כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מחצב הנשמות

מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.

אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.

משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.

ר' שמואל פינטו

בנו של ר׳ דניאל היה הגאון ר׳ שמואל פינטו. ר׳ שמואל הלך בדרכי אבותיו, והיה תלמיד חכם וגאון מפורסם, בכך השלים את החוט המשולש שלא ינתק. ר׳ שמואל מילא מקום אביו, וכיהן ברבנות ארם צובה.

בשו"ת מהר״ם חביב (סימן קל״ח), מובאת תשובתו לר׳ שמואל פינטו, שנכתבה בשנת ת״ן, דהיינו שנים מועטות לאחר עלותו לכס הרבנות. המהר״ם שהיה גדול אותו דור, מכנהו: ״החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין״. התשובה דנה בעניינה הסבוך של עגונה מארם צובה, שר׳ שמואל העלה להתירה. המהר״ם מביא את כל דברי ר׳ שמואל, ונושא ונותן בדבריו בכבוד רב ובאריכות מרובה. בתשובה זו ניכרת בקיאותו וחריפותו של ר׳ שמואל, יחד עם כוחו הגדול בפסק. מעניין לציין, שב״ השאר, מסתמך ר׳ שמואל בדבריו, גם על דברי ר׳ יאשיהו זקנו בתשובותיו, שהיו מצויות תחת ידו ככל הנראה.

קהילת ארם צובה באותם ימים היתה בשנות הזוהר שלה, רוב רובה של הקהילה היו תלמידי חכמים צדיקים וחסידים, ועל כולם התנשאה דמותו של ר׳ שמואל כפי שניתן ללמוד מן המובא להלן.

בספר תפלות כמנהג ק׳׳ק ספרדים יצ״ו (עמי ג׳) כותב כך:

"ותקעתי אהלי של תורה בעיר הגדולה, רבתי עם, רבתי בדעות, קהל קדוש צובה היא סוריא פרוור שבירושלים, עיר שכולה חכמים חסידים אנשי אמת שונאי בצע ודרשתי בקהל רב. ולסעודה שלישית זימן אותי ראש המדברים המפורסם, שתדלן הגדול, חסיד ועניו כמהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי העיר, ובתוכם היה אחד מיוחד שבעדה, החכם השלם, חריף ונקי, תני ומתני, מדייני העיר. שלשלת הייחוס כמהר״ר שמואל פינטו יצ״ו וכוי, ופלפלתי עמו בחכמה איזה חידושים״.

ובהקדמתו לפירושי המשניות כותב: ״והוכרחתי להעמיד אהלי של תורה במקום נאמן, ק׳׳ק ארם צובה, היא סוריא, ועשאוה כארץ ישראל לעבדי הי, בית יעקב עיר ואם בישראל, יותר מארבעת אלפים בתים, ורובם גאוני ארץ, אנשי אמת, שונאי בצע, ודרשתי בקהל רב. והייתי בבית של הגביר החסיד ראש המדברים, שתדלן הגדול כמוהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי עיר, ובתוכם היה המאור הגדול, שלשלת היחוס, המופלג, חד מן דייני העיר הנ״ל, כמוהר״ר שמואל פינטו נרו״, עכ״ל.

בידינו נותרה עובדה אחת מענינת המעידה על חסידותו המופלגת. כידוע סוריה היתה אחת מהארצות שכבש דוד המלך, וחכמינו ז׳׳ל גזרו שינהגו בה כמה מהמצוות התלויות בארץ (רמב״ם פ״א מהלכות תרומות הלכה ג׳ ודי). ספקות רבים נוצרו מכך אצל קהילות סוריה במאות השנים האחרונות, באשר לא היה ברור עד כמה נוהגות גזירות חז״ל גם בזמן הזה. בשו״ת נבחר מכסף לזקנו ר׳ יאשיהו בהגה"ה סימן כ״ג) מובא, שר׳ שמואל שהיה צדיק וחסיד, ירא לנפשו, ולפיכך נהג להפקיר את כל פירותיו, משום החשש שמא חייבים הם בתרומות ומעשרות.

רבי שמואל חיבר חיבורים רבים, שו״ת ודרשות, אך לא נדפסו. מקצת מדבריו הובאו בספר חזון עובדיה (הנזכר לעיל), בפרשת קדושים (דף קו. מדפי הספר), ובסימן א' מהחלק  הנקרא חזון למועד. גם בספר ברכת אליהו (דרושים עה״ת, ליוורנו תקנ"ג –  לרבי אליהו דוויך הכהן מרבני ארם צובה – אחד מצאצאי צאצאיו, מובא בפרשת תולדות(אות י״ב) דבר תורה מפיו.

כמו כן בספר דברי יוסף לרבי יוסף אירגאס (ליוורנו תק״ב), מובא פסק דין משנת תע"ה, ( שנכתב – ככל הנראה ־ זמן קצר קודם פטירתו שהיתה בכסלו באותה שנה, בענין נוסחאות התפילה, בו חתום ר׳ שמואל יחד עם חכמי ארם צובה.כמו כן נמצא חתום בספר ״חנן אלקים״ על פסק דין בענין איסור אכילת עלי גפנים יחד עם שאר רבני העיר. עוד מצאנו בספר התשובות חיים ביד לר׳ חיים פאלאג'י ( סימן צ״ח), בתוך תשובה ארוכה בענין העברת המת מקברו, שכתב: ובאותו זמן אינה ה׳ לידי ספר שו״ת מהרב מוהר״ש פינטו ז״ל בכתב יד, ושם ראיתי תשובה אחת שהורה להתיר״.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

האח יעקב לא היה תלמיד־חכם, אך בנו, ר׳ שאול היה תלמיד־חכם ואף הוא תבע לרשת את חלק אביו בשררה. ר׳ שאול זה ודודו סעדיה הנ״ל הם נושאי פסק־הדין שבספר ״אהבת הקדמונים״ משנת תע״ה, המתפרסם כאן. לימים נתמנה ר׳ שאול לדיין בבית־דין של חמישה, שמינה ר׳ יעקב בן צור (יעב״ץ). שנת פטי­רתו, לפי רשימה שב״דברי הימים״, היא תקכ״ט. ר׳ שאול זה הוא בעל הרשימה בכ״י בודליאנה, שהבאנו לעיל. לא הניח בנים אחריו כי אם בת, שהיתה נשואה ליעקב ן׳ דנאן וילדה לו בן, ר׳ סעדיה, שהיה תלמיד־חכם ותבע חלק סבו ר׳ שאול, אבי אמו, בשררה, הוא נושא פסק־הדין של ר׳ אליהו הצרפתי, והוא כנראה מחברו של הפיוט ״אבוא ביתך למחנה שכינה״, שהיו רגילים לאמרו בכל בוקר בבית־הכנסת של התושבים. ר׳ סעדיה זה הוא המתואר על־ידי ר׳ דניאל ן׳ צולטאן בספר ההספדים שלו שעדיין בכ״י ״סבא קדישא זה סיני ענותן ושפל ברך״. נפטר זקן בתמוז תקע״ט.

בניו של ר׳ אברהם אבן דנאן: ר׳ מנשה (הראשון)—לא שימש כדיין, מתואר ״איש אלקים קדוש״ ונפטר בשנת תקכ״ז; ר׳ ש א ו ל (הבכור ?) — מדובר בו בפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ המתפרסם כאן, והיה ש״ץ בבית־הכנסת של התו­שבים. הוא, כנראה, בן גילו של בן דודו ר׳ שאול בן יעקב. זמן פטירתו אינו ידוע, וכנראה נפטר צעיר.

בנו של ר׳ מנשה (הראשון) — ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה חתנו של רבי אליהו הצרפתי. בזמנו היתה תביעתו של ר׳ סעדיה (בן יעקב ן׳ דנאן), בן בתו של ר׳ שאול, לקחת חלק בשררת בית־הכנסת של התושבים, כמו שבא בפסק־הדין המתפרסם כאן. נפטר בשנת תקנ״ח, בחיי רבי אליהו חותנו.

בנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן, ר׳ מנשה (השני), היה דיין והוסמך על־ידי סבו אבי אמו ר׳ אליהו הצרפתי. חתום על פסק־דין משנת תקס״זעם ר׳ חיים דוד סירירו ובית־דינו.

ר׳ שמואל, בנו של ר׳ מנשה (השני), דרשן ומטיף בבית־הכנסת של התו­שבים. נפטר בשנת התרל״ב. הניח אחריו שני בנים: ר׳ יצחק, ששימש דיין וחיבר ספר ״ליצחק ריח״; ר׳ משה, נפטר בחיי אביו והשאיר בן יחיד ר׳ שלמד. ן׳ דנאן, דיין בפאס ובעל ״אשר לשלמה״, ואביו של ר׳ שאול ששימש כראש אב בית־הדין העליון של מארוקו בשנים 1919—1965 ובעל שו״ת ״הגם שאול״. (פאס, תשי״ט). הוא החותם את רשימת המנהיגים ממשפחה זו בפאס. עלה ארצה ונפטר בירושלים בשנת תשל״ב.

דמות נוספת היא שמואל ן׳ חיים דנאן, נגיד ושר וטפסר, עשיר ומקורב למלכות. איננו יודעים מאיזה ענף של המשפחה היה. אך חתום ראשון על תקנה משנת תקצ״ח, עם בנו ר׳ חיים (חתום שלישי) ועם רפאל מנחם הצרפתי, בן רבי אליהו. ר׳ חיים היה רב ומוהל, מנכבדי הקהל ומקורב למלכות. ״בית־הכנסת בן דנאן״, שנעשה בשנים האחרונות בית־כנסת של המשפחה, כנראה נבנה על־ידיו או על־ידי בניו, החכמים ר׳ אליהו, ר׳ משה, ר׳ שמואל ור׳ סעדיה שנהרג ביום כיבוש פאס בידי הצרפתים בשנת 1912 (ביום השלל בח׳ אייר תרע״ב).

ודאי הוא שענפים רבים היו במשפחה זו. לא העלינו כאן אלא הענף המשתלשל בבירור מר׳ שמואל ן׳ דנאן— רשב״ד. האחרים אין בידנו לעמוד לעת עתה על רצף ייחוסם, ולכן לא הבאנום כאן.

התקנה אצלי בכתב־יד. הוא התכתב עם ר׳ יהודה אלבאז בצפת ; ראה: ״קהלת צפרו״ (הע׳ 61 לעיל), תעודות, א, עמי 209, 263, 209. וכבר בחייו של ר׳ אליהו צרפתי לפני תקס״ז נמנה שמואל בין נכבדי הקהל ; ראה: שם, ב, עמי 112 במכתב הרב שיש״א. לא מצאתי מי שיתן לי מידע על בית־הכנסת של ר׳ דנאן מי בנאו. ברשימת בתי־ הכנסת שב׳יחס פאס׳ (הע׳ 21 לעיל), לא מצאתי זכרו, אבל היה גדול ומפואר. ראה : ״מלכי רבנן״, ערך ׳רח חיים׳, דף טל ע״ב.

סוף המאמר

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

״מבצע בזק״

אחרי טביעת ״אגוז״, חששו אלכס גתמון וראשי ״המסגרת״ שיהודי מרוקו יירתעו מלצאת מן המדינה בסיועה וההגירה החשאית תיפסק. לכן חיפש גתמון שעת כושר להכריח את השלטונות המרוקנים להשלים עם העובדה שאין להחזיק בעל כורחם יהודים במדינה, אפילו מתוך כוונות טובות. שלא כעמדת מפקדו בפריס, אפרים רונאל, גתמון תמך במדיניות אקטיביסטית, ובהתאם לתפיסה זו לחץ לקיים את ״מבצע בזק״, שמטרתו לנצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנטגוניזם בין היהודים לשלטונות ולחדש בעקבותיו את מבצעי ההגירה הבלתי חוקיים. מיד אחרי אסון ״אגוז״ התבקשו השליחים לפנות לראשי הציבור היהודי ולהסביר להם ש״המסגרת״ אינה אשמה בטביעה, ושהאשמה מוטלת כולה על השלטונות המרוקניים.

הערת המחבר – לדברי פנחס קציר, התגובות של ראשי העורף הציבורי היו שקטות ומאופקות. כשהודיע לסלומון בן־ברוך על הטביעה הוא לא מחה בפניו על מעשי ״המסגרת״, דבר שעשה כעבור זמן בספרו, שם הזכיר שיחה בינו ובין השליח דב שומרוני, בפניו התלונן על הפרובוקציות שמבצעת ״המסגרת״ במרוקו

אחד הלקחים האופרטיביים מפרשת הטביעה הייתה ההחלטה לנטוש את הנתיב הים־תיכוני ולחפש מסלולי הברחה חדשים בחוף האטלנטי. לפיכך ביקש השליח יוסף רגב מראשי סניף קזבלנקה, אליאס כהן ושרלי אביטבול, לאתר בחוף מקומות הברחה חדשים שלא יהיו רחוקים מן הריכוז היהודי הגדול בקזבלנקה. הנסיעות הארוכות מאזור זה לאלחוסימה, כ-700 ק״מ, התישו את היוצאים ואת המתנדבים והמקום ממילא כבר נחשף.

אך המניע המובהק ל״מבצע בזק״ היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה בעת ביקורו של נשיא מצרים עבדאנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת בלט שטיפלה בתנועות הנוער, מבצע בזק עמד במרכזו של ויכוח נוקב בתנועות הנוער וגם בין תנועות הנוער ובין מפקדי ״המסגרת״. עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל במטה בפריס דחה את התכנית.

הצעה אחרת הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה ״המסגרת״ בפריס ובמטה המוסד בישראל.³³ מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה, שכן סבר שלא מתפקיד ״המסגרת״ לעסוק בנושאים שאינם קשורים ישירות להגירה וגם חשש לסכן לשווא את ביטחון המתנדבים המקומיים. הוא גם צפה שאם המבצע ייכשל, תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש. לעומתו, ביקש גתמון ליזום מבצע ראווה נועז ״כדי לעודד את רוח היהודים״ ובעיקר להפגין נוכחות, וגם להפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו, ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודים. באותם הימים הוקרן הסרט ״מיין קמפף״ באחד מבתי הקולנוע בעיר, וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

כתגובה לסירוב זה של רונאל הודיע יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם ״המסגרת״ לא תיזום את הפצת הכרוזים, ייעשה הדבר על אחריות תנועות הנוער ״ותהיינה התוצאות אשר תהיינה״. רון ציין שהתנהל משא ומתן במשך שבועות אחדים על עצם פרסום הכרוז וגם על תוכנו וניסוחו. גתמון שוב חידש את פנייתו לרונאל, והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז מטעמם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת ״אגוז״ הכריעה את הכף לטובת פרסום הכרוזים. רונאל השתכנע שיש להרים את המוראל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

ביום השלושים לחללי ״אגוז״ הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כעשרת אלפים עותקים מן הכרוז שנוסח בעוד מועד בידי גתמון ובהם נכתב בצרפתית הנוסח הזה:

לאחינו היהודים במרוקו. ארבעים וארבעה מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב־ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי־יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האסלאם. אך יש שונאי ישראל שגמרו אומר בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן.יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותינו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חזקו ואמצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותינו רק מתחיל!

הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים ״נטרפו בלב־ים״. אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסח הכרוז היה ער לטענות בציבור על אחריות גורמים ״ציוניים״ בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו, דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח העמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד מוזכרת ״התקווה בת שנות אלפיים״, כדברי ההמנון הלאומי. כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי־יהודי בימי ביקורו של נאצר, דבר נכון בפני עצמו. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז, זהות המנסח השתנתה והוא מאיים על ״שונאי ישראל״ שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המסורת המקראית (עמלק והמן) ובסופם של צוררים נאציים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים נועדה לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסתיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: ״אתם לא לבד״. הוא הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: ״יבואו עוד פעולות״. מנסחי הכרוז היו אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

משה ומוחמד

״לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב׳.״

אלוהים מנע ממשה עושר, אך חנן אותו בערמה רבה. ובאין למשה משלח יד התפרנס מערמתו. מדי ערב עבר בכל המספרות בעיר, אסף את השערות שהתגלגלו על הרצפה ומלא בהם שק. בפי השק הוא שם צמר. בשוק מכר את השערות הגזוזות כצמר טהור. איש לא חש בתרמית, ומשה הרוויח כדי פרנסתו בדחק.

ובעיר זו חי רמאי שני, מוסלמי בן מוסלמים ומוחמד שמו, שאף הוא חי בחסר. מדי יום היה ממלא כדים בחול – ובשפתם היה מורח מעט חמאה, ומוכרם לבריות ככדי חמאה.

באחד הימים מוחמד לא הצליח לרמות אף קונה ומשה אף הוא לא מכר את שקי השערות. בערוב היום נזדמנו יחד : ״סלאם עליכּום, יהודי״ ״עליכּום הסלאם, בן מוחמד״. ״ומה, רצונך בכד חמאה?״ שאל מוחמד. ״רצוני בכד חמאה שיפטור אותי משקי צמר אלה, באין לי מזומנים״ ״אם כך, נעשה חליפין״ אמר המוסלמי

״רגע אחד, איפה נשמע ששווי כד חמאה מגיע לשוויו של שק צמרי ידידי, רצונך בכד צמרי טוב ויפה. הוסף מעט פרוטות על כדך״ אמר משה.

״הרי לך״ נתן מוחמד למשה מספר פרוטות, ומסר לו את כד החמאה.

בדרכו לביתו הרהר משה : ״אכן, רימיתי את בן הכלבים. שה תמים זה קיבל שק שערות תמורת כד של חמאה ועוד הוסיף לי פרוטות. מלך הרמאים אני.״ כשהגיע משה הביתה ראה שכד החמאה אינו אלא כד מלא חול. שבתה השמחה במעונו וקדרה נפשו.

ואף ראשו של מוחמד מלא היה הרהורי חטא נעימים בדרכו לביתו: ״אכן, הצלחתי להערים על בן־ הכופרים הזה. שק צמר כה גדול קיבלתי תמורת כד מלא חול. אמנם הוספתי פרוטות שחוקות, אולם שק צמר זה שווה פי כמה״. משהגיע לביתו והתיר את השק וגילה מהו תוכנו האמיתי, לא היה קץ לתוגתו.

הבין מוחמד שמשה הוא זווגו מן השמיים, והבין משה שאין טוב ממוחמד כשותף. הלך הזרזיר אצל העורב: עוד באותו היום תקעו כף ונהיו לשותפים.

החליטו לצאת לעיר הקרובה השכם בבוקר על חמוריהם. התארך המסע, ירד עליהם הלילה והחליטו ללון על אם הדרך. בחצי הלילה קם מוחמד, ניגש אל חמורו של משה ושיסע את שפתו העליונה. נראה החמור כצוחק ומגחך. הלך ונרדם.

קם משה, ומשהביט אל חמורו, נדמה היה לו שהוא מחייך אליו. נזף בו ואמר: ״מה לך בן אתונות כי תחייך?״ ניגש אל החמור, הביט בו והבחין בשפה השסועה. שלף את סכינו, כרת זנב חמורו של מוחמד, ושב לשנתו.

בבוקר המשיכו בדרכם, רכובים על חמוריהם. מוחמד בראש ומשה אחריו. פנה מוחמד לאחוריו, הביט בחמורו של משה ואמר: ״מוסה, מה לחמורך, כי יצחק כל הדרך ?״

״על האחוריים החשופים של חמורך הוא צוחק, יא מוחמד״ ענה משה. ירד מוחמד והביט על אחוריו של חמורו. ראה שנעלם הזנב. ידע כי יד משה על העליונה ואמר לו: ״יא מוסה, אם נכנס העירה עם בהמות אלו ילעגו לנו. נרד מחמורינו, נכנס העירה רגלי ונקנה לנו חמורים אחרים בשוק.״

קיבל משה את עצתו של מוחמד, ירדו מחמוריהם והמשיכו רגלי. עוד הם הולכים, והנה שומעים אב אומר לבנו: ״ בני, רד לבור והוצא חלק מכספנו כדי שנקנה לנו כמה עצים היום.״ ירד הבן לבור, הוציא משם חלק מהכסף, והלכו העירה.

״מוסה, שמעתי רד מהר לבור והוצא את הסכום שנותר!״

״יא מוחמד, וכי טיפש אני בעיניך? אם ארד לבור ואוציא את הכסף תישא אתה את רגליך עם הכסף ותשאיר אותי בבור לאנחות.״ ״נפיל גורל״ הציע מוחמד.

עשו השניים כעצת מוחמד, והפור נפל על משה. מוחמד שלשל חבל, ומשה ירד בלית ברירה לבור. לקח משה את השק בו צרור היה הכסף, נכנס לתוכו וקשר אותו לחבל. אחר צעק: ״יא מוחמד משוך מעלה את שק הכסף.״

כיוון שנוסף לכסף היה גם משה בתוך השק, נאנק מוחמד מכובד המשא שמשך למעלה. אלא שלבו נמלא שמחה , כי חשב על ההון שצפוי ליפול בחלקו. משהעלה את השק, נשא אותו על שכמו וצעק לתוך הבאר: ״ משה! תרקב ותתפגר בתוך הבאר.״

רץ מוחמד דרך ארוכה מפחד, שמא ישיג אותו משה. לבסוף התעייף, שכב על הארץ ונרדם. יצא משה מתוך השק, נשא אותו ורץ אל ביתו. אמר לאמו: ״ סיפקי כף אל כף, פתחי בזעקות, והכריזי שבנך מת. קיברי אותי, ועשי חור בקבר. כל יום בשלי דייסה טעימה ועשירה, ושיפכי אותה דרך החור אל פי. את הכסף מחביא אני כדי שלא יוכל איש למצוא אותו.״

משסיים את דבריו יצאה האם אל הרחוב, ספקה כף אל כף , מרטה שערותיה ובכתה:״ הו יהודים " בני מת.״ נזעקו השכנים והספידוהו. כשהגיע מוחמד העירה, שמע יבבות קינה ובכי עולות מביתו של משה. כשבא סיפרו לו, כי משה נפטר ועתה יצאה הלוויתו.

אמו של משה עשתה בדיוק כמצוותו. היא הלכה לבית הקברות ולחשה אל החור שבקבר:״ משה בני, פתח פיך״ ושפכה לתוך החור את הדייסה החמה והטעימה. היא לא הבחינה במוחמד, שעקב אחריה אל הקבר.

למחרת בא מוחמר השכם בבוקר. בידו החזיק קערת דייסה דלוחה ודלילה, שטעמה טפל. חיקה מוחמד את קולה של אם משה:״ משה בני, פתח פיך״. שפך את הדייסה הדלוחה לתוך פיו דרך החור. ירק משה את הדייסה ואמר:״ אמא, מדוע טעמה של הדייסה כה טפל היום, והיא כה דלוחה ודלילה ?״ ענה מוחמד: ״בני, הכסף שנתת בידי אזל״

״ אם כן, אימי, את הסכום הנותר תמצאי במקום פלוני״

שמע זאת מוחמר והלך משם. מספר רגעים אחריו באה אימו של משה ואמרה:״ משה בני, פתח פיך״. נדהם משה ושאל :״ לא את באת לפני שעה קלה ״ ״לא בני״

״אם כך, אימי, הרסי את הקבר מהר לפני שמוחמד יספיק לקחת את כספנו.״ אך הכל היה לשוא, כי מוהמד הספיק לקחת את כל הסכום עד לפרוטה האחרונה.

ספר כף נקי – נוסח סידור התפילה והליכות התפילה

להרב הגאון מעו"מ המלוב"ן וכו' כמוהר"ר

רבי כליפא בן מלכא

זצוקללה"ה

ההדיר מכתבי יד, הוסיפו הערות ומראי-מקום

משה חלמיש ומשה עמאר

אורות יהדות המגרב

לוד תשע"ב

מי יתן אפו ויכתכון מלי מי יתן פפפר ויחקו.

איוב יט כג-כד

כשערי ספר

במה אקדם ה׳ אכף לאלהי מרום (מיכה ו ו), אשר מיום עומדי על דעתי שם בלבי אהבה לתורתם של רבותינו הקדושים חכמי המגרב, תורה שנותרה גנוזה כאבן שאין לה הופכים. בה ביליתי מיטב זמני, וזכותם עמדה לי, לההדיר עשרות ..רבות ״מחיבוריהם מכתבי יד כ״י, עם הארת דמויותיהם, פעולם והליכותם בקודש. וגם לסייע ולעודד אחרים לקחת חלק במלאכת קודש זו.

זה לי כארבעים שנה שנתתי דעתי לעשות בתורתו של רבנו הגדול, מעוז ומגדול, המלומד בנסים, איש האשכולות, רבעו כליפא כן מלכא זצוקללה״ה, אשר שימש את גדולי דורו, בראשם רבינו הגדול מוהריב״ע זיע״א, ואורו זרח בעיר אגאדיר ואגפיה, וברוב ימיו זכה לתורה וגדולה. העתקתי את כתבי היד של חיבורו ׳כף נקי" ופירסמתי חלקים מתוכו, אך בירור מקחו של צדיק נדחה מזמן לזמן. כבר רבינו בחייו שאף להעלות הגיגיו בדפוס, ושלח את הארותיו בנוסח הסידור והליכות התפילה לקרוב משפחתו ה״ר יצחק ב״ר שלמה ישורון לאמשטרדם, ומשום מה לא יצא הדבר לפועל. הוא ביטא את רצונו זה גם בסוף הקדמתו ״ואם יהיה עמדי אלהים, לתת חנו בעיני איש משכיל ירא אלהים. אשר ידו משגת במאודו, למלאת בו את ידו. להדפיסו כי קטן הוא, הנה שכרו אתו ופעולתו לפני אלהים ירצהו״. רבינו כליפא לעת זקנתו חס על ילדי רוחו הראשונים והאחרונים, אסף את הכל לקובץ אחד לשמרם, בתקוה שיבוא יום וימצא להם גואל, כפי שהוא עצמו מתאר ב׳פרפראות לחכמה׳ -מה ע״ם:

שבתי ואראה כי זקנתי ושבתי ואין אדם יודע קצו, אמרתי אלקטה נא ואספתי באמרים וניידים שכבר בלו ונתגלגלו, לחברם כסדרן או שלא כסדרן, עד שיחנינו הי״ת להשלימם ולסדרם על נכון. ואם לא ירצה האדון ב״ה, לפחות יהיו לדוגמא והתחלה לאיש נבון הבא אחרי למלא בו את ידו ולהשלימו, ויהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו.