ארכיון יומי: 28 בדצמבר 2013


התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצ

שבתאי צבי

שבתאי צבי

ת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא. 

אשר לר׳ יוסף בן־טבול המוגרבי, נביא כאן דברים בשם אומרם, דבריו של גרשם שלום: ״אבל תלמיד חשוב אחד של האר״י נשאר, שהיה בו כוח רוחני רב ושהוא היחיד שהשאיר לנו הרצאה סיסטימטית על קבלת האר״י על דעת עצמו ולא על דעת הרח״ו (ר׳ חיים ויטאל) והיעדרו בין חותמי השטר הזה אומרת הרבה. זהו ר׳ יוסף בן־טבול המכונה גם ר׳ יוסף המערבי או המוגרבי…״ ״מוזר מאד״ – ממשיך גרשם שלום – ״שאיש מן חוקרים לא שם את לבו אל החכם הזה. הרי אין ספק שאחרי ויטאל הוא הוא התלמיד החשוב ביותר של האר״י. היה בו גם כוח השגה בענינים נעלמים וגם כוח סיכום והרצאה שיטתית. שני הכשרונות צרופם נמצא בחוג הזה רק ברח״ו (ר׳ חיים ויטאל) ובו (ר׳ יוסף בן־טבול). בקצור הוא מתחרה (ההדגשה במקור) אפשרי בעיני הרח׳׳ו המבקש להשתלט לבדו על המסורת הקוריאנית (של האר״י) ולהיות הפוסק היחיד בכל מה שנוגע לתורת רבו… יתכן שרח״ו לא נתקל בקשיים רבים אצל שאר התלמידים שהבינו שאין כוחם ככוחו. אבל ברור מכל המקורות שנשארו בידינו שלא השיג רח״ו רצונו זה אצל ר׳ יוסף בן־טבול וברור שהיתה מתיחות ידועה ביניהם. ר״י בן־טבול לא היה מוכן לחתום על תנאי השטר שלפנינו כי הוא עצמו מהווה מרכז למסורת לוריאנית ואינו מוכן להכנע לחברו ולקבל את מרותו.

לא מפיו של ר׳ חיים ויטאל הוא חי. יש לו דרך משלו בהבנת הקבלה החדשה של רבו. הוא נחבא אל הכלים ולא יצא בראש חוצות לדרוש על קבלת האר״י אבל לא בא להסתיר אותה (ההדגשה במקור), ממש כמו ר׳ חיים ויטאל. אדרבא, הוא מוכן לפרסמה אף אם בתנאים קשים בין יחידי סגולה גם שלא מבין תלמידי האר׳׳י. הוא מלמד אותה בצפת לאחרים (ההדגשה במקור) ומכאן המתיחות בין שני החכמים הניכרת בכתביהם. כשרבי חיים ויטאל הלך לדור בירושלים, נשאר בך טבול בצפת ולימד שם את קבלת האר״י.״ עד כאן לשון ג. שלום.

הנה כי כן ר׳ יוסף בן־טבול היה התלמיד היחיד מן הכת הראשונה של חבורת האר״י שלא קיבל את מרותו של ר׳ חיים ויטאל תלמידו הראשי והסמכותי של האר״י. ר׳ יוסף לא נכנע לו מפני שראה את עצמו לא רק שוה להרח״ו אלא אף מתחרהו ומתעד לדעותיו. ואין זה מן הנמנע שההחתמה על שטר ההתקשרות היתה מכוונת נגדו. כתביו של ר׳ יוסף בן־טבול מפוזרים בכתבי־יד רבים, אך עיקרם מרוכזים בשני ספרים: האחד בשם ״דרושים״ והשני בשם ״חפצי בה״. בשניהם כלולה תורת רבו האר״י בצורה קצרה מתומצתת ומסודרת.

חלק מן ״הדרושים״ של ר׳ יוסף בן־טבול – טוען ג. שלום – יוחסו לר׳ חיים ויטאל ורק לאחר־מכן הוכרה זהותם שהם למעשה שייכים לר׳ יוסף בן־טבול. ומסיים ג.שלום: ״כתב ההתקשרות, עם תנאי הלימוד שבו, הוא תעודה נכבדה ומלאת ענין – לא רק מפאת חתימות החברים הנמצאות בו, אלא גם מפאת היעדר חתימתו של היחיד מבין תלמידי האר״י שהיה בו כוח לעמוד ב״היכל המלך״ מבלי לשעות לר׳ חיים ויטאל וליצר ההשתל­טות שלו, ושבזכותו ישנה בידינו עדות בלתי תלויה ובת סמכא על תורתו האמיתית של האר״י.״

כזאת היתה דמותו של אחד המקובלים הגדולים מבני העילית אשר עלה ממרוקו לצפת, והצליח לכבוש מקום ראשון במעלה בין חבורת המקובלים.

פלאים דרכי כותבי קורות העתים. בשעה שהתלמיד הראשון של האר״י, ר׳ חיים ויטאל, זכה לתהילת נצח ולפרסום עולמי, התלמיד השני בחשיבותו, התלמיד אשר טרח ועמל בניסוח תורת רבו, נשכח כמעט מלב. נכון שהיה צנוע, נחבא אל הכלים, ולא דאג לפרסם את עצמו ואת תורתו, אך מכאן עד ירידה לתהום הנשיה, הדרך ארוכה.

 

מקדם ומים-כרך "ז "-ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו איסר הרא

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000איסרהראל

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

אני מוכרח להדגיש שגם אם הארגון הזה היה יעיל, הרי אלמלא אותה התלהבות של היהודים עצמם, תחושתם הכמעט משיחית ומסירות הנפש שלהם, לא היינו יכולים לעשות את הפעולה הזאת. והיה משהו מופלא: היהודים באו לא רק כשאנחנו חיפשנו אותם; לעתים קרובות היהודים חיפשו אותנו. אני זוכר שהגעתי פעם להרי האטלס, אל עיירה קטנה של חמישים משפחות יהודיות. חיפשנו את רב הקהילה — לרוב היו אלה הרבנים שייצגו את הקהילות — והוא לא היה במקום; אמרו שהוא נסע למראבש. וכשעמדנו לצאת משם, בא בבהילות אדם צעיר, וזה היה הרב. הצגנו את עצמנו לפניו כקבוצה יהודית פילאנתרופית. והוא אמר: ״אל תספרו לי מעשיות, אני יודע מי אתם, מתי תוציאו אותנו?! הרי לשם זה הלכתי לחפש אתכם במראכש״. בתוך כמה ימים כל הקהילה הזאת הועמסה על משאיות והובלה עד המובלעות והגיעה לארץ, בלי תור. זה היה ב־1958.

אני רוצה לעמוד על תופעה שראויה לציון: במובלעות היה שלטון ספרדי. והנה נתקלנו שם בתופעה מרנינה של יחס אוהד וסובלני מצד הספרדים — גם מצד הפקידות וגם של יחידים. ואני גיליתי במשך הזמן שזו לא הייתה רק גישה אישית אלא נראה שזה בא מלמעלה, משליט ספרד — פרנקו. וכשניסיתי להבין את התופעה עלה בדעתי שאולי זה המצפון שהעיק עליהם על גירוש יהודי ספרד. אותו דבר קרה בגיברלטר. הבאנו את המעפילים גם לגיברלטר, ושם נתקלנו ביחס סובלני ואוהד מצד השלטון הבריטי. וכשראיתי תמונה של חייל בריטי בגיברלטר סוחב מאנייה ילד יהודי כדי להביאו למקום מבטחים, נזכרתי בתמונה ההפוכה של תפקיד החיילים הבריטים לפני הקמת המדינה. אחת הבעיות העיקריות הייתה הצורך להעביר משפחות שלמות, שהרי משפחה יהודית מרוקנית לא ניתן להפריד אותה. או כולם — או אף אחד לא. ולכן היו צריכים לקחת את כולם, גם את הזקנים וגם את החולים, ולהוביל אותם בדרכים עקלקלות מאות קילומטרים, בצורה קונספירטיבית, תחת ברזנטים, בתנאים קשים מאוד, וזה תוך פעולות עוינות מצד השלטונות. אלה לא התייחסו למעפילים בידידות יתרה. מספרים עכשיו על היחס האוהד של המרוקנים! זה לא היה בתקופה ההיא. המשטרה המרוקנית התייחסה אז באכזריות למעפילים. במיוחד לחברי ״המסגרת״ שנפלו לידיהם. אלה גם עברו עינויים קשים ביותר.

ב־1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, התחזקה השפעתו של האסתקלאל, והתגבר הלחץ נגד הגירת יהודים לישראל. בוצעו חיפושים ומעצרים מלווים בעינויים. על רקע זה נסעתי בקיץ 1958 למרוקו בזהות שאולה. ביקרתי כמעט בכל רובעי המלאח היהודיים בערים הגדולות במדינה זו. לא הכרתי את יהדות מרוקו לפני כן. בערב שבת הלכתי לבית הכנסת בקזבלנקה, והתרגשתי לראות את התנהגות הקהל בזמן התפילה: קהילה שלמה יושבת עם הילדים, וכולם שרים יחד. איזו חגיגה! לעולם לא אשכח זאת.

אבל לא רק זאת. הם כנראה הבינו שאותה קבוצת אנשים שהגיעו לפתע לבית הכנסת אינם סתם תיירים אמריקנים, צרפתים או אנגלים. הם הבינו מיד שמסתתר פה משהו אחר. באותו זמן המשטרה המרוקנית כבר הייתה בעקבותינו, והיו כאלה שיעצו לנו מיד להסתלק משם, ואני אמרתי ״לא״. אני ראיתי בעיניהם וידעתי בתוך ההמון הזה אין איש אשר יסגיר אותנו לשלטונות. הנאמנות של היהודים הייתה ללא דופי, והאמון שלהם ב״מסגרת״ היתה מעל ומעבר. ידוע מה פירוש הדבר למשפחה מרוקנית־יהודית למסור ילדים כדי שהם יעברו באופן בלתי לגלי לארץ אחרת ויגיעו לישראל, שיאמינו לבחורים הצעירים שבידיהם הם מוסרים את הילדים. והדבר התרחש במציאות, במאות ואלפים של מקרים.

בעקבות הביקור שלי במרוקו נערכו דיונים גם בסוכנות וגם בדרג הממשלתי ובמוסד לתיאום. בדיונים השתתפו מלבדי נחום גולדמן, בן־גוריון, גולדה מאיר וזלמן שרגאי. גולדמן, כמובן, על פי דרכו, דיבר על זהירות, על חוסר התכלית שיש בעלייה הזאת, על שתדלנות; ואילו בן גוריון, גולדה ושרגאי תמכו בדעתי כי הפתרון היחידי ליהודים ממרוקו הוא עלייה. לא לבודדים. לכל הקהילה. וכך הוחלט רשמית.

המרוקנים היו מודעים למה שמתרחש. הם לא אהבו זאת, והחליטו שכדי לעצור את התהליך צריך להפסיק את הקשר בין היהודים המרוקנים בארץ ובין היהודים במקום. הם הפסיקו את קשרי הדואר לישראל. הייתה זו מכה קשה בשבילנו, אך עד מהרה התאוששנו והקימונו מערכת של דואר עצמאית שפעלה בצורה יוצאת מן הכלל.

ואז בינואר 1961 בא עלינו האסון של טביעת האנייה (״אגוז״). הייתה זו מכה קשה ביותר לכולנו, ומכה קשה למפעל העלייה שלנו. חוץ מההתרגשות שלנו מעצם האסון הזה חששנו מתגובת היהודים: האם ימשיכו ללכת או לא? והייתה פה תופעה שאני חושב שהיא ייחודית ליהודי מרוקו. האמון שלהם בעבודה שלנו, האמונה המשיחית שלהם — לא רק שהם לא הפסיקו, אלא דווקא המשפחות והקרובים של המשפחות שטבעו, וביניהם היו חברים פעילים ב״מסגרת״, הם שהביאו לאניות החדשות שהפעלנו את הקרובים שלהם כדי להוכיח לכולם שהנה הפעולה נמשכת, ולא נרתעים. זו הייתה אחת התופעות כמעט היוצאות מהכלל שנתקלתי בהן.

בעקבות האסון החלטנו על דרך חדשה בפעילות הימית שלנו: אניות גדולות יותר ובפיקוד ישראלי. את הפיקוד הזה השגתי מצה״ל בפקודת בן גוריון, שר הביטחון, וברצון טוב מצד הרמטכ״ל. נתנו לנו אנשים מחיל הים, ונתנו לנו אנשי מילואים של חיל הים, ואלה גם בחרו את האניות החדשות וגם פיקדו עליהן על מנת שנימנע בכל דרך מחזרה על אותו האסון שירד עלינו.

עד אותה תקופה שאני מדבר עליה הספקנו להוציא 25,000 איש. זה כמעט שלא הדביק את הריבוי הטבעי של היהודים במרוקו. ואילו היעד שלנו היה להוציא ממרוקו ולהביא לישראל את רוב הקהילה הזו. לכן הגעתי למסקנה שמוכרחים להביא לידי הידברות עם השלטונות. אחד האמצעים היה להפוך את המקרה של ״אגוז״ למנוף תעמולתי בין־לאומי נגד השלטונות. להאשים אותם שהם נושאים באחריות לזה שיהודים שרוצים לצאת כבני אדם בני חורין מוכרחים לפנות לדרכים מסוכנות כאלה. התהליך הזה החל במגעים סודיים עם דרגים גבוהים בממשל המרוקני. זה גם היה קשור בשלמונים. אבל בעיקר נוכחו שלטונות מרוקו לדעת כי אינם מסוגלים לעצור את הפעילות שלנו, והם חששו שהדבר ישמש אות מסוכן לאופוזיציה שהיתה חריפה במרוקו.

כדי להקל על המרוקנים, התחייבנו שכלפי חוץ הפעולה הזאת תבוצע תחת כיסוי יהודי־אמריקני. סוכם עם המרוקנים על חברת ההגירה היהודית־האמריקנית האיאס. אמריקנים אלה, לא ציונים, שיתפו פעולה אתנו בצורה הטובה ביותר. הם היו מוכנים לתת את הכיסוי והסכימו שאנחנו ננהל את המבצע בשמם, שאנחנו נהיה אנשי האיאס במקומם. הם נטלו על עצמם גם את האחריות הפוליטית להסדר עם שלטונות מרוקו. נוכח עוינותם של גורמים בתוך מרוקו ובעולם הערבי בכלל הגענו אתם להבנה, שיהיו דרכונים קולקטיביים. אנחנו היינו ממלאים את הרשימות של הדרכונים הקולקטיביים, והם היו נותנים להם לעבור. והאנשים, משפחות ובודדים, יצאו במטוסים לאירופה, ומשם לארץ. היו אמנם רגעים קשים מאוד כאשר פתאום הפעולה הזאת הייתה נפסקת תחת הלחץ של נאצר והליגה הערבית, אבל המרוקנים עמדו בהסכם, חזרו והמשיכו לתת לנו ללכת בדרך זאת.

בפעולה הזאת — קראנו לה ״יכין״ — יצאו 75,000 איש. בתקופתי, מ־1956 . כשהתחלנו את הפעולה, ועד שהתפטרתי ב־1963, הוצאנו 100,000 יהודים: 25,000 בפעולות מחתרתיות ו־75,000 בדרך של הבנה שקטה עם המרוקנים.

אבל מלבד זאת, ובמקביל לזה, היו פעולות נוספות: ארגנו חופשות קיץ לבני נוער באירופה, קייטנות לילדים בשווייץ, השתתפות במשחקי כדורגל בחוץ, ועוד, בכל מיני שיטות משיטות שונות שהמציאו ״המסגרת״ והאנשים שעבדו אתנו — כמו אנשי מחלקת העלייה — בהוכיחם את הכישרון היהודי. מאחורי כל הפעולות האלה עמד כסלע איתן ראש הממשלה דוד בן גוריון.

הייתה לי בעיה בקשר לסלקציה. אמרתי לבן גוריון, כי אנחנו לא יכולים להוציא יהודים ממרוקו כשיש גזרת סלקציה. במרוקו עולה משפחה שלמה או איש לא, ואנחנו לא נגיד למישהו שישאיר ילדים או שישאיר זקנים, וגם חולים. ורק בהשפעתו של בן גוריון בוטלה הסלקציה הנוקשה. אני זוכר שבאתי לבן גוריון וסיפרתי לו על מקרה של אלמנה אחת, אלמנה עם עשרה ילדים, אני בעצמי ראיתי אותם, הלכתי לראות את המשפחה הזאת. ואישה אלמנה זאת עם עשרה ילדים היו צריכים להישאר שם מפני שלא היה מפרנס עיקרי למשפחה. חזרתי לארץ ואמרתי לבן גוריון: ״אתה רוצה שהאישה הזאת והילדים האלה יישארו במרוקו, או שאנחנו נראה אותם פה?״ ואז הוא הכריע. ביטלו את העניין הזה של כפיפות למפרנס עיקרי במשפחה.

ההסכם עם המרוקנים, כפי שאמרתי, היה קשור גם עם שלמונים. ויום אחד, לפני תחילת הפעולה של ״יכין״ צריך היה לתת סכום כסף גדול מאוד כמקדמה. ושר האוצר לוי אשכול אמר ״אין לי״. כן אמר לי ״מניין לי שהם לא ירמו אותנו, שהם ייקחו את הכסף ולא ייתנו ליהודים לצאתי!״ הבאתי אותו לבן גוריון, גם בן גוריון שאל את השאלה הזאת. ואמרתי לו, יכול לקרות כדבר כזה, אבל דבר אחד בטוח לגמרי: שאם לא ניתן את הכסף — את היהודים לא נראה. והכסף קיבלתי — והיהודים יצאו.

על רקע זה, כאשר פה נמצאים הצעירים ממרוקו בקורסים שלנו, וההתלהבות אצלנו גדולה, בא עניין ואדי סאליב. אני יכול לתאר לכם את עגמת הנפש שלנו, של כל הקבוצה שלנו, אנחנו יודעים שנוצרה ממש אחווה בלתי רגילה בין הישראלים ובין יהודי מרוקו, שהישראלים במסירות נפש ממש עשו את הדברים האלה, ופתאום אמרו שהיהודים המרוקנים כאן בלתי רצויים, ובן גוריון אמר לי: ״הרי אתה יודע יותר מכולם עד כמה הדבר הזה לא נכון״. ואני רוצה להגיד לכם, שבמסקנות של הוועדה שנתמנתה לבדוק את אירועי ואדי סאליב השפיעה לא מעט העובדה הזאת של הפעולה שלנו.

אני מסכם עכשיו: בני העליה הזאת, המאה אלף האלה, כולם עלו לארץ ונשארו בה. הם התיישבו באזורי ספר ובעיירות הפיתוח, ולמרות הקשיים הם נקלטו בכל מערכות המדינה, ותופסים מקום של כבוד ואחריות בחברה הישראלית.

סוף המאמר…….

Tehila le David.R.D.Hassine..SYNAGOGUES

TEHILA LE DAVID

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocain

Edtion critique etablie et annotee par

תהלה לדוד 001Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan

SYNAGOGUES

Au XVIIIe siecle, l'activite creatrice des juifs marocains est incessante, meme aux heures les plus sombres de leur histoire. Aux exactions de toutes sortes qui appauvrissent et deciment la communaute, repond une veritable effervescence intellectuelle, comme si le judaisme marocain meurtri se refugiait dans l'etude, trouvait sa consolation, et la justification de son existence, dans la production d'oeuvres qui affirmaient sa foi dans la perennite et la gloire d'lsrael. Chaque sage se croit litteralement investi de la mission sacree de transmettre la parcelle de l'enseignement divin qui lui a ete revele.

Au debut du siecle, Fez reste le centre inconteste du juda'isme marocain. Ses savants eminents, Yehouda Ben 'Attar (1655-1733) et Ya'aqov Abensour (1673-1752) sont reconnus dans tout le Maroc comme les autorites spirituelles supremes. Meknes beneficie quelque temps du prestige de ces maitres, puisque Yehouda Ben 'Attar s'y refugie en 1701 et de 1721  a 1724    tandis que Ya'aqov Abensour y exerce les fonctions de president du Tribunal rabbinique de 1718  a 1729     A la mort de Ya'aqov Abensour, Fez perd peu a peu sa place preponderate au profit de Meknes, la nouvelle capitale du Maroc sous Moulay Ismail, qui connait un essor intellectuel sans precedent pendant la vie de David Ben Hassine.

Comme tous les rabbins du Maroc, ceux de Meknes s'interessent particulierement au droit hebraique, a la halakha. Presque tous composent des recueils de jurisprudence et de responsa. Les responsa sont des reponses ecrites donnees par des autorites rabbiniques reconnues, a des questions qui leur sont posees sur divers aspects de la halakha, et qui font jurisprudence. Ces responsa constituent souvent des sources inestimables pour l'histoire de la societe juive de l'epoque. A Meknes, ce domaine est particulierement illustre par les oeuvres de Moshe Berdugo, dit Ha-Mashbir, Hayyim Toledano, Mordekhay Berdugo, dit Ha- Marbis, Moshe Toledano, Rephael Berdugo, Binyamin Elkhrief, Petahia Mordekhay Berdugo, et Mimoun Berdugo.

Les rabbins de Meknes ecrivent aussi des oeuvres d'exegese de la Thora et des autres livres de la Bible juive, sans doute basees sur les lecons et sermons qu'ils prodiguent aux fideles. L'exegese du Talmud est relativement moins frequente, car, comme chez la plupart des rabbins sephardis, l'etude du Talmud est surtout consideree comme un moyen d'arriver a des conclusions halakhiques pratiques. Parmi les oeuvres publiees, les plus marquantes sont celles de Moshe Berdugo, Yehouda Berdugo, Moshe Toledano, Rephael Berdugo et Petahia Mordekhay Berdugo.

Pour la premiere fois dans l'histoire des letters juives, l'oeuvre poetique complete d'un paytan marocain, replace dans son contexte historique et litteraire, fait l'objet d'une etude systematique, destinee aux specialistes comme au grand public.

A Meknes, comme dans les autres grands centres de culture juive, les rabbins gardent une conscience aigue de l'heritage spirituel des Megorashim, dont ils se considerent comme les continuateurs historiques directs. Deux dayyanim illustres le proclament hautement en 1720:

Mordekhay Berdugo 1705 – 1762' דברי מרדכי  Meknes 1947.

Moshe Toledano 1724 – 1773 השמים החדשים   Casablanca 1939

 Rephael Berdugo (1747-1821):  משפטים ישרים  (Cracovie,1891   תורות אמת (Meknes, 1939).

Binyamin Elkhrief (mort apres 1798  op. cit.

Petahia Mordekhay Berdugo (1764-1820): נופת צופים (Casablanca, 1938).

Mimoun Berdugo (1767-1824): לב מבין (Meknes, 1940); פני מבין (Meknes,

144. Moshe Berdugo: ספר ראש משביר, commentaires talmudiques (Livourne, 1845); כנף רננים, comm. de la Thora (Jerusalem, 1976).

Yehouda Berdugo (1670-1742): ספר מים עמוקים וספר מקוה המים, commentaires de la Thora (Jerusalem, 1978). Ses commentaires des cinq מגילות sont encore inedits.

Moshe Toledano: מלאכת הקדש, sur-commentaire de רשיי sur la Thora (Livourne, 1803). Deux autres commentaires de la Thora, ספר משחת קדש et נזר הקדש, sont encore inedits.

Rephael Berdugo: מי מנוחות, commentaire de la Thora (Jerusalem, 1905 et Djerba,

  1. ;          שרביט הזהב, commentaires talmudiques (Jerusalem, 1975 et 1978); שלל ריב, commentaire de la Haggada de Pessah (Lod, Israel, 1992). D'autres commentaires de la Thora, מענה לשון et משמחי לב, ainsi qu'une traduction en judeo-arabe des passages difficiles de la Bible juive, sont encore inedits.

Petahia Mordekhay Berdugo: פתוחי חותם, commentaire du Talmud (Jerusalem,1980).

"Ainsi ont enseigne nos Maitres de l'Exil, les sages de Castille, dont nous suivons scrupuleusement les directives … dont nous sommes les descendants, et dont nous buvons les paroles avec avidite".

L'influence des kabbalistes de Safed se fait encore sentir a Meknes au XVIIIe siecle. De nombreux rabbins marocains sont profondement influences par la doctrine mystique de Rabbi Yishaq Louria, dit Ha-Ari Ha-QadoshM Des societes d'etude et de lecture liturgique du Zohar reunissent partout de fervents fideles, meme parmi ceux qui ne comprennent pas le sens des textes. Dans l'un de ses poemes, David Ben Hassine fait allusion a la science de son compagnon d'etude, Zikhri Ben Messas, "verse dans les mysteres des disciples du ARI. Les deux grands maitres marocains de la mystique juive, dont le renom s'etend dans le monde entier, Abraham Azoulay et son disciple Shalom Bouzaglo, sont originaires de Marrakech.

Enfin, au XVIIIe siecle, presque tous les lettres composent des piyyoutim, que l'on retrouve disperses dans d'innombrables anthologies manuscrites ou imprimees. Les grands poetes marocains sont Moshe Abensour et son fils Shalom, de Sale, Ya'aqov Abensour, de Fez, David Ben Hassine, dont nous analyserons l'oeuvre en detail, et Shelomo Halewa, de Meknes.

Lors de sa premiere reunion pleniere en 1947, le Conseil Annuel des Grands Rabbins du Maroc rappelle solennellement cette "influence immense de la culture juive espagnole, dont les puissantes communautes, avec leurs rabbins erudits et leurs savants, vinrent s'etablir au Maroc, ou ils assurerent notre gloire intellectuelle. Ces guides religieux dignes de foi dirigerent le peuple juif dans tous les domaines … de generation en generation, jusqu'a aujourd'hui" (cf. המשפט העברי במרוקו, op. cit., p. 212). Voir de meme Ya'aqov M. Toledano, נר המערב, p. 102, et Yossef Ben Nairn, מלכי רבנן, p. 2a.

  1. Les 48 regies de conduite mystique, diffusees au Maroc par les kabbalistes de Safed des la fin du XVIe siecle, sont encore pieusement recopiees a Meknes en 1746 (cf. Ya'aqov M. Toledanoאוצר גנזים, op. cit., pp. 48-51)
  1. Sur cette lecture rituelle du Zohar, voir Abraham Stahl, "Ritualistic Reading among Oriental Jews", Anthropological Quarterly 52 (1979): 115-120.

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.מעפילים

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בא כוחנו, חבר מרכז " החלוץ " בפולין, וחבר נשיאות המשרד הנ"ל, נלחם בכל כוחו נגד הגזירה. וכך, בעוד הוויכוחים נמשכים, חלף המועד לנסיעתנו ברכבת המהירה לטרייסט, להגיע לאונייה המפליגה אחת לשבוע לארץ ישראל.

הייתה גם אונייה אחרת, כעבור ימים אחדים, שאמורה הייתה להפליג מצרים. לבסוף נכנעה הנשיאות והסכימה להרשות את עלייתנו בתנאי שנתחייב בכתב שלא נבוא בטענות נגד התנועה הציונית, אם ניפגע בדרך לארץ או בכניסה אליה. מיהרנו לרכבת.

יצאנו בשעות הצהרים ועמנו שלושה שליחים מארץ ישראל, שחזרו אז לארץ. נכנסנו דחופים ובהולים לקרון והתערבנו בין שאר הנוסעים . משהצצנו מבעד לחלון ראינו שאלפי אנשים עומדים על הרציף ומריעים לכבודנו.

העריכות את מספר המלווים על הרציף הצר בעשרות אלפים. משיהו דחק בי שאשא נאום בפני הנאספים, אך לא נמצאו מלים. הקהל צעק ושר ונשים ניגשו לחלונות הקרון שלנו והמטירו עלינו ממתקים. וכך חזר המחזה בכל תחנות הביניים עד לגבול.

בתוך הקרון הביטו בנו הנוסעים, רובם גויים, בתערובת של תימהון והערצה. פועל רכבת אמר לחברו : " הם נוסעים להילחם ". למען האמת לא עשינו כלל רושם של לוחמים. מפוזרים היינו ודחוקים בין הנוסעים. מבולבלים מן ההתפתחות המהירה של המאורעות. זכורני, חברה אחת, שלא הספיקה להכין לה מזוודה, ישבה ולידה על הספסל חבילה עטופה במטפחת ראש גדולה.

לפני הגבול הצ'כי, התברר שדרכונה של אחת מאתנו לא היה רשום על שמה. לא יכולנו להגניבה את הגבול בשם זר, כי היה לה סימן היכר מיוחד – עין אחת כהה ועין אחת בהירה. בכל זאת הצלחנו לקחתה עמנו עד וינה, ושם, לפי עצת המרד הארצישראלי שבמקום, נשארה והמתינה לדרכונה.

שהינו יום אחד בווינה, לילה אחד ברכבת – ואנחנו בטרייסט. צעדנו קילומטרים אחדים, חפצינו על גבינו, עם הפקיד המקומי של המשרד הארצישראלי, שלא דיבר אלא איטלקית, והובלנו לאיזה מקום לארוחת בוקר, כוס קפה ופרוסת לחם לבן שלא השביעונו.

חיש מהר עלינו באונייה. היו בה שתי מחלקות בלבד " מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים. אנו היינו נוסעי סיפון, דבר זול ולא נוח, ובלי מזון. הסתדרנו על מכסה הבד של פתחת מחסן הסיפון, והבנות המעטות שבינינו, התחילו לטרוח בהכנת ארוחת הערב.

בצאתנו לדרך צוידנו בסל נצרים גדול מלא אוכל. משפחתנו אותו מצאנו נקניק טרף, זול, רך, ונוח להתקלקל. אכלנו ממנו פעמיים ביום, ושטנו אותו אל קרבנו במים חמים חינם מדוד הקיטור של האונייה. היינו שוכבים לישון אחר חצות, משסיימו הנוסעים את טיוליהם על הסיפון. 

הערת המחבר.

 

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.

לא יכולנו לפרוש כלי מיטה והסתפקנו בשמיכות קלות. ב-5 לפנות בוקר היו הסיפונאים, שוטפי הרצפות, מעירים אותנו. במשך כל ימי הפלגתנו לארץ לא התרחצנו ולא החלפנו בגדים. אחדים מאתנו הגיעו לארץ כשעורם מגורה ב " חררה ".

החיים באונייה התנהלו כסדרם : חגיגות והופעות. אנו הורשינו להיכנס לאותם אירועים ולפעמים ערכנו חגיגה לעצמנו, שרנו ורקדנו ומשכנו אלינו קהל צופים. פעמיים ביום היינו אצים אל לוח המודעות שבאונייה, להיוודע על הנעשה בארץ.

החדשות היו מזעזעות. הארץ הייתה אחוזת אש : מאות הרוגים יהודים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים. לפעמים היה נדמה לנו שאין לנו לאן לנסוע, שלא נמצא איש ולא נמצא דבר על כנו. באחד הימים הוזמנו אל יוסף שפרינצק שנסע עמנו באונייה – שלושת השליחים החוזרים ואנוכי.

התכנסנו בתאו ושוחחנו. לא היה בידו כל ידיעות נוסף על מה שקלטה האונייה ברדיו. וכך דיברנו סתם והשתדלנו לעודד והתעודד. שפרינצק היה אז ראש מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית. באחת השיחות אמר בפתוס :

" עכשיו נחוצה עלייה, עלייה גדולה, נדרוש מהאנגלים לתת לנו להעלות בזמן הקרוב 100 איש ! " זה הכל ? תמהנו. מינימליזם שכזה הייתי מאוכזב.

אונייתנו הייתה אוניית פאר ושטה צעד אלכסנדריה שלושה ימים וחצי. שם התחילו תלאותינו. עברנו לאוניית משא והפלגנו בה לפורט סעיד. שהינו יממה וחצי והאונייה הוטענה מלט. היינו אפופים ערפל של אבק מלט. הנקניק שהיה מזוננו היחיד החל להבאיש.

רצינו לזרוק אותו לים, אך הפועלים הערבים קנו אותו מידינו ואנו קנינו בתמורה ענבים. באלה ובמעט לחם ניקודים הגענו כעבור יומיים ליפו. פקידי משרד הבריאות עלו על הסיפון וחששו להתקרב אלינו, מחשש מחלות מדבקות.

על כבש האונייה, עמד מלח בריטי חמוש, במדים לבנים ומגוהצים מאוניית הוד מלכותו " אסקס ". הלא קרא אלינו במבטא אנגלי : " בואו, בואו, והורה לנו לרדת.

עלייתי שלי לארץ הייתה אופיינית לתמונה הכללית. נמצאנו אז בראשית חורבן כלכלתם של יהודי פולין. עלייה מבוהלת של עשרות אלפי יהודים מפולין החלה בשנת 1925. מרבית העולים היו חסרי אמצעים, מקצתם בעלי אמצעים מוגבלים, ביסודם לא היו אנשים עובדים. הם לא רצו לעבוד עבודה גופנית ולשנות את אורח חייהם.

בשל אי היקלטותם של עולים אלה בארץ, נסגרה העלייה לשלוש שנים בהתערבותו של גורם זר, של ממשלת המנדט. עם פתיחת הסדק בחומת ההסגר לעלייה קטנה, מחודשת, לא ראה התנועה הציונית ליהודי פולין לעלות.

להיפך, אנשי נשיאות המשרד הארצישראלי ובהם מנהיגי התנועה הציונית שם, במקום לחוש בדופק ההיסטורי, במקום לקרוא לעם להתעודד ולהתארגן, במקום לקרוא לצעירים להגשים אישית ולעלות – חששו מאשון או מפגיעה שמא יצטרכו לשלם דמי נזיקין.

קם אז מולנו כוח עוין לנו ולמפעלנו בארץ – הערבים – שחרתו על דגלם את סיסמת השמדתנו.

הפרידות המסוערות והנהדרות של המוני יהודי פולין שליוו אותנו בתחנות הרכבת, היו ביטוי להרגשה עמוקה בנפש העם לגודל המומנט ההיסטורי, ולהזדהות. אך ללא הגשמה עצמית, ללא קריאה של הנהגת התנועה הציונית לא נעורו ההמונים לתזוזה.

אנו, בני התנועה החלוצית, ידענו את המוטל עלינו – לעול. ורק מעטים, בשולי התנועה, לבם נפל בקרבם והם נשארו מאחור. לקח הדברים שאירעו אז, בשנת 1929, נרשם בלבנו.

300 הסרטיפיקטים נוצלו כולם והחלוצים נקלטו רובם בתנועה הקיבוצית ובכיבוש העבודה. שוב ניתנה אז מכסה זעומה של רישיונות עלייה לחצי השנה הבאה, וכך נמשך הדבר כשנתיים. אפשר לומר בוודאות שלולא נקלטה העלייה החלוצית בעבודות כיבוש, לא הייתה נקלטת כליל.

להנהלה הציונית לא היו אז תקציבים להתיישבות, לארץ לא הגיע הון פרטי. ערכה של העלייה הזעומה הנ"ל לא נמדד על פי ממדיה, כי אם לפי עצם קיומה. נכבשו אז לעבודה עברית מקצועות אחדים בסקטור הממשלתי והפרטי, ומאז נשארו בידי יהודים.

השלטון המנדטורי הביט בתמיהה על התופעה הבלתי מובנת לו : מדי חצי שנה מגיעים לארץ מאות יהודים והם נקלטים בלא עזרת השלטון ובלא סיוע של המוסדות היהודיים. כיבוש העבודה הוא שפתח המשך לעלייה, עד שהגיעו זמנים יותר טובים.

בשנת 1932 התחילה עליית יהודי גרמניה. ראשוני העולים היו יהודים שהגישו שהקרקע בוערת תחת רגליהם ושם שאפו לבנות להם בית במולדת החדשה. עולים אלה הין אמידים יותר, היו בהם בעלי מקצוע וסוחרים, והפעילות הכלכלית בארץ גברה.

מכסות העלייה החלו לגדול משי חצי שנה. מאידך, בארצות מזרח אירופה, החלה הכלכלה היהודית להתמוטט, ובמקומות אחדים, בעיקר בפולי, היו התפרצויות אלימות נגד היהודים. הפרעות ביריד בעיירה הקטנה פשיטיק, סימלו את התגברות האנטישמיות וחוסר האחיזה ליהודים במזרח אירופה. בשנים, 1933 – 1934, הגיעו ממדי העלייה להיקף שלא חלמנו עליו לפני כן.

אך בשנת 19356 בא שינוי לרעה. אטליה הפאשיסטית תקפה את חבש, והעבירה לשם מאות אלפי חיילים דרך תעלת סואץ. כתוצאה ממלחמת איטליה – חבש התחוללו שינויים גדולים במצב הפוליטי באירופה ובעולם כולו.

הפאשיזם והנאציזם קמו בכוח רב בזירה הבינלאומית, הערבים, שהתעוררות לאומנית פקדה גם אותם, ראו סיכויים חדשים. האנגלים עמדו בפני שינוי ערכים ומבנים פוליטיים חדשים. הם מצאו פתרון בפיוס הערבים על חשבון העלייה היהודית. העלייה צומצמה באופן קיצוני ובד בבד עם זאת החלה אבטלה.

התמורה בממדי העלייה בשנים ההן הביאה להתפתחות חשובה פנימית אצל היהודים. קליטה רבה של עולים ללא עזרת השלטונות וללא תקציבים נוספים מההון הלאומי, יחד עם כניסת הון פרטי מסוים הוכיחו שגם בלא מימון מובטח מראש, תיתכן קליטת יהודים בארץ.

באון שנים שמעתי מפי אליהו גולומב ף דווקא בשנים שמגיעה עלייה גדולה לארץ, עלינו לעשות פעולות נוספות, להביא בעצמנו יהודים לארץ, נגד רצונם של בעלי הבתים האנגלים. עלינו להרגיל אותם לממדים גדולים יותר של עלייה.

ואכן, אז באו לעולם שתי האוניות הראשונות, הבלתי לגאליות, בקיץ 1934 – " וולס " ו-" וולס 2 ". כיודע ניסיונה של " וולס 2 " נסתיים בכישלון, והעולים שעל סיפונה לא הגיעו ארצה. בכך נגרם ז גם הפסד כספי גדול למבצעים – " החלוץ " בפולין : והוא איבד כל אפשרות להמשיך בפעולות של העלייה הבלתי לגאלית במשך שלוש שנים…..

במשך חודשים אחדים נטלתי חלק בניסיון בלתי שגרתי – להפעיל את " וולס 2 " על אנשיה ולהביאה לארץ. 

גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שנישול הקהילה מנכסיה לא תם. ב־1484 נעשה ניסיון ליטול מן הקהילה את בתי הכנסת, בתי התפילה ובית הקברות שלה. המנשלים טענו שיש בידיהם בולות והוראות מאת האפיפיור שמותר להם לעשות זאת. על כך אנו למדים מפניית יצחק אטיה (Atia; עטיה), המורשה (פרוקורדור) של קהילת סיגוביה, שהסתמך על צו שהשיג בשנת 1479 יעקב קאצ׳ופו, איש סיגוביה ומורשה מטעם קהילות קסטיליה. נאמר בתלונה שהיהודים חששו מנישולם מנכסי הקהילה. הכתר ראה שתושבים אלה הרחיקו ללכת וציווה על יורש העצר, ראשי הערים והאצולה לקיים את הצו שהשיג יעקב קאצ׳ופו ב־9 במארס 1479." רשימת הנמענים בצו זה מלמדת שדברים דומים לאלו נתרחשו בעוד מקומות.

בשעתו דנו בפירוט רב כיצד הוצאה ההפרדה אל הפועל. במיוחד הצבענו על האכיפה האכזרית של ההפרדה בגואדלחרה, שבה עסקו בפועל נזירי מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה, חואן די טרוחיליו ודיאגו מנריקי. נראה שתמורה פנימית זו במלכות שעסקה בהעברת אוכלוסין מאזור מגורים אחד למשנהו באותה עיר (אפילו אם הקיפה את כל המלכות), לא היה בה כדי לשנות את מטרות גיבושו של השלטון לגבי המשימות הגדולות שעמדו לפניו: ביסוס האינקוויזיציה וההכנות לקראת מסע המלחמה נגד גרנדה וטיהורה של אדמת ספרד מן המאחז האחרון של השלטון המוסלמי על אדמת חצי־האי האיברי. על אף זאת נתקיימה תזוזת אוכלוסין זו עד כמעט לסוף שנת 1491. בעיותיה המקומיות גרידא של תזוזה זו היו בסופו של דבר ניתנות לפתרון לפי דחיפותן המקומית, אפילו אם האוכלוסייה הנוצרית סבלה מתנאים סניטריים קשים שנתהוו בעקבות החליפין במגורים. הכתר הוא שראה את כלל שאלת המגורים היהודית (והמוסלמית) בשכונותיהן, ועיקר דאגתו היתה למנוע מתיחות מיותרת באוכלוסייה ותוצאות בלתי רצויות לשלטון המרכזי. לפיכך ראה הכתר להקפיד עם הרשויות המקומיות, והמבקרים־הקומיסרים, הממונים על ההפרדה, הם שהיו עיניו של השלטון בכל מקום; אלה פעלו ביד אחת עם הכמורה המקומית ועם ההרמנדאד. צד חלש נוסף ביהדות קסטיליה נמצא בהיעדר הנהגה כל ארצית, ודרכו של אברהם סניור לא ביטאה את טיפולו הנמרץ בשאלת ההפרדה. יוצא שכל קהילה וקהילה לעצמה נדרשה למצוא את אמצעיה ולהיערך בכוחה שלה לשם עמידה במשימות שההפרדה במגורים הטילה עליה. אך היו עיירות שבהן חזרו היהודים על דעת עצמם למקומות מגוריהם הקודמים ולסדנאותיהם לפרנסתם, כפי שעשו יהודי קוראל די אלמוגיר הסמוכה לאוקניה, אלא שהתושבים הנוצרים, כיוון שראו מהי מגמת השלטון מינו עצמם מפקחים על ההפרדה במגורים ופנו אל הכתר בתלונות על היהודים. ברי שהכתר קיבל מידע זה ופעל על פיו לרעת הציבור היהודי, והוא נפגע פעם נוספת.

בד בבד עם הפעילות העירונית בהפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, החל מוסד האינקוויזיציה פורש כנפיים על פני כל המדינה. האינקוויזיציה ידעה לכלכל את מעשיה לא רק בכוח התארגנותה אלא גם במתח הדתי שהצליחה ליצור במדינה בשל מעורבותם של היהודים ומה שתואר בהשפעתם המזיקה על האנוסים. כידוע, היה הרוח החיה במוסד זה תומס די טורקימדה, שב־2 בפברואר 1482, לאחר שהיה בין האחרונים ברשימה שהוגשה לאפיפיור לאישורם כאינקוויזיטורים, נתמנה לתפקיד אינקוויזיטור. איננו יודעים אלו היו מעשיו, אך ב־17 בנובמבר 1483 נתמנה לשמש ראש האינקוויזיציה במועצה המיוחדת Concejo de la Suprema y General Inquisition (בקיצור: הסופרימה). הוא היה spiritus rector של המוסד שהניח את יסודותיו והתווה את דרכו. האינקוויזיציה הצליחה להוכיח במשפטים שניהלה נגד אנוסים מה היה חלקם של יהודים בהדרכת אנוסים באורח החיים היהודי בכוונם אותם להתייחדות גלויה. היא כפתה את רצונה על יהודים שיעידו בבתי דיניה על אנוסים מקיימי מצוות, שעה שאותם יהודים עצמם שהניעו את האנוסים לקיומן לא נידונו על־ידה. לאינקוויזיציה לא היתה מעולם זכות שיפוט על יהודים, ועם זאת קיבלה מהם עדות בשבועה יהודית. ב־10 בדצמבר 1484 הורה פרנאנדו לפקידי המלכות בארגוניה לאכוף על יהודים, שידעו על אנוסים שקיימו מצוות, בחרם שיטילו רבני ישראל להעיד בפני בתי דין האינקוויזיציה. ואם כי ההוראה יצאה לארגוניה היא תפסה גם לגבי מלכות קסטיליה. רשת בתי הדין שהוקמה היתה מחושבת ביותר.

האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שהחלה את דרכה בסביליה, היתה למוסד העליון שהוביל לפתרון שאלת היהודים והאנוסים כאחת. על אופי פעילותה ומטרותיה נאמרו דעות רבות, ואיננו צריכים לחזור עליהן.73 היא היתה מוסד מדינה שבראשו הועמדו אנשי כנסייה שקבעו את מגמותיה ואת דרכי הגשמתן של אותן מגמות. עושיה היו נזירים דומיניקנים, שראו עצמם שומריה של האמונה, כפירוש שהיה מקובל בימי הביניים על תפקיד המסדר. המוסד הוא שהתחקה אחר אורח חייהם של האנוסים על שלא ניתקו עצמם מעברם היהודי ומשום שנמנעו מלהיטמע בחברה הנוצרית הסובבת. המוסד הזה הוא שהצליח להפוך את כלל האוכלוסייה הנוצרית לעיניו, אזניו, ובלשיו, והיא שהיתה שותפה במטרותיו. הנאמנות לדת היתה קריטריון עליון. ברם, בצורך להקים מוסד מסוג זה וגיוס החברה לשירותו, היתה למעשה הכרה בכישלון המעשה של המרתו של עם שלם בכפייה. את כישלונם תלו הכנסייה והשלטון ביהודים שנשארו נאמנים לעמם ולאלוהם. עצם קיומם כיהודים הוא שהביא אנוסים להתחרט על היענותם בחולשת רגע ויציאתם מכלל ישראל. תיקי האינקוויזיציה הרבים שהגיעו לידינו, והם אפס קצהו של כלל הנחקרים והנידונים של האינקוויזיציה, הם העדות לרצונם של האנוסים וצאצאיהם, אף לאחר דורות של חיים בשמד, לשוב אל עמם ואל עברם היהודי. שלומי אמוני ישראל אלה לא ביקשו טובת הנאה בעולם הנוצרי שנכפה עליהם, ויש להבדילם מאותם מומרים שחיפשו דרכים להתבולל בעולם הנוצרי ולאבד זיכרם ועברם היהודי. בדבקותם באמונתם בתורת משה נשתוו קטנים וגדולים, עשירים ועניים, פשוטי עם ומשכילים, נשים וגברים כאחת. קיומה של האינקוויזיציה מאות בשנים, פעולתה הארוכה והמתמשכת לעקירת האנוסים שהתייהדו הם עדות ראשונה במעלה לכישלון השיטה כולה במלחמתה נגד היהדות.

לא הכנסייה ולא השלטון החילוני מוכנים היו להכיר בכישלון ההמרה שכפו על היהודים מסוף המאה הי״ד ואילך. עם עלייתם של פרנאנדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה היתה אפוא הקמת האינקוויזיציה חלק בתכנית הממלכתית לפתרון בעיית האמונה במדינה. על הצורך בייסוד אינקוויזיציה לאומית הטיף בשעתו אלונסו די אספינה. בתומם די טורקימדה יש לראות ממשיך דרך ותלמיד נאמן. הדעת נותנת שבמגעיו עם המלכה איסבל, בימי גלותה במצוות אחיה אנריקי לסיגוביה, עלתה בידו להעמידה על דבקותם של האנוסים בעברם היהודי ועל הצורך בפתרון לאומי לשאלת אמונתם ומקומם בחברה הנוצרית. 

המשך……..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר