הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמ
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
י צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
בא כוח האשה טען שבמשך ארבעה חודשים מאז שנישאו היא טבלה שלוש פעמים. הוא לא הצליח לבתק בתוליה. אחותה, בת שש, באה ללון אצלם רק פעם בשבוע. לדבריו, הבעל נבדק על ידי שלושה רופאים, וכולם הגיעו למסקנה שהוא עקר. אם בית הדין ירצה, ייבדק על ידי שלושה רופאים אחרים. היא לא מוכנה לחזור אליו, אלא אם כן ישכור דירה רחוקה מהוריו.
המזכיר קרא את האישור הרפואי שהביא הבעל, לפיו האיש בריא וחזק וראוי להוליד. בפסק הדין כתבו החכמים שיש תקדימים לכך שלוקח זמן עד שבעלים באים על נשותיהם בצורה נורמלית ״ויש שהם נקשרים בכישוף וכו ומשתדלים להתיר קשורם בקמיעות ולחשים וכו ומתרפאים״. לכן אין למהר בגירושין. על האשה לגלגל עמו עוד שישה חודשים מיום שתשוב לביתו, ובזמן הזה ייקח תרופות מתאימות. ושלא יהיה עמהם בחדר ״שום נברא גדול או קטן, ואפילו תינוק״.
החכמים פסקו כי הבעל אינו חייב לשכור לה מדור לעצמה, כי היא מודה שהוריו אינם מציקים לה (״פאת ים״, סי׳ כח).
כיוון שהנושא רגיש, העלה ר׳ יעקב בירדוגו בפסק דין בשנת תרח״ם (1888) כמה אפשרויות, בעקבות חכמים שקדמו לו(כמו ר׳ חיים בנבנישתי בעל ׳הכנסת הגדולה׳ לשו״ע), כדי לא לפגוע באדם הסובל נפשית מהעובדה שאינו פורה. הוא הציע כיצד לפנות לאשה – שמא תוך שלווה תהרה. כי ידוע שיש קשר בין הצד הנפשי ובין הריון. הוא גילה רגישות, ומצפה שבית הדין יגלה הבנה לנושא העדין המעיק על הצדדים המעורבים. הוא נשאל על אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים מיום שנישאה, האם כופים אותו לגרשה? החכם הציג את השאלות שיש לברר, והצעותיו:
א. אם עברו עשר שנים מנישואיה, ואינה תובעת כתובתה, ״וגם שאין לנו שום דבר במה לתלות תביעתה״, כלומר אין לה כל כוונה שלילית או סחטנית כלפי בעלה, אזי כופים לגרשה.
ב. אם טען שרוצה לישא אשה אחרת ״ואבדוק את עצמי״ – כלומר שמא האשמה בה, ואצל אשה אחרת יוכל להוליד – שומעין לו.
ג. אם היא אומרת בפני הבעל ובפני בית הדין שאינו יכול לבוא עליה כלל, כופים אותו לגרשה מיד ולא יתן לה כתובה (לפי שו״ע, אהע״ז, סי׳ קנד, ס ״ק ז).
ד. אם אינו רוצה לגרשה – ״אין כופין אותו בשוטין אלא כותבין עליו אגרת מרד ויכולין בית דין לאיים עליו בדברים, ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו…״
ה. ״ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים לחדר. ועושים להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה״.
ו. ״ואם אינה רוצה ואינה שומעת להם, אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו, מבקשים מן הבעל לגרש״. ואם לא רצה – כופין אותו ליתן כתובה, אבל אין כופין אותו לגרש, אלא יכולין בית דין לאיים עליו״.
ז. הכפייה היא בדברים ״כגון לקרותו עבריין שעבר על דברי חכמים, ולא מנדין.
החכם סיכם כי ״צריך להיות בית דין ראוי והגון שראוי לסמוך על הוראתו והכרעתו, מה שאין כן בבית דין הדיוטות, אין לנו לסמוך עליהם״.
המשך……
Lucienne Saada UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Lucienne Saada
UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Un type d'archive "Les Chansons de Geste"
En realite tous les noms juifs hilaliens seraient a etudier, car meme au sujet du nom Allal, l'ouvrage sur les Juifs dיAfrique du Nord deja cite, ecrit voila 44 ans ne reagit nullement aux assonances du mot et rapproche ce terme d'un nom d'homme 'Allal; il rapporte en outre le privilege accorde a Salamo Benafrahim Benallel par Pedro IV, privilege d'etre le seul fabricant de savon de la ville et de la province de Majorque…
C'est l'etude de la geste qui a permis de localiser le lieu encore visible aujourd'hui dit Bir Ghilan, ou Qasr Ghilan et la source proche de ce lieu-dit denomme 'in Rabbaw; Ghilan etait ce chamelier juif hilalien, heros de la Geste IV, amoureux de ses chameaux, les soignant avec science et astronome repute dans sa societe, ou l'on parlait du comput de Ghilan (hsab Gilan) comme de quelque chose d'infaillible. II mourut ecrase par ses betes; ceux qui vont encore a cette source affirment qu'ils entendent la voix de Ghilan dire: uzz uzz, incitant ainsi ses chameaux a se desalterer.
Les chameaux de ce heros hilalien etaient marques d'un ghain suivi d'un afif; et de nos jours on dit a un vendeur de chameaux exigeant quant au prix: ce n'est quand meme pas un chameau de Ghilan! Comme on dit: c'est un sac drid, grara dridiyya pour un sac de belle contenance.
A propos du Roi Juif sam'un que ]'heroine hilalienne Zazya aurait epouse avec repugnance dit-on, on ne sait pas grand chose sinon qu'il continue de hanter les reves des femmes pieuses musulmanes de To- zeur.
Voici quelques noms de personnes recitant la geste et que l'enquete m'a permis de rencontrer:
l'anonyme de Sers bien connu de M. Menna'i et qui la recitait aux Arabes; chaque fois qu'il entendait des vers d'un autre recitant qui lui avaient echappes, il les inscrivait, de peur de les oublier, sur la lisiere de son pantalon.
M. Mordekhai Saba qui en connaissait une bonne partie el qui la racontait egalement aux Musulmans; il est decede a 96 ans (enquete effectuee avec son fils Moise ne en 1912 )
M. David Mimouni, oncle de Jacob Mimouni de Testour qui en connaissait le texte in extenso, et qui lui aussi l'a communique a M. Abd Errahman Guiga a Testour.
Madame Touitou de Nefta qui reside actuellement a Tunis et qui en connait quelques passages tandis que sa mere en savait d'avantage.
Conclusion
Si les informations concernant les Juifs nomades delivrees par les sources hilaliennes ne sont pas negligeables, l'ensemble de ces corpus poetiques oraux et meme ecrits sur la geste peuvent nous foumir des elements tres utiles sur l'etude d'une langue qui, je persiste a le croire par sa forme, a vise a un but pratique d'expansion, et par ses sens, un but polemique ou un discours de dissuasion.
Et puis il faut avoir present a l'esprit que les etudes hilaliennes sont tout a fait jeunes; mais telles qu'elles se presentent la, les gestes avec leurs variantes, leurs glossaire, leurs milliers de vers, leurs acteurs, leurs differents types de discours, les differentes facons de les narrer, leurs lacunes, les etudes geographiques qui leur ont servi de cadre et meme de point de depart, la localisation actuelle des Drid et l'extension de la notion de geste concourent a la constitution d'un lieu social et technique "producteur et transformateur de sens".
De plus, cette facon d'ecrire l'histoire est d'abord performative et, en ce qui me concerne, c'est a travers elle que je me suis pose pour la premiere fois la question du rapport entre l'analyse historique et le reel et surtout de la nature du discours historique que Michel de Certeau definit comme acte de pouvoir au titre d'un savoir.
A partir de cette recherche qui pourrait etre pleniere a l'interieur des cadres que l'on a fixe, on serait amene a conclure que non seulement il y a lieu dans ces examens multiples pour des developpements ulterieurs de ce type d'archives mais qu'il y aurait place pour un enseignemcnt que l'on peut appeler provisoirement de "gestologie."
Je suis satisfaite de presenter en Israel ce sujet neuf car, sauf erreur de ma part et d'apres mon enquete il n'y a pas encore de recherches sur la question. Au moment ou on assiste a un eclatement de la discipline historique, ce qui est important ce n'est pas l'etude exhaustive de cette socio-litterature; a la limite son authenticite n'est pas perti nente, ce qui est important c'est le fait qu'elle joue le role d'organisateur de recherche.
Fin de l'article
ברית מס31- תפילאלת..סיכום הביקור במלאחים של וויעילאן, ארארא ובוזמילה
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
סיכום הביקור במלאחים של וויעילאן, ארארא ובוזמילה
הראשון וויעילאן, קצאר שעדיין מוקף חומה מכל עבריו ושער כניסה מרכזי לו בצד מזרח. מעניין שכל השערים שנצפו בשלושת המלאחים, פנו לכיוון מזרח והם בנויים באותו דגם. כל השערים הובילו לסמטה מזוגזגת שממנה התפצלו סמטאות הקצאר. טכניקה שאמורה לבלום את האויב העתיד לפרוץ לתוך הקצאר. אמצעי בלימה זה ננקט בתקופות הקדומות במהלך תכנון של ערים מוקפות חומה. ראו שער שכם הקרוע בחומה המקיפה את העיר העתיקה ירושלים. הכניסה דרך השער אל הסמטה הראשית יוצרת את צורת האות הלועזית ־ Z . בקצאר ארארא המוקף בשתי חומות הטכניקה הזו חוזרת על עצמה פעמיים.. בשער הכניסה לשלושת הקצארים נבנו ספסלי ישיבה שעליהם ישבו זקני הקצאר בהתוועדויות, בעת שלום ובעת מלחמה. גם היום משמשים השערים מקום התוועדות וישיבה לזקני הכפר, בעיקר בימות הקיץ. השער מהווה אגן ניקוז למשבים קרירים של רוחות הזורמות מהסמטאות הקרות – חוצה, או מחוץ לחומה פנימה. הסמטאות החשוכות והאטומות לאור משמשות בתעלות איוורור. בפני המבקר בקצאר הקדום עומדות שאלות רבות: כיצד נבנה הקצאר, בשלבים? בבת אחת?
מי תכנן אותו? מתי נבנתה החומה ההיקפית? מי נשא בעול בניית החומה, השערים? האם היה גיוס של תושבי הקצאר לעבודה? איזה חלק נטלו היהודים בבניית הקצאר, או שהם באו להתגורר במוכן?
המלאח היהודי של וויעילאן הנחשב לגדול במיוחד, נבנה לאורכה של החומה הדרומית. המלאח נשען על קיר החומה. החדירה של שבטים פושטים לא הייתה אף פעם דרך שערי החומה. במלחמות הבין שבטיות, הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לחדור לתוך הקצאר הייתה דרך בקע אותו פרצו בחומת הבוץ. מכאן יובן שתושבי קצאר וויעילאן הציבו את היהודים שהיו ניטראלים במלחמות הבין שבטיות, כיבשר תותחים' בסמוך לחומה. הבקעת החומה מדרום, היתה מובילה את האויב ישר אל בתי היהודים. ואולי בשל התפקיד הניטראלי שמילאו, הם הוצבו בכל הקצארים לצד החומה או בהתפצלות הראשונה היוצאת משער החומה. להערכתי, המיקום המיוחד הזה נועד גם להבדיל את היהודים מהאוכלוסייה המקומית ולאפשר להם ולאוכלוסייה המקומית לנהל אורח חיים עצמאי – דתי. במלאח של וויעילאן יש שורה עוקבת של בתים, אבל מול שורת הבתים, כלומר, בצד השני של הסימטה, לא נבנו בתים. הבנייה הקיימת היום מול בתי היהודים התבצעה אחרי שיהודי המלאח עזבו אותו. בית הכנסת של המלאה נראה גדול במיוחד, כיאה למלאה שאכלס הרבה יהודים. הוא עדיין עומד על תילו. היום הוא משמש כמחסן עצים. למעט ספסלי בוץ שנותרו בו וגומחת ארון הקודש, לא נותר בו דבר המעיד על עברו כבית כנסת.
לגבי בניית הקצאר: היקבילה, – מטה השבט, נושא בנטל של בניית החומה והשערים. כל בית אב מפריש פועלים וימי עבודה. בתקופת ה"סיבה, – באין שלטון מרכזי, לא בנו בתים שנשענו על החומה כי חששו פן יקעקע האויב את החומה ויכנס ישר לבתי הקצאר. בתום בניית החומה, בתי האב בונים את בתיהם בתוכה. את קירוי הסמטאות מבצעים בעלי הבתים, כל אחד מקרה את תחום הבית הנשען על הסמטה.
יהודים שחיו במחוז התפילאלת, הצטיינו במלאכות שהיו אופייניות רק למחוז זה. אחת מהן היא ה-" טלאווה – מלאכת עשיית דליים מעור. סביר להניח שמקור השם 'דלי' בעברית הוא בכלי הקדום שהקדמונים היו מטליאים מפיסות עור ובאמצעותו היו דולים מים מהבאר. האות ט' התחלפה עם השנים באות די. צורתו של הדלי שעשו כאן המטליאים הייתה כעין קרן או שופר. צד אחד של הדלי היה מחודד וצידו השני רחב. לצד הרחב הם הכניסו טבעת עץ שחוזקה בצלב כדי שהוא יהיה פתוח לקליטת מים.. לשני הצדדים של הדלי חיברו חבלים שבאמצעותם העלו את המים מהבור. הבורות נחפרו בחצרות הבתים או מחוצה להן. עומק הבור היה תלוי בזמינותם ובעומקם של מי התהום. למרבה הפליאה, לא פגשתי את המלאכה הזו אצל יהודים שחיו בנאת הדראע. שהרי שתי הנאות התפילאלת והדראע, חיו על אפיקי נהרות שהזרימו את מימיהם מהאטלס הגבוה. בשתי הנאות התפרנסו מחקלאות שלחין וניהלו אורח חיים דומה. מדוע בתפילאלת נדרשו לדליי עור בעוד שבדראע לא היו כאלה?
שאלה זו ניקרה בראשי זמן רב, עד שיום אחד פגשתי מלצר שעבד במלון'אסמה' הסמוך לריצאני. ושטחתי בפניו את שאלתי. המלצר אמר לי ש 'אידר' (די דגושה מאוד) בתשלחית פירושו " חי תמיד ". מכאן גם נובע שמו של עמק הדראע-'החי תמיד ", כי הוא ניזון בדרכו ממעיינות רבים ואפילו כאשר מי הגשמים הזורמים מהאטלם וזרימת מי הפשרת השלגים נפסקים, הוא לא מתייבש, הוא ממשיך לזרום. בעוד שנהר הזיז הזורם בעמק התפילאלת, תלוי בחסדי שמים והוא אינו ניזון ממעיינות. מימיו מתייבשים בקיץ ובשל כך התושבים שחיו לאורכו הסתייעו בבורות מים שחפרו לשכבת מי התהום ונזקקו לדליים כדי להעלות את המים.
ה׳בנאי' (בנייה) הייתה המלאכה השנייה שעסקו בה יהודי התפילאלת. היא הייתה נדירה במחוזות אחרים. יהודים על פי רוב, לא בנו את בתיהם. הם קבלו אותם מן המוכן. השייחיים – מנהיגי הכפרים, הזמינו יהודים לגור בקרבם, ביודעם שמקום שיש בו יהודים, שורה בו הברכה. הם בנו להם את בתיהם ושיכנו אותם בקרבם. ישיבתם במגזרים חקלאיים, הייתה חיונית מאוד עבור האוכלוסייה המקומית. אי אפשר היה בלעדיהם. הם עסקו בכל המלאכות המסורתיות – משרוך נעל ועד ללהב המחרשה – שבן-הארץ נזקק להם.
במחוז התפילאלת אנו פוגשים לראשונה בעל מלאכה שנקרא 'בנאי׳ שבנה בתים גם ליהודים וגם למקומיים.
'קסאסה' – 'גוזזי צמרי. הייתה מלאכה רווחת באזור זה. יהודים היו עוברים מבית לבית כשהם מצוידים במספרי גז שנעשו מן הסתם על – ידי חרש ברזל יהודי. וגוזזים צמר מן הצאן.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 
נָשָאשיבים נגד חוסיינים
קווי החיכוך בין יהודים לערבים בארץ־ישראל היו ברורים פחות מכפי שנהוג לחשוב. בפתח המאה העשרים היה אפשר למצוא זעם ערבי כלפי היהודים בעיקר בעיתוניהם של הערבים הנוצרים דווקא, שכן הללו היו נתונים להשפעתם של אנטישמים צרפתים וישועים. אמנם רוב הפלסטינים דחו את הצהרת בלפור, אולם בגל המהומות האנטי־ציוניות של אביב 1920 הרחיקו עצמם רבים מראשי הכפרים הערביים ממעשי האיבה, ואף חתמו על עצומות שתמכו בהגירה יהודית לארץ.
הלל כהן, במחקרו החלוצי על ״משת״פים פלסטינים בשירות הציונות, 1948-1917״, מונה את המניעים שגרמו לערבים פלסטינים לשתף פעולה עם ציונים. חלקם עשו זאת לשם רווח אישי – כהכנסה נוספת או בתעסוקה עיקרית. אחרים שיתפו פעולה משום שסברו שהדבר יהיה לטובת השבט שלהם, הכפר או אף האומה כולה. המניע של קבוצה שלישית ״היה מוסרי־הומני: הם עמדו בקשרי ידידות ושכנות טובה עם יהודים, וסלדו מהדרך האלימה שנקטה התנועה הלאומית״.
מתוך 970,000 נפש שאכלסו את שטח המנדט הבריטי בשנת 1931, 70 אחוזים היו מוסלמים, 10 אחוזים נוצרים וכ־20 אחוזים יהודים – ילידים ומהגרים. למוסלמים היה ייצוג יתר באזורי הכפר, ואילו רובם המכריע של הערבים הנוצרים התגוררו בערים והשתייכו למעמד הבינוני־גבוה: עורכי דין, רופאים, עיתונאים וכיוצא באלו. חלוקה זו השתקפה גם בשיעורי האוריינות. 70 אחוזים מהנוצרים, ורק 25 אחוזים מהמוסלמים, ידעו קרוא וכתוב. המעמד השליט בחברה הפלסטינית הורכב מאפנדים: בניהן של כמה משפחות מרכזיות בעלות קרקעות, כמו אל־חוסייני, נשאשיבי, ח'לידי ודג׳אני. נכבדי העיירות הערביות היו קשורים היטב לעילית הזאת ולנציגיה המקומיים, ואף תלויים בהם. דיבורה המעמדי ופילוגה החמולתי של האוכלוסייה הפלסטינית הם שעיצבו את מהלך העימות עם התנועה הציונית.
בהקשר זה בולט במיוחד המאבק המר בין שתי החמולות המשפיעות ביותר, נשאשיבי וחוסייני. הן החזיקו בעמדות שונות בתכלית כלפי העולים היהודים ושלטונות המנדט הבריטי. כבני חוסייני, גם בני נשאשיבי ביקשו להגביל את העלייה היהודית ולמנוע מהיהודים להיות הגורם הדומיננטי בארץ.
אולם בכל שלבי העימות צידדו הנשאשיבים במדיניות מתונה יותר כלפי הציונים והבריטים, ותמכו בשיתוף פעולה מוגבל עם הראשונים והאחרונים גם יחד. ראגב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים בשנים 1934-1920, מינה סגן יהודי וסגן נוצרי. ״לקראת סוף שנות העשרים, נכבדי העיירות והערים צידדו בנשאשיבים״, כותב ליונל ון־דר־מוילן. ״האיסלאמיות המודגשת של החוסיינים הדאיגה קבוצה זו, שלמעלה משליש ממנה היו נוצרים. הם חששו שהנהגה בראשות המופתי תגזול מחירותם ומהשפעתם יותר מכפי שתעשה זאת הנהגה חילונית ובעלת נטייה ערבית לאומנית דוגמת הנשאשיבים״.
המשך….