מורשת יהדות מרוקו

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

מתבקשת השאלה האם אותה זכות ניתנת גם לאם כאשר היא עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצות העליה לארץ ישראל כשהא רוצה לקחת את ילדיה ? בשאלה זו דן רבי רפאל משה אלבאז, דיין בצפרו 1823 – 1896.

בפסק דין שניתן בשנת 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי פסק זה אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה להעלותם לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עליה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה.

היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג, היות ועיקר תקנת חכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שישארו עם אביהם.

החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מיחס משקל לחשיבות העליה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.

כעשר שנים לאחר מכן בשנת 1868 כותב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה, לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש להם תועלת מבחינת המזונות, הרי מגיע למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל " כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים בחו"ל רשות לעכבם.

החכם מעיד על העליה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. " ועינינו הרואות שרוב ההולכים מהכא להתם ", כלומר רבים עולים לארץ ישראל. הוא גם מאמין כי " שומר מצוה לא ידע דבר רע.. ומצוה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.

במידה שקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כך למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצוה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, ומעל הכל שבת.

ולבסוף נציים את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שמתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מותר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אשה, השאת יתומים ופדיון שבויים.

וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס – 1744 – 1821 תורות אמת, " העולם נהגו למוכרו כדי לילך לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.

נסכם הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעליה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.

עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו במאה הי:ח לעומת אלה שבמאה הי"ט ( לאחר 1830 ) אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחיד. כולם בדעה כח מצות העליה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.

היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. במאה הי"ט חלפו הסכנות בנתיבי הים וכולם דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העליה לארץ.

סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובה לעליה לארץ ישראל. 

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנ

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

חתימת הרבנים ז"ל

משפחת בן שושן

תולדות המשפחה

משפחה רמה מהמיוחסות ביותר במשפחות יהודי ספרד. דברי רבינו הרמב״ן על הפסוק ( במדבר כ״ו, י״ג ) לזרח משפחת הזרחי לשאול משפחת השאולי, מעידים על יחוסה הרם של בני המשפחה ח״ל: .״ אבל העניין כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות יתייחסו כל יוצאי מצרים לעולם אל האיש ההוא ויקראו על שמו לכבודו… וכל ישראל הדרים בארצם להקרא כולם למשפחות אבן עזרא, אבן שושאן… שלא יתערבו בגויים ויהיו ניכרים וידועים לשבטיהם… ותהי לחק בישראל… ע״כ.

מנהג בני ספרד ״ ותהי לחק בישראל ״ ( וזה אחד מסממני בני קהילות ספרד, מאז ומתמיד ) לקרוא למשפחה על שמו ולזכרו הטוב של אב קדמון: משפחת אבן עזרא נקראים ע״ש האב הראשון עזרא, ומשפחת אבן שושן לזכר מקור המשפחה הראשון: שושן הבירה, רבי אברהם ב״ר דוד אבן שושן המכונה ״האשל הגדול השר והטפסר מטוליטולא״ חיבר ספרים על הש״ס בשם עליות (ספר הקבלה להראב״ד, הוצאת נויבוער, ח״א, ע״מ 105). הרי שבני משמחת בן שושן בספרד ישבו בעיר טולידו.

ר׳ יעקב ב״ר יוסף אבן שושן דיין בטולידו בראשית המאה הארבע עשרה חתם על תקנה בברצלונה עד לימוד חכמות חיצוניות בשנת 1306.

רבי יוסף בן שושן מחכמי תורת הסוד שבספרד, היה בר פלוגתא של רבינו יצחק בר ששת ( הריב״ש ז״ל ) בעניינים העומדים ברומו של עולם, הריב״ש ז״ל טען כנגדו: ״אתם המקובלים מכוונים בברכה אחת לספירה אחת ובברכה אחרת לספירה אחרת״, ועל כך ענה לו הרב יוסף בן שושן: ״חלילה שתהיה תפילתנו כי אם לשם יתברך עילת העילות״ (שו״ת הריב״ש סי׳ קנ״ז).

 כשנפטר רבי מאיר בן רבי יוסף בן שושן בשנת 1415 נרשם על הקבר: … נגנז תחתיה נשיא קהל ועדה, חכם בחושי, נשיא כישי, ממשפחת שרים וקצינים, מהות וסגנים, ואבותיו ידועים מקדם לעמוד בפרץ, נשיאים מקצה הארץ והנזר והעדות על שושן עדות… .

משפחת בן סוסאן

מאורעות הדמים של שנת קנ״א (1391 למניינם ) שהם הגורם לבריחה ולגירוש אלפי יהודים מספרד, הביאו לפריחת חיי הקהילות באלג׳יריה. רבינו הריב״ש, באלג׳יר, כתב תשובות בהלכה לרב העיר מוסטגאנם הרב יעקב בן סוסאן ( שו״ת הריב״ש, סי׳ קע״ד ).

הרב יששכר בן רבי מרדכי בן סוסאן יליד העיר פאס עלה לארץ ישראל במאה השש עשרה, וישב בעיה״ק צפת. הרב, גאון עצום בחכמת עיבור השנים וחישוב תקופות ומולדות, הדפיס ספר יסודי בנושא זה בעיר שלוניקי בשנת שכ״ד (1564) תחת השם תקון יששכר (הספר נדפס מחדש בויניציה שנת של״ח (1578) תחת השם עיבור שנים ).

משפחת בן סוסאן מתייחסת לשבט בנימין, ומי לנו נאמן יותר מרבינו יששכר בן סוסאן הכותב כך: … שמי הקטן בן השם הגדול שם אדוני אבי נר״ו עם כנוי משפחתי הצעירה מכל משפחות שבטנו שבט בנימין בן יעקב ובו מתייחסת ונודעת בין משפחות בני ישראל… (הקדמת הרב המחבר, תיקון יששכר, דף ד^׳).

 הרב יששכר ז״ל חוזר על כך גם בחיבורו השני ״השרח״ תרגום חמשה חומשי תורה לערבית יהודית: … יששכר אבן אלסתאלד אלגליל החכם המעולה כה״ר מרדכי בן סוסאן זצ״ל רג׳ול בניאמיני (ראה על כך ספר יצירה ותולדות, חוצי משגב ירושלים, עמי 24) במרוקו היו משפחות כהנים ולוים עם כינוי בן סוסאן: רבי יהודה הכהן בן סוסאן מעיר פאס, ורבי אברהם הלוי בן סוסאן מעיר סאלי.

בני המשפחה בדברו דקדקו לכתוב אך ורק בן סוסאן, ולא שושן או בן שושן, ושמעתי לאמור שהקפידו על אדם אשר לא דייק לכתוב לפי מסורת המשפחה מדורי דורות, כמו כן בשטרות הקהילה רשום אך

ורק בן סוסאן.

המשפחה ידועה בדברו מראשית המאה השבע עשרה, החכם הראשון הידוע הוא הרב מכלוף בן סוסאן אשר חי סביב שנת 1750-1680. וכן הרב דוד בן משה בן סוסאן שחי בשנת תצ״ד (1734 למנ^׳) וכן המקובל, בעל המופתים, מומחה בקבלה מעשית הרב יעקב בן סוסאן די כולילף חי בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה (השמועה אומרת שהרב יעקב היה אחד מרבותיו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל בהיותו נער).

נאמנים עלינו דברי הגאון האדיר הרב יששכר בן סוסאן על התייחסות בני משפחת בן סוסאן לשבט בנימין ומקורם הקדמון מעיר הבירה שושן במלכות פרס, והרי שם פעל מרדכי היהודי, גואל האומה שעליו נאמר: איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, וחז״ל אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה (מס׳ מגילה דף י״ג ע״ב).

מחכמי תימן הרב יוסף צובירי, רב ראשי ליהדות תימן בת"א יפו והסביבה.

מתוך הספר "אמת ואמונה" מבחר דוגמאות של רפואות וסגולות קמיעים ולחשים וכדו' המצויים בספרים כתבי יד מתימן.

בעמוד ס"ד בספרו "אמת ואמונה" מביא הרב סיפור מהתלמוד המובא כאן כלשונו:

"ובגמרא מסכת מעילה (דף י"ז עמ
וד א' ועמוד ב') הביאו מעשה השד שנכנס בגופה של בת הקיסר, והננו מעתיקים אותו בעברית ובקיצור לפי נוסחת המפרשים ז"ל עם פירושיהם והוא:

 פעם אחת גזרה המלכות שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו, וכו'. אמרו מי ילך ויבטל את הגזירות, ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בניסים.

ואחריו מי ילך, ר' אלעזר ב"ר יוסי וכו'. כשהיו מהלכים בדרך וכו' יצא לקראתם בן תמליון, והוא שד (רש"י ורבינו גרשום) וכמו תינוק קטן הוא, ורגיל היה בין הנשים להתלוצץ בהם (תוספות). אמר להם, רצונכם אבוא עמכם ועל ידי יבוא נס (שם). בכה ר' שמעון ואמר, שפחה של בית אבא, הגר שפחת אברהם אבינו (רש"י ורבינו גרשום ותוספות) נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני אפילו לא פעם אחת, יבוא הנס מכל מקום ואפילו על ידי הדיוט זה (תוספות). אז אמר להם בן תמליון, אני אקדים לפניכם ואכנס בבתו של הקיסר ותשתגע, ולא ימצאו רופא לרפואתה, עד שאתם תבוא ותאמרו לי לצאת ואז אצא, ובאותו שכר יעשו לכם כל אשר תבקשו (רבינו גרשום) ועוד אמר להם בן תמליון בזאת תדעו שנתרפאה וזה יהיה לכם אות כשאצא ממנה, אשבר כל כלי זכוכית שיש להם בבית. וכן עשה (שיטה מקובצת. רבינו גרשום) הקדים הוא והלך לפניהם ונכנס בגוף בת הקיסר (תוספות) ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת בכל שעה הביאו לי את רבי שמעון בן יוחאי (רש"י) כשהגיעו ר' שמעון ור' אלעזר לשם אמרו לו בן תמליון צא, בן תמליון צא, והיו אומרים לו כך, בנחת ובלט, שלא ירגישו אחרים בזה, כדי שיהיו סוברים שעל ידי תפילה הוא. (תוספות) וכיוון שקראו לו, יצא והלך, אז אמר להם הקיסר, תשאלו כל מה שיש לכם לשאול, והיכנסו אל גנזי המלך לקחת כל מה שאתם רוצים.

נכנסו ומצאו אותה איגרת שכתובים בה אותה גזירות המלכות (רש"י, תוספות, ורבינו גרשום) נטלוה וקרעוה עד כאן.

והנה הוא דבר ידוע שישנם כמה מיני שדים ורוחות רעות שנכנסות בבני אדם, כמו אלה המשוגעים והשוטים שדעתם מטורפת, או בעלי מחלת הכפיה שלעתים נופלים לארץ פתאום בלווי רעדה וזעזוע…."

("אמת ואמונה" לרב יוסף צובירי עמודים ס"ד-ס"ה, ירושלים תשס"ב)

ומי שדעת חכמים אלה אינה מספקת, הנה שיטת הגמרא, שכל הכתוב בה היא אמת נצחית! בתלמוד הירושלמי.

הקדמה ־ רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

ישתבח הבורא ויתעלה היוצר על אשר זיכני לראות יום זה בו יוצא לאור ספרי החדש על דמותו רבת המסתורין של גדול צדיקי יהדות מרוקו, אוצר התורה והחכמה, איש ־אלוהים, המלומד בנסים, מליץ יושר ואוהב ישראל, מרעיש הארץ בתורתו וביראתו, קדוש מבטן שקידשוהו שמיים, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, צדיק יסוד עולם, האדמו״ר רבי דוד ומשה זצוק״ל לחיי העולם הבא וזיע״א.

תקופת חייו שלרבי דוד ומשה

יום לידת רבנו אינו ידוע, אך ידוע שנפטר בשנת תתקכ״ב, תאריך זה נודע בדרך נס כשהתגלתה מצבתו בדרך נס, לפי מידע זה יכולים אנו לשער שרבנו חי בארץ הקודש בסביבות שנת 1100 לספירה, ידוע לנו שבתקופה זו עלה רבי יהודה הלוי זצ״ל לארץ ישראל מטולדו, וכמו כן עלה ארצה רבי בנימין מטולדה זצ״ל.

תקופה זו נקראה התקופה הצלבנית בארץ ישראל, והיא נפרסה בין שנת 1099 לשנת 1291. בשנים אלו שלטו בארץ ישראל או פלשו אליה, לפי סדר כרונולוגי: הערבים הפאטימים, הצלבנים, הערבים האיובים ממצרים (בראשם צלאת א־דין), הערבים הממלוכים, המונגולים, ושוב הממלוכים. התיקוף על שמם של הצלבנים שנערך על ידי היסטוריונים, התקבל בהיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל, בשל שונותם ופעולות הכיבוש וההתיישבות הניכרות שביצעו במרחב הארצישראלי.

בשנת 1091 הצלבנים כובשים את ירושלים ועורכים טבח ביישוב היהודי שהתגונן בגבורה וקובעים את העיר כבירת ״ממלכת ירושלים".

בשנות התקופה כללה האוכלוסייה הארצישראלית ארבע עדות דתיות: יהודים, שומרונים, נוצרים שנדחו בדרך כלל על ידי הצלבנים, ומוסלמים. האוכלוסייה היהודית התמעטה ונחלשה כבר בטרם הכיבוש הצלבני, במשך המחצית השנייה של המאה ה-11, בעקבות כיבושי הסלג׳וקים ב-1070. מבחינה תרבותית- דתית היא הושפעה מן הקהילה היהודית הגדולה במצרים וקבלה עליה את מרותה.

בשנים 1260-1100 הייתה העיר חברון בשליטה צלבנית, הנוצרים גרשו את היהודים מחברון והפכו את בית הכנסת שהיה במערת המכפלה לכנסיה. עם השתלטותם של הממלוכים (מוסלמים) על עיר המחוז חברון (1260-1517), חזרו היהודים לעירם בצל האבות.

מבחינה מעשית, יהודי ארצות האסלאם ניסו להתמודד עם גלים של רדיפות דרך ניסיונות לרצות את השלטון המוסלמי והעברת שוחד כדי לקנות את הגנתו. פעמים רבות קהילות יהודיות תחת שלטון מוסלמי ניצלו בזכות העברה של מסים גבוהים יותר או העברה של תשלום גדול וחד פעמי לשלטונות. עם זאת, העול הכלכלי הכביד על היהודים וכתוצאה ממנו, גם אם הם הצליחו להציל את עצמם מרדיפות אלימות, הם עדיין היו שרויים במשך תקופות ממושכות בעוני ובתנאי מצוקה קשים. מבחינה רוחנית, בקרב היהודים רווחה ההשקפה שהרדיפות כנגדם הם חלק מעונש הגלות שאלוהים הטיל עליהם בגלל חטאיהם. השאיפה לגאולה וישועה באה לידי ביטוי בכתביהם ושיריהם של יהודים רבים, כולל בשירתו של רבי יהודה הלוי:

"הדפוני הלמוני בני עשו וישמעאל זה טורף וזה מחרף וזה מואס וזה גועל השפילם והפילם כמו סיסרא ביד יעל והשב אֵל אֶל אריאל מגֹרָשָה ותבעל ועזרני ושימני לראש גוים בחסדך״.

סביב שנת 1100 מנה עם ישראל כמיליון איש.

תקופת חייו של רבי דוד ומשה היא תקופת הראשונים. מכנים בשם הראשונים את הרבנים והיוצרים שפעלו בין המאה ה־ 11 והמאה ה-15 לערך. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי. בין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי״ף, רש״י, הרמב״ם, הרא״ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב״ן ועשרות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל נהוג לציין את תום תקופת הגאונים עם מותו של רב האי גאון ב-1038. המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה של יהדות בבל שהיוותה את מרכז פסיקת ההלכה בזמן הגאונים, ובמעבר הקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב״מעשה ארבעת השבויים״, על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בבבל והובאו לספרד ולצפון אפריקה, שהתפרסם במיוחד עקב העובדה שהוא מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה מבבל – מערבה. ביחס ליהדות אשכנז, נהוג לקבוע את ראשית הפעילות לפי מעברה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, ולמעשה ייסוד יהדות גרמניה במחצית המאה העשירית.

תקופת הראשונים היא תקופה המאופיינת בדרך כלל בכתיבת פרשנות המקרא והתלמוד, השירה והפיוט, אך לא ידוע לנו על כתבים שרבנו השאיר, אם בכלל, בגלל טעמים שונים ומגוונים, אמרו חז״ל: צדיקים אין להם מנוחה, רבנו ביקש ללמוד בשלווה את התורה ולשקוד עליה ללא הפרעות, ופתאום קפצה עליו תקופה הקשה. רבנו הקדיש את רוב חייו לעם ישראל, לישועות, לחיזוק ודרשנות. כמו כן נדודיו הרבים של רבינו מא״י למרוקו ובתוך מרוקו לא הותירו לו זמן לכתיבה. טעם נוסף הוא איסוף הכספים עבור עניי ירושלים, שגזל זמן רב מרבנו.

הייתה תלות גדולה של חכמי מרוקו בחכמי ירושלים, אך גם חכמי המערבים היו תלויים בקהילות הגולה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו נזקקו לאחיהם בירושלים בפתרון קושיות גם פעוטות וגם סבוכות שלגביהן הייתה מחלוקת בין חכמי מרוקו, ולא הגיעו להסכמה, הפוסק והמחליט היה תמיד בירושלים.

השדרי׳ים שנשלחו להסתובב בקהילות ישראל בארצות פזוריהם, היו תלמידי חכמים מובהקים אשר שמם הלך לפניהם. הם נבחרו בקפידה על יד שולחיהם כי מתפקידו של השד"ר היה לייצג נאמנה ובכבוד ובהדר את שולחיו. השד״ר היה חלון ראווה למה שהוא ייצג. על כן נדרש מהם להיות ראשית לכל דבר, תלמידי חכמים הבקיאים בתלמוד ויד להם בתורת הקבלה.

השדרי״ם נתקבלו במרוקו בכבוד רב, במיוחד אלו המגיעים מירושלים, שירושלים נחשבה בעיניהם כמקור החוכמה. קדושתה נובעת מכך שהיא המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו, כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש. מוכתרים במידות מוסריות, ובעלי תכונות טובות נוחות וישרות. מתוכם נבחרו אלה שגם דעתם הייתה מעורבת עם הבריות ובקיאים בהווית העולם החיצון. גם הצורה החיצונית קבעה מאוד לגביהם, וזכות ראשונים נתנה לאלה שהיו בעלי צורה נאה ובעלי קומה והדרת פנים.

רבים הפעמים שהשדרי״ם נתבקשו במקום נדודיהם לפסוק בהלכות סבוכות וגם בעניינים ציבוריים של הקהילה, לא אחת נדרשו להיות בוררים בין רבני הקהילה, לתקן תקנות ולגדור פרצות. ואף להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, ולחבר שירים ופזמונים לכבוד פרנסי הקהילה.

מאות בשנים הגיעו למרוקו שדרי״ם מארבע ערי הקודש. הם כונו בפיהם ״רב דלכולל״ כלומר הרב של הכולל. ואם בעיני יהודי הגולה השד״ר סימל את ירושלים עיר הקודש והמקדש, והוא אשר הווה את הקשר האמיץ בין ארץ הקודש לבין יהודי הגולה, הרי שבעיני יהודי מרוקו משמעות הדבר באה לידי ביטוי במשנה תוקף.

מתעדי השדרי״ם של ארץ ישראל מצביעים על כך כי ארצות צפון אפריקה שמשו אחד מאיזורי השליחות החשובים ביותרלשדר״י ארץ ישראל. עם זאת יש לציין כי למרות מצוקותיהם הקשות מכל הבחינות, יהודי צפון אפריקה, בזמן שנתבעו לתרום, עשו זאת ביד רחבה לחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל, ובנוסף לתרומתם הכספית, הם שלחו עולים רבים לארץ ישראל בכל התקופות.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

בפסק דין שכתב לא נשא פנים לאיש גם כשמדובר היה באילי הארץ, ראשי העדה ונגידיה. הוא העמידם באור שלילי וכינה אותם " מוסרים ", ומתקבל הרושם שכלפיהם החמיר יותר, בהניחו שהם מנצלים את מעמדם וסמכותם כדי לנשל את הזולת.

הוא לא היה מוכן לקבל, לאחר מותם, את הטענה שמא פרעו בינתיים את חובם : " אומר אני לכל הטוען על המוסר שמא פרע הוא עצמו חייב במי שפרע ", מדובר בנגיד רבי משה בן עטר, שנתבע על ידי האחים רבי אליהו ורבי שמעון בן סואן, שמסרם למלך וגרם להם הפסד ממון רב ששילמו כשוחד לשרים. הנגיד טען להגנתו, כי מאחר שהם היכו גוי אחד והדבר נודע לאחיו של הנגיד.

        כשראיתי שבן כה הדבר יגיע לאוזני המלך הקדמתי אני והגדתי לו, ועוד הלא אני ממונה מהמלכות על קהילת קודש סאלי יע"א ( יבנה עירו אמן ) ורשאי אני לעשות כרצוני דאם לא כן מעולם מנהיגי קהילת קודש יש"ץ ( ישמרם צורם ) לתיקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב ואיש את רעיהו חיים בלעו.

עוג טען להגנתו שהסכם שהפסידו קטן בהרבה מהסכום שהם דורשים. פסק דינו של היעב"ץ היה שאכן יש סמכות לנגיד להעניש, אבל זאת רק על פי ראיה ברורה וכל זה בעונשים פנימיים בתוך הקהילה, ולא למסור יהודי לשלטונות.

ומחומרת האשמה של מוסר חייב אותו לשלם את כל הסכום שהם דורשים, גם מה שלא נתברר על פי עדים, רק על סמך שבועתם. כלפי הנגיד רבי מימון בן אפרים הטיח :

        ידוע ומפורסם שלכל שהוא גרוע מאנס גוי וכל אשר ימרה את פיהו אוי לו אוי לנפשו כי בנפשו הדבר…ומעשים בכל יום ראינו בעינינו פעל ועשה והזיק לכמה בני אדם על לא חמס עשו…וכבר ידוע ומפורסם שהבל פיו שורף כארסו של נחש או אפעה ואיש כזה שהוחזק כבר בזה הרי הוא כחיות הדורסות ומזיקות ובראייתו בלבד יש סכנה ואונס.

ועל הרב דינר טולידאנו הוא כותב :

הנה לדעתי אנשים כאלה כגון הרב דינר נ"ע וכגון אותו שהיינו דנים עליו זה כמה שנים ( רבי משה בן עטר ) לא מוסרים לבד יקראו שהרי ראינו שהם עצמם היו לפעמים גוזרים ומקיימים אף בלי רשות מלך ושרים ואין הפרש בין הרב דינר נ"ע ובין שאר כלמת"ן ( שמו של שר ), שעליו היה נשען…

ואינם נחשבים אלא כמלך ושרים הפורצים ועושים להם דרך כרצונם בחמסנותא דמלכות והדבר ברור שגם אם יעמדו לדין צריך הדיין לעשות קצת מהעלמת עין דאי לאו הרי ממטו ליה ולחמירא לשחוור ובדידן הוא עובדא לולא ה' צבאות שהיה לנו.

גם הנגיד רבי אברהם מאימראן נתבע לדין לפני היעב"ץ באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, ואילו הנגיד דוד בן שמעון הואשם שנגידותו ושררתו על הקהל נרכשו באמצעות שוחד לנשי המלך.

כנראה בשל תקיפותו הגדולה, רכש לו שונאים ונאלץ, מרצונו, להפסיק לדון במשך תקופה מסוימת. נראה שזו הסיבה, שהביאה אותו לעזוב אץ העיר פאס בסוף שנת התע"ז ולעבור למכנאס.