטת, שעיתונאי אשר ביקר בעיר בשנת 1880 תהה אם העיר שייכת למלכה ויקטוריה או למלך מולאי חסן ונענה: ״נוס נוס" (חצי, חצי…).

במוגאדור נוסדו האגודות הציוניות הראשונות ובית הספר האנגלי הראשון, לפני פתיחת רשת בתי־הספר ״כי׳׳ח״ בשפה הצרפתית. ממוגאדור החלה הגירת המשפחות המבוססות: קורקוס, גדליה, אבולעפיה, אפלאלו, אפריאט ולוי בן־יולי לאירופה, לאנגליה ולארצות הברית.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

מוחמד היה איש מקובל במכה כל עוד אבמיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמתו-טאלב דודו ומאמצו ואשתו חדיג׳ה היו בין החיים, אולם לאחר מותם בשנת 619 לספירה החמיר מצבו עם עלייתו של אבו-להב, אף הוא דודו, להנהגת מכה ושבט קורייש. מנהיגי שבט קורייש לא האמינו בחלומו ובשליחותו של מוחמד והאשימוהו בהתחזות וכינו אותו חולה נפש.

מוחמד היה מנודה מהשבט במשך שלוש שנים כי מנהיגי מכה אסרו על בני המקום לקיים עמו ועם עדת תומכיו כל קשר חברתי בתחום המסחר או בנושאים הקשורים לקשרי נישואין ובלית ברירה רחקו תומכיו ממכה והתפזרו לכל עבר.

על מנת להיטיב ולשפר את יחסיה של הנהגת מכה כלפיו וכלפי תומכיו, ראה מוחמד לנכון לשלב בחזונו המונותיאיסטי את פסוקי השטן יימסורת הג׳הליה ולהעניק מעמד של קדושה למספר אלילים במקדשים הסמוכים למכה ולמספר אלילים ב׳כעבה׳ כניסיון לפשרה בין הפגנים בהנהגת אבו-להב לתומכיו המונותיאיסטים.

אולם מוחמד חזר בו מהצעת הפשרה שהציע למנהיגי שבט קורייש ודחיית הצעתו מצדו יצרה עוינות ותגובות חריפות מצד הנהגת מכה כלפיו וכלפי תומכיו שבחלקם לא היו תמימי דעים עמו.

לאור המצב הבלתי נסבל במכה, העתיק מוחמד את מקום מגוריו לעיר טאיף אך לרוע מזלו גם תושבי טאיף לא האירו לו פנים וזלזלו ברעיונותיו המונותיאיסטים, לעגו לו ולא נטו להאמין לדבריו.

פרוש המלה ׳ג׳הל׳ בשפה הערבית הוא טיפש או מופקר והכינוי ג׳הליה מתייחס לתקופה הפגנית לפני עליית האיסלאם. קיימת סברה שתקופת הג׳הליה מכונה על שם תנועת הג׳הלים ששלטו בחלקים מהעיר מכה.

מוחמד, שלא מצא כר דשא מתאים לרעיונותיו בטאיף הביע בפני תומכיו ובני משפחתו את רצונו להגר ליתר׳ב משתי סיבות:

א ־ רעיונותיו המונותיאיסטים אינם זרים לתושבי העיר שרובם יהודים.

ב־ ישנה אפשרות להשתלט על העיר המורכבת משבטים וממנהיגים עצמאיים מחוסרי כוחות הגנה וללא צבא מאורגן.

דרך הגעתו ליתר׳ב מתוארת בוואריאציות שונות על ידי חוקרי תולדות חייו ואין ודאות באמיתות הגרסאות כי הן שונות ואינן משתלבות בתכליתן.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

השלב השני להקמת השכונה

כאמור, בשנים 1866-1864 נרכשה בשלב הבנייה הראשון הקרקע הראשונה וייסדו את השכונה יחידים, בעיקר האמידים

שבקרב עדת המערבים. מעורבותו של הרדב״ש נתנה תנופה לבניית השכונה ולהתפתחותה, נרכשו הקרקעות לשלב השני, וב־1872 החלה הבנייה. בשנה זו הגיע מספר בני עדת המערבים לאלף נפש.

עזיבת רבים מבני העדה את ירושלים האטה מאוד את קצב צמיחתה אך לא גרמה להפסקת הבנייה. אחד הפעילים המרכזיים של העדה, רבי יעקב בן עטר, יצא בשליחות המערבים כמה פעמים: בשנים 1898-1891, בשליחות בית הכנסת בית אל; ובשנים 1908-1901, בשליחות עדת המערבים, לגיוס כספים להקמת בתי מחסה בשכונת מחנה ישראל. הוא גייס כספים, רכש מגרש נוסף בשכונה והקפיד לפרסם דוחות על שליחויותיו ועל התקדמות העבודה כדי לבקש עוד תרומות. הבנייה שהחל בה הופסקה ולא הושלמה בימיו בגלל החמרת מצב היהודים במרוקו, צמצום התרומות ופרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בד בבד עם קניית שטחים לכולל גם נמכרו חלקות, אם בעסקות מסחריות ואם כדי לגייס כספים לצרכים דחופים של הקהילה. בשנת 1883 נמכרו כמה מקרקעות הכולל הסמוכות לבית הכנסת, אך צוינו בחוזה תנאים שהגבילו אפשרות של מכירה עתידית.

משנות ה־90 של המאה ה־19 נתדרדר והלך מצבם של המערבים עקב סכסוך בעניין ההנהגה ומצבם הכלכלי הרעוע. מרביתם היו בעלי מלאכה – רצענים, נגרים, פחחים וקצבים – והיו ביניהם רוכלים מועטים ומספר קטן של סוחרים. אף שרובם ידעו קרוא וכתוב, היה מצבם הרוחני ירוד.

מצבה החומרי של העדה היה קשה שכן לא היו לה מוסדות צדקה ובתי חסד, וענייה היו מרובים. מקורות מהתקופה מציינים את הפער הרב בין משפחות עשירות מיוחסות, שאחדות מהן אף בנו בתים פרטיים מפוארים בעיר החדשה כגון משפחות עמיאל ואבושדיד, לבין כלל העדה שהייתה במצב ירוד וחיה ברובה בעיר העתיקה.

מקור אחד מציין כי מחנה ישראל הייתה שכונה קטנה ובה בתים אחדים אך מדגיש את ״האיכות לעומת הכמות״. בשכונה היה יסוד חדש, היסוד ליזמה הפרטית של בני ירושלים: הם יצאו בכוחות עצמם ובכספם הרחיבו את יישובם אל מחוץ לעיר העתיקה.

ברם, כאמור, לא זכתה שכונת מחנה ישראל הקטנה לגדולות, וברבות הימים התמעטה מאוד. בתיה נבלעו ונכללו בתוך הבתים הרבים שבנו סביבה לא יהודים.

רותת קרק במאמרה ״מחנה־ישראל – שכונה חלוצית״ שפורסם ב״טבע וארץ״, גיליון נובמבר-דצמבר 1986, וכן בספרה ״ירושלים וסביבתה – רבעים, שכונות וכפרים 1948-1800״ שנכתב עם מיכל אורן, מציינת כי בשני העשורים האחרונים של המאה ה־19 גדלה השכונה אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה גרמה להידרדרות נס במצבם של בתי הכולל שלה.

התעוררות מה וניסיון לשיפור מצב הדיור הקשה חלו בשנים 1904-1902. בכרוז שהוציאו רב העדה ומנהיגיה, מתואר המצב האומלל של העניים ושל האלמנות שאין יד הכולל משגת לשלם בעבורם דמי שכירות. הוקם ועד מיוחד לבניין בתי המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו באמצעות שד״רים וממקורות אחרים, נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א. נקנתה קרקע מיורשי הרב משה מלכה, ובשנים 1903-1902 נבנו עליה בניין, בור מים ותנור.

ב.  נקנתה מהאלמנה זוהרה דטבול חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״ וכן חלקת קרקע גדולה הסמוכה לחצר זו.

מבקרים בבתי הכולל בשנים 1908-1907 סיפרו שהם היו צפופים, מחניקים, קרים והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו ואמרו כי ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר ששס דליטאל משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות.

הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.

ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.

הרבנים לא העזו לצאת בפומבי נגד בעלי המאה גם כאשר חששו ש״אליאנס״ מרחיקה את הנוער מהמסורת והדת. חלק מהרבנים שימש במשרות של דיינים מטעם השלטונות ואלה אף קיבלו שכר בהתאם. נקיטת עמדה נגד ״אליאנס״ לא היתה פופולרית ועלולה היתה להישמע בהתבטאויות נגד השלטונות, דבר שהרבנים נמנעו ממנו. מר מוריס בוטבול, מי שהיה מפקח מטעם השלטונות על הקהילות היהודיות, השתתף באופן פעיל ב״מועצת הרבנים״(הגוף הרשמי של רבני מרוקו שתיקן תקנות לניהול הקהילה), ועזר מאוד לרבנים בתפקידם ובמעמדם. למר מורים בוטבול היתה השפעה רבה על הרבנים, וכפי שייצג אותם כלפי השלטונות, ייצג גם את השלטונות כלפיהם. מצב זה גרם לזהירות רבה בהתבטאויות רבנים מקומיים נגד ״אליאנס״.

ניתן להבחין שבדיונים של ״מועצת הרבנים״ על החינוך הרבנים מתחמקים מעימות ישיר עם ״אליאנס״, למרות הטפותיהם נגד עזיבת המסורת והתמכרות הנוער לעולם החילוני. הרב משה עמאר, הרב אליהו עצור ומשה גבאי מציינים בדברי המבוא לספרם המשפט העברי בקהילות מרוקו: דעו נא רבותי שכל כמה שאנחנו מתרשלים ונחשלים החופשיים מתגברים… וכל צעד שאנו עושים אחורנית הם קופצים מיד קדימה למלאתו… במילה ״חופשים״ מתכוונים לחב׳ אליאנס ומשום מה נזהרו בכל דיוניהם שלא להזכירה בשמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. במקביל, עם הופעתם המחודשת של הרבנים האשכנזים בזירה והקמת מוסדות ״אוצר התורה״, חל גם שינוי ביחסם של רבנים אחדים ל״אליאנס״ (ראו פרק ב להלן).

ההתנגשות בין תפיסות העולם השונות היתה בלתי נמנעת. מצד אחד עמדה היהדות החרדית המאורגנת – ״אגודת ישראל״ ונאמניה במרוקו, ומהצד השני פעלה חברת ״אליאנס״, נציגתם של הדוגלים באמנסיפציה, בהשכלה ובמודרניזם.

נר המערב-י.מ.טולידנו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

כותבי הזכרונות של המאורע הזה יגידו כי אז מהגירוש הזה נהיה " גלות מר ונמהר " ליהודי פאס מצד שכיניהם המושלמנים אשר שנאו ויצררו אותם, האמנם לא נדע עוד אם יד הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד מבלתי יכולת לבצור את רוח המתקוממים אשר קנאת הדת אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפלה ?

אל המאורע הזה יתייחסו הסיפורים אודות " הרמב"ם אלפסי ", רב גדול שחי אז בפאס ושמו רבי משה ב"ר מימון, שגם אותו רצו אז המושלמנים לשרוף באש וימלט בדרך נס מידם, קורא הדורות אזולאי, יביא שמועה שרמב"ם זה דן דין ודין, בביזוי להמושלמנים, ולכן רצו לשרוף אותו וינצל על ידי נס….וכי עוד מספרים מסים ועניינים הרבה שאירעו לו באותו פרק "

מהסיפורים האלה נודע לנו רק את הסיפור הזה. פעם אחת נזדמן לו לרבי משה בן מימון זה לראות את מושלמני אחד שאחרי שטבל בבקר בלכתו להתפלל נגע באיש יהודי, ויהי נאלץ לשאול את כהן הדת  ( קאדי ) אם צריך לחזור ולטבול ואם לא, והקאדי השיב לו כי הוא צריך לחזור ולטבול שלא תעלה לו תפלתו אחרי נגען ביהודי.

רבי משה התחמץ לבבו על זה ולא יכול לסבות את העלבון אשר המיט הקאדי ההוא על היהודים בטמאו גם את מגעם וילך וישם דבר בפי יהודי אחר לבוא בעת שיהיה הוא, רבי משה, במעמד אחד יחד עם איזה מזקני המושלמנים ולשאול את השאלות האלה.

יין שנפל בו עכבר אם אסור או מותר, וכן יין שנגע בו גוי אם יאסר לשתיה. כמובן להשאלה הראשונה הייתה תשובתו של רבי משה להתיר, ועל השאלה השנית ענה בשלילה לאסור. ובזה העלה עליו חמת ההמון הקנאי בפאס ויחפשו אותו לתפסו ולשרפו, ואך הוא ניצל על ידי נס.

הערת המחבר לסיפור הזה – הסיפור הזה יסופר בין אחינו בארץ מערב ונמצא גם כן בלשון ערבי בספר מעשה שעשועים, מר אליהו גיגי, שפ ייחס בטעות לרמב"ם זה גם סיפורים ידועים אודות רמב"ם המפורסם וכמו שטעות זו הייתה גם לאזולאי ודהאה, ועל ידי עוד להלן\ ובהערה כ' אודות רמב"ם אלפסי זה. אם כך, מדובר ברבי משה בן מימון אלפסי, ולא ברמב"ם המפורסם יותר. עד כאן הערת המחבר.

מהסיפורים כאלה אי אפשר כמובן להציל דבר אמת, ואמנם הדבר היותר ברור הוא מה שכתבנו כי מנוסתו של רבי משה בן מימון זה נמשכה רק מאותו המאורע הכללי שקרה ליהודי פאס בעצם השנה ההיא שנת קצ"ח – 1438.

עוד לא נחו יהודי פאס מתלאות שנת קצ"ח, מהגלות המר ההוא והטלטול אשר טלטלו ממקומם, והנה באה עליהם עוד תרה יותר נוראה ויותר איומה, בשנת 1465נמצא במדינה גוי אחד הרוג, ויעלילו על היהודים שהם הרגו אותו ויעלו נמושלמנים מהמדינה ויתנפלו על האלמללאח ואז נהרגו יהודים רבים אנשים נשים וטף, גם קהל מיוחד שהיה נקרא קהלת קודש שכלא ? ( מלה זו מצאתי והעתקתיה כמו שהיא, ואחשוב שצריך לומר " שבלא " ורוצה לומר המגורשי מסיביליה בספרד ).

כולם כמעט נהרגו על קידוש השם ונמלטו מהם רק עשרים איש ומעט ילדים קטנים ונשים אשר יכלו לברוח ולהמלט על נפשם. כל ההרוגים האלה שנהרגו אז עוד ניכר עד כה מקום קבורתם בפתח " באב אלמללאח " ששם היה השער של מגרש היהודים ההוא, השער הישן שנבנה לראשונה בהבנות המגרש, שם בשער ההוא קברו את ההרוגים האלה הרוגי שנת רכ"ה, ומאז סגרו השער ההוא ויעשו פתח אחר להאלמללאח.

בעוד שנים באה שואה גם על היהודים יושבי ערי החוף, טאנג'יר וארזילא, אלפונסו מלך פואטוגל לכד את הערים ההם מיד הערביים ויחרים את תושביהם ב-20 לאוגוסט 1471, בין תושבי ארזילא היו כמאתיים וחמשים יהודים שנשבו ונועדו להמכר ממכרת עבד, ורק כאשר נודע הדבר לדון יצחק אברנאל בפורטוגל, השתדל לפדותם מיד שוביהם הפורטוגלים וינהלם ויכלכלם.

Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos

Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179. 

          Ces "nominations" donnaient aussi des droits sur certaines marchandises d'impor tation. Un logement, vaste et particulierement confortable pour l'epoque, etait mis a la disposition des personnes designees et de leur famille. Elles pouvaient soit en regler le prix au Tresor et devenir proprietaires de la maison, mais non du terrain sur lequel elle etait batie, soit la louer a un prix d'ailleurs modique. Ces maisons comportaicnt, au rez-de-chaussee, des bureaux et de grands entrepots. Elles etaient, en principe, inalienables. On mettait a la disposition de chacune de ces families une garde de deux soldats dont l'entretien etait assure par elle et un couple d'esclaves noirs qui devenait leur propriete. Ces csclaves devaient etre de nouvelles acquisitions du sultan.ct non encore convertis a l'lslam. Le chef de famille prenait alors le titre de "Tajer as-Soultan"  qui lui etait confere par dahir special. Ce titre lui procurait l'enorme avantage.

De n'etre justiciable que du souvcrain lui-meme. .Sa maison etait inviolable.Enfin, il beneficiait du statut de certains etrangers favorises par Sidi Mohammed ben Abdallah, comme, par exemple, les Juifs hollandais etablis dans les ports: il etait dispense du paiement de la Jeziya et de toutes autres contributions regulierement ou occasionnellement versees par les Juifs, sujets du sultan, et dont chaque communaute etait responsable a titre collectif .

Note de l'auteur         

Les "Toujar as-Soultan", commercants du sultan: ce fut au Maroc une veritable institution dont l'origine remonte au moins a l'epoque des premiers saadiens. L'habitude de donner ce tilre officiel a quelques personnes choisies dans le monde du haut commerce est peut-etre venue d'Angleterre: Sir Thomas Gresham fut nomme, a Londres, en 1552  a l'importante charge de "marchand du roi'"; il etait charge de negocier des emprunts et des achats pour la couronne, d'approvisionner l'Etat anglais de tous les produits etrangers, notamment d'articles militaires, tout en tenant le gou vernement au courant des evenements d'importance qui avaient lieu sur le continent (cf. SIHM, Angleterre I. pp. 200 note note 2 ) Les textes europeens relatifs au Maroc du XVI« et XVIIs siecles appellent les Juifs "toujar as־Soultan" de ces epoques "trafiquants du roi", "marchands de Sa Majeste", aumoniers du roi" ou orfevres du roi" etc. (cf. STHM, Pays- Bas T, p. 343, note 3). Quelques families juives au Maroc ont ainsi forme de veritables petites dynasties, car un ',tajer as-soultan"' etait a sa mort remplace par un ou deux de ses fils qui recevaient un nouveau dahir et le titre, avec les privileges qu'il procurait, restait pendant des generations dans ces memes families, Sur ces negotiants privilegies au milieu du XIX« siecle, Voir Miege, ouvrage cite II, pp. 230-233. 

Les beneficaires de tels avantages devaient, en premier lieu, presenter des garanties morales et materielles sures, basees sur l'anciennete de leurs families, leur reputation sans tache et leur fortune. Chaque famille etait, pendant dix ans, responsable du parent qu'elle envoyait a Mogador. En second lieu, la personne designee et sa famille devaient obligatoirement avoir des relations tres etendues a l'etranger et meme avoir des parents etablis dans un ou plusieurs centres importants de l'Europe. Ces personnes etaient a 1'entiere disposition du souverain: elles ne pouvaient se deplacer qu'avec son autorisation. Elles etaient tenues de lui fournir rdgulierement des informations politiques tant sur les pays europeens que sur les tribus berberes et arabes de l'interieur avec lesquelles elles commergaient par l'entremise de dizaines d'agents, Musulmans et Juifs. Elles devaient etre toujours pretes a partir pour des missions economiques ou politiques en Europe . ״

Note de l'auteur

Sur ccs questions voir dans les Responsa de R. Eliezer de Avila, le cas longuement debattu d'un negotiant juif d'Agadir, sujet marocain dont le nom est Abraham ben Reuben Pinto, qui, de 1751  a 1753  avait vecu en Hollande et a qui la communaute reclame a son retour dans sa ville natale sa part de la gharama (taxe annuelle imposee a l'ensemble d'unק communaute). Les plaignants appuient leur reclamation en contestant l'appartenance au haut commerce de ce negociant qui n'affrete pas, pour son usage exclusif, des navires, rejettent le fait, juge insuffisant parce qu'il etait ne au Maroc, qu'il portait des vetements europeens et nient qu'il soit en possession d'une lettre (dahir) du sultan, c'est-a-dire qu'il ne faisait pas partie des "toujar as־soultan". Les plaignants ajoutent que, meme ceux qui jouissaient de ces privileges, contribuaient volontairement  la gharama. Abraham Pinto obtint gain de cause car il disposait reellement d'une "lettre" du sultan Moulay Abdallah pour qui, d'ailleurs, il semble etre alle en mission en Europe.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-האתון והמלך

 

האתון והמלךהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הכל התחיל על גבה של אתון, הוא והאתון הסתדרו יפה ביחד, לשניהם היתה סבלנות ללא גבול, יכול היה להעמיס עליה את כל העולם, הכל נשאה באותה הבעה שליווה ועיניים חצי עצומות, אם היה מקום היה מעמיס גם את עצמו עליה, יחד היו דומים לחיה אחת, מגמאים מרחקים, נהרות, אגמים, הרים ובקעות, הטרבוש השחור על ראשו, שתי הרגליים שלו מתנדנדות מן הצד האחד וגבו כפוף קמעה. נראה שזה התאים לו, כי האתון עזרה לו להסתתר, לא בלטה בשטח, נמוכה והוא כפוף עליה, מעקם גבו שלא לבלוט, אם שודדים ארבו בסביבה הם חיכו לסוס דוהר או לגמל שועט, האתון נבלעה בנוף וצעדיה לא נשמעו, התאימה לאיש שהסתתר כל חייו מפני העולם וניסה לעבור את החיים בשלום, העביר דברי סדקית מכפר לכפר, לא דברים גדולים, מסרק, ראי, סיכות, חוט ומחט, חזר עם שטיח קטן, כבש, כמהתרנגולות, כשהמלך שלח את חייליו להשליט את החוק באיזור, שכרו אותו עם אתונו להעביר אספקה לעמדות הרחוקות, הוא הכיר טוב את השבילים, את השווקים, היה קונה לחיילים את המצרכים שביקשו, קמח, שמן אורז, קטניות, בכסף שהרוויח קנה עוד אתון ועוד אחת, עד שהקים צי גדול של אתונות עם חמרים ורכבים שהביאו את הסחורות שלו לפינות הנידחות ביותר. דרכים עוד לא היו, כבישים לא נסללו, אבל הוא עם האתון הסבלנית והעקשנית תמיד הגיעו בזמן לכל מקום. חיילי המלך שהיו מבודדים בפסגות נידחות היו צוהלים משמחה כשהיו רואים אותו ממרחק, יודעים שהוא מביא איתו חדשות מהבית ומהעולם, מכתבים, עיתונים, וגם יין טוב ומתנות משלו, שיכר שעשתה אשתו ופיצוחים טריים, לאט לאט הפך להיות ידידם של אנשי הצבא והמפקדים הגבוהים, הוא הכיר את כולם וידע הכל ואפשר היה לסמוך עליו ועל המילה שלו, על ידיעות שהעביר והערכות ופרשנויות, גם הפחות התיידדו עימו, הוא ידע לחמם את ליבם בסיפורים ופתגמים ומתנות וחתונות וחגיגות שהיה עורך לכבודם עם תזמורות רקדניות וזמרים, לעתים היה נזעק להושיט עזרה לאחד התושבים, תמיד ידע אל מי לפנות ואיך לפתור בעיות, למעשה לא היה דבר שלא יכול להשיג, קשריו הביאו אותו עד לארמון המלוכה, המלך עצמו נשבה בקסמיו, הוא אהב לשבת איתו ולשמוע את סיפוריו על הגנרלים שלו, השרים והמפקדים הגדולים, וגם הם אהבו לשמוע את סיפוריו על המלך, הוא התמצא יותר מהמלך בנעשה בחצרו, כי היה מיודד גם עם החייט והספר ועם עובדי הבית והמטבח והמנהלים שלהם שגם הם נהנו מחברתו, גם בני משפחת המלך, בניו ונשותיו היו מתייעצים איתו בכל דבר וגם יועצי המלך ושריו שמעו את דעתו לפני שבאו להביע דעתם לפני המלך, מפקדי הצבא הבכירים קבעו על פיו את תכניותיהם ומערכיהם, ורק טבעי היה שהמלך נעזר בו כשרצה לבחון את נאמנותם או לבדוק איך יתקבל רעיון שלו על ידם, בסופו של דבר הוא הפך בעיני הסביבה ליד ימינו של המלך, לפעמים החשיבו אותו אפילו ליותר ממלך, כי ידעו שעמדה שלוקובעת אצל המלך והוא יכול למכור לו כל רעיון או לבטל אותו מלפניו, המלך היה תמיד ספון מאחורי החומות, הארמונות וגדודי השומרים, כמעט שלא נראה, חושש להתגלות שמא יתנקשו בו או יגלו את חולשותיו האנושיות, ואילו הוא נגיש, חשוף, מסתובב חופשי בכל מקום, כל אחד יכול לפנות אליו, והוא ממשיך לרכב על אתון כאחד האדם, לא שינה ממנהגו, האתון מספקת כל צרכיו והוא רגיל אליה, היא זו שהביאה אותו עד הלום, עד הארמון, נמוכה, סבלנית ולא מאיימת, למעשה המדינה כולה נשענת עליו, כשהוא עצמו נשען על אתון ויום אחד כשנכנס לאולם הכתר, מצא את הכיסא פנוי וראש השרים עומד ומורה לו עליו בידו וקורא: יחי המלך 

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמארהועתק 57

הוא כותב, שעל בית הדין להשתדל שלא להגבות הכל לאישה אלא לפשר בינה לבין הבנים, כפי ראות עיני בית הדין שבאותה עיר : " באופן שלא יצאו הבנים בידיים ריקות…וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה "

היעב"ץ התנגד בכל תוקף גם לדברים שמן הדין הם מותרים אך אינם מוסריים, כמו לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על המסייע להם להינשא ועל הנמצא במקום הנישואין, ( למרות שהזוג הצליח להוציא פסק דין מרבי יהודה בן עטר המתיר להם להינשא, לפני שהגיע העניין לפני היעב"ץ ).

כן דאג שהמשפטים ינוהלו תוך זמן סביר ללא עינויי הדין, והשתדל להרחיק כל דבר העלול להשפיע לרעה על מהלך הדיון ותוצאותיו. לרבות עורכי הדין שלא חשך מהם שבט לשונו : " אחר כל הלכו אצל עורכי הדין שנתרבו בזמן הזה ה' ינקום מהם נקמת תורה העלובה… וחזרו אלי בטענה מלומדת.

כנראה זאת הייתה אחת הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה, המחייבת את הצדדים המתדיינים להופיע בבית הדין והאוסרת ייצוגם על ידי עורכי הדין, פרט למקרים מיוחדים של זקן, חולה, אלמנה ויתום, וגם במקרים אלו – בית הדין הוא שימנה את עורך בדין.

אחד התפקידים הקשים, שהיו מוטלים על הדיינים באותה התקופה, היה פיקוח של חולקת נטל המס הכבד בצורה צודקת : שכן העשירים עמדו להתרושש מכובד המס, והיו שניסו לפרוק או להקל מעליהם עול המס באחת הדרכים הבאות :

בקשת ענאייה – עזרה וחסות, מידידיהם הגויים והשרים ; חלוקת נטל המס שלא לפי הערכת הרכוש; חיוב במס גם את אלה שהו פטורים מלשלם מסים, והם תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. בידנו כמה תקנות, שתיקן רבי יהודה בן עטר ובית דינו בנדון וחתום עליהם גם היעב"ץ.

נראה שהתקנות אכן עזרו לסתום את רוב הפרצות זולת הדרישה לחייב תלמידי חכמים במס. לתקנה זו נאלצו להקדיש הרבה מזמנם, והגיעו עד הטלת חרם על כל מי שיתבע מס מתלמידי חכמים זולת מס האלגזייא – מס גולגולת – התלוי במחלוקת הפוסקים אם תלמידי חכמים פטורים ממנו – וכן מס הסיג'א ( היטל מס על מצרכים ) שתלמידי חכמים נהגו לשלמו מרצונם על מצרכים מספר, בגלל שמס זה התבטא בסכום מועט.

הרבה מתשובות היעב"ץ מוקדשות לבעיה זו, שהטרידה מאוד את מנוחתו. כבר בשנת התס"א שבה הוטל על היהודים לשלם מס מאה כיכרות כסף, כתב לחכמי מכנאס : " ושמועות יבהלוני עד כי מת לבנו בקרבנו ויהי לאבן ובפרט מצער התלמידי חכמים…ושמענו שספקו ( הקהל ) עליהם סך עצום בריוח ולא בצמצום, ואנחנו לא נדע מה נעשה על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים ".

כן פנו אליו גם מקהילות מרוחקות להכריע בסכסוכים שהתגלעו על אודות חלוקת המס. במקרה אחר, פנתה אליו חברת החייטים בפאס לחלק ביניהם חלוקה צודקת את עבודות הכפייה הנדרשות מהם לעשות לבית המלכות.

את דעתו על הדרך שבה יש לחלק את המס, תמיד הביע תוך שהוא מטיף מוסר בפה רך ומתריע על ההתחמקות מתשלום מס אמת והעמסת מס יתר על אחרים. נוסף לתקנות בענייני מסים הוא חתום גל על תקנות רבות שנועדו לגשר על פערים חברתיים, בעניין צמצום הוצאות למסיבות ולחתונות, הטל חינוך חובה לילדי ישראל ואיסור העסקתם עד הגיעם לגיל מצוות ועוד. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-קהילה ומורשת פאס ןערים אחרות במרוקו אלף שנות יצירה

קהילה ומורשת

פאס ןערים אחרות במרוקו

אלף שנות יצירה

עורכים : משה בר-אשר…משה עמאר…שמעון שרביטאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

תשע"ג

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשס׳׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה. במאה החמש־עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

לאור ייחודה וחשיבותה רואים בה חוקרים כר נרחב, עתיר תחומים להעמקת הידע על פאס ולהרחבתו. המאמרים הם פרי עיבוד של ההרצאות שנישאו בכינוס, ואולם מקוצר המצע לא יכולנו לכלול את כל הרצאות הכנס. אלה שלפנינו הם ייצוג הולם למגוון הנושאים למרחב הזמן.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר